גיל נדל משרד עורכי דין

 

שמיני - להוביל או לשתף? (תשע"ו)

עוד בנושא
אחרי מות - המצוות בפרשה: מצוות ותכליות (התשע"ח(
ויקרא – "הר סיני, אוהל מועד ומה שביניהם" (תשע"ז).
בחוקותי - מודע נדחקה פרשיית ההקדשות לסוף ספר ויקרא? (תשע"ו)
קדושים - למה פוצלה פרשיית העריות לשני חלקים (תשע"ו)
עוד בנושא
בחוקותי - מפת הדרכים להסדר הקבע (תשע"ה)
תזריע – מצורע: קיסמו של לוג השמן של המצורע (תשע"ה)
בהר סיני - מבט מחודש (תשע"ד)
קדושים - דברים שהוצאו מהקשרם–על גלגולן של עשרת הדיברות בפרשת קדושים (תשע"ד)
בהר בחוקותי - מפת הדרכים להסדר הקבע (תשע"ג)
אמור - מספיחי הרפורמה (תשע"ג)
אחרי מות קדושים - לא לוקחים סיכון (תשע"ג)
תזריע מצורע - פותחים דף חדש - (תשע"ג)
שמיני - יומן אירועים (תשע"ג)
צו - מילואי הכוהנים: מדוע היה צריך לשנות את התוכנית המקורית? (תשע"ג)
ויקרא - תורת הקרבנות: סגירת מעגל כאובה (תשע"ג)
בחוקותי - ההפתעה הגדולה ( תשע"ב)
בהר סיני - מבט מחודש (תשע"ב)
אמור - "מיום הביאכם את עומר התנופה" או "מהחל חרמש בקמה"? על גלגוליה של ספירת העומר (תשע"ב)
אחרי מות - קדושים-על גלגולו של יום הכיפורים בעקבות חטא נדב ואביהוא (תשע"ב)
תזריע מצורע - השלמה ממקום של אי ודאות (תשע"ב)
צו - זאת תורה העולה: שילוב הרמוני או דיסוננס צורמני (תשע"ב)
ויקרא - "באוהל מועד או בהר סיני" (תשע"ב)
בחוקותי - "והקימותי את בריתי אתכם" - מה התחדש בברית החדשה?(תשע"א)
בהר סיני -"וכשנתרצה הקב"ה למשה בלוחות שניות ציוהו בברית חדשה"(תשע"א)
אמור - "ממחרת השבת" – שבת בראשית או יו"ט ראשון של פסח? (תשע"א)
קדושים - עשרת הדיברות של פרשת קדושים -(תשע"א)
מצורע - מי יפצח את הקוד של 'תורת המצורע ביום טהרתו'? (תשע"א)
תזריע - מדוע כתיבת פרשיית הצרעת נעשית בדילוגים? (תשע"א)
שמיני - מסייעיו של אהרון הכהן (תשע"א)
צו - "טקס חניכת הכהנים – אירוע שכשל ותכלית שלא התממשה (כמעט) " (תשע"א)
ויקרא -"הקרבנות - עידן של אי וודאות ואי בהירות" (תשע"א)
בהר סיני - המצוות בפרשה: קידוש היובל (תש"ע)
אמור - המצוות בפרשה: איסור חדש (תש"ע)
אחרי מות - קדושים - המצוות בפרשה: שליחת יד בממון הזולת (תש"ע)
תזריע-מצורע - המצוות בפרשה: חזרה מדורגת לחיים הנורמליים (תש"ע)
שמיני - המצוות בפרשה: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תיטמאו בהם" (תש"ע)
צו - המצוות בפרשה: "שכבוד הוא לקרבן שיאכלוהו משרתי ה' בעצמם ולא שיתנוהו לפחותים לאוכלו" (תש"ע)
ויקרא - המצות בפרשה: מנחת החוטא (תש"ע)
בהר בחוקותי - המצוות בפרשה: "והארץ לא תימכר לצמיתות" – איסור או תיאור מצב? (התשס"ט)
אמור - המצוות בפרשה: ציוויים ותכנים (התשס"ט)
אחרי מות - המצוות בפרשה: מצוות, מעשים ותכליות (התשס"ט)
תזריע מצורע - המצוות בפרשה: טהרה וכפרה (התשס"ט)
שמיני - המצוות בפרשה: הימנעות ממאכלות אסורות - לפעול בשקידה ולא להתרשל (התשס"ט)
צו - המצוות בפרשה: "אש התמיד – אף על פי שהאש ירדה מן השמים, מצוה להביא אש מן ההדיוט" (התשס"ט)
ויקרא - המצוות בפרשה: הקרבן והמלח (התשס"ט)
בחוקותי - המצוות בפרשה: ירדה תורה לסוף מחשבת האדם (התשס"ח)
בהר - המצוות בפרשה: האם קיימים ציוויים כפולים בענין מלאכה בשביעית? (התשס"ח)
אמור - המצוות בפרשה: קידוש ה' וחילול ה' (התשס"ח)
קדושים - המצוות פרשה: מדוע הציווי "קדושים תהיו" לא נכלל בתרי"ג מצות? (התשס"ח)
שביעי של פסח - המצוות בפרשה: ספירת העומר בימינו ומנין המצוות (התשס"ח)
פסח - המצוות בפרשה: המוקד של ליל הסדר (התשס"ח)
מצורע - המצוות בפרשה: "מצורע ושאר טמאים: אתם לא חייבים להיטהר, אבל הודיעו על מצבכם" (התשס"ח)
תזריע - המצוות בפרשה: לידת בן ולידת בת – טומאה וטהרה שונות, קרבן זהה (התשס"ח)
שמיני - המצוות בפרשה: מצות עשה נטולת מעשה – יש חיה כזאת! (התשס"ח)
זכור - המצוות בפרשה: כמה מצוות כרוכות בעמלק? (התשס"ח)
עוד בנושא

היום השמיני למילואים היה אמור להיות יומו הגדול של אהרון הכהן: ביצוע משיחת הכהנים לעיני העם, הקרבת קרבנות הכהנים במעמד העם (כמתואר בפרשת צו), ההוראה של משה לאהרון – שאהרון יצוה את העם על קרבנות החטאת, העולה והשלמים של היום השמיני למילואים (תחילת פרשתנו), וכמובן הקרבת הקרבנות המיוחדים של היום השמיני על ידי אהרון – כל אלו היו אמורים למצב את אהרון כגורם העל האחראי על הפעילות במקדש, במיוחד על רקע העובדה שמשה היה זה שהקים את המשכן.

ואכן, אהרון פועל על פי ההוראות. הוא מקריב את קרבנות היום השמיני ומברך את העם ("וישא אהרון את ידיו את העם ויברכם" – ט, כב), אבל האש לא יורדת ואין כל סימן מאת ה' על קבלת הקרבן. אין לשער את תחושת המבוכה והכישלון שחווה אהרון באותו רגע, והוא יורד מהמזבח ללא כל הצלחה ("וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים").

שלושה נחלצים להציל את המצב: בראש ובראשונה – משה: "ויבא משה ואהרון אל אוהל מועד". מדוע הם באו לאוהל מועד? התורה אינה מציינת, ויתכן שבאו להתפלל שם לה' כדי שתרד האש, כפי שהסביר הרשב"ם (וכפי שנהג אליהו הנביא שנים רבות לאחר מכן מול נביאי הבעל, שם התפלל אליהו לפני שהאש ירדה).

אולם לא רק משה בא לסייע לאהרון, אלא גם שני בניו – נדב ואביהוא. בראותם את המבוכה הגדולה, הם מנסים לגרום לאש שתבוא מלמטה כדי לקדם את קבלת הקרבן. "ויקחו בני אהרון איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם".

המהלך של משה ואהרון באוהל מועד – הצליח, ובגדול: "ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". אהרון היה שותף למהלך זה ומעמדו שוקם.

ואולם, אותה אש שיצאה מלפני ה', בעקבות מהלכם המשותף של משה ואהרון באוהל מועד, לא הוגבלה לאכילת הקרבן על המזבח. בד בבד, להוותו של אהרון וכלל העם, אכלה האש בדרכה גם את נדב ואביהוא.

כפי שהסביר הרשב"ם, פעולתם של משה ואהרון באוהל מועד, מצד אחד, ופעולתם של נדב ואביהוא, מצד שני, נעשתה באופן סימולטני, ונועדה לאותה תכלית – להביא לסיומו המוצלח של תהליך חניכת הכהנים, לאחר כשלונו של אהרון הכהן. אלא שאותה אש שירדה בסופו של דבר פעלה בו זמנית בשני כיוונים מנוגדים: אישררה את מהלכם של משה ואהרון, ופסלה מכל וכל את מהלכם של נדב ואביהוא.

אין זאת אלא משום ששרר פער תהומי בנוגע להערכת המצב בין נדב ואביהוא מצד אחד ומשה ואהרון מצד שני, אשר הניע אותם לביצוע פעולות מנוגדות.

 

נדב ואביהוא כאבו את ההחמצה הקשה של מעמד הר סיני.  בעוד שכבר במצרים הודיע ה' למשה "בצאתכם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה", הרי שברגע האמת בני ישראל חששו ולא עלו להר, ובמקום זה ביקשו משה שיתווך בינם לבין ה'. יחד עם זאת, התוכנית החלופית – כריתת ברית האגנות למרגלות ההר, התקבלה יפה אצל נדב ואביהו, שכן על פי תוכנית זאת התגלות ה' הומרה לפעילות באמצעות נציגים. משה – המוביל הראשי, ואיתו  - אהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. אלו יעלו אל ההר, אליהם יתגלה ה', והם יחברו את העם אל ה'.

 

חטא העגל טרף את הקלפים, שכן העם הוכיח שאינו ראוי והתגלות. ובכל זאת, שוב, באה רפואה למכה. הקמת המשכן מרפאה את המצב והכהנים כנציגי העם נבחרים לשרת את ה'. משה הודיע לכהנים שהם נכנסים לתקופה של שבעה ימים, שבה ילבשו בגדים מיוחדים ויתחילו בהבאת קרבנות במשכן. ההודעה ניתנה במעמד כל העם ועכשיו הכל יודעים שהכהנים ישמשו כנציגי כל העם. והכל – בדומה למעמד הר סיניי: כשם שאסור היה להתקרב אל ההר שלשה ימים ולאחר מכן הגיעה ההתגלות הגדולה, כך אסור לכהנים לצאת מהמשכן שבעה ימים ולאחר מכן העבודה האמיתית תתחיל.

 

ביום השמיני מודיע משה רבנו לכהנים שבאותו היום יקריבו הכהנים לפני כל העם את הקרבנות המיוחדים שלהם – של הכהן הגדול ושל העם. היה ברור שאסור שיתרחש כשלון ברגע האמת. שאסור שהכהנים - השפיץ הרוחני של עם ישראל – לא יתפקדו ברגע האמת, כפי שאירע לעם במעמד הר סיני.

 

אלא, שכאמור לעיל, האש לא ירדה, ולא התקבל כל סימן מאת ה' לקבלת הקרבנות.

 

משה ואהרו הבינו שהעם לא איתם, ושהעם חושב שהוא מחוץ למשחק. לכן משה ואהרון החליטו לברך את העם ולחבר אותו לחוויה הכללית. הדבר עבד: כבוד ה' נראה אל העם, והאש ירדה השמים ואכלה את הקרבנות שעל המזבח.

 

נדב ואביהוא, לעומת זאת, סברו שה' מצפה מהם, כנציגי העם, לפעולה, וזאת בניגוד לכשלון של מעמד הר סיני, שבו העם היסס לבצע צעד אחד נוסף קדימה. לפיכך ביקשו נדב ואביהוא לייצר חוויה מתקנת התלויה הפעם רק בהם כנציגי העם ולא בעם כולו.

 

האם העובדה שהכהנים עומדים בחזית הרוחנית של העם קוראת לכהנים להוביל את העם, או שהיא דווקא קוראת לכהנים לשתף את העם? בזה נחלקו נדב ואביהוא מצד אחד, ומשה ואהרון מצד שני.

כאמור, אותה אש, שירדה בסופו של דבר, פעלה בו זמנית בשני כיוונים מנוגדים: אישררה את מהלכם של משה ואהרון, ופסלה מכל וכל את מהלכם של נדב ואביהוא.