סוגי הצרעת המטמאת, המוכרים לנו משתי הפרשות הקרובות, תזריע – מצורע, הינם צרעת הגוף, צרעת הבגדים וצרעת הבית.
אלא שסדר הדברים בפרשות אלו מעלה תמיהה גדולה. היינו מצפים כי בתחילה יתוארו שלושת סוגי הצרעת, ולאחר מכן אופן ההיטהרות מכל אחד מהן, או, לחילופין, שתינתן סקירה של סוג צרעת אחד וההיטהרות ממנו, וכן הלאה. סקירה שיטתית אינה דבר זר בתורה, ותעדנה על כך פרשיות ויקרא וצו המתארות את סוגי הקרבנות (ויקרא) ואת אופן הבאתם (צו), והביטוי המאפיין סקירה שכזו הינו "זאת תורת ה...", ביטוי המופיע גם בעיניננו.
ואולם, בפועל, נעשתה ערבוביה בהצגת הדברים: בתחילה מספרת התורה על שני סוגי צרעת - צרעת הגוף וצרעת הבגד, ורק לאחר מכן היא עוברת לאופן ההיטהרות מהסוג הראשון (צרעת הגוף); בהמשך היא שבה ומספרת על הסוג השלישי - צרעת הבית - והיא חותמת את הדברים בהיטהרות מצרעת זאת (צרעת הבית).
מדוע כתיבת פרשיית הצרעת נעשית בדילוגים (שאלת האברבנאל על אתר)? מדוע הופרדה צרעת הבית משאר הצרעות (שאלת הרב יהודה שביב במאמרו במגדים ט"ו(?
הנה הצעתנו להסבר הדברים:
צרעת הגוף מציגה לנו סוג אחד של מודל טומאה והיטהרות ממנה - מודל התיקון. בשלב הראשון מדובר בדיאגנוזה: ראיית הנגע על ידי הכהן, הסגרתו במקרה הצורך, וקביעה הניתנת על ידי הכהן בשאלה האם מדובר בצרעת או בנגע טהור. לאחר מכן עוברים לשלב ההיטהרות, הכולל, בראש ובראשונה, את הסתלקותה של הצרעת מגוף האדם, ולאחר מכן תהליך היטהרות מורכב הכולל, בין היתר, טבילה וקרבן (יחד עם טקס הציפורים, האזוב ושני התולעת). למצורע יש תיקון אפשרי, ויש לו תמיד תקוה לשוב למקומו הישן.
צרעת הבגד מציגה לנו מודל שונה – מודל ההפרדה והסילוק. גם כאן מדובר בשלב ראשון של דיאגנוזה – הכהן רואה את הנגע, וקובע, במידת הצורך לאחר הסגר, האם מדובר בצרעת או בנגע טהור. אלא שכאן אין שלב שני של היטהרות. לאחר הדיאגנוזה נחתך הדין: אם הנגע טהור – קורע הכהן את הנגע מהבגד, וניתן לעשות שימוש בבגד לאחר כיבוסו. אם הנגע טמא – יש לשרוף את הבגד ואין לו כל תקנה. הנגע יופרד ויסולק.
התורה מציגה את שני המודלים באופן שיטתי: בתחילה סוקרת התורה את המשותף לשני המודלים – שלב הדיאגנוזה, ולאחר מכן עוברת לספר על שלב ההיטהרות, הקיים, כאמור, רק בצרעת הגוף.
ולמי דומה צרעת הבית? היינו מצפים שצרעת הבית תתנהג כמו צרעת הבגד, דהיינו – דיאגנוזה ברורה וביצוע - טיהור הבית או ניתוצו. אלא שכאן באה ההפתעה: הבית מתחיל להתנהג בצורה אחרת. לאחר הדיאגנוזה הראשונה לא חורצים את דינו של הבית, אלא מפרקים את האבנים הנגועות של הבית ומוציאים אותן אל מחוץ למחנה, מתקנים את הבית, מטייחים אותו, ובודקים האם הבית נרפא. אם הבית נרפא – הכהן מטהר את הבית באמצעות טקס הציפורים המוכר לנו מטהרת המצורע. אם הבית לא נרפא – מנתצים את הבית בדומה לשריפת הבגד.
צרעת הבית כוללת, אפוא, את שני המודלים: הן את מודל התיקון, והן את מודל ההפרדה. הבית "חי ונושם" כמו האדם; הוא יכול להירפא ויש לו תקנה. מצד שני, התקווה מוגבלת בזמן: אם הבית לא נרפא – דינו ייחתך והוא ינותץ.
לפיכך דנה התורה בצרעת הבית רק בסוף הדברים, שכן רק לאחר הכרת שני המודלים, הבאים לידי ביטוי בצרעת הגוף וצרעת הבגד, יכולה התורה לדון בצרעת הבית.
עדכוני מכס ורגולציה
