בסיומה של פרשתנו, לאחר הדיון המפורט בשכר שיגיע למי שילך בחוקות ה' ובעונש למי שיפר את מצוותיו, מגיעה פרשיה נוספת והיא פרשיית ההקדשות, דהיינו – מה צריך לעשות אדם שנדר לה' את שוויו שלו, או שנדר לה' את בהמתו או שנדר לה' את נכסיו: האם הוא יכול להביא שווה כסף, וכיצד מתבצע מנגנון הפדיון. בתווך שבין שתי פרשיות אלו מגיעים פסוקי חתימה חגיגיים: "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל, בהר סיני ביד משה", וגם בסוף פרשיית ההקדשות מופיעים פסוקי חתימה די דומים: "אלה המצות אשר צווה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני".
סיומה זה של פרשתנו מעלה שתי שאלות כבדות משקל: האחת - מדוע מופיעה חתימה כפולה בסוף הפרשה, האחת לאחר הברית והשכר והעונש, והשניה לאחר פרשיות ההקדשות? והשאלה השניה – מדוע פרשיית ההקדשות לא נכנסה לתוך פרשת בהר, יחד ענייני השמיטה ויובל, והלא התורה העצמה, בחתימה השניה, מעידה שמדובר במצוות שניתנו למשה בהר סיני? מדוע דחקה התורה את פרשיית ההקדשות לסוף הענין?
את המפתח לפתרון השאלות מספק לנו הספורנו, המסביר שפרשיית ההקדשות, שאומנם ניתנה למשה בהר סיני, אינה מהווה חלק מתוך מערך הציוויים הכלול ב"אם בחוקותי תלכו", ולכן היא נדחקה החוצה לאחר סיום פרשית השכר והעונש שבפרשתנו. זאת גם הסיבה שיש צורך בחתימה כפולה – האחת למצוות הנכללות בתוכנית השכר והעונש, והשנייה – לפרשיית ההקדשות אשר אינה נכללת בתוכנית זאת.
הספורנו אינו מסביר מדוע פרשיית ההקדשות נדחקה החוצה, ואנו ננסה להשלים ענין זה. להבנתנו, הסיבה להוצאתו של ענין ההקדשות מהמסגרת, הינה משום שרובה המוחלט של פרשת ההקדשות עוסק בעניינים וולונטריים-התנדבותיים שהאדם מעניק מעצמו לה' – זה יכול להיות ערכו של גופו, או בהמתו או יתר נכסיו. הואיל ומדובר בעניינים וולונטריים, שהינן בבחינת "לפנים משורת הדין" - הם אינם יכולים להיכנס למסגרת הנורמטיבית הרגילה של עשה ואל תעשה ושכר ועונש ובשל כך גם נדחקו לסוף התמונה, לאחר השלמת המסגרת הנורמטיבית הרגילה, ויוחדה להם חתימה נפרדת.
עדכוני מכס ורגולציה
