עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
המחלוקות המגיעות לבתי המשפט בעניינים הנוגעים להסכמים מסחריים הקשורים לסחר בינלאומי, כמו גם בעניינים אחרים, רבות ומגוונות. יחד עם זאת, ניתן להבחין בשלושה טיפוסי מחלוקות, לכל הפחות. טיפוס אחד של מחלוקת הוא כזה שבו הצדדים חולקים על העובדות שעמדו בבסיס ההתקשרות. למשל, תובע הטוען שהוסכם על 30 ימים חופשיים (מתשלום דמי השהיית מכולה), בעוד שהנתבע טוען שהוסכם רק על 7 ימים. טיפוס שני של מחלוקת הוא כזה שבו הצדדים מצויים במחלוקת בגין עניינים שלא סוכמו ביניהם: למשל, לא סוכם מפורשות מה יהיה תעריף דמי ההשהייה והצדדים חלוקים על כך, או שלא סוכם שהמשלח ידאג להעברת תעודות מקור, והיבואן טוען שהיה על המשלח לדאוג לתעודה. כאן כבר מעורבות שאלות משפטיות ולא רק עובדתיות. טיפוס שלישי של מחלוקת נוגע למצבים שבהם הצדדים הגיעו להסכמות כתובות, אלא שהם חלוקים בשאלה מהי פרשנותה הנכונה של ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים. למשל: בהסכם נקבע שמחלוקת בין הצדדים תידון בבית משפט בצרפת, אלא שאחד הצדדים טוען שסעיף זה אינו שולל את סמכות השיפוט מבית המשפט הישראלי.
לאחרונה ניתנו כמה החלטות הנוגעות לטיפוס הראשון של המחלוקת, ומצאנו לנכון לסקור אותן, בקצרה, לטובת קוראינו וציבור העוסקים בסחר חוץ. חשיבותה של סקירה זו נעוצה בכך שהיא מספקת מבט על זוית הראיה של בית המשפט – איך הוא בוחן את הראיות, על מה הוא מסתמך וכו'. יש בכך גם בסיס לאופטימיות – שהצד שיש בידו ראיות להוכחת צדקתו יזכה בדין, או שהצד התובע תביעת סרק - ייכשל.
המוביל לא זכאי לתשלום עבור פריט שלא הופיע בהצעת המחיר
יבואן שכר את שירותיו של מוביל ימי לשם הובלת מכולה המכילה נחושת גופרתית. היבואן קיבל מהמוביל הצעת מחיר שבה צוין כי מחיר ההובלה הינו 1650 דולר. בשל העובדה שההובלה הינה של חומר מסוכן, פנה היבואן לחברת ההובלה הימית לשם בירור נוסף כי אכן המחיר המוצע הינו המחיר הסופי ללא תוספות. המוביל הימי לא התייחס לתשלומים נוספים ואף לא הסתייג מהצעת המחיר המקורית ואישר את ההובלה. לאחר הגעת המכולה ליעדה, דרשה המוביל הימי תוספת תשלום בגין הובלת חומר מסוכן, כהגדרת התקן הבינלאומי של האו"ם, ולכן היבואן חויב בתוספת תשלום של כ-2103.75 ₪. יש לציין כי בהתכתבויות בין היבואן לחברת ההובלה הימית לא עלה נושא תוספת התשלום בגין הובלת חומר מסוכן ולטענת המוביל נושא זה עלה ככל הנראה בשיחת טלפון בין הצדדים. היבואן שילם את ההפרש ותבע את השבתו בבית המשפט.
בית המשפט דחה את עמדת המוביל, וזאת לאור העובדה שהועברה הצעת מחיר מפורטת על ידי המוביל, תוך שהובהר למוביל מהו החומר שעליו להוביל. בית המשפט גם הדגיש כי העובדה שהיבואן התעקש לבדוק האם יש תוספת תשלום מעבר להצעת המחיר ונענה בשלילה, מצביעה על כך שאין להיעתר לטענת חברת ההובלה הימית. בית המשפט קבע כי בין היבואן לחברת ההובלה הימית השתכלל חוזה מחייב, וכי המוביל התרשל בבדיקת עלויות ההובלה בעת העברת הצעת המחיר המקורית ליבואן.
ת"ק 15037-12-08 יאלוביץ נ' גרין ספנות בע"מ, פס"ד מיום 24.5.09
המשלח לא ביטח – המשלח ישלם
בני זוג היו מעוניינים להעתיק את מקום מגוריהם מישראל לקנדה, ולשם כך פנו לחברת שילוח בינלאומי לשם רכישת שירות אריזה והובלה לתכולת ביתם. על פי הסכם השירות בין בני הזוג לחברה, השירות כלל ביטוח מטען והיטלים שונים ולשם כך, ערכה החברה רשימה של תכולת הדירה לשם קביעת סכום הביטוח וכן מילאה את טופס הביטוח בו העריכה של שווי התכולה. בני הזוג שילמו סכום של 4590 דולר שזהו הסכום הכולל ביטוח.
בפועל, קרוב למחצית מהארגזים שנשלחו כלל לא הגיעו ליעדם, והתכולה שהגיעה ליעדה ניזוקה במהלך ההובלה. בני הזוג היו מעוניינים להפעיל את הביטוח שלטענתם היה באחריות החברה.
בעקבות פניית בני הזוג לחברה, טענה החברה כי קיימת השתתפות עצמית המוטלת על בני הזוג. בהמשך טענה החברה, כי העובדה שבהסכם השירות הופיע כי השירות כולל ביטוח, הינה הוספה שנעשתה שלא בנוכחות החברה או בהסכמתה, והעובדה שמילאה את טופס הביטוח הינה רק לשם מתן סיוע לבני הזוג ולא לשם הטלת חובת הביטוח על החברה. בני הזוג טענו, מצידם, כי החברה התחייבה בהסכם השירות כי היא מבטחת את תכולת הדירה.
בית המשפט קיבל את עמדת בני הזוג. אשר לעובדה שמדובר בתוספת בכתב יד קבע בית המשפט שבעת סתירה בין חלק מודפס של חוזה ובין חלק הכתוב בכתב יד, יש להעדיף את החלק הכתוב בכתב יד כמשקף את כוונתם האמיתית של הצדדים. בית המשפט הוסיף כי אין להתעלם מהעובדה שהחברה דרשה השתתפות עצמית לאחר פנייתם של בני הזוג, ומהעובדה שהחברה מילאה בהסכם השירות שהחיוב בגין הביטוח הינו בשיעור של 2% משווי המטען ולשם כך אף ערכה רשימת מלאי תכולת הדירה לשם חישוב השווי. בהתאם לכך חייב בית המשפט את המשלח לפצות את בני הזוג בגין החוסר בטובין (ופיצויים אחרים נוספים).
ת"א (רמלה) 1571/07 בילץ שטפן ואח' נ' גאמא שיפינג (ישראל) בע"מ (פס"ד מיום 13.5.09), לתובעים עו"ד אבו סלים, למשלח – עו"ד מצלאווי.
עדות בעל פה לא תספיק
עמיל מכס עבד כפרלינסר בחברת לעמילות מכס, ושם ביצע עבודות של עמילות מכס עבור יבואנית. בשנת 2000 ביצע עמיל המכס עבודות עבור לקוח תושב הרשות הפלשתינאית. לקוח זה נותר חייב לעמיל המכס עבור עבודה זו, וחוב זה הוכח ע"י עמיל המכס בצירוף כרטיסי הנהלת חשבונות המפרט את חובות הלקוח הרלוונטיים לצד שמו.
עמיל המכס טען כי מנהל היבואנית שעימה היה בקשרי עבודה הכיר לו את הלקוח ואף הצהיר כי הוא ערב לכל חוב של הלקוח ואף חתם על ערבות אישית לכל חיובי הלקוח. כמו כן טען עמיל המכס כי היבואנית הינה שותפה עסקית עם הלקוח לאור העובדה שניהלו נסיעות עסקיות ביחד וכי היו שותפים לחשבונות העסקיים. יש לציין, כי לכל טענות עמיל המכס התשתית הראייתית היחידה שצורפה הינה עדות בע"פ של עמיל המכס ולא צורפה שום ראייה בכתב.
היבואנית, מצידה, הכחישה כל קשר עסקי (שותפות) עם הלקוח וכי הקשר היחידי הקיים ביניהם הינו קשר חברי (עזרה) בלבד. היבואנית גם הכחישה כל קיומה של ערבות מצידה לחובות הלקוח.
בית המשפט פסק כי עמיל המכס לא הציג כל תשתית ראייתית ולא הוכיח את הקשר העסקי בין החברה ללקוח או לחובותיו. מעבר לכך, מצא בית המשפט כי עמיל המכס לא הוכיח את זכותו לתבוע את הלקוח שכן זכות זאת עומדת לטובת חברת עמילות המכס שלמענה הוא עבד באותה תקופה מדוברת. בית המשפט גם קבע כי אף אם עמיל המכס היה מוכיח תשתית ראייתית כלשהי, הרי שחלה התיישנות על עילת התביעה שכן עברו שמונה שנים מהיום שבו קמה עילת התביעה.
לאור כל האמור האמור לעיל, דחה בית המשפט את תביעתו של עמיל המכס.
ת"ק (רמלה) 2237-08 בוקע נ' דקל ייבוא ויצוא, פסק דין מיום 17.5.09.
עדכוני מכס ורגולציה
