עו"ד גיל נדל
בתי המשפט אינם מוכנים לקבל באופן אוטומטי את טענות המשלחים כאילו כאשר הם משמשים כמתאמי הובלה מטעם היצואן מול הגופים הרלבנטיים (מובילים ימיים, מובילים יבשתיים וכו') אין הם אחראים לנזקים ועיכובים בהגעת המטען, וכי את התלונות יש להפנות אל מי שביצע את ההובלה בפועל.
פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב שניתן לאחרונה, שב וחזר על עמדה זאת, וקבע כי אם תיאום וארגון המסע הוא המשימה שנטל עליו המשלח, הרי שהמינימום המצופה ממנו הוא לבדוק את העובדות, ולהעמיד את בעל המטען על האפשרויות שבפניו, לרבות הסיכונים השונים (ת.א. 25812/04, פסק דין מיום 9.8.07, ליבואנית – עו"ד שילה, למשלח – עו"ד אשר).
במקרה שלפנינו דובר ביצואנית שעמדה להשתתף בתערוכה בינלאומית לבניה שהתקיימה במינכן. היא היצואנית התקשרה עם משלח בינלאומי, לצורך הטיפול בהובלת הציוד, התפאורה ופריטי התצוגה, לאתר התערוכה, כמו גם איסופו בגמר התערוכה והחזרתו לארץ. אלא שהמטען לא הגיע ליעד הסופי במועד שנקבע, וגם לא באיחור, והיצואנית נאלצה ברגע האחרון להודיע על ביטול השתתפותה בתערוכה.
היצואנית ייחסה למשלח רשלנות בארגון המסע של המטען ובפיקוח על מסלול התקדמותו ומיקומו, ותלתה בטיפולו הרשלני של המשלח את העובדה שהשתתפותה בתערוכה סוכלה בשל אי הגעת המטען ליעדו.
המשלח, מצידו, טען שהוא אינו אחראי לאשר אירע, שכן לוח הזמנים הוכתב על ידי היצואנית, אשר בחרה במוביל ימי מקיים הפלגות ישירות, ואחר כך גם דחתה את מועד מסירת המטען בשבוע ימים, מה גם שלמצוקת הזמן שנוצרה הצטרף גורם בלתי נשלט כתנאי מזג אוויר קשים שבעטיים נסגר נמל טריאסט.
בית המשפט דחה את עמדת המשלח כאילו הוא לא התכוון ליטול על עצמו את האחריות הכוללת להגעת המשלוח ליעדו, ולא התחייב לעמוד במועדים ספציפיים. בית המשפט קבע כי עמדה זאת נסתרת מעצם הצגת המשלח את עצמו כמי שעיסוקו העיקרי הינו בשילוח בינלאומי אשר עוסק בתיאום שירותים לוגיסטיים לתערוכות בחו"ל.
בית המשפט הסביר כי מעבר להכנת המסמכים הקשורים לשילוח, היה על המשלח הבינלאומי לארגן את ההובלה הימית והיבשתית מנמל המוצא למקום היעד, לתאם בין הגורמים המעורבים, ולדאוג לכך שלוח הזמנים להובלת המטען יתוכנן כך שהמטען יובא לאתר התערוכה בזמן. במסגרת זו, היה על המשלח, להיות עם "היד על הדופק" באופן שיתאפשר לו להגיב בזמן אמת על בעיות לוגיסטיות שנוצרו בשטח, או כאשר קיים חשש להיווצרותן.
בנסיבות ענייננו, מצא בית המשפט כי המשלח לא בדק את מסלול ההובלה הימי, ולמרות שידע שלוח הזמנים של המוביל הימי הספציפי אינו יציב, לא הביא דבר זה לידיעת היצואנית. עוד קבע בית המשפט, שהמשלח אישר את בקשת היצואנית לדחות את מועד מסירת המטען מבלי להעמידה על הסיכון הכרוך בצמצום טווח הביטחון הדרוש, ואף לא בדק האם קיימות אלטרנטיבות בטוחות יותר דווקא בתנאים החדשים שנוצרו. בית המשפט הסיק שהמשלח לא היה ער לכך שתוכנית ההובלה שעוצבה אינה ריאלית מעצם העובדה שיום תחילת המסע היבשתי נקבע ליום חג, מה עוד שתדירות הרכבות מטריאסט למינכן הינה נמוכה ביותר – אחת לשבוע בלבד.
בית המשפט הסביר כי אם תיאום וארגון המסע הוא המשימה שנטל עליו המשלח, הרי שהמינימום המצופה ממנו הוא לבדוק את העובדות, ולהעמיד את היצואנית על האפשרויות שבפניה, לרבות הסיכונים השונים.
וכך סיכם את הדברים בית המשפט:
"מי כמו הנתבעת (=המשלח) ידעה שמדובר בהובלה של ציוד לתצוגה בתערוכה, ושהתערוכה מתקיימת במועדים קבועים, ולפרק זמן של מספר ימים בלבד. אם סברה הנתבעת שהיא אינה מחויבת לעמידה במועד ספציפי כפי שהיא טוענת עתה – היה עליה להודיע על כך במפורש לתובעת (=ליצואנית). יש להניח שבמקרה כזה התובעת הייתה מוותרת על שירותיה".
בהתאם לכך קבע בית המשפט כי המשלח אחראי לנזקי היצואנית. יחד עם זאת, בית המשפט פסק ליצואנית רק כרבע מהנזקים שתבעה (כ – 250,000 ש"ח מתוך מליון), וזאת מהטעם שיתרת הנזק לא הוכחה די הצורך.
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
