עו"ד גיל נדל, אור כהן-ששון
לאחרונה, דחה בית המשפט תביעת יבואן כנגד מוביל (חברת תעופה) וממ"ן ("מסופי מטען וניטול") וקבע כי אין הם אחראים לנזק אשר נגרם למשלוח עקב אי אחסנתו בקירור. בית המשפט למעשה זקף את המחדל של אי אחסון המשלוח בקירור לחובת היבואן עצמו.
סיפור המקרה וטענות הצדדים:
חברת אל-וט בע"מ (היבואן) העוסקת ביבוא של תרכיבים וחומרים ביולוגיים בתחום הווטרינריה, ייבאה תרכיב ביולוגי מסוג סרום, ושכרה את שירותי ההובלה האווירית של חברת בריטיש איירוואיס פלס (המוביל), על מנת שזו תוביל את הטובין מארה"ב לישראל.
בשעה שהגיעו הטובין לישראל, טרם עלה בידו של היבואן להצטייד בכל האישורים הוטרינריים הדרושים בכדי לשחרר את המשלוח, משכך, העביר המוביל את המשלוח לידי ממ"ן, אשר דאגו לאחסנו.
עם השגת המסמכים הרלוונטיים לשחרור המשלוח, התייצב היבואן בממ"ן בכדי לשחרר את המשלוח, או אז גילה כי הטובין אוחסנו במחסנים ללא קירור, דבר שעלול להביא, ואכן הביא, לקלקולם של מרבית הטובין, כך שמעל ל-300 יחידות ניזוקו מתוך סך כולל של 500 יחידות.
היבואן טען כי הרס הטובין נגרם כתוצאה מאחסון כושל, ונובע מרשלנותם של המוביל וממ"ן אשר לא מילאו את חובותיהם לאחסן את הטובין בתנאים נאותיים ובראשם קירור. לנוכח זאת, תבע היבואן פיצוי הן בגין הנזק לטובין עצמם והן בגין הנזק למוניטין החברה.
המוביל התגונן בטענה כי על פי תנאי שטר המטען, המשלוח לא היה חייב להישמר בתנאי קירור, אלא במקרה של עיכוב בהובלה, ומשלא חל שום עיכוב בהובלה והמשלוח הגיע במועד, היבואן שלא הצטייד באישורים לשחרור המשלוח, הוא שנושא באחריות לקלקול המשלוח.
המוביל טען עוד כי הנזק למשלוח נגרם עקב אחסנתו המוטעית במחסן ללא קירור, ולא עקב הובלתו שנעשתה כנדרש וללא עיכובים.
ממ"ן התנערה מאחריות בטענה כי לא ידעה ואף לא היה עליה לדעת שיש לאחסן את המטען בקירור, ועל כן אין לקבוע את אחריותה לנזק שנגרם. בתשובה לטענת היבואן לגבי הוראת האחסנה בקירור המופיעה בשטר המטען – ענתה כי אינה מקבלת שטרי מטען ולא קיבלה מהמוביל או מהיבואן כל הוראה לגבי דרישת אחסנה בקירור של הטובין, ובהתאם לכך אחסנה אותם במחסן רגיל.
קביעת בית המשפט:
בשטר המטען צוינה ההערה הבאה: "Perishable, Please refrigerate if delayed in transit"
בית המשפט קבע כי דרישת הקירור בשטר המטען החלה על המוביל, מתייחסת לקירור אך ורק במקרה של עיכוב בהובלה, ואילו במקרה הנוכחי אין מחלוקת לגבי כך שלא התרחש עיכוב. מתוך כך הסיק בית המשפט כי למוביל אין אחריות לעניין הנזק מאחר שמילא את כל החובות המוטלים עליו וביצע את ההובלה במועד.
בדבריו לגבי אחריותה של ממ"ן, התייחס בית המשפט לכך שאף גורם לא יידע אותה בדבר הוראת הקירור, וכי במניפסט המכיל הערות לגבי המשלוח, לא צוין דבר בעניין אחסנה בקירור.
בית המשפט הוסיף כי בעקבות מחדלו של היבואן להצטייד באישורים המתאימים לשחרור הטובין, חלף פרק זמן של 12 ימים מעת הגעת המשלוח ועד שחרורו. בית המשפט ציין כי היבואן, שהיה מודע לפער זה, היה צריך למסור הוראות מתאימות לממ"ן בכדי שיאחסנו את המשלוח בתנאים הראויים, או לכל הפחות לעדכן את המוביל בכדי שזה יורה לממ"ן כיצד לפעול בתקופת הביניים עד לשחרור המשלוח. משלא עשה כן, אין לו על מי להלין, אלא על עצמו.
בית המשפט ציין אמנם כי התרשם שהמוביל לא היה מודע לכך שמדובר במטען "פסיד" שדורש קירור אם יתבצע עיכוב בהובלה, אך אין לזקוף זאת לחובת המוביל, שלא היה יכול לצפות ששחרור המשלוח יתעכב זמן רב בשל אי-השגת אישורים מצד היבואן.
בית המשפט דחה את תביעת היבואן, ופסק תשלום של 7,500 ש"ח לכל נתבעת.
[ת.א. (שלום ת"א-יפו) 38800-01-10 אל-וט 2001 בע"מ נ' בריטיש איירוואיס פלס, פסק-דין מיום 7.4.13, השופט מרדכי בן חיים. לא צוינו ב"כ הצדדים].
עדכוני מכס ורגולציה
