פסק דין
1.התובעים הגישו תביעה על סך 31,719 ₪, אשר היו שווים ביום הגשת התביעה (15/12/2002) ל- 12,088 דולר אוסטרלי.
התובעים טענו, כי נשלח עבורם מטען מיצרן אוסטרלי וכאשר המטען הגיע ארצה, והם התבקשו לשחרר אותו, התברר כי קיים חוסר במטען ובגין אותו חוסר, הוגשה התביעה.
2.הנתבעת 1 (להלן: "איגיפט אייר") היא חברת תעופה אשר לא מובילה מטענים לישראל ומישראל (כפי שנכתב בכתב התביעה).
אלא איג'יפט אייר היא זו שהובילה את המטען מאוסטרליה למצרים, והמטען הובל ממצרים לישראל באמצעות חברת אייר סיני.
אייר סיני אינה נתבעת בתיק.
הנתבעת 2 היא ממן מסוף מטען וניטול בע"מ (להלן: "ממן"), המפעילה את מסוף המטענים בנמל התעופה על שם בן גוריון, והנתבעת 3 היא רשות שדות התעופה, האחראית בין היתר על פריקת מטענים ממטוסים, שינועם ופריקתם בשטח של ממן.
3. תמצית טענות התובעים:
א) התובעים ניהלו בתקופה הרלבנטית עסק לשיווק ואספקת ציוד חקלאי וציוד לרכב בשם אאוטבק טכנולוגיות.
ביום 29/11/2001 או סמוך לכך הוציאה איג'יפט אייר שטר מטען ולפיו נמסר לה מטען של אריזה אחת שכללה חלקי רכב במצב שלם ותקין לשם העברתו לקהיר מצרים ומשם לישראל על ידי התובעים (להלן: "שטר המטען").
המטען הגיע לישראל ביום 9/12/2001 או סמוך לכך, ושוחרר מממן ביום 13/12/2001 או סמוך לכך.
כאשר נמסר המטען לתובעים, התגלה כי האריזה ניזוקה וחסרו מתוכה שבעה פריטים של חלקי רכב (להלן: "החוסר").
ב) התובעים טענו, כי הנתבעות יחד ולחוד אחראיות כלפי התובעים באשר לאותו חוסר.
מאחר והחוסר ארע למטען ובקשר אליו, כשהוא היה ברשות ו/או בחזקת הנתבעות או מי מהם, וזאת לאחר שאיג'יפט אייר אישרה כי קיבלה את המטען במצב טוב ותקין.
כמו כן נטען, כי החוסר ארע כתוצאה מרשלנות הנתבעות או מי מהם.
ג) לחלופין, החוסר נגרם למטען כאשר התובעים לא ידעו ולא היתה להם אפשרות לדעת את הנסיבות הממשיות שגרמו לחוסר, וזה ארע בעת שלנתבעות או למי מהם היתה שליטה גמורה על המטען, ועובדה זו מתיישבת יותר עם ההלכה של רשלנות מצד הנתבעות מאשר עם חוסר רשלנות כזו – דבר המטיל את עול ההוכחה על הנתבעות (סעיף 11 ה' לכתב התביעה).
4. רכיבי התביעה פורטו בתצהיר העדות הראשית מטעם התובעים:
סך 10,358 דולר אוסטרלי - שווי חלקי הרכב החסרים במטען
סך 1,735 דולר אוסטרלי - השבת עלות הובלת המטען לתובעות.
______
סה"כ 12,088 דולר אוסטרלי.ב
5. תמצית טענות איג'יפט אייר:
א) הנתבעת הכחישה קיומו של חסר כלשהו וטענה כי גם אם היה חוסר, הרי אין זה באחריותה, כיון שהיא הביאה את המטען ארצה במצב שלם ותקין, ואם ארע חוסר כלשהו, זה היה בעת שהמטען היה באחריות ממן או באחריות רשות שדות התעופה.ו
ב) לחלופין – אם בית המשפט יקבע כי הנתבעת 1 נושאת באחריות כלשהי, הרי אחריותה מוגבלת מכח האמנה ליחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בין לאומית באוויר אשר נחתמה בוורשה ביום 12/10/1929 בפרוטוקול האג המתקן אותה מיום 28/9/1955 (להלן: "האמנה") ולפיכך, על המטען חלות הוראות חוק התובלה האווירית התש"מ 1980 ולפי החוק והאמנה, אם המוביל האווירי אחראי לנזק, אזי מוגבלת אחריותו לסך של 17 זכויות משיכה מיוחדות לכל ק"ג של מטען.נ
כלומר, סכום של כ- 23 דולר לכל ק"ג חסר, ובמקרה דנן, אנו לא יודעים מה הוא משקלו של המטען החסר ולא ניתן לקבוע מה הוא הסכום שהמוביל האווירי חייב בו על פי האמנה והחוק.ב
6. תמצית טענות ממן:
א)ממן הכחישה את קיומו של חסר וציינה, כי גם כאשר קיים חסר, הרי בהתאם לתנאי ההתקשרות של ממן, מוגבלת אחריותה לסכום של 20 דולר לכל ק"ג של מטען.
וכתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כיון שהוא לא מציין את שוויו של המטען החסר, ואין קשר בין שווי המטען לבין סכום התביעה.נ
ב)ממן טענה, כי המטען כלל יחידה אחת והוא נקלט בממן תוך ציון הערת נזק ולפיה המטען נקלט כשהוא מפוזר ויש חשש לחוסר, אך החוסר במטען ארע לפני שהוא הגיע לחזקתה של ממן.ב
7. תמצית טענות רשות שדות התעופה:
א)הנתבעת 3 הכחישה את כל האמור בכתב התביעה וכן טענה כי המטען הוטען באוסטרליה ויש להפנות את התביעה אל רשות שדות התעופה במצרים או באוסטרליה.
ב)המטען יצא מידיה של רשות שדות התעופה במצב שהוא נכנס לידיה, ויתכן שהחוסר נגרם בשלבי הטענת המטען באוסטרליה או במצרים.
הנתבעת טענה, כי התובעים לא הוכיחו היכן בעצם היא ארע הנזק או החוסר במטען ולא ניתן להטיל "ענישה קבוצתית" על הנתבעות.
8.לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להדחות מהנימוקים כדלקמן:
א)התובעים טענו, כי הם לא היו מבוטחים בכל חברת ביטוח, וטענתם זו לא נסתרה.
כמו כן, מקובלת עלי טענת התובעים ולפיה המטען נמסר לידיהם בסופו של דבר כאשר היה בו חוסר.
עובדה היא שיבגני בוגניצקי, אשר העיד מטעמה של ממן ושימש ראש צוות בממן, קלט את יחידת המטען ביום 9/12/2001 וציין, כי יחידת המטען נקלטה כשהיא מפוזרת ולפיכך קיים חשש לחוסר.
(דו"ח הקליטה צורף לתצהירו וכן נספח ג' לתצהיר התובע).
מר בוגניצקי העיד, כי כאשר הוא מקליד נתונים למחשב אין לו אפשרות להקליד אופציה של חסר וודאי אלא רק חשש לחוסר, ולפיכך הוא ציין גם במקרה דנן, כי קיים חשש לחוסר, אך הוא העיד במפורש שהמטען הגיע כשהוא מפוזר.
לפיכך, מקובלת עלי טענתם הבסיסית של התובעים ולפיה הם הזמינו באוסטרליה מטען מסוים אשר שקל 380 ק"ג ובסופו של דבר קיבלו מטען חסר.
ב) יש אם כך לבדוק:
(1)האם התובעים הוכיחו מי אחראי לאותו חוסר?
(2)אם כן, האם הוכיחו את סכום הנזק?
ג) האם התובעים הוכיחו מי אחראי לאותו חוסר?
איש מהצדדים לא נכח באוסטרליה, כאשר ארזו את המטען ולא יודע מידע אישי כמובן, מה נארז בפועל לתוך המטען.
שטר המטען האוסטרלי לא הוצג (עמוד 8 שורות 9 – 10 לפרוטוקול), ולא ניתן לדעת גם ברמת הוכחה של 51 אחוז, כי לא ארע חוסר למטען עוד באוסטרליה.
זאת ועוד, לא הוכח וגם לא ניתן לדעת אם אותו חוסר למטען לא נגרם על ידי הרשות המקבילה לרשות שדות התעופה בקהיר וזאת באשר לפרק הזמן שבו פורק המטען מהמטוס של איג'יפט אייר והוטען על המטוס של אייר סיני, גם בחקירתו של מר כהן יצחק הוא עונה כתשובה לשאלה, אם הוא יודע אילו גלגולים עברו על המטען בקהיר (עמוד 8 שורות 16 – 17 לפרוטוקול).
"אין לי מושג, ואני גם לא יודע מי פרק אותו בקהיר ואני לא יודע כמה זמן הוא היה עד שהועמס על המטוס בישראל".
המטען לא נשקל במצרים וכן לא נשקל על ידי ממן.
בדו"ח ממן נרשם כי המטען שוקל 380 ק"ג על פי המשקל המוצהר.
כלומר, המשקל שצוין בשטר המטען.
המטען הגיע למחסני ממן כשהוא במצב אשר צוין בדו"ח הקליטה – כשהוא מפוזר וחשש לחוסר.
כך שהסיכוי שהנזק ארע על ידי מי מעובדי ממן הוא מזערי ביותר.
ד) באשר לאיג'יפט אייר ורשות שדות התעופה:
(1) מאחר והתובעים לא צירפו מסמכים של הספק, אשר יכולים להוכיח מה כלל בדיוק אותו מטען, וכן לא הביאו מסמכים מהם ניתן לדעת כמה בדיוק היו צריכים לשלם לספק בגין אותו מטען ספציפי, לא ניתן לדעת בדיוק, מה הוא אותו חוסר נטען.
התובעים צירפו כנספח ד' לתצהיר טופס לעריכת פירוט של המכס.
באותו טופס מצוין מה כן נמצא במטען ובדרך האלימינציה למד התובע אלו חלקים חסרים לגרסתו (עמוד 6 שורות 20 – 25 לפרוטוקול).
אך אין לתובעים הוכחה פוזיטיבית באשר למהותו של אותו מטען חסר.
(2) מאחר ולא ניתן לדעת גם לאחר שמיעת כל העדויות בתיק באיזה שלב ארע הנזק, האם באוסטרליה, האם כאשר הגיע המטען למצרים או האם כשנפרק מהמטוס בישראל בטרם הגיע לממן, לא ניתן לקבוע מי מהנתבעות צריכה לשאת באחריות לנזק.
(3) במקרה דנן, לא חל הכלל של הדבר המעיד בעד עצמו על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין.
סעיף 41 קובע כדלקמן:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".
לאור העובדות הקיימות בתיק, אין אפשרות לומר כי הנזק נגרם כאשר היתה שליטה על המטען דווקא לאיג'יפט אייר או לרשות שדות התעופה.
יתכן והנזק ארע באוסטרליה ואם לא – הרי המסמכים האוסטרלים או מסמכי הספק, מהם היה ניתן לראות שאכן המטען נשלח במלואו, יכלו לחזק את גרסת התובעים ולפיה המטען יצא מאוסטרליה שלם ותקין וכולל את כל הרכיבים שהתובעים ציפו להם.
אך בהעדר מסמכים כאלו, לא ניתן לשלול את האפשרות ולפיה הנזק נגרם כאשר לנתבעים שבפני לא היתה שליטה מלאה על אותו מטען, ולא ניתן להגיע למסקנה ולפיה החוסר מתיישב יותר עם המסקנה שהתובעים 1 ו-3 לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהם כן נקטו זהירות סבירה.
לפיכך, חובת הראיה לא מתחלפת ולא מוטלת על הנתבעים כפי שהיא מוחלפת כאשר מתקיימות הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין ונטל ההוכחה נשאר במקרה דנן, על התובעים.
(4) בנסיבות דנן, גם אין מקום להטיל מעין "אחריות קיבוצית" על כל הנתבעים.
במשפט הישראלי מבוססת האחריות בנזיקין על "אשם" אישי וכשמספר גורמים פעלו בנפרד ולא היוו "קבוצה", אין לקשור את כל הגורמים לאותה אחריות, מבלי לייחס לכל אחד מהם את המעשה שגרם לנזק.
ולענין זה, יפים הדברים שנאמרו בע"א 411/70 ר' פינס (פנטשי) נ' א' בן עמירה ואח' וערעור שכנגד, פד"י כ"ה (2) 284 בעמוד 291:
"גם מבחינת הצדק וההגיון אינני רואה כל צורך להטיל אשמה – ולו רק מחציתה – על אדם שהוא EX HYPOTHESIחף מפשע. כשם שהנפגע נשאר בלי תרופה, מקום שאינו יודע מיפגע בו, כך סבורני שאין להושיע לו אפילו יש בידו להצביע על קבוצת בני אדם שאחד מהם (אך לא כולם) מן ההכרח שהיה הפוגע. קשה גם לראות כיצד ניתן לחייב אדם בהשתתפות על פי סעיף 84 לפקודת הנזיקין בלי לדעת ואף בלי אפשרות לדעת, אם אמנם הוא 'מעול אחר' כאמור באותה הוראה".
וכן בפסקי הדין הנוספים שהובאו בסיכומי ב"כ הנתבעת 2: ע"א 600/86 זלמן עמיר ואח' נ' יצחק קונפינו ואח' פ"ד מ"ו (3) 233, 241, וע"א 83/82 צים נ' המגן ואח' וכן ע"א 122/82 רשות הנמלים נ' המגן וצים פ"ד ל"ט (1) 640, ע"א 496/72 א' ארוג'י נ' י' פינק ובניו בע"מ ואח' פ"ד כ"ז (2) 547, 551.
(5) אין פגם בכך, שהנתבעת 3 לא הביאה עד מטעמה, שכן, היא לא מצאה עד שיזכור דווקא את המטען הספציפי הזה.
אם כך – מה טעם היה בהבאת עד שאין לו ידיעה אישית?
ובמקרה דנן, לא חל הכלל שהוזכר בסיכומי ב"כ הנתבעת 1, ולפיו, הימנעות מהבאת ראיה, ללא הסבר סביר, מובילה להסקת מסקנה ולפיה, אותה ראיה היתה משמשת לחובתו של אותו צד שנמנע מלהביאה.
ראה לענין זה, ע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי פ"ד ל"ה (1) 736, וכן ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פ"ד מ"ה (4) 651.
הנתבעת 3 מסרה הסבר סביר לאי הופעת עד מטעמה, ולפיכך, ההימנעות מהבאת עד מטעמה, לא יכולה לשמש לחובתה.
לסיכום:
לאור האמור לעיל, התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים או מי מהם אחראים לנזק.
ה) האם הוכיחו את סכום הנזק?
לאור האמור לעיל, הרי שהאחריות לנזק לא הוכחה כלל, ולפיכך, אין צורך להידרש לסוגית סכום הנזק.
אך במקרה דנן, גם לו הייתי מגיעה למסקנה ולפיה קיימת אחריות לנזק, אזי סכום הנזק לא הוכח כלל ועיקר.
התובעים לא שקלו את המטען לאחר שהתגלה אותו חוסר על ידי נציגי ממן, ולא ביקשו לשקול אותו.
כמו כן, לא ביקשו משמאי לבדוק את המטען ולא צירפו הערכת שמאי באשר לאותו חוסר נטען.
מה עוד, שלא מצאו לנכון לצלם את המטען החסר.
כמו כן, לא צירפו חשבונית ממנה ניתן לדעת כמה כסף הם שילמו לספק עבור אותו מטען, ומה השווי של אותו מטען חסר (וזאת באמצעות מסמכים של הספק).
זאת ועוד, החוסר אשר פורט בסעיף 6 לתצהירו של מר יצחק כהן לא מגובה במסמכים מהם ניתן ללמוד שאותה כמות אכן הוזמנה והיא זו אשר היתה חסרה, ומה הוא שווי של כל חלק חסר.
אלו נתונים שנכתבו על ידי המצהיר עצמו, יצחק כהן ולא נתמכים בכל מסמך חיצוני ולמרות שבקלות יתרה ניתן היה לבקש מהספק מסמכים אשר ילמדו על עלות של כל חלק וחלק מהמטען.
התובעים גם דרשו להשיב את מלוא עלות הובלת המטען בסך 1,735 דולר אוסטרלי.
אך גם לגרסתם, רק שבעה סוגים של כלי רכב מתוך 15 סוגי הם חסרים.
דהיינו – 8 סוגים של חלקי רכב הגיעו לארץ באמצעות אותו מטען.
האם ניתן לדרוש במצב כזה החזר של מלוא עלות הובלת המטען??
ברור שאין לכך הצדקה.
התובעים לא יכלו לציין מה הוא המשקל של המטען החסר, וממילא, לא ניתן לדעת מה הוא המשקל של אותו מטען חסר, ולפיכך, גם לו הייתי מגיעה למסקנה ולפיה למוביל האווירי או לרשות שדות התעופה וממן יש אחריות כלשהי, הרי האחריות שלהם מוגבלת לסכומים על פי האמנה והחוק והסכם ההתקשרות עם ממן.
וממילא, אותו פיצוי לא היה פיצוי מלא אלא רק פיצוי מקסימלי על פי ההסכמים, החוק והאמנה והפיצוי הוא פונקציה של המשקל החסר.
ומשלא הוכח מה הוא המשקל החסר – גם מטעם זה, לא ניתן היה להגיע למסקנה באשר לסכום שיש לחייב בו את הנתבעים.
9. לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, דין התביעה להדחות.
ב) התובעים, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות כל נתבעת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ + מע"מ לכל נתבעת (סה"כ: 15,000 ₪ + מע"מ).
הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסה"ד ועד התשלום בפועל.
ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.
(מאחר ומועד השימוע נקבע ליום ו' בשבוע, נשלח פסק דין זה לצדדים עוד טרם המועד שנקבע לשימוע).
ניתנה היום כ"ה בניסן, תשס"ה (4 במאי 2005) בהעדר הצדדים
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
