החלטה
1. המשיבה (התובעת) הגישה לבית משפט זה את תוספת התביעה שבתיק ימאות 80/00. בתביעתה טענה התובעת כי הינה יבואנית העוסקת, בין היתר, ביבוא מלט דרך נמלי ישראל. התובעת טענה כי בגין העובדות שפורטו בתוספת התביעה, אחראיות המבקשות (הנתבעות) שהן האוניה שהובילה את המטען (הנתבעת מס' 1, המבקשת מס' 1), בעלת האוניה (הנתבעת מס' 2, להלן - "דוואל"), וסוכנת האוניה (הנתבעת מס' 3, להלן - "קמור") לחסר במלט ששוויו מסתכם בסך של 28,035 דולר של ארה"ב.
כמו כן טענה התובעת כי בנוסף לנזק שנגרם לה (שווי החסר במלט), היא נשאה גם בעלות המשאיות שהמתינו לשווא לצד האוניה ביום 2.10.00 בסך של 25,000 ש"ח.
על שום כך הוגשה תוספת התביעה ובה עתרה התובעת לחייב את המבקשות (הנתבעות) לשלם לה סך של 28,035 דולר של ארה"ב בצירוף ריבית בשיעור של 11 אחוזים לשנה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל וכן סך של 25,000 ₪ בצרוף ריבית 16% לשנה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
2. יחד עם תוספת התביעה האמורה הגישה התובעת בקשה למעצר האוניה (בש"א 283/00). בהחלטתי מיום 11.10.00 נעתרתי לבקשת המעצר והוריתי על מעצרה של האוניה כמבוקש. בהחלטתי ציינתי כי האוניה תוכל להפליג לדרגה אם תפקיד בקופת בית המשפט סך של 140,000 ₪.
ואומנם, האוניה נעצרה ושוחררה ביום 12.10.00 כנגד הפקדת סכום של 140,000 ₪ בקופת בית המשפט, בהתאם להחלטה הנ"ל.
3. הנתבעות הגישו את הבקשה שבבש"א 303/00 ובה עתרו לבטל את פקודת המעצר הנ"ל ולהורות על שחרור הפיקדון בסך של 140,000 ₪ שהופקד כתנאי לשחרורה של האוניה.
כן עתרו הנתבעות "לחייב את המשיבה (היינו, התובעת. ע.ג.) להפקיד ערבות בנקאית של בנק ישראלי בגובה 100,000 ₪ או ערובה ראויה אחרת לנזקים ולהוצאות שנגרמו ויגרמו למי מן המבקשות בשל מעצר האוניה ו/או בשל ניהול התביעה בתיק אזרחי 80/00 נגדן ולהורות כי אם לא תופקד ערובה כזו במועד שיקצוב לה, תבוטל פקודת המעצר ותידחה התביעה".
4. התובעת הגישה את הבקשה שבבש"א 309/00 ובה עתרה למחוק את בש"א 303/00 על הסף בשל איחור בהגשתה. התובעת טענה כי הבקשה לביטול המעצר הוגשה באיחור ומבלי לקבל הארכת מועד מבית המשפט.
5. ההחלטה שלהלן עוסקת, על כן, בשלוש הבקשות הנ"ל, היינו, בקשת המעצר (בשא 283/00) הבקשה לביטול המעצר ולחיוב בהפקדת ערובה (בשא 303/00) והבקשה למחוק על הסף את הבקשה שבבשא 303/00 (בשא 309/00).
6. בקשתה של התובעת למעצר האוניה (בשא 283/00) נתמכה בתצהירו של מר דניאל גדז', המשמש כמנכ"ל ג. דניאל בע"מ שהיתה במועדים הרלוונטיים לתביעה נציגתה של התובעת. לתצהיר צורפו מסמכים שונים.
בקשתן של הנתבעות לביטול מעצר האוניה (בשא 303/00) נתמכה בתצהירו של מר ישראל נורמנד המשמש כמנהל בקמור.
התובעת הגיבה בהגשת תשובה לבקשה שבבשא 303/00. תשובה זו נתמכה בתצהירו של עו"ד יוחנן כהן. גם לתצהיר זה צורפו מסמכים שונים.
7. ביום 8.9.03 הורה בית המשפט (כב' סגן הנשיא גדעון גינת), בהסכמת ב"כ התובעת וב"כ הנתבעת מס' 3, על מחיקת תוספת התביעה כנגד הנתבעת מס' 3 (קמור).
8. למרות שהדיונים הסתיימו ביום 6.4.03 כתב הסיכומים האחרון הוגש ביום 29.2.04.
9. דיון: הבקשה למחיקת בש"א 303/00 בשל האיחור בהגשתה (בשא 309/00).
א. התובעת טענה כי מן הדין לדחות את הבקשה לביטול המעצר משום שבהתאם להוראות תקנה 244 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות") הייתה לנתבעות הזכות להגיש בקשה לביטול צו המעצר תוך 30 יום מיום שהומצא להן. בנסיבות העניין המועד האחרון להגשת הבקשה צריך היה, על כן, להיות לא יאוחר מיום 13.11.00.
בפועל הוגשה הבקשה לביטול המעצר ביום 19.11.00.
ב. האוניה השיבה על הבקשה האמורה באומרה כי תקנה 244 (ב) לתקנות לא חלה כלל על ענייננו שכן הבקשה לביטול פקודת המעצר לא הוגשה לפי תקנות סדר הדין האזרחי אלא לפי תקנה 47 לתקנות תת האדמירליות, 1883 (להלן - "תקנות האדמירליות").
ג. במחלוקת שבין הצדדים בעניין זה, מקובלת עלי דעתן של הנתבעות על כך שהתקנות החלות על נושא מעצרה של אוניה והגשת בקשה לביטול המעצר הן תקנות האדמירליות ולא תקנות סדר הדין האזרחי.
בחוקקו את חוק בית המשפט לימאות, התשי"ב-1952 (להלן "החוק") הקים המחוקק, הלכה למעשה, בית משפט חדש בנוסף לבתי המשפט שהיו קיימים בעת חקיקת החוק. העובדה שהמחוקק קבע כי בית המשפט המחוזי בחיפה ישמש מיום תחילת תוקפו של החוק כבית משפט לימאות אינה משנה מן העובדה שהחוק האמור הקים בית משפט חדש.
בהקימו את בית המשפט לימאות התכוון המחוקק להחיל עליו כללים וסדרי דין שונים מאלו הנוהגים בבתי המשפט האחרים. הדבר בא לידי ביטוי בהוראת סעיף 8 לחוק שבה נקבע כי שר המשפטים ממונה על ביצוע החוק וכי הוא רשאי להתקין תקנות בכל עניין הנוגע לביצועו ובכלל זה תקנות הקובעות את סדרי הדין בבית המשפט לימאות ובערעור על החלטותיו ואת אגרות בית המשפט.
ואומנם, המחוקק התקין את תקנות בית המשפט לימאות (אגרות וסדרי הדין בערעורים), התשי"ח-1958 (להלן - "תקנות בית המשפט לימאות"). בתקנות אלה הסדיר המחוקק את נושא סדרי הדין שיחולו על ערעורים על החלטות בית המשפט לימאות וכן את נושא האגרות החלים על ההליכים בבית המשפט לימאות. המחוקק לא הסדיר בתקנות בית המשפט לימאות את עניין סדרי הדין בהליכים המתנהלים בבית המשפט האמור. משתיקתו של המחוקק בעניין זה ניתן להבין כי המחוקק ביקש להשאיר על כנם את הכללים וסדרי הדין הנוגעים להליכים המתנהלים בפני בית המשפט לימאות כפי שהם נוהגים מכוח תקנות האדמירליות.
מסקנתי היא, על כן, שהדין החל על נושא סדרי הדין הנוגעים למתן צווים למעצר אוניות ולשחרורם הינו תקנות האדמירליות ולא תקנות סדרי הדין האזרחי.
[והשוו להחלטתו של כב' השופט (כתוארו אז) ד"ר דן ביין בהמרצה 3945/92 בתיק ימאות 1140/92 האוניה ARCTIC HUNTER ואח' נגד LOFOBUNKER CO. SA. ואח' [החלטה מיום 27.12.92, פדאור (לא פורסם) 92(3) 504, עמ' 1].
ד. עיון בתקנות האדמירליות מלמד כי התקנות לא הסדירו את המועדים להגשת בקשה לביטול צו מעצר. הואיל וכך, והואיל ותקנות האדמירליות אינן מפנות לתקנות סדרי הדין האזרחי לעניין הסעדים הזמניים והמועדים להגשת בקשה לביטולם, הרי, שמשמעות הדבר היא, שאין מגבלה של מועדים באשר להגשת בקשה לביטול צו מעצר שניתן כנגד אוניה.
ה. התובעת הוסיפה וטענה כי בין אם חלה על העניין תקנה 244 (א) לסדר הדין ובין אם חלות על העניין תקנות האדמירליות, הואיל והחלטת המעצר הייתה החלטה על פי צד אחד, הרי שהדרך לביטולה קבועה בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי.
אין בידי לקבל טענה זו.
כאמור לעיל, המחוקק בחר להחיל על ההליכים המתבררים בבית המשפט לענייני ימאות רק חלקים ספציפיים מאוד של סדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט האזרחיים (היינו, ענייני הערעורים וענייני האגרות) ונמנע מלהחיל על בית המשפט לימאות את תקנות סדרי הדין האזרחי בכללותן.ב
ממילא, על כן, אין לקבל את טענות התובעת בעניין תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי.ו
ו. מסקנתי היא, על כן, כי העובדה שהבקשה לביטול צו המעצר הוגשה במועד שהוגשה, אינה מעלה ואינה מורידה, וכי דין בש"א 309/00 - להידחות.
10. טענות התובעת בבקשת המעצר (בשא 283/00):
א. כאמור לעיל, בקשתה של התובעת נתמכה בתצהירו של מר דניאל גדז'. מר גדז' הצהיר כי תצהירו נערך "על סמך ידיעתי האישית, על סמך מסמכים בהם עיינתי ועל סמך דיווחים שקיבלתי מבאי כוחה (...) של המבקשת".
ב. מר גדז' כתב בתצהירו כי התובעת רכשה מטען של 4,234 טון מלט ארוז בשקים במחיר של 172,800 דולר של ארה"ב לטון (F.O.B). לדבריו, המטען הוטען ביום 20.09.00 על האוניה בנמל אנטליה לשם הובלתו לישראל. המצהיר כתב בתצהירו כי -
"לפי מה שהוסבר לי על ידי באי כח היבואן (היינו, התובעת. ע.ג.) (...), בשטר המטען התחייבו בעלי האוניה (במפורש ו/או מכללא), לטעון, לאחסן ולהוביל את המטען באופן מקצועי, טוב וזהיר ולמוסרו למקבלי המטען (היבואן) בשלמות, וללא כל חוסר".
ג. המצהיר הוסיף וכתב בתצהירו כי טרם הובלת המטען נקשר בין התובעת לבין בעלי האוניה חוזה חכירה אשר על פיו היה על בעלי האוניה למנות את Dynamic כסוכן האוניה באשדוד. ואולם, בניגוד להתחייבותם ותוך הפרת חוזה החכירה מינו בעלי האוניה את קמור כסוכן האוניה באשדוד.
לטענת המצהיר, כל דרישות התובעת מבעלי האוניה לעמוד בהתחייבותם נפלו על אוזניים ערלות.
ד. המצהיר כתב בתצהירו כי -
"10. כתוצאה מן ההפרה הנ"ל של בעלי האוניה באשר למינוי סוכן האוניה, ורק כאשר התברר כי בעלי האוניה לא יתקנו את ההפרה הנ"ל, וכי לכן אין מנוס אלא להיכנע להפרה, על מנת להקטין את הנזקים, מסר היבואן לקמור את שטר המטען המקורי, מוסב כדין ושילם לבעלי האוניה באמצעות קמור את מלוא דמי ההובלה ביום 28.09.00.
11. עם מסירת שטר המטען וביצוע התשלום הנ"ל, מסרו בעלי האוניה באמצעות קמור ליבואן, באמצעות ג. דניאל בע"מ (...), כפי שהיה עליהם לעשות, פקודת מסירה למסירת המטען (...) (פקודת המסירה הינה המסמך המתיר ליבואן להוציא את המטען מן הנמל)
12. לאחר מסירת פקודת המסירה כנ"ל, פנתה קמור לדניאל, באמצעותי, וביקשה מדניאל להחזיר לה את פקודת המסירה מכיוון שלטענתה קמור הייתה צריכה לעשות בפקודת המסירה תיקון פורמלי כלשהו.
13. דניאל, באמצעותי, בתמימות ומתוך אמונה שקמור לא תנהג כלפי היבואן בתרמית, החזירה לקמור את פקודת המסירה לשם תיקון הטעות, כביכול, שנפלה בה, אך, בבואה לקבל את פקודת המסירה חזרה, סרבה קמור לתת לה את פקודת המסירה למטען כולו, ואף סרבה להחזיר את השטר המקומי, על כך אף הגשתי תלונה למשטרה.
בעלי האוניה וקמור התנו את פקודת המסירה בדרישות מדרישות שונות, והודיעו ליבואן, באמצעות דניאל, כי עד אשר היבואן לא ימלא דרישות אלה, אשר כאמור השתנו חדשות לבקרים, היבואן לא יקבל את פקודת המסירה.
14. ביום 02.10.00 הציב היבואן ליד האוניה 25 משאיות (...) על מנת לאפשר לאוניה להתחיל את פריקת המטען למשאיות ביום 02.10.00 כפי שהיה חייב לעשות.(...).
15. למרות האמור לעיל, סרבו בעלי האוניה לפרוק את המטען למשאיות ביום 02.10.00 והיתנו (...) את תחילת הפריקה בכך שהיבואן ישלם להם סך של 17,000 דולר ויפקיד ערבות בנקאית בסך של 8,000 דולר בידי קמור.
16. בעלי האוניה הודיעו, כפי שנמסר לי על ידי ב"כ היבואן, כי כל עוד דרישתם האולטימטיבית הנ"ל לא תענה, הם מוכנים למסור פקודת מסירה למסירת כמות של 3,800 טון מתוך המטען וכי את יתרת המטען בכמות של כ- 534 טון (...) הם לא ימסרו ליבואן.
17. כדי להקטין את הנזקים, שהלכו וגדלו, הסכים היבואן לקבל פקודת מסירה לכמות החלקית וביום 03.10.00 החלה האוניה לפרוק את המטען למשאיות שהובאו לשם כך על ידי היבואן".
ה. המצהיר הוסיף וכתב בתצהירו כי במכתב שכתבו בעלי האוניה לב"כ התובעת ביום 04.10.00, הודיעו בעלי האוניה כי דרישתם הנ"ל נובעת בעיכוב האוניה עד לתשלום דמי ההובלה. ברם, כך טען, בעלי האוניה לא פרטו את דרישתם ואף לא את זכותם לעכב את יתרת המטען "ועתה הם באו שוב בדרישה חדשה להפקדת ערבות בסך של 40,000 דולר כתנאי לשחרור יתרת המטען".
ו. זאת ואף זאת: בשיחת טלפון שקיימו בעלי האניה עם ב"כ התובעת ביום 05/10/00 הם הודיעו כי הם דורשים מן התובעת לשלם לקמור במזומן סך של 23,000 דולר וכן התחייבות לסיים את פריקת המטען עד ליום 06/10/00 בצהריים. בעלי האניה הודיעו לב"כ התובעת, כך המצהיר, שכנגד התשלום הנ"ל במזומן הם לא יתנו כל קבלה "וכי אם דרישתם לא תמולא תוך חצי שעה הם יפרקו את יתרת המטען למחסן ערובה".
ז. המצהיר כתב בתצהירו כי ביום 06/10/00 סיימו בעלי האניה למסור לתובעת 3,800 טון מן המטען אך לא מסרו לה את יתרתו.
המצהיר כתב בתצהירו כי נכון למועד מסירת התצהיר נמסר המטען בחסר של 534 טון ששוויו מסתכם בסך של 28,035 דולר של ארה"ב.
המצהיר הוסיף כי עלות המשאיות שהמתינו לשווא לצד האניה ביום 02/10/00 מסתכמת בסך של 25,000 ₪.
המצהיר הוסיף כי מדובר באניה זרה בבעלות חברת ספנות זרה וכי למיטב ידיעתו וידיעת התובעת אין לבעליה של האניה כל רכוש בישראל למעט האניה.
11. טענות הנתבעות בבקשתן שבבשא 303/00
א. בקשתן של הנתבעות נתמכה בתצהירו של מר ישראל נורמנד.
ב. הנתבעות טענו בבקשתן כי ביום 11.09.00 נכרת הסכם חכירה בין דוואל לבין התובעת להובלת מטען מלט מנמל אנטליה בתורכיה לנמל אשדוד על גבי האוניה. המטען הובל לשם מסירתו לתובעת שהיתה היבואנית שלו בעזה. ההסכם נכרת באמצעות חליפת פקסים עם מי שהיתה המתווכת בעיסקה, חברה תורכית בשם LINEKS SHIPPING LTD (להלן - "המתווכת").
לטענת הנתבעות הסכם החכירה נערך באמצעות שינויים שהוכנסו בהסכם חכירה קודם שנערך בין הצדדים ביום 23.08.00.
הנתבעות טענו כי בהתאם לחוזה החכירה הוטען ביום 20.09.00, בנמל אנטליה, מטען מלט במשקל של 4,234 טון על האוניה, והוא הובל לאשדוד על פי שטר מטען שהוציאה דוואל.
הנתבעות טענו כי האוניה הגיעה לנמל אשדוד ביום ו' 22.09.00, בשעה 03.50 והתור שנקבע לה לתחילת פריקת המטען היה ביום א' 24.09.00 בשעה 06.30. למרות זאת, כבר ביום 22.09.00 היה ברור כי פריקת האוניה לא תחל במועד האמור, והתור הנ"ל אבד לה. זאת, לטענת הנתבעות, בשל מספר מחדלים של התובעת.
הנתבעות טענו כי בהסכם החכירה הותנה כי דמי ההובלה (freight) ישולמו לדוואל לכל המאוחר לפני תחילת הפריקה. התובעת, כך הנתבעות, לא שילמה את דמי ההובלה לדוואל ביום 22.09.00 ולכן לא ניתן היה להתחיל בפריקה בבוקר יום 24.09.00.
זאת ואף זאת: הנתבעות טענו כי לדוואל נודע משוגר המטען (shipper) - יצרן המלט בתורכיה, כי תמורת המטען טרם שולמה לו. כתוצאה מכך, לא החזיקה התובעת בשטר המטען ולא הייתה יכולה להציגו כתנאי לשחרור המטען לידיה.
לאור זאת, הורתה דוואל לקמור, שמונתה על ידה להיות סוכנת האוניה, שלא לשחרר את המטען לידי התובעת, לפני שזו תמלא את חובותיה בתשלום דמי ההובלה והצגת שטר המטען, ולפני שתפצה את דוואל על הנזקים שנגרמו לה בשל
העיכוב בפריקה.
הנתבעות טענו כי זכותה של דוואל לעכב את המטען תחת ידיה לצורך הבטחת תשלום דמי החכירה והנזקים שנגרמו לה בשם הפרות החוזה על ידי התובעת והעיכוב בפריקה, מבוססת הן על תנייה בחוזה החכירה, הן על תנייה בחוזה ההובלה והן על הדין הכללי החל על חוזי הובלה וחוזים בכלל.
הנתבעות הוסיפו וטענו כי עיכוב המטען התחייב עוד מחובתה של דוואל כלפי השוגר (shipper) וכלפי הנשגר (consignee), שצויינו בשטר המטען לקבל לידיה את שטר המטען מוסב כדין כתנאי למסירת המטען.
לטענת הנתבעות, תחת מילוי חובותיה החוזיות הנ"ל, גרמה התובעת לעיכוב מיותר נוסף בפריקת המטען כאשר פתחה, ביום 24.09.00, בהליך משפטי "כושל" בבית משפט השלום בחיפה (להלן - "ההליך הקודם"). במסגרת ההליך האמור עתרה התובעת למתן צו מניעה זמני בהסתמכה על הטענה הנטענת גם כאן, היינו, כי דוואל הפרה את הסכם החכירה בכך שמינתה את קמור להיות סוכנת האניה בנמל הפריקה במקום הסוכנת שנקבעה מראש, חברת דינמיק ספנות בע"מ. לדברי הנתבעות, התובעת מחקה את ההליך הקודם רק לאחר שבית המשפט המליץ לה לעשות כן. הנתבעות טענו כי התובעת הסתירה את דבר קיומו של ההליך הקודם מידיעתו של בית משפט זה במסגרת בקשת המעצר ולא הזכירה אותו ולו ברמז.
ג. המצהיר מטעם הנתבעות כתב בתצהירו כי -
"8. א. ביום ו' 29/09/00, ערב ראש השנה (...) הציגה אלמסרי (היינו, התובעת. ע.ג.) בפני קמור, באמצעות נציגה, ג. דניאל בע"מ ("דניאל"), את שטר המטען מוסב כדין (...). דניאל גם הצהיר,
בשם אלמסרי, על נכונתה לשלם את מלוא דמי ההובלה.
ב. משדווח לה על כך הורתה דוואל לקמור להוציא לדניאל פקודת מסירה (delivery order) על 3,800 טון מתוך 4,234 טון שהיו במטען, ולהתחיל בפריקת האניה מייד לאחר החג, בבוקר יום ב', 02/10/00.
ג. (...).
ד. כוונתה של דוואל, כפי שהוסברה לי על ידה, הייתה להתחיל בפריקת מרבית המטען לידי אלמסרי, ובזמן שהפריקה נמשכת, לנהל מו"מ על הפיצוי שזו תיתן לה בגין נזקיה כתוצאה מהעיכוב בפריקת המטען, שנמשך, כמתואר לעיל, מאז 22/09/00. הוצאת פקודת מסירה חלקית נועדה לאפשר לה להשתמש בזכותה לעכב תחת ידיה חלק קטן מן המטען כדי להבטיח את זכותה לקבל פיצוי כזה.
ה. הוראתה של דוואל הוסברה על ידי קמור לדניאל, אך עכב טעות טכנית של אחד מפקידי קמור באשדוד הוצאה לו פקודת מסירה על המטען במלואו. מייד כאשר נתגלתה הטעות הודיעה קמור על כך לדניאל, ולבקשתה נאות דניאל להחזיר את פקודת המסירה המוטעית לידיה של קמור. לאחר מכן, הוסכם בין קמור לבין דניאל במפורש, כי פקודת המסירה המוטעית תפוצל בהתאם להוראת דוואל וכי האניה תתחיל בפריקת 3,800 טון מהמטען לידי אלמסרי ביום 02/10/00 בשעה 06:30.
ו. (...).
ז. מאוחר יותר ביום 29/09/00 שינה דניאל את דעתו ונסוג מן ההסכמה האמורה ודרש לקבל לידיו את שטר המטען אם לא תמסר לו פקודת המסירה על המטען במלואו.
ח. קמור, בהוראת דוואל, החליטה להמשיך כפי שהוסכם קודם לכן עם דניאל. העתק פקס' ברוח זו שנשלח ביום 29/09/00 מקמור לסניפה באשדוד, עם העתק לדניאל מצ"ב לתצהיר התומך בבקשה זו (...)".
ד. המצהיר מטעם הנתבעות דחה "מכל וכל" את השתלשלות העניינים כפי שתוארו בתצהיר שניתן בתמיכה לבקשת המעצר באשר למה שקרה עם מסירת שטר המטען וביצוע התשלום ולאחר מכן.
ה. המצהיר הוסיף כי החל מיום 28/09/00 ולאורך כל הזמן שחלף לאחר מכן במשך פריקת המטען ועד להגשת התביעה ובקשת המעצר נוהל משא ומתן בין דוואל, במישרין ובאמצעות קמור, לבין התובעת באמצעות דניאל ולאחר מכן באמצעות בא כוחה עוה"ד מרוויץ לצורך השגת פשרה שתאפשר את מסירת מלוא המטען לידי התובעת.
המצהיר ציין כי במסגרת משא ומתן זה הוצעו הצעות והצעות נגדיות מטעם שני הצדדים, הן בעל פה והן בכתב, שהתייחסו לסכומי הכסף ולסכומי בטוחות שונים שיבטיחו את פיצוייה של דוואל על הנזק שנגרם לה בשל העיכוב בפריקת האוניה.
על שום כך, טען המצהיר, לא היה מקום לטרוניותיה של התובעת בדבר הדרישות המשתנות "כביכול". לטענתו, "זהו טיבו של מו"מ ובמיוחד מו"מ הנערך לגבי פיצוי על נזק המוסיף להתהוות במהלך ניהולו".
ו. עוד כתב המצהיר בתצהירו, כי ביום 2/10/2000 הוצבה האוניה בעמדת פריקה. במשך כל אותו יום התרתה קמור בדניאל, בשם דוואל, להתחיל בפריקה. ברם, דניאל, בשם התובעת, המשיך בסירובו לפרוק אם לא תינתן לו פקודת מסירה לגבי המטען במלואו. רק בערב, כתב המצהיר, נסוגה התובעת מעמדתה "הבלתי הגיונית" ופקודת המסירה המופחתת נמסרה לדניאל.
המצהיר הוסיף כי במקביל לסירובו הנמשך של דניאל לפרוק את המטען, בדקה קמור את האפשרות לפרוק את המטען לשטח הנמל "על מנת להקטין את הנזק שנגרם לדוואל בשל המשך עיכובה של האוניה בנמל אשדוד, אך התברר לה כי הדבר אינו אפשרי".
ז. המצהיר ציין כי פריקת המטען החלה בבוקר יום 3/10/2000 והסתיימה ביום 6/10/2000 אחר הצהריים. לדבריו, "בהמשך להתנהגותה הרשלנית וחסרת תום הלב" של התובעת, עובר לתחילת הפריקה, הוסיפה התובעת לשבש את מהלכה התקין של הפריקה באמצעות הוראות משתנות וסותרות לגבי הזמנת צוותי הפריקה של הנמל במשמרות השונות.
ח. המצהיר הוסיף כי ביום 9/10/2000 שלחה דוואל פקס לב"כ התובעת ובו פירטה את הנזק שנגרם לה כתוצאה מהפרת התחייבויותיה של התובעת ואת דרישתה לקבלת פיצוי בשל נזק זה כתנאי לשחרור יתרת המטען המעוכבת תחת ידיה.
ט. המצהיר ציין עוד כי -
"א. יש לי יסוד סביר להניח שאלמסרי (היינו, התובעת. ע.ג.) מצוייה בקשיים כספיים. בשתי הפלגות שקדמו להפלגה דנן, בהן הובילה האוניה מטענים דומים שיועדו להימסר לאלמסרי, עוכבה מסירת המטען לאלמסרי בשל איחור שלה בהצגת שטרי המטען. שטרי המטען נמסרים ליבואן כנגד תשלום עבור הסחורה ומכך יש להסיק כי אלמסרי התקשתה לשלם עבור המטענים במועד. מסקנה זו נתמכת גם במידע שנמסר לדוואל על ידי שוגר המטען.
ב. מידע בדבר מצב כלכלי קשה בו מצויה אלמסרי נמסר לי גם ממר עטיה אבו-ג'ובה סוחר מלט מתחרה תושב עזה, שהעריך שלאלמסרי אין שום יכולות כלכליות".
12.א.כזכור, האוניה שוחררה לדרכה לאחר שהפקידה את הפקדון בסך של 140,000 ₪
כפי שצוותה בידי בית המשפט.
לפיכך, ביטול צו המעצר פירושו, הלכה למעשה, החזרת הפקדון הנ"ל לידי האוניה.
ב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
לאחר שעיינתי בטענות באי כוח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הבקשה ככל שהדבר נוגע לביטול צו המעצר ולקבל את הבקשה באשר לחיוב התובעת בהפקדת הערובה.
להלן אבהיר את טעמי.
13. דיון: העתירה לביטול צו המעצר שבבש"א 303/00
א. לאחר עיון בחומר הראיות שלפני, בטענות ב"כ הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לביטול צו המעצר להדחות.
ב. ב"כ הנתבעות טענו לחוסר סמכותו העניינית של בית המשפט לימאות לדון בסכסוך. לטענתם מדובר בסכסוך חוזי גרידא ועל כן הסמכות לדון בסכסוך מסוג זה נתונה לבתי המשפט הרגילים.
אין בידי לקבל טענה זו.
סמכותו העניינית של בית המשפט נגזרת מן הסעד שלו עותר התובע בתביעתו, ועילת תביעתו מבוססת על הטענות שטען בכתב תביעתו. בענייננו, התובעת עותרת לפיצוי בגין חסר במטען שהובל על ידה באוניה הנתבעת. עניין זה נכנס לגדר סעיף 6 לחוק בית המשפט לאדמירליות, 1861. ועל פי סעיף 2 לחוק בית המשפט לימאות, התשי"ב-1952 כל הסמכויות שהיו נתונות לבית המשפט העליון כבית משפט לאדמירליות ערב תחילת תוקפו של חוק זה, יהיו מסורות מיום תחילת תוקפו של החוק לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט כימאות.
אלא מאי?
הנתבעות טוענות כי סעיף 6 האמור מקנה סמכות לבית המשפט לימאות לדון בתביעה בגין נזק למטען או נזק הקשור למטען. לטענתן אין מקום להרחיב, על דרך של פרשנות, את התפרסותו של הסעיף האמור גם לתביעות בגין חסר בשל רשלנות או התנהגות בלתי ראויה של המוביל.
אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 6 של ה- ADMIRALTY COURT ACT, 1861 קובע כדלקמן:
"The High Court of Admiralty shall have jurisdiction over any claim by the owner, or consignee, or assignee of any bill of lading of any goods carried into any port in England or Walles in any ship, for damage done to the goods or any part thereof by the negligence or misconduct of or for any breach of duty or breach of contract on the part of the owner, master, or crew of the ship unless it is shewn to the satisfaction of the Court that at the time of the institution of the cause any owner or part owner of the ship is domiciled in England or Wales. Provided always, that if in any such cause the plaintiff do not recover £20, he shall not be entitled to any costs, charges, or expenses incurred by him therein, unless the Judge shall certify that the cause was a fit one to be tried in the said Court".
סבורני כי עילת התביעה כפי שנוסחה בידי התובעת בהחלט מכניסה את העניין לגדר סמכותו העניינית של בית המשפט לימאות. אכן, הנתבעות טענו בסיכומיהן כי אין חסר במטען. ברם, כאמור לעיל, עילת תביעתו של התובע נבחנת על פי מה שהוא טען בתביעתו ולא על פי טענות הנתבע.
לפיכך אני דוחה את טענות הנתבעות בעניין הסמכות.
ג. אכן, יש בפי הנתבעות טענות על כך שהתובעת לא שילמה את כל הכספים שהתחייבה לשלם. ברם, אופיין ומהותן של טענות הנתבעות הם כאלה שאמורים להתברר במהלך המשפט גופו. בשלב זה לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתובעת לא קיבלה את כל המטען שייבאה. כך גם יש בפני ראיות לכאורה על כך שנגרמו לתובעת נזקים בשל עלות הזמנתן של משאיות שאמורות היו להוביל את המטען ביום 2/10/2000, דבר שלא התבצע בסופו של עניין.
בנסיבות אלה, עניין לנו במצב שבו התובעת הצביעה על קיומה של זכות לכאורית לקבל סעד והגם שהנתבעות הצביעו על הגנה לכאורית כנגד טענות התובעת, ברור שהמסגרת הנוכחית אינה מיועדת להכריע בזכויותיהם של הצדדים.
כל שאוכל לומר בשלב הנוכחי הוא כי הנתבעות לא השמיטו את הקרקע מתחת לתביעה, ובנסיבות אלה זכאית התובעת להמשך קיומו של צו המעצר כנגד האניה, או חליפה (היינו, הפקדון שהופקד בקופת בית המשפט).
14. דיון: העתירה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה שבבש"א 303/00
א. באי כוחה המלומדים של התובעת, עוה"ד דן מרוויץ ודניאל זיידמן, טענו בסיכומיהם כי אין כל הצדקה לחייב את התובעת בהפקדת ערובה וכי בנסיבות אלה אין אלא לשאול את המוביל הימי "הרצחת וגם ירשת?".
באי כוח התובעת טענו כי שווי המטען החסר, כפי שפורט בתצהיר התומך בבקשת המעצר, בעת שהיה צריך להימסר לידי התובעת, הוא 28,035 דולר של ארה"ב "ועלה לפיכך על גובה הערובה המבוקשת".
ב. באי כוח התובעת הוסיפו וטענו כי האוניה עוכבה בישראל על ידי משרד התחבורה מיום 3/10/2000 ועד 12/10/2000. "יוצא, איפוא, כי כאשר נעצרה האוניה על ידי בית משפט נכבד זה ביום 11/10/2000 האוניה ממילא לא הייתה יכולה לעזוב את תחומי מדינת ישראל בגלל העיכוב שעיכב אותה משרד התחבורה".
ג. עוד טענו באי כוח התובעת לגבי הנזק "שנגרם, כביכול, על ידי הפקדת הסך של 140,000 ₪ בקופת בית המשפט", שמאחר ובית המשפט מחזיק בפיקדון כנאמן, החייב להשקיעו בהשקעה שתשמור על הקרן ותישא רבית, לא ברור לתובעת "איזה נזק יכול להיגרם למוביל הימי כתוצאה מהפקדת הערבון בקופת בית המשפט".
באי כוח התובעת הוסיפו כי התובעת הודיעה לבית המשפט ולמוביל הימי, ביום 30/1/2001 "כי היא מוכנה כי הערבות יוחזק בידי באי כוח המוביל הימי דאז (משרד ש. פרידמן ושות', עו"ד) אשר ישקיעו אותו בהשקעה שתבטיח את שמירת הקרן ותישא פירות. מסיבות השמורות עמו, בחר המוביל הימי לא לעשות כן".
ד. אכן, אילו רק עניין הנזק הנגרם לנתבעות כתוצאה מעיכוב האוניה היה על הפרק, כי אז הייתי דוחה את העתירה לחיוב בהפקדת ערובה. זאת, מאחר ויש לזכור כי עניין לנו כאן בתביעה שהוגשה על ידי התובעת כנגד האוניה, ולא בתביעה שהוגשה על ידי האוניה כנגד התובעת.
וכן: בסופו של דבר האוניה שוחררה לדרכה ובמקומה מצוי "במעצר" הפיקדון שהפקידה. בעניין זה צודקים באי כוח התובעת באומרם שהנאמן (בית המשפט) ממילא אמור לשמור על ערכו של הפיקדון ועל כן לא יגרם לאוניה חסרון כיס בשל כך.
ה. ואולם, לא רק עניין הנזקים בשל מעצר האוניה הועלה על ידי הנתבעות אלא גם עניין הצורך בהבטחת גביית ההוצאות שיפסקו לזכותה אם וכאשר תתקבלנה טענותיה על ידי בית המשפט והתובעת תחוייב בהוצאות.
כאן יש לזכור כי התובעת הינה חברה זרה שלא טרחה ליידע את בית המשפט באשר למקום התאגדותה ולכתובת משרדה הרשום. בא כוחה המלומד של האוניה, עו"ד שלמה זינגר, טען כי מדובר ב"חברה תושבת הרשות הפלסטינית בעזה, וכתובתה לא צויינה".
כשלעצמי אני סבור שלבית המשפט יש סמכות טבועה להורות על חיוב תובע זר המבקש סעד בבית המשפט, להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע בהליך הננקט על ידו.
בעניין זה, אך מובן הוא כי הנתבעות זכאיות לכך שהתובעת תפקיד ערובה להבטחת ההוצאות שייפסקו לחובתה, וזאת אף אם אתעלם לחלוטין מן הטענות באשר ליכולתה הכלכלית ובאשר לקשיים הכלכליים שבהם היא מצויה, אליבא דנתבעות.
סבורני כי הדברים ברורים ואין צורך להרחיב. שהרי לא יכול להיות ספק בדבר שאם וכאשר תזכינה הנתבעות בהוצאות שיפסקו לטובתן, אין כל דרך לגבותן מן החברה התובעת. זאת, הן בשל כך שלא ציינה כלל את כתובתה והן בשל כך שהיא חברה זרה. לפיכך, איני רואה כל צורך בהנמקה נוספת ואני עומד לקבל את העתירה לעניין החיוב בהפקדת ערובה.
15. אחרית דבר
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן:
א. אני דוחה את הבקשה שבבש"א 309/00.
ב. אני דוחה את הבקשה לביטול מעצר האוניה.
ג. אני מחייב את התובעת להפקיד ערובה בסך של 50,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעות במסגרת תיק ימאות 80/00, וזאת בתוך 21 יום מהיום, שאם לא כן אורה על דחיית תוספת התביעה שבתיק ימאות 80/00.
ד. בנסיבות העניין איש מן הצדדים לא זכה בכל טענותיו ועל כן נראה לי כי נכון יהיה שלא לחייב איש מהצדדים בהוצאות.
פיסקה 16 של החלטה זו הושמעה בפומבי בנוכחות עו"ד דן מרויץ ב"כ התובעת ובהעדר הופעה מטעם הנתבעות.
המזכירות תשלח העתק מהחלטה זו לעו"ד שלמה זינגר ב"כ הנתבעות בדואר רשום בליווית אישור מסירה כדין.
החלטה זו מסיימת הן את בש"א 303/00 והן את בש"א 309/00.
ניתנה היום ל' בניסן, תשס"ד (21 באפריל 2004).
החלטה זו מותרת לפרסום מהיום.
עודד גרשון, שופט
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
