פ ס ק  - ד י ן

התובע הגיש תובענה לתשלום סך של כ-923,000 ₪ לערך בתורת פיצויים בגין נזק שנגרם מחמת הפרת חוזה. החוזה הנטען הוא חוזה לפיו התחיבה הנתבעת 3 להוביל מטען של כ–55,000 בקבוקי יין (להלן: המטען) מאוקראינה לישראל. הנזק בו מדובר הוא אובדן מוחלט של בקבוקי היין, מחמת קפיאתם בעודם ממתינים על רציפי נמל אודסה לאונייה המובילה, אשר איחרה להגיע.

רקע דיוני

1.         התובע טוען בכתב התביעה כי הנתבעת 3 "עוסקת כמשלח בהובלות ימיות" (סעיף 4 לכתב התביעה). לדבריו, התקשר הוא עם הנתבעת 3 לשם הובלת המטען מנמל אודסה לנמל חיפה. במגעיו עם הנתבעת 3, מסר הוא שמדובר במטען בעל רגישות לשינויי טמפרטורה קיצוניים. התובע ביקש לדעת מהו מועד הפלגת האוניה המובילה מנמל אודסה, מתוך מטרה שהמטען יגיע בדרך היבשה מן המפעל אל הנמל, סמוך ככל האפשר למועד ההטענה וההפלגה. הנתבעת 3 המליצה לתובע להמכיל בקבוקי היין במכולות איזוטרמיות לשם הגנה על היין מפני שינויי טמפרטורה קיצוניים. הנתבעת 3 אף מסרה לתובע כי האוניה המובילה תטען את המטענים השונים המיועדים לה בנמל אודסה, ביום 24.12.02. על כן, התבקש התובע לדאוג לכך שהמטען יימצא בנמל אודסה ביום 22.12.02 או 23.12.02. פרטים אלה נמסרו על ידי התובע ליצרן ולפי המידע שבידי התובע, הומכלו בקבוקי היין במפעל היצרן והובלו לנמל אודסה, לשם הגיעו ביום 24.12.02 (יום הטעינה המיועדת על האוניה). ביום 3.1.03 נסתבר לתובע כי המטען דנן הוטען על האוניה המובילה רק ביום 31.12.02 – קרי: באיחור של 7 ימים. במהלך תקופת ההמתנה האמורה, הייתה הטמפרטורה בנמל אודסה 16 מעלות מתחת לאפס.

התובע טוען כי הנתבעת 3 לא מסרה לו הודעה אודות העיכוב בהגעת האוניה לנמל אודסה.  חרף רגישותו, נותר המטען על רציפי הנמל ללא הגנה – וקפא. הנתבעת 3 היא הנושאת באחריות לנזקי התובע מאחר ולא מסרה לו מידע אודות שינויים בלוח הזמנים בהפלגת האוניה (סעיפים 9 ו-10 לכתב התביעה).

2.         נזקו של התובע עולה, לדבריו, כדי 923,000 ₪ לערך. הנזק מורכב משלושה ראשים:

        א.  עלות המטען לפי חשבון הספק: כ – 148,000 ₪;

        ב.  הוצאות ההובלה, ביטוח מיסים וכו': כ – 314,000 ₪;

        ג.  אובדן רווחים צפויים: כ – 461,000 ₪.

3.         בכתב הגנתה, כפרה הנתבעת 3 בטענות התובע. היא טענה כי באופן כללי עיסוקה הוא בהסדרת תובלה בינלאומית ובהסדרת שירותים נלווים עבור לקוחותיה. עיסוקה אינו כולל אריזת מטענים, המכלתם, הובלתם וכדומה. לשיטתה, שימשה הנתבעת 3 כ –Delivery Agent.היא לא פעלה כמשלח בינ"ל או עמיל מכס.

בנסיבות הספציפיות של הפרשה דנן, לא הסדירה הנתבעת 3 דבר עבור התובע. היא כפרה בטענה כאילו נתקיימה התקשרות חוזית בין התובע לבינה, בעניין הובלת המטען דנן מאודסה לישראל. אכן, התובע פנה לנתבעת 3 וביקש לברר אם תוכל היא להסדיר עבורו הובלת המטען דנן. הנתבעת 3 הודיעה לתובע כי עליו לפנות לחברות שילוח מאודסה ולהתקשר חוזית עימן. התובע אכן התקשר עם Fritz Companies Ukraine(להלן: פריץ אוקראינה) על מנת שתפעל עבורו להסדרת הובלת המטען. לשון אחר: לא נקשר כל קשר חוזי בין התובע לבית הנתבעת 3. ממילא לא מסר התובע הוראות כלשהן לנתבעת 3. הנתבעת 3 לא נתנה כל הוראות לגבי המטען. אין היא יודעת דבר אודות תוכן ההתקשרות שבין התובע לבין פריץ אוקראינה. יתר על כן, לוחות הזמנים של הפלגת אוניות צים, הם בשליטת צים בלבד והיא היחידה המשנה אותם לפי נסיבותיה ושיקוליה.

        הנתבעת 3 הוסיפה כי יעצה לתובע, עת בירר עמה אם תיאות להסדיר עבורו ההובלה, לעשות שימוש במכולות קירור לאור הטמפרטורות הקיצוניות ששררו באודסה. התובע השיב שלאור מחירו הזול של היין המיובא, אין זה כלכלי עבורו להשתמש במכולות קירור. העיון בשטר המטען מורה כי ניתנה הוראה שלא לחבר את המכולות לחשמל ולא להפעיל את מערכת הקירור. הנתבעת 3 הוסיפה וכפרה בטענה שהמטען ניזוק באופן כלשהו.

4.         מלכתחילה, הופנתה התובענה (שהוגשה לבית משפט השלום, חיפה) כלפי חמישה נתבעים נוספים (וביניהם: המוביל הימי, הנמל, עמיל המכס, חברת התובלה היבשתית ונהגה). אולם  בשלב זה או אחר הוסרו התובענות כלפיהם. נותרה אפוא התובענה כלפי הנתבעת 3.

הפלוגתאות

5.         העימות בין כתבי הטענות מלמד כי פלוגתאות אחדות שנויות במחלוקת בין הצדדים, ואלה הן:

א.      כלום נוצר קשר חוזי בין התובע לבין הנתבעת 3?

ב.      אם אכן נוצר קשר חוזי – מה היה תוכנו. היינו, מה היו ההתחייבויות של נתבעת 3 כלפי התובע בקשר לייבוא היין: האם היא התחייבה להביא המטען לישראל או שמא אך להסדיר ההובלה הימית?

ג.       האם הפרה הנתבעת 3 התחייבות כלשהי, ואם כן – האם ההפרה קשורה לתהליך גרימת הנזק?

ד.       מהו נזקו של התובע? האם נזקי קפיאת היין אירעו עובר להובלה, בעת המתנת המטען באודסה, או שמא במהלך ההובלה הימית, או אולי לאחר הגעת המטען לישראל?

ה.      מה היקף הנזק שנגרם?

ו.        האם הנתבעת 3 אחראית לפצות התובע בגין נזקיו, כולם או חלקם.

6.         בפלוגתאות דלעיל נשמעו בפני עדויותיהם של התובע, של מר מרק בלכר – שביקש לרכוש מהתובע את מטען היין – ושל השמאי מר אורי אסטל מטעם התובע. כן נשמעו עדויות מטעם הנתבעת 3, מפי מר גנדי סטמיקוב, מנכ"ל פריץ אוקראינה ומפי מר ליאוניד לישנסקי ששימש נציג מכירות ופיתוח עסקי אצל הנתבעת 3.

        לאחר שמיעת עדויות העדים, נתבקשו ב"כ הצדדים לסכם טענותיהם בכתב. דא עקא, הסיכומים לא הוגשו במועד המקורי שנועד לכך. לגבי חלק מתקופת האיחור הוגשה בקשה מוסכמת. מכל מקום, סיכומי הנתבעת 3 הוגשו למעלה מחמישה חודשים לאחר הגשת סיכומי התובע.

ההכרעה

7.         לאחר העיון בחומר המצוי בפניי, התרשמותי הינה שלא נתקיים קשר חוזי בין התובע לבין הנתבעת 3. קשר זה נתקיים, ככל הנראה, בין התובע לבין פריץ אוקראינה. הפועל היוצא ממסקנה זו הוא: בהעדר קשר חוזי בין התובע לבין הנתבעת 3, הואיל והאחרונה ממילא לא טיפלה בהסדרת ההובלה ולא התחייבה לבצע ההובלה מאוקראינה לישראל, דין  התובענה להידחות. להלן אפרט את עיקר טעמיי לכך.

על נטל השכנוע

8.         נטל השכנוע להוכחת הטענה כי קם ונהייה קשר חוזי בין התובע לבין הנתבעת 3 – כמו גם להוכחת הטענה בדבר תוכנו של קשר חוזי זה – רובץ על התובע.

        בע"א 78/04 המגן נ' חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, ניתן ביום 5.10.06, פורסם באתר נבו, נקבע כהאי לישנא:

"נטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, כאשר הכלל הבסיסי הינו 'המוציא מחברו – עליו הראיה' (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה החיוביים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה ... ככלל בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע ..."

ברע"א 3646/98 כ.ו.ע לבניין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז (4) 891, נאמר כי:

"...נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה, משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו..."

בנסיבות ענייננו, מוטל על התובע נטל השיכנוע כאמור לעיל. שאלה נפרדת היא כיצד יוּרָם נטל זה. בע"א 9462/04, 9594 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, ניתן ביום 28.12.05 פורסם באתר נבו, שנינו מפי השופט ריבלין כי:

"... מידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי היא אחת: מאזן ההסתברויות. כמובן, יש תמיד לבדוק האם הראיות המונחות בפני בית המשפט, מבחינת משקלן ו'איכותן', מקיימות את מידת ההוכחה הזו...".     

מהותו של מבחן מאזן ההסתברות או עודף הראיות, היא הצורך לשכנע את בית המשפט שהעובדות שהוכחו מצביעות יותר לטובת גרסתו של הנושא בנטל השכנוע, מאשר נגדה (א' הרנון, דיני ראיות (כרך א' תש"ל) 208).

לא זו אף זו. בע"א 941/05 אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב נ' חברת הכרם בע"מ, ניתן ביום 17.10.06, פורסם באתר נבו, מצינו דברים אלה:

"הרמת נטל השכנוע אינה קרב משיכות בחבל שבו תוצאת המאמצים שמשקיע צד פלוני במשיכת החבל - לעולם שמורה לו והצד השני לא יהנה ממנה. התשובה אם הנטל הורם או לא, מצויה במכלול בלי קשר לשאלה כיצד הגיעה ראייה פלונית לתיק בית המשפט, והיא נבחנת רק בסיומו של הדיון:

'הבדיקה הזאת נערכת בסוף המשפט והיא טעונה הערכת הראיות של התובע מבחינת מהימנותן ומשקלן, ובהתחשב עם הראיות הנגדיות, שהביא הנתבע (אם הביא) לעניין זה" (ד"נ 4/69 יצחק נוימן נ' פולה פסיה כהן, פ"ד כד(2) 229, 262)'".

9.         נעבור אפוא לבחון את המתווה הנורמטיבי לאורו תיבחן השאלה העובדתית. לאחר מכן, יידונו הראיות שהובאו על ידי בעלי הדין בסוגיית זהות המתקשרים.

המתווה הנורמטיבי

10.    כזכור, טוען התובע לנזק שנגרם לו מחמת הפרת חוזה בידי הנתבעת 3. הפרת חוזה משמעה "מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה" (סעיף 1(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970). השאלה הראשונה הנדרשת להכרעה היא, אפוא, אם הוכח דבר קיומו של חוזה בין הצדדים.

סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים), מורה כי בעיקרם של דברים, חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת. עם זאת, על מנת שייווצר חוזה, נדרשים רכיבים מסויימים. בין אם נעשה החוזה בעל פה, בכתב או בהתנהגות, צריך שיתקיימו יסוד של גמירת דעת ויסוד של מסויימות. שעה שקיימת דרישה צורנית כתנאי לתוקפו של החוזה, (כגון דרישת כתב מהותית כבענייני מקרקעין או חתימה של אורגנים מסויימים, כבחוזים של רשויות מקומיות), תידרש אף התקיימותו של היסוד הצורני.

יסוד גמירת הדעת נובע מסעיף 2 ומסעיף 5 לחוק החוזים. משמעותה היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות (ג' שלו חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 86). עניין לנו ביסוד אובייקטיבי. למעשה יש צורך בהשתקפות חיצונית של גמירת הדעת, קרי: העדה על גמירת הדעת, שכן דברים שבלב אינם דברים.

יסוד המסויימות משמעותו היא שההצעה תכלול לפחות את מסגרת העיסקה ותחומיה, כלומר הפרטים החיוניים והמהותיים, שבלעדיהם לא ניתן לבצע את העיסקה. בע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, נקבע כי:

"יסוד המסוימות אינו מנותק מיסוד גמירות^-הדעת. קיימים קשרי גומלין בין שני יסודות אלה השלובים זה בזה, ומאפשרים ללמוד על דבר קיומו של האחד, מתוך בחינתו של האחר. כך, קיומה של מסוימות יש בה כדי להעיד, בדרך^-כלל, על גמירות^-הדעת של הצדדים להתקשר בהסכם".

11.    השאלה היא אם אכן הוכח דבר קיומו של קשר חוזי בין בעלות הדין לרקע המבחנים האמורים. אזכיר כי הקשר החוזי הנטען, עניינו הסדרת הובלת המטען (או: התחייבות להובילו) מאוקראינה לישראל בחודש דצמבר 2002. נקודת המוצא תהא מסכת הראיות אשר הובאה בידי התובע. מסכת זו כוללת הן את עדותו של התובע ועדיו והן את המוצגים שהגיש. לאחר מכן, אבחן את ראיות הנתבעת 3, קרי: הן דברי העדים מטעמה והן את המוצגים שהגישה.

גרסת התובע

12.    התובע טוען בתצהירו כי ביום 17.12.02 פנה הוא טלפונית אל מר לישנסקי (מעובדי הנתבעת 3), אשר דרכו נהג להזמין מכולות בדרך כלל, והזמין 3 מכולות כדי להוביל את המטען מאודסה לחיפה. התובע מסר למר לישנסקי שמדובר באלפי בקבוקי יין וביקש לדעת מה מועד ההפלגה, מתוך מטרה שהמטען יגיע לנמל סמוך למועד זה. נמסר לתובע כי על המכולות להגיע לנמל אודסה עד יום 22.12.02, שכן האוניה תטען את מטענה ב – 23.12.02 ותפליג למחרת ב- 24.12.02 (ראו סעיף 7 לתצהיר).

13.    מחקירתו הנגדית של התובע נסתברו הדברים הבאים:

(א)  לא זו בלבד שביום  17.12.02 קויימה שיחת טלפון, אלא שהתובע ומר לישנסקי אף נפגשו באותו יום בתל אביב (ראו עמ' 10 שורות 7, 12, 15, 17, 18). דבר הפגישה נפקד מן התצהיר משום מה;

(ב)  לגבי תוכן השיחה מיום 17.12.02, נסתבר שהתובע ביקש לדעת אימתי מגיעה אוניה לאודסה, ומר לישנסקי הבטיח במהלך הפגישה לברר זאת. ואכן, ביום 18.12.02 שוחחו שניהם טלפונית. מר לישנסקי מסר לתובע כי מועד הגעת האוניה לנמל אודסה, הוא 23.12.02 (עמ' 10 שורות 18 – 19). דבר שיחה זו נפקד אף הוא מן התצהיר;

(ג)   בשיחה מיום 18.12.02 (אשר כלל אינה נזכרת בתצהיר התובע), ביקש מר לישנסקי שהמכולות יגיעו לנמל אודסה יומיים לפני הגעת האוניה, קרי, שהמכולות יימצאו בנמל ב – 21.12.02. באותה שיחה מיום 18.12.02, ביקש התובע שהמכולות תישלחנה לאלתר למפעל במולדובה. ואכן, המכולות הגיעו למולדובה ב – 19.12.02 (עמ' 10 שורות 7 – 10);

(ד)   במקום אחר בחקירתו אמר התובע כי הזמנת המכולות הייתה ב – 19.12.02 (עמ' 10 שורות 19 – 20).

יודגש כי לפי הגרסה המקורית, נתקיימה שיחת טלפון אחת ביום 17.12.02, במהלכה הוזמנו המכולות. בכך פתחנו את המסע. סיימנו אותו ראשית – בכך שקויימו שיחות אחדות ומפגש ולא אך שיחה אחת (שיחה ב – 17.12.02; נערך אף מפגש באותו יום; הייתה שיחה נוספת ב – 18.12.02 ושיחה שלישית ב – 19.12.02); ושנית – בחוסר בהירות לגבי מועד הזמנתן הנטענת של המכולות (לא ברור אם הזמנת המכולות נעשתה ביום 17.12.02 (ראו סעיף 12 לעיל), או ביום 18.12.02 (ראו סעיף 13 (ג) לעיל), או שמא ביום 19.12.02 (ראו סעיף 13 (ד) לעיל). התובע טען שהמכולות הגיעו למפעל במולדובה ב – 19.12.02 (עמ' 10 שורות 9 – 10). אם כך הוא המצב, כיצד ייתכן שהן הוזמנו באותו יום, כפי שטען באחת מגרסאותיו?) 

אין צריך לומר כי ריבוי גרסאות אינו מוסיף נופך של אמינות. יתר על כן. אפשר וריבוי הגרסאות לא ינבע מאי דיוק בעובדות אלא מזיכרון משובש, שהרי בכל זאת עברו כשלוש שנים ממועד האירוע ועד למסירת העדות. אולם, כאשר אין הגרסאות משתלבות האחת עם רעותה, יהא על התובע (בנסיבות) להסביר את דבר הסתירה. כזאת לא נעשה.

14.    כל האמור לעיל מובא מתצהירו של התובע (קרי: מחקירתו הראשית) ומחקירתו הנגדית. התובע לא נחקר בחקירה חוזרת. ההזדמנות להבהיר את הסוגיות טעונות ההבהרה, כפי שהובאו לעיל, הוחמצה.

        כסבור הייתי שמר לישנסקי, שניהל מטעם הנתבעת 3 את הקשר עם התובע, ייחקר על ידי ב"כ התובע אודות השיחות והמפגש. כך הוא במיוחד, הן נוכח גרסתו של התובע כפי שעלתה בחקירתו הנגדית של התובע, והן נוכח עמדת הנתבעת 3 בדבר קיום שיחה אחת ויחידה בחודש דצמבר 2002, במהלכה הופנה התובע לפריץ אוקראינה על מנת לברר עימה את מבוקשו.

ברם, העד מר לישנסקי, לא נחקר כלל לגבי גרסת התובע באשר לשיחות ולמפגש. במאמר מוסגר יודגש כי בין מועד חקירת התובע בפניי לבין מועד חקירת מר לישנסקי, חלפו כשלושה חודשים, במהלכם ניתן היה לעמוד על דבר הסתירות ולהפנות שאלות בעניין זה למר לישנסקי. ההימנעות מן החקירה בנושאים הללו, פועלת לחובת התובע.

15.    לא זאת אף זאת. מחקירת התובע נסתבר כי נאמר לו על ידי מר לישנסקי שהאוניה צפויה להגיע לנמל אודסה ביום 23.12.02 (עמ' 10 שורה 19 סיפא) וכי מטעם זה על המכולות להגיע לנמל לא יאוחר מיום 22.12.02 (שם, בשורה 21).

אחת מן הטענות המרכזיות של התובע בגדר משפט זה הינה כי האוניה הייתה צפויה להגיע ב – 23.12.02 ולהפליג למחרת (24.12.02). המכולות הגיעו לנמל אודסה ב – 22.12.02. דא עקא, האוניה הגיעה באיחור והפליגה רק ביום 30.12.02 (במקום ביום 24.12.02). הנתבעת 3 לא הודיעה לתובע על האיחור. זאת, חרף ידיעתה אודות רגישות המטען. המכולות עמדו על רציף הנמל במשך 6 ימים ומחמת הטמפרטורה הנמוכה ששררה (16 מעלות מתחת לאפס) קפא היין.

ראוי היה לחקור את מר לישנסקי גם בעניין מועד הזמנת המכולות ומועד ההגעה
הצפוי או המובטח של האונייה לנמל אודסה, כמו גם בעניין מועד הגעתה בפועל ולעמת את מר לישנסקי עם גרסת התובע בשאלות (מרכזיות) אלה. זאת, נוכח גרסתו של מר לישנסקי בתצהיר עדותו הראשית, שהיא גרסה המתנערת מכל שיחה וכל קשר עם התובע, פרט לשיחה אחת ב – 17.12.02. העדר החקירה חרף האמור, פוגם בעמדת התובע ומחליש אותה.

16.    איני נכון לסמוך על גרסת התובע בעדותו על מנת לייסד עליה ממצא בשאלה שבמחלוקת. העדות אינה מספקת על מנת לקבוע כי נתקיימו אצל בעלי הדין יסודות גמירת הדעת והמסויימות, היינו: כי נכרת חוזה בינו לבין הנתבעת 3. יודגש כי עדותו של התובע – עדות יחידה של בעל דין היא, הדורשת הנמקה עת חפץ בית המשפט לסמוך עליה ממצא (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש]). לא זו בלבד שאין באמתחתי טעמים שהניעו אותי להסתפק בה, אלא שלעיל הוסברו הנימוקים להימנעות מהסתמכות עליה. בעדות התובע לא סגי.

עתה אבחן שמא יש במוצגים שהביא כדי לאשש מסקנה בדבר היווצרותו של קשר חוזי.

17.    אין חולק כי בין בעלי הדין היו קשרים עסקיים עובר לחודש דצמבר 2002. כך, סיפקה הנתבעת 3 שירותים שונים לתובע בחודש אפריל 2001 (ראו ת/19א); אוקטובר 2001 (ראו ת/20א – ג); נובמבר 2001 (ראו ת/20 ה – ו); דצמבר 2001 (ראו ת/21); פברואר 2002 (ת/18); מרס 2002 (ראו ת/22. בטעות סבר התובע, בסעיף 8.33 סיפא לסיכומיו, שמשלוח זה היה בחודש ספטמבר 2002. הוא סמך על תאריך שטר המטען ת/22א. התאריך (9.3.02) כתוב בשיטה "האמריקנית", קרי: חודש, יום, שנה (3.9.02). ראו להשוואה     ת/21א. המטען נשוא ת/22א, הגיע לישראל ביום 22.3.02, כפי שעולה מת/22ב).

הקשרים העסקיים דלעיל אינם מלמדים על קיומו של "חוזה מסגרת" ביחסים שבין הצדדים. כל אחת מן העיסקאות הבודדות, עומדת על רגליה ובפני עצמה. בגדרי כל אחת מן העיסקאות, רכש התובע שירותים מן הנתבעת 3. על פי רוב, הייתה ההתקשרות נעשית בעל פה (ראו גם סעיף 8 סיפא לתצהיר התובע). רק אחד מבין המוצגים דלעיל כולל הזמנה בכתב (ראו ת/20 א). רק במקרה אחד ניתנה הצעת מחיר בכתב (ראו ת/3ה, המתייחס להצעת מחיר להסדרת שינוע מטען מקישינב דרך נמל אודסה לנמל חיפה/אשדוד. לא ברור אם היה קיבול להצעה זו).

המסמכים האמורים אינם מבססים הטענה בדבר קיום קשר חוזי עם הנתבעת 3 לגבי המטען הנדון. עניינם הוא בהתקשרויות אחרות, במועדים אחרים.

18.    מהם אפוא המסמכים עליהם סומך התובע את טענת ההתקשרות חוזית בינו לבין הנתבעת 3? התובע ביקש להצביע על שלושה מסמכים: שטר מטען ימי (ת/1), מכתב התובע לנתבעת 3 (ת/20א) ומכתב של הנתבעת 3 (ת/3ד). דא עקא, המסמכים אינם תומכים בגרסת התובע.

(א)   שטר המטען: בחקירתו הנגדית, נשאל התובע אם יש לו מסמך המראה את הקשר שלו עם הנתבעת 3 לגבי המטען דנן. התובע הפנה למוצג ת/1, הוא שטר המטען הימי (עמ' 11 שורות 2 – 4).

אולם, שטר המטען הימי (ת/1) אינו מצביע על כך שהנתבעת 3 שימשה משלח בינלאומי. הטעמים לכך הינם, בעיקר, כדלקמן:

ראשית, העיון בשטר המטען מלמד כי תחת הכותרתForwarding Agent Referencesצויין שמה של Fritz Companies Ukraine. שמה של הנתבעת 3 מופיע תחת הכיתוב Delivery Agent.

שנית, השוואת שטר המטען ת/1 ליתר שטרי המטען שהציג התובע (ת/18א, ת/20ג, ת/21א, ת/22א), מלמדת כי שטר המטען ת/1 מצביע על כך שלא היה כל קשר חוזי בין בעלי הדין. לא היה חולק כי לגבי שטרי המטען ת/18א, ת/20ג, ת/21א, ת/22א, היה קשר חוזי בין התובע לבין הנתבעת 3 (ואחת היא אם שימשה הנתבעת 3 כמובילה או כמסדירת ההובלה). מטעם זה, לא צויין בשטרי המטען פרט כלשהו תחת הכותרתForwarding Agent  ואילו תחת הכותרת Delivery Agent, נזכרה הנתבעת 3. ללמדך, שכאשר משמשת הנתבעת 3 בשני הכובעים – נזכרת היא בשטר המטען אך פעם אחת, ברם עת היא משמשת Delivery Agentבלבד, מופיע בשטר המטען אף שמו של ה-Forwarding Agent, בנוסף לשמה של הנתבעת 3. כך היה המצב בשטר המטען ת/1. מסמך זה אינו מסייע אפוא בביסוס גרסת התובע בדבר היווצרות קשר חוזי עם הנתבעת 3.

(ב)   מכתב התובע: בחקירתו הנגדית, נשאל התובע "האם יש לך מסמך כלשהו שלפיו התקשרת עם הנתבעת בעיסקה הזאת". תשובתו הייתה "כן. הייתה לי התכתבות עם ליאוניד (הוא מר לישנסקי. מ' י'). עם חתימתו של ליאוניד בחודש אוקטובר. אני מפנה למסמכים ת/20א" (עמ' 9 שורות 6 – 9).

המסמך אליו הפנה התובע הוא מסמך מיום 16.10.01, קרי כ-14 חודשים לפני ההתקשרות הנטענת. ברור שאין המסמך יכול לבסס את טענת קיומו של חוזה בחודש דצמבר 2002. אף התובע הודה בכך בהמשך, עת השיב בשלילה לשאלה אם המסמך ת/20א נוגע למטען נשוא התובענה (עמ' 9 שורות 13 – 15). אף מסמך זה אינו מאשש את טענת קיומו של קשר חוזי בין התובע לבין הנתבעת 3 לגבי המטען דנן.

(ג)   מכתב הנתבעת3: התובע טען כי המוצג ת/3ד תומך בגרסתו (עמ' 9 שורות   22 –  25). מסמך זה, שיצא תחת ידי הנתבעת 3, כולל הודעה על התייקרות שירותי התובלה הימית במכולות מיעדים מסויימים (הפלגות מנמלי המזרח הרחוק לאירופה, הים התיכון וצפון אמריקה), מיום 1.10.02 ואילך. לא ידעתי כיצד יכול מסמך זה לתמוך בטענה כי נוצר קשר חוזי בין התובע לבין הנתבעת 3 לגבי הובלת המטען שבבסיס התובענה.

כללו של דבר, אף המסמכים אינם תומכים בעמדת התובע. אין ללמוד מהם על גמירת הדעת והמסויימות הנדרשות משני בעלי הדין כתנאי להיווצרותו של קשר חוזי.

19.    המסקנה מן הניתוח של ראיות התובע (היינו: עדותו והמוצגים שהביא לראייה), אחת היא: לא ניתן לייסד על ראיות אלה מסקנה בדבר קיומו של קשר חוזי בין התובע לבין הנתבעת 3  שעניינו הובלת (או הסדרת הובלתו) של המטען מנמל אודסה לנמל חיפה בחודש דצמבר 2002. אלא שבכך אין די. יכול בעל דין להוכיח את גרסתו-שלו, לא רק באמצעות ראיותיו. הוא יכול אף להוכיחה באמצעות ראיות יריבו. נעבור עתה לבחינת ראיות הנתבעת 3. בטרם אעשה כן, אציין כי התובע העיד כי "יש עוד משפט נגד עמיל מכס שאני תבעתי את כל הפאשלות שנעשו מסביב למקרה הזה" (עמ' 17 שורות 8 – 9). סוגייה זו לא נתבארה כל צרכה. עם זאת, היא מטילה צל כבד על עמדת התובע בתובענתו שבפניי.

גרסת הנתבעת 3

20.    העיון בכתב הגנתה של הנתבעת 3 מלמד כי לטענתה, בחודש דצמבר 2002, פנה התובע אל הנתבעת 3 בבקשה לברר אם תוכל להסדיר עבורו את ההובלה הימית מנמל אודסה לנמל חיפה. הנתבעת 3 לא הסכימה לבצע את הסדרת ההובלה. היא הודיעה לתובע שעליו לפנות למשלחים בינלאומיים, המצויים באודסה. ואכן, התובע התקשר עם חברת שילוח אוקראינית בשם "פריץ אוקראינה" כדי שתפעל עבורו להסדרת הובלת המטען (סעיף 8.3 לכתב ההגנה). הנתבעת 3 לא נתנה לתובע שירותים כלשהם בהקשרו של המטען ולא נכרת ביניהם כל קשר חוזי.

הנתבעת 3 העידה שני עדים מטעמה. האחד – מר לישנסקי, אשר עמד בקשר עם התובע; השני – מר סטמיקוב, מנהל פריץ אוקראינה, שאף עימו היה התובע בקשר. עד זה הובא מחו"ל לשם מסירת העדות.

21.     מתצהירו של מר לישנסקי נסתבר – בהקשר דנן – כי אכן קויימה שיחה עם התובע, במהלכה ביקש האחרון לברר אם תוכל הנתבעת 3 להסדיר עבורו הובלה של משלוח יין ממולדובה לישראל (סעיף 6 לתצהיר). מר לישנסקי מסר לתובע כי הנתבעת 3 אינה מעוניינת לטפל במשלוח הנ"ל, כחלק ממדיניותה לגבי מוצרים רגישים. במהלך השיחה, קישר מר לישנסקי, בשיחת וועידה, בין התובע לבין פריץ אוקראינה (סעיף 7 לתצהיר).

סוגיית מדיניות המוצרים הרגישים נדמית סוגייה מרכזית. מר לישנסקי קיבל הנחיות ממנהליו בנושא זה (עמ' 32 שורות 1 – 3) אולם הוא לא ידע לומר אימתי (בשנת 2002) אירע הדבר (עמ' 31 שורות 19 – 20).

פרט לעדותו בעל פה של מר לישנסקי, אין בפניי ראייה לעניין המועד שבו נכנסה מדיניות זו לתוקף. אולם, אין להסיק מכך, בהכרח, כי מדיניות זו לא הייתה ולא נבראה. כפות המאזניים נותרו מעויינות בנושא זה והפועל היוצא מכך הוא שטענת הנתבעת 3 בהקשר זה לא הוכחה.

מכאן – לסוגיית שיחת הוועידה. בתצהיר עדותו הראשית של מר לישנסקי מטעם הנתבעת 3מוצאים אנו התייחסות לנושא זה. בסעיף 7 לתצהיר מר לישנסקי נאמר:

"... הפניתי אותו בשיחת ועידה אל חברת פריץ אוקראינה ... על מנת שיתקשר עימה ...".

גרסת הנתבעת 3 בתצהיר מר לישנסקי היא כי למעט אותה שיחת וועידה, בה הציג מר לישנסקי את התובע בפני מנהל פריץ אוקראינה – מר סטמיקוב, ולהיפך, לא הייתה הנתבעת 3 קשורה לעניין הסדרת משלוח הטובין. 

22.    אף מר סטמיקוב – מנכ"ל פריץ אוקראינה – מתאר בתצהירו ובחקירתו הנגדית את דבר שיחת הוועידה. הוא מוסיף ומתאר את ההוראות אשר נמסרו לו באשר להעברתן של מכולות (ריקות) לחצרי מפעלו של הספק ואת הקשר שהיה לו עם הספק בנושא זה. סביר הוא בעיניי כי פרטי הספק הגיעו לידי פריץ אוקראינה לא על דרך המקרה והניחוש ופרטי פריץ אוקראינה לא נמסרו לספק על ידי מאן דהוא, פרט לתובע.

מר סטמיקוב אף מעיד כי התובע נועץ בו לגבי סוג המכולות בהן ראוי לעשות שימוש. התובע שאל אם כדאי להשתמש במכולות קירור שלא תחוברנה לחשמל ומר סטמיקוב ייעץ להשתמש במכולות קירור שתהיינה מחוברות לחשמל (סעיף 7 לתצהיר). אכן, בחקירתו הנגדית נתבקש מר סטמיקוב להציג מסמכים לתמיכת טענתו בדבר הקשר שהיה בין פריץ אוקראינה לבין התובע. תשובתו הייתה כי מסמכי פריץ אוקראינה אבדו ואילו דובר בתובענה נגד פריץ אוקראינה, היה נעשה חיפוש של מסמכים אצל רשויות אחרות (עמ' 26 שורות 17 – 19). התובע אמנם טוען בסיכומיו כי יש להסיק מכך שאין ולא היו מסמכים כלשהם, היות והעיסקה נעשתה באמצעות הנתבעת 3 (סעיף 10 לסיכומים). ברם, איני יכול לקבל מסקנה זו ולייסד עליה ממצא. המסקנה אינה אלא בגדר סברה בלתי מוכחת. אף אם לא היה כל מסמך כתוב בידי פריץ אוקראינה, אין הדבר מצביע על קיום קשר חוזי עם הנתבעת 3.

23.    לא נעלם הימני כי בעדויות מר לישנסקי ומר סטמיקוב, נפלו אי דיוקים אחדים. כך, למשל, בשאלה מיהו יוזם שיחת הוועידה, האם התובע או מר לישנסקי (השוו סעיף 7 לתצהיר מר לישנסקי לעומת סעיף 3 לתצהיר מר סטמיקוב). תמיהה היא אם קיימת אפשרות לערוך שיחת וועידה בתנאים עליהם הצביע מר לישנסקי (קרי: התובע מתקשר למר לישנסקי; מר לישנסקי יוזם שיחת וועידה עם מר סטמיקוב; מר לישנסקי משוחח עם מר סטמיקוב ומנתק; מר סטמיקוב והתובע ממשיכים בשיחה). גרסת מר לישנסקי כי כך אירע – לא נסתרה. על התובע היה הנטל להפריך גרסה זו ולהראות כי במציאות (הטכנולוגית) לא ייתכן שכך תתרחש. נטל זה לא הורם. זאת ועוד. מר סטמיקוב לא זכר שמו של הספק המולדבי או נציגו אשר היו עימו בקשר (עמ' 26 שורות 9 – 12). גרסת מר סטמיקוב הייתה שמסמכי פריץ אוקראינה אבדו. אין להתפלא אפוא על העדר הזכרון לגבי שמו של גורם זה או אחר, מה גם שהטענה בדבר אובדן המסמכים – לא הופרכה. יודגש כי עדות מר סטמיקוב נשמעה כשלוש שנים לאחר האירוע.

האמור לעיל אינו יכול לאשש מסקנה לפיה נוצר קשר חוזי בין התובע לבין הנתבעת 3. אי הדיוקים ואי הזכרון אינם עולים יצירת יש מאין. אכן, פעמים יש וגרסתו של בעל דין אחד מוצאת תימוכין, ואף השלמה, בגרסת יריבו. אולם, לא זה מצב הדברים בפרשה דנן. ראיות הנתבעת 3 לא השלימו את שהחסיר התובע. טוויית ראיות התובע והנתבעת 3 אינה יוצרת מארג המצביע על קיומו של קשר חוזי ביניהם.

24.    כאן המקום לציין עובדה נוספת, שאף היא בעלת משקל. הנתבעת 3 טרחה והביאה לעדות את מר סטמיקוב, כנציג פריץ אוקראינה. עצם הבאתו של מר סטמיקוב מאוקראינה לישראל לשם מסירת עדות, מחזקת את אמיתות עמדת הנתבעת 3. מה לו, למר סטמיקוב, למסור עדות אשר חושפת את מעסיקו, פריץ אוקראינה, לסיכון (מיותר, מבחינתה) ועלולה לסבך אותה בהליך משפטי מטעם התובע? האמנם יעיד מר סטמיקוב לשווא אודות קיום קשר חוזי בין פריץ אוקראינה לבין התובע? הלא בהסתמך על גרסת מר סטמיקוב, יכול התובע לנקוט הליכים משפטיים נגד פריץ אוקראינה והאחרונה שוב לא תוכל להתנער מגרסתו של מר סטמיקוב. נטילת הסיכון מצד מר סטמיקוב – כנציג פריץ אוקראינה – והודאתו בקיום קשר חוזי בין התובע לבין פריץ אוקראינה, מוסיפות נופך של אמינות לגרסת הנתבעת 3.

התוצאה

25.    המסקנה אליה הגעתי היא כי לא התקיים כל קשר חוזי בין התובע לבין הנתבעת 3 שעניינו הובלת (או הסדרת הובלת) המטען דנן מאוקראינה לישראל. על כן, אין עוד מקום וצורך להידרש ליתר הפלוגתאות שהובאו לעיל בסעיף 5.

 

דין התובענה נגד הנתבעת 3 להידחות, וכך אני מורה.

התובע יישא בשכ"ט ב"כ הנתבעת 3 בסך של 10,000 ₪ + מע"מ כחוק, להיום וכן בהוצאות הנתבעת 3, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך.

 

ניתן היום, 28 בדצמבר 2006 (ז' בטבת התשס"ז), בהעדר הצדדים.

 

מאיר יפרח54678313-52755/04

מאיר יפרח– שופט

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

לראש העמוד