פסק דין
בפניי תביעה כספית על סך 521,222 ₪.
1. הנתבעת 1 רכשה מהתובעת חמישה מטעני קפה, שיובאה במיוחד ארצה. לטענת התובעת הנתבעים לא שילמו כלל על אחד ממטעני קפה, ולכן נאלצה למכור אותו לגורם אחר, דבר שגרם לה להפסדים. כן טוענת התובעת שבעד מטען אחר, הנתבעים לא שילמו את דמי ההובלה. כמו כן טוענת התובעת, שביחס לארבעה מהמטענים, התשלום נעשה באיחור ומגיעים לה הפרשי ריבית על התמורה המוסכמת.
התובעת הציגה תשתית עובדתית וטענה טענות כלהן:
2. התובעת הינה חברה אנגלית שמקום מושבה בלונדון, אשר עוסקת בסחר בינלאומי בקפה.
3. הנתבעת מס' 1 הינה לכאורה חברה ישראלית בשם B.M. Trading LTD (להלן:"ב.מ." או "הנתבעת 1"), בבעלותו וניהולו של הנתבע מס' 2 (להלן: "שוקחה" או "הנתבע 2"). בפועל חברת "ב.מ." לא קיימת.
4. ב.מ. התחייבה לרכוש מהתובעת חמישה מטעני קפה, והתובעת דאגה כי מטענים אלה יובלו עבור ב.מ. מדרום אמריקה לישראל.
5. נכון ליום 20.7.98, ב.מ. הייתה במצב, בו היא הפרה את אותם הסכמי מכר, שמועד ביצועם כבר הגיע.
הצדדים ניהלו ביניהם מו"מ לצורך הסדרת התשלומים של ב.מ. לתובעת, בגין חמשת מטעני הקפה. הצדדים חתמו על הסכם פשרה ביום 20.7.98, בו הם קבעו מחירים ומועדי תשלום חדשים (להלן: "הסכם הפשרה").
6. התביעה מבוססת על ההסכמות בין הצדדים בהסכם הפשרה.
7. בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים, כדלקמן:
א. 17.5 טון מתוך המטען נשוא חוזה 2459, אשר הגיעו לישראל, וב.מ. לא שילמה עבורם, יובלו לנמל KOPER שבאיטליה.
ב.מ. התחייבה לשלם לתובעת בגין הנזק שנגרם לתובעת בשל הפרת חוזה המכר הנ"ל, פיצוי בסך של 9,196.25 דולר ארה"ב, אשר ישולם בשמונה תשלומים חודשיים, ב- 15 לכל חודש גריגוריני, החל מחודש אוגוסט 1998 ועד לחודש מרץ 1999.
ב. ההנחה, אותה ביקשה ב.מ. בגין 122.5 טון קפה, נשוא חוזים מספר 2505 ו- 2511, בסך כולל של 62,492.50 דולר ארה"ב, לא תנתן לה, אולם, מחצית מההנחה המבוקשת, דהיינו, סך של 31,246.25 דולר ארה"ב, לא ישולם במועד המקורי, בו התחייבה ב.מ. לשלמו, אלא בשמונה תשלומים חודשיים רצופים, באותם מועדים, בהם עליה לשלם כאמור בס"ק (א) לעיל.נ
ג. יתרת המחיר (דהיינו, המחיר המקורי בניכוי שמונת התשלומים הנדחים הנ"ל) עבור המטען נשוא חוזה 2505, דהיינו, סך של 165,637.50 דולר ארה"ב, תשולם על ידי ב.מ. לתובעת, במהלך השבוע ה- 30 של לוח השנה הגרגיריני של אותה שנה, דהיינו, לא יאוחר מיום 24.7.1998
ד. המחיר עבור המטען נשוא חוזה 2583, דהיינו, סך של 82,176.00 דולר ארה"ב, ישולם על ידי ב.מ. לתובעת, במהלך השבוע ה- 31 של לוח השנה הגרגוריני, דהיינו, לא יאוחר מיום 31.7.1998
ה. המחיר עבור המטען נשוא חוזה 2523, דהיינו, סך של 53,992.50 דולר ארה"ב, ישולם על ידי ב.מ. לתובעת, במהלך השבוע ה- 32 של לוח השנה הגרגוריני, דהיינו, לא יאוחר מיום 7.8.1998.
ו. יתרת המחיר (דהיינו, המחיר המקורי בניכוי שמונת התשלומים הנדחים הנ"ל) עבור המטען נשוא חוזה 2511 (להלן:"המטען השלישי"), דהיינו, סך של 220,850.00 דולר ארה"ב, תשולם על ידי ב.מ. לתובעת, במהלך השבועות ה- 32-33 של לוח השנה הגריגוריני, דהיינו, לא יאוחר מיום 14.8.1998.
8. בשולי הסכם הפשרה חתם שוקחה, באופן אישי, כערב לתשלום הסך של 40,442.50 דולר ארה"ב (להלן:"הסכום הנוסף") אשר, היה אמור להיות משולם על ידי ב.מ. בתשלומים.
9. ב.מ. הפרה את הסכם הפשרה, ושוקחה הפר את התחייבותו הנ"ל, בכך ש:
א. הסכום הנוסף לא שולם לתובעת.
ב. הסכום של 165,637.60 דולר ארה"ב, שב.מ. התחייבה לשלם לא יאוחר מיום 24.7.1998, שולם לה בחלקים: סך של 55,231.43 דולר ארה"ב שולם רק ביום 30.9.1998, דהיינו, באיחור של 68 ימים, סך של 55,313.46 דולר ארה"ב שולם רק ביום 20.10.1998, דהיינו, באיחור של 88 ימים, וסך של 55,420.73 דולר ארה"ב שולם רק ביום 4.11.1998, דהיינו, באיחור של 103 ימים.
ג. הסכום של 82,176.00 דולר ארה"ב, שב.מ. התחייבה לשלם לא יאוחר מיום 31.7.1998, שולם רק ביום 8.9.1998, דהיינו, באיחור של 39 ימים.
ד. הסכום של 53,992.50 דולר ארה"ב, שב.מ. התחייבה לשלם לא יאוחר מיום 7.8.1998, שולם רק ביום 4.9.1998, דהיינו, באיחור של 28 ימים.
ה. הסכום של 220,850.00 דולר ארה"ב (מחיר המטען השלישי), שב.מ. התחייבה לשלם לא יאוחר מיום 14.8.98, לא שולם לתובעת כלל, ואת, למרות, שהתובעת דאגה להוביל את המטען לישראל, והוא היה מאוחסן בנמל חיפה.
10. מאחר וב.מ. לא שילמה לתובעת כלל עבור המטען השלישי, הוא נשאר מאוחסן בנמל חיפה ב- 4 מכולות. דבר זה הגדיל את הוצאות האיחסון. הצדדים ניהלו מו"מ למציאת פתרון.
11. הצדדים חתמו על הסכם נוסף מיום 18.11.98, ביחס למטען השלישי.
עיקרי ההסכם מיום 18.11.98 הם כלהלן:
א. ב.מ. תשלם בהקדם האפשרי עבור שתי מכולות, ותקבלן לידיה.
ב. התובעת תנסה למכור את שתי המכולות הנותרות במחירי שוק.
ג. התובעת הודיעה לב.מ. כי יש באפשרותה, בשלב זה, למכור לפחות מכולה אחת במחיר של 2,730 דולר ארה"ב לטון.
ד. הוסכם, כי אם התובעת תצליח למכור את המכולה הנ"ל במחיר הנ"ל, אזי ההפרש בין המחיר, שהוסכם בהסכם הפשרה, לבין הסך של 2,730 דולר ארה"ב, יתווסף לתשלומים של הסכום הנוסף.
ה. דמי האחסון ומדי ההשהיה עבור שתי המכולות, שהתובעת תנסה למכור, יחולו על ב.מ.ו
12. גם את ההסכם מיום 18.11.98 ב.מ. לא קיימה ולא שילמה לתובע עבור המטען השלישי. התובעת החליטה למכור את המטען השלישי (4 מכולות) לצדדים שלישיים, על מנת להקטין את נזקיה.
13. מכולה אחת, נמכרה על ידי התובעת בישראל ביום 18.11.98, במחיר של 2,750 דולר ארה"ב לטון.
14. את שלוש המכולות האחרות, אותן התובעת לא הצליחה למכור בישראל, היא העבירה לאירופה למכירה, כלהלן:
א. כמות של 8.75 טון נמכרה ביום 28.4.99 במחיר של 2,500 דולר ארה"ב לטון. ב.מ.
התחייבה לשלם 3,155 דולר ארה"ב לטון, כך, שהנזק לתובעת מסתכם בסך של 5,293.75 דולר ארה"ב.
ב. כמות של 12.25 טון נמכרה ביום 4.5.99 במחיר של 2,700 דולר ארה"ב לטון.
ב.מ.התחייבה לשלם 3,155 דולר ארה"ב לטון, כך, שהנזק לתובעת מסתכם בסך של 5,573.75 דולר ארה"ב.
ג. כמות של 22.75 טון נמכרה ביום 4.5.99 במחיר של 2,470 דולר ארה"ב לטון.
ב.מ. התחייבה לשלם 3,155 דולר ארה"ב לטון, כך שהנזק לתובעת מסתכם בסך של 15,583.75 דולר ארה"ב.
ד. כמות של 8.75 טון נמכרה ביום 14.7.99 במחיר של 2,315 דולר ארה"ב לטון.
ב.מ. התחייבה לשלם 3,155 דולר ארה"ב לטון, כך, שההזק לתובעת מסתכם בסך של 7,350 דולר ארה"ב.
15. בגין שלוש מכולות המטען השלישי, אשר נשלחו לאירופה ונמכרו באירופה, שילמה התובעת למוביל הימי דמי אחסנה ודמי השהית המכולות, בגין התקופה בה אוחסנו המכולות בנמל חיפה (המכולות שייכות למוביל הימי ועל הסוחר לשלם למוביל על הזמן שהן היו "מושבתות" בנמל).
בנוסף היה על התובעת לשלם לרשות הנמלים דמי אחסנה של המכולות במחסני הנמל.
16. כאשר רוכש המכולה מהמטען השלישי, אשר נמכרה בישראל, בקש לקבל את המכולה מהמוביל הימי, התברר כי קיים בגינה חוב דמי השהיה ודמי אחסנה, וזאת, למרות ששוקחה טען כי הסדיר תשלום זה. לפיכך, שילם הרוכש הנ"ל את החוב הנ"ל וקיזז אותו מהתשלום לתובעת.
17. בהסכם הפשרה, נכתב שהמטען נשוא חוזה 2583, נרכש על ידי ב.מ. בתנאי FOB
(FREE ON BOARD).
מכירה בתנאי FOB (FREE ON BOARD) פירושה, שהוצאות ההובלה הימית חלות על הרוכש, וזאת, להבדיל ממכירה בתנאי CIF (FREIGHT, INSURANC , COST), בהן המוכר הוא זה שנושא בעלות ההובלה הימית. ב.מ. לא שילמה למוביל הימי את דמי ההובלה עבורו, ולכן התובעת שילמה סכום זה למוביל הימי.
18. התשלומים שב.מ. התחייבה לשלם לתובעת, שולמו באיחור, והנזק מתבטא בריבית, כמפורט להלן:
א. סך של 65,687.92 דולר ארה"ב, שולם באיחור של 12 ימים, ולפיכך הריבית המגיעה בגינו מסתכמת בסך של 237.53 דולר ארה"ב.
ב. סך של 65,924.94 דולר ארה"ב, שולם באיחור של 19 ימים, ולפיכך הריבית המגיעה בגינו מסתכמת בסך של 377.48 דולר ארה"ב.
ג. סך של 55,231.43 דולר ארה"ב, שולם באיחור של 68 ימים, ולפיכך הריבית המגיעה בגינו מסתכמת בסך של 1,131.86 דולר ארה"ב.
ד. סך של של 55,313.46 דולר ארה"ב שולם באיחור של 88 ימים, ולפיכך הריבית המגיעה בגינו מסתכמת בסך של 1,466.94 דולר ארה"ב.
ה. סך של 55,420.73 דולר ארה"ב, שולם באיחור של 103 ימים, ולפיכך הריבית המגיעה בגינו מסתכמת בסך של 1,720.32 דולר ארה"ב.
ו. סך של 82,176.00 דולר ארה"ב, שולם באיחור של 39 ימים, ולפיכך הריבית המגיעה בגינו מסתכמת בסך של 965.84 דולר ארה"ב.
ז. סך של 53,992.50 דולר ארה"ב, שולם באיחור של 28 ימים, ולפיכך הריבית המגיעה בגינו מסתכמת בסך של 455.60 דולר ארה"ב.
19. ב.מ. לא שילמה כלל את הסכומים אותם התחייבה לשלם עבור המטען השלישי שיובא לישראל עבורה. לפיכך, לאחר שהתובעת, על מנת להקטין את נזקיה, מכרה את המטען השלישי, נגרמו לה נזקים בגין ההפרש בין המחיר אותו התחייבה ב.מ. לשלם (3,155 דולר ארה"ב לטון) לבין מחיר המכירה בפועל, כמפורט להלן:
א. 17.5 טון, שנמכרו ביום 18.11.98 במחיר של 2,750 דולר ארה"ב לטון במקום 3,155 דולר ארה"ב לטון, דהיינו, נזק בסך כולל של 7,087.50 דולר ארה"ב.
ב. 8.75 טון, שנמכרו ביום 28.4.99 במחיר של 2,550 דולר ארה"ב לטון במקום 3,155 דולר ארה"ב לטון, דהיינו, נזק בסך כולל של 5,293.75 דולר ארה"ב.
ג. 12.25 טון, שנמכרו ביום 4.5.99 במחיר של 2,700 דולר ארה"ב לטון במקום 3,155 דולר ארה"ב לטון, דהיינו, נזק בסך כולל של 5,573.75 דולר ארה"ב.
ד. 22.75 טון, שנמכרו ביום 4.5.1999 במחיר של 2,470 דולר ארה"ב לטון במקום 3,155 דולר ארה"ב לטון, דהיינו, נזק בסך כולל של 15,584.75 דולר ארה"ב.
ה. 8.75 טון, שנכמרו ביום 14.7.99 במחיר של 2,315 דולר ארה"ב לטון במקום 3,155 דולר ארה"ב לטון, דהיינו, נזק בסך כולל של 7,350.75 דולר ארה"ב.
20. בגין המטען השלישי אשר ב.מ. לא שילמה עבורו ולא קבלה אותו לידיה, הצטברו דמי השהיית מכולות ודמי אחסנה בנמל, אשר מתוכם נשאה התובעת בסכומים, כדלקמן:
א. סך של 32,879.44 דולר ארה"ב, אותם שילמה התובעת למוביל הימי.
ב. סך של 2,871.00 דולר ארה"ב, אשר קוזזו על ידי רוכש אותו חלק מהמטען, שנרכש בישראל, מהמחיר שהתחייב לשלם לתובעת.
21. התובעת שילמה את דמי ההובלה הימית בגין המטען הרביעי, למרות שב.מ. הייתה צריכה לשאת בהם בסך של 3,700 דולר ארה"ב.
22. הנתבעת 1 לא שילמה לתובעת את הסך של 40,442.50 דולר ארה"ב אותם התחייבה לשלם לתובעת לפי הסכם הפשרה בשמונה תשלומים.
23. סך כל נזקיה של התובעת הסתכם, נכון ליום הגשת התביעה, בסך של 127,138.01 דולר ארה"ב כדלקמן:
א. סה"כ ריבית: 6,355.57 דולר ארה"ב.
ב. הפרשי מחיר מטען שלישי 40,889.50 דולר ארה"ב.
ג. תשלום למוביל הימי: 32,879.44 דולר ארה"ב.
ד. קיזוז ממחיר: 2,871.00 דולר ארה"ב.
ה. דמי הובלה במטען FOB 3,700.00 דולר ארה"ב.
ו. הסכום הנוסף: 40,442.50 דולר ארה"ב
סה"כ : 127,138.01 דולר ארה"ב
24. לפיכך טוענת התובעת כי על הנתבעת 1 לפצות התובעת על כל נזקיה כאמור לעיל.
כלפי הנתבע 2 (שוקחה), התובעת טוענת כלהלן:
25. בכל המגעים, אותם ניהל שוקחה עם התובעת, הוא יצר כלפיה מצג לפיו קיימת חברה ישראלית בשם B.M. TRADING LTD הנמצאת בשליטתו, וכי היא זו שתרכוש את מטעני הקפה.
26. בכל התכתובות עם שוקחה בקשר לעניינים נשוא תביעה זו, בהם נזכרת ב.מ., השתמש שוקחה בנייר מכתבים שנשא את הלוגו: BM TRADING LTD.
27. בהסכם הפשרה ובהסכם הנוסף מיום 18.11.98, חתם שוקחה בשם ב.מ. תוך שהוא משתמש בשם BM TRADING LTD. כך גם בחותמת, בשפה העברית, ששוקחה הטביע בסמוך לחתימתו על גבי ההסכמים.
28. בפועל התברר כי לא רשומה ברשם החברות בישראל, חברה בשם BM TRADING LTD או בשם ב.מ. חברה לשיווק בע"מ.
29. התובעת טוענת כי, מאחר ולא קיימת חברת ב.מ. כאמור לעיל, יש לחייב את שוקחה אישית, בכל חובות החברה ובכלל זה בחובתה לפצות את התובעת על נזקיה, בגין הפרת ההסכמים מצד ב.מ.
שוקחה העלה את הטענות הבאות:
30. התמורה של המטען הראשון שולמה באופן מלא ובזמן. התמורה שולמה עוד בטרם חתימת הסכם הפשרה. הסכם הפשרה קבע כי החשבון בגין המטען הראשון סגור. הסכום הנוסף בהסכם הפשרה מתיחס רק ל 17.5 טון שהועברו לתובעת עקב בעיות באיכות הקפה. לתובעת לא מגיעה ריבית על איחור בתשלום.
31. לגבי יתר המטענים שוקחה טוען, שלתובעת כלל לא מגיע ריבית בגין איחור בתשלום. ההסכם הנוסף מ 18.1.98, בהתיחס למטען השלישי, נעשה לאחר שב.מ. שילמה כבר עבור המטענים האחרים. לו בקשה התובעת לקבל ריבית בגין המטענים האלה, היא הייתה מעגנת זאת בהסכם הנוסף. כמו כן התובעת הייתה יכולה להתנות את הוצאת הסחורה מהנמל, ע"י ב.מ., בתשלום נוסף של ריבית. ומשלא עשתה כן הדבר מעיד על כך שלא תבעה מב.מ. כל ריבית בגין מטענים אלה.
32. שוקחה טוען שהתובעת לא הוכיחה על שום מה מגיע לה ריבית נוספת של 11% וכן לא הוכיחה את המועדים בהם שילמה לה ב.מ. את התמורה בפועל. לעניין זה שוקחה טוען שהעדות שהובאה ע"י התובעת (מר פלינט – ת/1) היא עדות שמועה.
33. לגבי המטען הרביעי שוקחה טוען שהוא הגיע ארצה ביום 30.6.98 - לפני חתימת הסכם הפשרה, לפיכך אין זה הגיוני שההסכם ינוסח כאילו המטען טרם הגיע ארצה. דבר זה מוכיח שלתובעת לא מגיע כל תשלום נוסף מעבר לזה שנעשה בפועל. לגבי דמי ההובלה שוקחה טוען שהתובעת אל הוכיחה שדמי ההובלה חלים על ב.מ. (בתור קונה), שכן אין לביהמ"ש ידיעה שיפוטית למשמעות המילים FOB וכי לא הוגשה חוות דעת בעניין זה. כן טוען שוקחה, שגם אם דמי ההובלה חלים על הקונה, לא הוכח שהתובעת היא זו שנשאה בהם ולכן היא לא הוכיחה את נזקה בהקשר זה.
34. לגבי המטען החמישי שוקחה טוען, שהתובעת לא הוכיחה מתי הוא הגיע ארצה ולא הוכיחה שהתמורה שולמה באיחור.
35. לגבי מועדי התשלום, שוקחה טוען שקיימים הבדלים לבין הנטען בכתב התביעה לבין הנטען ע"י עדי התובעת, דבר המוכיח שהתובעת ציינה מועדי התשלום ככל העולה על רוחה, ללא קשר למציאות.
36. לגבי הסכום הנוסף, שנקבע בהסכם הפשרה בסך 40,442.50 $, שוקחה טוען שחלקו מתיחס למטענים 2, 3 בלבד והוא אינו אלא בבחינת מתן אשראי לב.מ., בכך שהתובעת דחתה את מועד תשלום חלק מהתמורה, שהגיעה בגין מטענים אלה, למועד מאוחר יותר, המחולק ל- 8 תשלומים נדחים. הוסכם שאם ב.מ. תיטול את הסחורה, מטענים 2, 3, יהא עליה לשלם את הסכום הנוסף, ואם לא תיטול, לא יהא עליה. מתוך הסכום הנוסף סך של 31,246.25 $ מיוחס למטען השני והשלישי. מאחר וב.מ. לא נטלה את המטען השלישי והיא שילמה תמורה מלאה בעבור המטען השני – היא פטורה מסכום זה. ההפרש בסך 9,196.25 $, מיוחס ל 17.5 טון קפה מהמטען הראשון, שב.מ. החזירה לתובעת. שוקחה טוען שרק לסכום זה התובעת זכאית, וערבותו האישית חלה רק על 9,196.25 $, מתוך הסכום הנוסף.
37. לגבי המטען השלישי, שוקחה טוען שהתובעת לא הוכיח את מרכיבי הנזק. שוקחה טוען שהמסמכים שהתובעת הציגה בקשר להוצאותיה אינם מהימנים מספיק, על מנת שניתן יהיה לקבוע על פיהם ממצאים לטובת התובעת. התובעת מכרה חלק מהמטען השלישי באמצעות חברה שויצרית בשם "SUCA FINA SA" (להלן: "סוקופינה"). שוקחה טוען, בין השאר, שהתובעת לא הוכיחה שסכומי כסף שהוציאה סוקופינה, לצורך מכירת הקפה, בסופו של דבר הוצאו על ידה ולא הוכח שהתובעת שיפתה את סוקופינה עליהם.
38. שוקחה טוען שהתובעת מכרה את המטען השלישי במחירי הפסד, לעומת מחירי השוק, והיא אינה זכאית להפרש בין המחיר המוסכם ביניהם לבין המחיר שהקפה נמכר בו בפועל. כן טוען שוקחה, שלכל היותר התובעת הייתה זכאית להפרש בין המחיר המוסכם לבין מחיר השוק. מכיוון שהתובעת לא הוכיחה את מחיר השוק, היא לא הוכיחה את נזקה ואין לפסוק לה פיצוי כלשהו בענין זה. יתרה מזו, שוקחה טוען שהתובעת כלל לא הוכיחה שמכרה את שלושת המיכלים (שמכרה בחו"ל מתוך ארבעת מיכלי המטען השלישי), במחירים שהיא טענה.
39. שוקחה טוען שהתובעת הציפה את בית המשפט בניירת בלתי רלוונטית, שאינה מוכיחה את העסקאות האמיתות שנעשו ביחס למטען השלישי של הקפה.
40. לאחר ששוקחה התיחס לכל הנזקים הנטענים ע"י התובעת, הוא טוען שלא מגיע לה דבר עבור אף אחד מחמשת המטענים. זאת למעט ביחס למיכל אחד מהמטען השלישי, עבורו מגיע לתובעת סכום של 2,975 $ (כפל שניים), בגין ההפרש בין מחיר הקפה המוסכם לבין מחיר הקפה שנמכר לתמרי (שהועבר לירדן). כן מודה שוקחה, שלתובעת מגיע פיצוי בגין המטען הראשון שהוא חלק מהסכום הנוסף בגובה 9,196.25 $, ובסה"כ 15,146.25 $.
41. שוקחה טוען שחברת תמרי (הירדנית), הינה הבעלים של חברת ההובלה והמנהלת של סוקופינה, שחברת ההובלה יושבת באותו בנין עם סקופינה וכי יש זהות אינטרסים כלכלית בין כל הגופים האלה ובין התובעת. לפיכך טוען שוקחה, שכל ההסכמים של התובעת (באמצעות סוקופינה) עם תמרי ועם חברת ההובלה, אינם הסכמים אמינים. כן טוען שוקחה, שהתובעת עשתה יד אחת עם תמרי, סוקופנה וחברת ההובלה, כדי להעצים את נזקיה ולהציג לבית המשפט, באופן כוזב, נזקים שלמעשה לא נגרמו לה.
דיון
42. לאחר ששקלתי את עדויות הצדדים ובחנתי את הראיות שהוגשו לבית המשפט, נראה לי שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה.
43. מועדי התשלום עבור מטעני הקפה נקבעו באופן מפורש בהסכם הפשרה. טענת שוקחה, כי מועד התשלום יהיה המועד בו הוא ישחרר את המטענים מהנמל הינה מופרכת ובניגוד להסכם בין הצדדים.
44. אני דוחה את טענת שוקחה, כי הסכם הפשרה "סגר" את החשבון בגין המטען הראשון. דבר זה לא נקבע בהסכם הפשרה, למרות שבמועד חתימתו ב.מ. כבר שילמה עבור מטען זה.
נהפוך הוא, אם הצדדים הסכימו לקבוע מועד תשלום ברור עבור המטען הראשון, למרות שכבר שולם עבורו, יש לתת תוקף להסכמה זו ולחייב את ב.מ. בריבית בהתאם.
45. טענת שוקחה, שיש קשר סמוי בין התובעת לבין תמרי ובין חברת ההובלה וכי הם חברו כיד אחת להונות את ביהמ"ש ולהציג נזקים שלא היו ולא נבראו, הינה טענה בעלמא, שלא הובאה לגביה כל ראיה ואף ראשית ראיה.
46. אני דוחה את טענת שוקחה, שהתובעת לא הציגה ראיות לגבי תשלום למוביל הימי, ולדמי אחסנה בנמל. התובעת הגישה חשבונות עם אישור פרעון בגין הסכומים הנ"ל – הן כנספח לתצהיר פרלי (ת/3) והן באופן עצמאי כ ת/4, ת/5, ת/6.
47. אני מקבל את טענת התובעת, כי סוקופינה פעלה כשלוחה שלה לצורך מכירת הקפה בחו"ל (שלושה מיכלים מתוך ארבעת מכלי המטען השלישי) וכי ההוצאות שהוציאה סוקופנה הן הוצאותיה. בענין זה העדים שהתובעת הביאה לבית המשפט היו מהימנים ועדותם נתמכת במסמכים שהוצגו לבית המשפט.
48. אני מקבל את טענות התובעת, לגבי מועדי התשלום ששוקחה ביצע בפועל (לגבי התשלומים שהוא כן ביצע). עדויות התובעת בענין זה היו מהימנות. יתרה מכך, שוקחה היה יכול בקלות להביא ראיות משל עצמו לגבי התשלומים שביצע, ומשלא עשה כן, יש לקבל את גרסת התובעת בעניין זה. משאיחר שוקחה בביצוע התשלום, התובעת זכאית לריבית כפיצוי על האיחור. הריבית הנתבעת היא הריבית המקובלת בשוק והתובעת זכאית לה.
49. אני מקבל טענת התובעת, כי מכרה את המטען השלישי של הקפה, במחירי השוק הקיימים בזמן ביצוע המכירה בפועל, וכי אין למחיר שוק עתידי, שנקבע בבורסה העולמית לסחר בקפה רלוונטיות. משנמכר הקפה של המטען השלישי במחיר שוק בפועל, לאחר שב.מ. הפרה את התחייבותה לרכוש מטען זה, התובעת זכאית להפרש בין המחיר המוסכם לבין המחיר שהתקבל בסופו של דבר.
50. אני מקבל את טענות התובעת לגבי המחיר בפועל בו נמכר המטען השלישי (לגבי 3 מיכלים שנמכרו בחו"ל, שכן לגבי המיכל שנמכר בארץ לתמרי - החברה הירדנית, אין מחלוקת). עדי התובעת בעניין זה היו אמינים וגרסתם נתמכה במסמכים שהעידו על מחיר המכירה.
התובעת הנה חברה מסחרית המכירה את תחום הקפה היטב. אני מקבל את גרסת עדיה, שהמחיר בו הקפה נמכר בפועל, משקף את המחיר המירבי שניתן היה לקבל עבורו בזמן המכירה ועל כן הוא משקף את מחיר השוק בעת המכירה.
51. אני דוחה את טענת שוקחה, כי התובעת העניקה לב.מ. אשראי ודחתה את מועדי התשלום של חלק מהתמורה, עבור חלק מהמטענים. לטענה זו לא הובאה כל ביסוס והיא אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים שהוצגו בבית המשפט.
51. אני דוחה את טענת שוקחה כי ערבותו האישית, על פי הסכם הפשרה, הנה רק לסכום של 9,176.25 $ מתוך הסכום הנוסף של 40,442.50 $. בהתאם להסכם הפשרה, שוקחה התחייב באופן אישי לערוב לתשלום מלוא הסכום הנוסף. משלא שולם סכום זה, יש לתת תוקף לערבותו האישית של שוקחה.
52. אני מקבל את טענות התובעת לגבי רכיבי הפיצוי להן היא טוענת. טענות התובעת תואמות הן את הסכם הפשרה והן את ההסכם הנוסף.
53. עדי התובעת העידו באופן מקצועי וישיר. עדותם עלתה בקנה אחד עם המסמכים שהוגשו לבית המשפט. עדי התובעת עשו רושם אמין.
54. הנתבעת 1 (ב.מ.) למעשה לא קיימת כאישיות משפטית ולא יוצגה בהליך זה. שוקחה העלה טענות שונות כנגד התביעה. כמו כן שוקחה טען, כי אין להטיל עליו אחריות אישית בשל התחייבויות ב.מ. , מאחר שכאשר השתמש בשם החברה " B.M. Rrading LTD" הוא התכוון לחברה ששמה:
"BRENDA MARIA MARKETING COMPANY LTD" שהנה חברה רשומה בישראל בבעלותו המלאה.
55. בין השמות הנ"ל קיים שוני מילולי גדול .
56. באף אחד מהמגעים בין שוקחה לבין התובעת, בין בעל פה ובין בכתב, השם
BRENDA MARIA MARKETING COMPANY LTD לא עלה, וכן גם לא כל שם אחר, הכולל את המילים BRENDA MARIA או את המילה MARKETING.
57. גם בכל ההליכים בתיק זה, שוקחה לא הציג מסמך כלשהו, הרלוונטי לתיק זה, ואשר נושא את השם BRENDA MARIA MARKETING COMPANY LTD.
58. כפי שעולה מתדפיס רשם החברות, חברת
BRENDA MARIA MARKETING COMPANYH LTD איננה בבעלותו המלאה של שוקחה.
עוד ניתן ללמוד מהתדפיס הנ"ל, ששוקחה, מופיע בתדפיס בשם פוקחה (להבדיל משוקחה), תחת מספר תעודת זהות שנראה שגוי – 709999999. החברה ששוקחה מציע כתחליף לב.מ., הינה חברה, אשר ככל הנראה, הפסיקה את פעילותה שנים לפני הזמנים הרלוונטיים לתביעה זו (היא אינה משלמת אגרות מאז שנת 1995), ושרובצים על נכסיה מספר שעבודים ללא הגבלה.
59. כב' בית המשפט העליון עמד על החשיבות המיוחדת שיש בהקפדה על ציון השם הנכון, וקבע:
"חברה כשהיא מתקשרת עם מישהו חייבת לפרש את השם המדוייק של החברה, שהרי זהו ההבדל היחיד בין חברה אחת לחברה אחרת, במיוחד חשוב שיהא רשום בחוזה שזו חברה בע"מ, כדי שהמתקשר יידע שאין לו עניין עם אדם פלוני או עם גוף כלשהו שחבריו אחראים באופן אישי, אלא שיש לו עסק אך ורק עם חברה מסויימת שערבונה מוגבל, ואם הדבר לא פורט ונוצר פגם הנובע מהטעייה או תרמית יהא המנהל החתום באופן אישי אחראי, ומידת הצדק מחייבת שיהיה
אחראי באופן אישי".
בע"א 169/94 מרסל ורנר נ' CORDICIERA AMARIM L.D.A, פ"ד נ(3),119
60. המסקנה היא שיש לחייב את שוקחה באופן אישי בחובות הנתבעת מס' 1 כלפי התובעת.
61. בנוסף לאמור קיימת הוראה בחוק, סעיף 7 לחוק השליחות תשכ"ה – 1965 הקובעת:
"לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה על קיומה של השליחות, או לא ידע את זהותו של השולח תחייב פעולת השלוח את השולח והשלוח יחד ולחוד".
62. התובעת, לא ידעה, בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו, את זהותו של השולח, אשר בשמו שוקחה טוען כי פעל, דהיינו,
"BRENDA MARIA MARKETING COMPANY LTD", ולכן הייתה בידה הברירה לבחור להגיש תביעה זו נגד שוקחה.
63. אופן פעולתו של שוקחה, ביחסיו עם התובעת מצדיק ליחס לשוקחה אישית, את כל חובתיה של ב.מ..
64. שוקחה פעל מול התובעת, במשך תקופה ארוכה, באמצעות חברה שכלל אינה קיימת. באופן זה שוקחה "הבטיח" את עצמו באופן הבא. מצד אחד הוא לא הסתכן בחיוב אישי עקב התחייבויותיה של ב.מ., שכן מדובר לכאורה בחברה בערבון מוגבל. מצד שני הוא גרם למצב שלא ניתן יהיה לאכוף על ב.מ. את התחייבויותיה, שכן היא אינה מהווה אישיות משפטית כדין.
65. התנהגותו של שוקחה, לאחר הגשת תביעה זו, מחזקת את המסקנה דלעיל. אם שוקחה היה סבור באמת שב.מ. היא למעשה חברת "BRENDA MARIA MARKETING COMPANY LTD", היה עליו לבקש לתקן את שמה של ב.מ. לשמה הנכון כאמור לעיל. היה עליו לבקש ליחס כל חבות שתוטל על ב.מ., אם תוטל, על "BRENDA MARIA MARKETING COMPANY LTD", שכן לטענתו זו חברה פעילה העומדת אחרי התחייבויותיה כלפי התובעת. לפחות היה על שוקחה לבקש לצרף את "BRENDA MARIA MARKETING COMPANY LTD", כנתבעת נוספת, ובתור הבעלים והמנהל של חברה זו, לנהל את הגנתה.
66. שוקחה לא ביקש לצרף את חברת "BRENDA MARIA MARKETING COMPANY LTD", כנתבעת (אם במקום ב.מ. או בנוסף אליה), ולא דאג לכך שב.מ. תיוצג בבית המשפט כנגד תביעה זו. שוקחה היה אדיש לאפשרות, שהתובעת תיטול פסק דין נגד ב.מ. בהעדר הגנה, ביודעו שאין כל אפשרות לאכוף עליה חבות כלשהי. בנסיבות אלה יש ליחס את חובות ב.מ. לשוקחה עצמו, שאם לא כן, התובעת תמצא את עצמה פועלת למעשה מול "ריק משפטי", דבר שאינו מתקבל על הדעת.
67. אני מקבל את התביעה במלואה.
68. אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 521,222 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.
69. כמו כן אני מחיייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט, ובכלל זה את עלות הגעת עדיה מחו"ל ושהייתם בארץ לצורך המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתם עד לתשלום המלא בפועל. כמו כן אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 110,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין, אשר ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
ניתן היום ד' בניסן, תשס"ה (13 באפריל 2005) בהעדר הצדדים.
י. רטנר, שופט
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
