פסק דין
מבוא
1. התובעת הינה חברה הנותנת שירותי שילוח בלדרות ושרותי יצוא אויריים.
2. הנתבע היה הבעלים וניהל סניף של חברת“MAIL BOXES ETC.–MBA” (להלן: "מיילבוקס"), בעיר נתניה.
3. במסגרת פעילותו בסניף מיילבוקס הנ"ל, סיפק הנתבע ללקוחותיו, שירותים עסקיים שונים, לרבות שירותי בלדרות/משלוחים בינלאומיים,אשר נרכשו מהתובעת.
4. תנאי ההתקשרות בין התובעת לבין הנתבע, נקבעו במסגרת מסמך "בקשה לקבלת אשראי והתחייבות תשלום עבור שרותי יצוא"עליו חתם הנתבע (נספח א' לכתב התביעה) (להלן: "מסמך ההתקשרות"), ביום 24.12.98.
תקופת ההתקשרות, עפ"י תנאי מסמך ההתקשרות, נתמשכה שלוש שנים (עד לדצמבר 2001).
5. במסמך ההתקשרות נקבע, כי הנתבע ירכוש מהתובעת שירותים וכי התשלום בגין שירותים אלו, יבוצע במטבע החיוב או בשקלים, המתורגמים לפי שער העברות והמחאות הגבוה ליום ביצוע התשלום, בתנאי אשראי של שוטף+30. כמו כן הוסכם, כי אי עמידה בתנאי ההתקשרות, תחייב את הנתבע, לשלם לתובעת, ריבית בגובה הריבית החריגה הנהוגה בבנק כללי לישראל באותה עת.
6. לטענת הנתבע, בצד מסמך ההתקשרות, הייתה הסכמה בע"פ בין הצדדים, לפיה הנתבע יהיה זכאי לתשלומי עמלות,היות והוא למעשה היה "מתווך" להספקת השירותים, בין התובעת לבין לקוחותיו.
הנתבע הנפיק חשבוניות מס כדין, בגין העמלות להן היה זכאי לטענתו, ואף שילם בגינן מע"מ, בסך של 21,000 ₪ (להלן: "חשבוניות העמלה").
7. לטענת התובעת, לא הייתה כל הסכמה בין הצדדים בנוגע לתשלומי עמלות והיא מעולם לא שילמה ללקוחותיה עמלות. הנוהג הקיים אצל התובעת, ללקוחות מסויימים כדוגמת הנתבע, הוא ליתן הנחה.
ההנחה ניתנה בחשבונית זיכוי עצמית של התובעת ולכן היא לא קיבלה את חשבוניות העמלה, שהנתבע טוען שהנפיק וכי לא היתה כל סיבה, שהנתבע ישלח לה חשבונית מס מצידו, בגין עמלה שמעולם לא שולמה לו.
8. התובענה דנא הוגשה, בגין חוב שנותר לנתבע כלפי התובעת לטענתה, בסך של 57,482 ₪,בגין אותם שירותי הבלדרות והשילוח הבינ"ל שרכש ממנה, עבור לקוחותיו (בהתבסס על נספח ב' שצורף לכתב התביעה – המהווה צילום כרטסת הנה"ח של הנתבע אצל התובעת) (להלן: "יתרת החוב").
התובענה עצמה הוגשה בסך של 64,268 ₪,סכום המשוערך ליום הגשת התביעה (08.08.03) והוא כולל הפרשי שער (המרת סכום החוב ממטבע זר לשקלים) ותוספת הצמדה וריבית משפטית (בגובה 17%) (להלן: "סכום התביעה").
9. לטענת הנתבע, עפ"י רישומיו, במהלך התקופה בה התקיימה מערכת עסקית בין הצדדים, אוזן החשבון בסיום כל חודש, באופן שבו תשלומי הנתבע (לאחר קיזוז עמלות שזכאי היה לקבל – כנגד המצאת חשבוניות מס כדין), איפסו את ההתחשבנות שבין הצדדים. לפיכך, אין לנתבע כל חוב כלפי התובעת.
10. מוסיף הנתבע וטוען, כיההתחשבנות בין הצדדים, עפ"י כרטיס הנהלת החשבונות של הנתבע אצל התובעת (נספח ב' לכתב התביעה), אינה משקפת את ההסכמות בין הצדדים ואינה כוללת את חשבוניות העמלה שלו , אשר הנפיק לתובעת, במהלך התקופה כאמור.
הנתבע ביצע בדיקה חשבונאית מטעמו, באמצעות שני מתמחים במשרד רו"ח, תוצאות הבדיקה סוכמו בטבלת אקסל שצורפה כנספח ב' לתצהיר הנתבע (להלן: "דו"ח האקסל").
מתוצאות בדיקה זו עולה לטענתו, כי סכומי החיוב בחשבוניות התובעת, היו נגועים בטעויותלרוב, אשר נבעו מכך שהתובעת לא ביצעה נכונה תיקון טעויות חיוב, שנבעו כתוצאה מחיובי שערי מטבע זר שגויים וטעויות לגבי משקלים בחלק מהחבילות, כמו כן התובעת חייבה את כרטיסי הנתבע בתנועות של לקוחות אחרים, התובעת לא זיכתה עמלה כנדרש, והחמור מכול, לאורך כל התקופה – במשך 30 חודשים, התעלמה התובעת מהחשבוניות של הנתבע, שהועברו אליה כחוק (ראו נספח א' לתצהיר מטעם הנתבע).
השאלות העומדות להכרעה
11. בסופו של יום, לאחר בחינת טענות הצדדים עולה, כי בפועל קיימות שתי מחלוקות מרכזיות ביניהם:
א. האם הנתבע זכאי לקיזוז המע"מ בגין חשבוניות העמלה.
ב. האם נפלו טעויות שונות בחיובים שחויב הנתבע אצל התובעת.
יתרת החוב שנותרה לנתבע, עפ"י כרטסת הנה"ח של הנתבע אצל התובעת, הינו כאמור בסך של 57,482 ₪ (לסכום זה הוסיפה התובעת תביעה לריבית בסך של 6,787 ₪).
גם לדידו של הנתבע, התובעת כעקרון כבר קיזזה את סכום העמלות המגיעות לו ממנה לכאורה, אלא שלטענתו, היות והוצאו על ידו חשבוניות, בגין אותן עמלות, שולמו על ידו לרשויות המס, מע"מ – בסך של 21,000 ₪, אותו גם יש לקזז מיתרת החוב הנתבעת (להלן: "מע"מ העמלות").
באשר לשאר יתרת החוב, עומדות לנתבע טענות כנגד נכונותן של חשבוניות החוב שהוציאה לו התובעת, בגין השירותים שנתנה לו, לאור טעויות שונות שנפלו בהן לטענתו, בסך שאינו נופל מ – 46,685 ₪ (להלן: "שאלת הטעויות").
דיון
מע"מ העמלות
12. בין הצדדים קיימים הבדלי גרסאות כאמור, באשר לסוגיית "העמלות/הנחות". שני הצדדים מסכימים, שהיה זה רק מתבקש, שהנתבע יהיה זכאי להרוויח בגין השירותים שרכש מהתובעת ושאותם מכר ללקוחותיו, אלא שלכל אחד מהם גרסה שונה, באשר לדרך בה היה הנתבע אמור לקבל רווח זה. בעוד שהנתבע טוען, כי היה זכאי לעמלה מהתובעת ביחס למכירות שמכר ללקוחותיו, התובעת טוענת כי הנתבע קיבל אצלה הנחה עבור רכישת השירותים אותם מכר ללקוחותיו במחיר מלא. להבדלים אלה, לא הייתה כל נפקות מעשית, אילו הצדדים היו מדברים ביניהם ומגיעים להבנות, אלא שכל אחד מהם, דבק בגרסתו ובדרכו וגם ניסיונותיי להביאם לכדי הבנה בעניין זה, במהלך הדיון, לא נשאו פרי.
עפ"י גרסת התובעתכאמור, מעולם לא דובר ובוודאי שלא סוכם בין הצדדים על תשלומי עמלה לנתבע, אלא שעפ"י הנוהג הקיים בחברתה, גם כלפי לקוחותיה האחרים, הסכימה התובעת, ליתן לנתבע הנחה בנוגע לסוגי שירות מסוימים שסיפקה לו, ולגבי שירותים אחרים בהם לא ניתנה הנחה ע"י התובעת, ריווחו של הנתבע, היה אמור להתקבל מהפרשים בין מחירי המחירון של התובעת (ממנה רכש את השירות) לבין מחירי המחירון שהציג ללקוחותיו (שלהם סיפק את אותו השירות).
עפ"י שיטה זו, נהגה התובעת להוציא חשבוניות חיוב לנתבע, בגין התשלום המגיע לה ממנו, ובנוסף להם הוצאו, בהתאם לאמור, חשבוניות זיכוי (ללא מע"מ), עפ"י שיעורי ההנחה להם הסכימה התובעת. הסכומים בחשבוניות החיוב קוזזו בסכומים שבחשבוניות הזיכוי, והנתבע חויב אך ורק בהפרש ביניהן.
לעומת זאת, עפ"י גרסת הנתבע, הוסכם בין הצדדים, כי הנתבע יהא זכאי לקבלת תשלומי עמלה מן התובעת, בגין היותו כמעין "מתווך" לעניין השירותים שמספקת התובעת, בין התובעת לבין לקוחותיו האישיים. בהתאם לזאת, נהג הנתבע להוציא חשבוניות בגובה העמלה המגיעה לו לשיטתו, ולשלם את המע"מ עבור אותן חשבוניות, מתוך כוונה שסכומי העמלה יקוזזו מסכומי החיוב שהיו לו כלפי התובעת, בגין השירותים שסיפקה לו, וסכומים אלו אכן קוזזו.
13. הבדלי הגרסאות נותרים על כנם, גם לאחר פנייה למסמך ההתקשרות שנחתם בין הצדדים – היות ומסמך זה שותק בעניין זה, ואילו כל עיסוקו מתמצה אך בתנאי התשלום ובתוצאות הנובעות מהפרה של תנאים אלו. אך לא נאמר דבר וחצי דבר בו, באשר לסוגיית העמלות או לחילופין לסוגיית ההנחות.
כמו כן, לא הוצגו בפני ביהמ"ש כל ראיות אובייקטיביות וחד משמעיות, שתוכלנה לאשש ולתמוך באחת הגרסאות האמורות.
14. בהליך ההוכחות שהתקיים בפניי ביום 28.09.05 - נחקרה בחקירה נגדית המצהירה מטעם התובעת – הגב' עירית אבינועם, שהינה מנהלת גביה אצל התובעת.
חקירתו הנגדית של הנתבע על תצהירו, החלה באותה ישיבת הוכחות ונמשכה גם בישיבה שלאחריה – ביום 06.03.06.
עדת התובעת הצהירה,שהתובעת לא סיכמה עם הנתבע על מתן עמלות וכי התובעת מעולם לא שילמה עמלות לאף אחד מלקוחותיה, לרבות לנתבע.
מנגד העיד הנתבע,כי שלח לתובעת חשבוניות מדי חודש בחודשו, לאור ההסכמה ביניהם בנוגע לעמלות.
עדותה של עדת התובעת, התגלתה בעיניי כאמינה וכמהימנה וככזו שאולי היה ניתן להשתית על בסיסה את גרסת התובעת, לפיה לא סוכם בין הצדדים על עמלות אותן יקבל הנתבע, אלא סוכם על הנחות בלבד, וגם זאת רק לגבי סוג מסוים של שירותים שניתנו ע"י התובעת לנתבע. אך גם עדותו של הנתבע, בסוגיית העמלות נמצאה אמינה בעיניי, וכתמיכה לעדותו ניתן למצוא את העובדה, כי הוא בפועל שילם את המע"מ בגין אותן החשבוניות ולכאורה הוא היה יכול לשלם את אותו הסכום לתובעת, אילו סבר כי הוא קיבל הנחה הפטורה מתשלום מע"מ. יתר על כן, הנתבע העיד על "הסיכום" בין הצדדים, מידיעתו האישית – "מכלי ראשון", ואילו עדת התובעת מעידה על סמך עיון בתיק ובהתבסס על היכרותה את שיטות העבודה אצל התובעת, ומשכך מדובר לכל היותר בעדות "סברה".
כידוע וכפי שיפורט בהמשך, הנטל להוכחת השאלה שבמחלוקת, מוטל על כתפי התובעת ולא על כתפי הנתבע. הנתבע די לו שהוא מכחיש עובדה מסוימת. כאן בענייננו, לא רק שהנתבע כפר בטענות התובעת לעניין "שיטת ההנחה", אלא שעדותו שניתנה כאמור מכלי ראשון ונתמכה בכך שהוא בפועל שילם את המע"מ בגין חשבוניות העמלות, נמצאה עדיפה בעיניי על פני ראיות ועדויות התובעת, לעניין מחלוקת זו.
15. בהעדר כל תמיכה ראייתית אובייקטיבית - ע"י מי מהצדדים, אני מוצא כי כפות המאזניים אם לא נוטות לטובת הנתבע, הן לכל הפחות מעוינות, בשאלת העמלות/ההנחות, דהיינו שבפניי מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי".
זהו בדיוק המקרה בו קיימת חשיבות לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע, באופן כזה שביהמ"ש פוסק נגד הצד שעליו הנטל. (ראו ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ – פסקאות 11-12 – פורסם באתר המשפטי נבו).
נטל השכנוע מוטל כאמור על התובעת – בהתאם לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה",והתובעת לא הצליחה להוכיח, כי הייתה גמירות דעת ומפגש רצונות של שני הצדדים, לעניין דרך מתן ההנחה או העמלה.
משכשלה התובעת בהרמת נטל זה והנתבע מנגד הוכיח כי שילם בפועל את סכום המע"מ, שהיה צריך לשלם לפי שיטתו, הרי שהוא זכאי לכך, כי סכום המע"מ יקוזז מחשבונו. אילו התובעת הייתה מסכימה לשיטתו של הנתבע, היא הייתה זכאית, קרוב לודאי (בכפוף לחוקים בכלל ולחוק המע"מ בפרט), לקזז סכום זה כתשומות לצורך מע"מ, ולקבל החזר משלטונות המע"מ בגין סכום המע"מ שחויבה, בחשבוניות שהוציא הנתבע.
משלא דאגה התובעת להסדיר ולהבהיר נושא זה ולא הצליחה להוכיח, כי הייתה הסכמה כזו, עליה לשאת בתוצאות מחדליה ועליה לזכות את הנתבע בסכום המע"מ.
בשולי הדברים, ומבלי שתהיה באמירתי זו, קביעה ישירה או עקיפה לעניין נכונות הפעולה מבחינת חוקי מע"מ, הדעת והסבירות נוטים גם הם, לדרך ולפתרון בהם נקט דווקא הנתבע. ההנחה או העמלה חד הם. שתי הדרכים הן דרכים שונות, למתן תמורה ורווח לנתבע, בגין השירות הניתן על ידו בארץ, וגם מטעם זה הדעת נותנת, כי לגבי רווח ותקבול המתקבל בארץ, יש להוסיף לרווח זה מע"מ כדין. כפי שנהג הנתבע.
16. עפ"י רישומי הנתבע, מרכיבי המע"מ - בסך כולל של כ – 21,000 ₪, שולמו על ידו לרשויות המס, בגין אותן חשבוניות שהנפיק לתובעת, עבור תקבולי עמלות (וכאמור לא הוכח ע"י התובעת, כי לא הוסכם על תשלום עמלות – והנתבע הוכיח כי הוציא חשבוניות כאמור).
התובעת הצהירה והוכיחה, באמצעות מסמך מאת רו"ח מטעמה, כי לא עשתה כל שימוש בחשבוניות שהונפקו ע"י הנתבע.
לפיכך הנתבע אישר בחקירתו, כי אם יציג אישור בפני מע"מ, שהתובעת לא עשתה שימוש בחשבוניות המס שלו, רשות המע"מ תחזיר את הסכום לנתבע, וסכום זה צריך לעבור לידי התובעת (עמ' 27 שורות 1-3 לפרוט').
בהתאם לכך, הגיעו הצדדים ל"הסדר דיוני", לפיו תעביר התובעת לנתבע תצהיר ואישור בהתאם לדרישות מע"מ, כדי שמסמך זה יוצג לשלטונות מע"מ וככל שיתקבלו כספים ממע"מ, תהא זכאית התובעת לסכומים אלו (כ – 21,000 ₪ קרן) בגין חשבוניות שהוציא הנתבע בקשר לעמלותיו ולא קיבל את סכום המע"מ מחד, והתובעת לא קיבלה זיכוי בגין סכומים אלו למע"מ (ראו החלטתי בפרוטוקול דיון מיום 06.03.06, בעמ' 29).
17. לטענת התובעת, בסעיף 81 לסיכומיה, היא מסרה לנתבע אישור למע"מ, אולם עד היום לא השיב הנתבע לתובעת את סכום המע"מ.
בסעיף 2א' לסיכומיו, מזכיר ב"כ הנתבע את אותו הסדר דיוני שהושג בין הצדדים, אך אינו מגיב ואינו מאשר את טענת ב"כ התובעת, לפיה קיימה התובעת את הצד שלה בהסדר ולמרות זאת, טרם קיבלה את סכום המע"מ.
בסעיף 14 לסיכומי הנתבע, מבקש ב"כ הנתבע, לאמץ את ההסדר הדיוני הנ"ל, לגבי סכום המע"מ ולהורות לתובעת להגיש אישור רשמי מקורי לגביו.
מכאן אני למד, כי ההסדר הדיוני שהוסכם על הצדדים, טרם בא לסיומו או למימושו, ואין בידיי את האמצעים לבדוק את יישומו ולפיכך, משהסדר זה לא צלח ולא מומש הוא אינו קיים עוד. אך ככל שהתובעת תוכל להזדכות על סכום המע"מ, הרי שעליה להמשיך ולפעול לקבלת הכספים בפועל מרשויות המע"מ, לאחר שתובהרנה לרשויות המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים ומתן ההסבר מדוע לא קוזז מס התשומות ע"י התובעת במועדו.
עוד יש להוסיף ולהאיר, שלא רק הדין עומד לצד הנתבע, אלא שתוצאה אחרת תהיה בלתי סבירה ובלתי צודקת. אם יחויב הנתבע בסכום המע"מ שכבר שולם על ידו, יווצר מצב לא מתקבל על הדעת, לפיו הנתבע ישלם תשלום כפול, וזאת אף מעבר לעובדה, כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת טענתה, בעניין זה.
לתוצאה זו אני מגיע, גם לאור זאת שאני סבור, כי לו באמת ביקשה התובעת לזכות את החשבונות של הנתבע על דרך מתן "הנחה" ולא על דרך "העמלה", הרי שהיה עליה לדאוג, במסגרת אותו מסמך התקשרות שנחתם בין הצדדים, להבהיר באופן ברור את נושא ההנחות. העובדה שנושא זה לא "נסגר" בצורה מסודרת בין הצדדים, והתובעת לא תצליח לקבל את סכום המע"מ משלטונות מע"מ, הרי שאין לה אלא להלין על עצמה שלא דאגה להבהיר זאת ובכך גרמה היא ברשלנותה, כי הנתבע הנפיק חשבוניות ושילם בגינן מע"מ.
18. בנקודה זו יואר, כי סכום התביעה (64,268 ₪) שוערך ליום הגשת התביעה והוא כולל הפרשי שער ותוספת הצמדה וריבית.
לעומת זאת, סכום החוב של הנתבע, כפי שמופיע בכרטסת הנה"ח של התובעת, נכון ליום 17.07.02 - הינו 57,483 ₪.
לפיכך, סכום החוב אליו אתייחס בפסק דין זה, יהיה הסכום המופיע בכרטסת הנה"ח של התובעת – 57,483 ₪, ואם אקבע כי התובעת זכאית לחלקו, אפסוק את הדרך בה ישולם סכום זה ומה התוספת שתחול עליו (הפרשי שער + ריבית, או הפרשי הצמדה + ריבית כחוק, או חלקם).
היות וקבעתי בסעיף הקודם (סעיף 17 לעיל), שהנתבע לא ישא בתשלום שכבר שילם לרשויות המע"מ - בסך של 21,000 ₪, הרי שסכום החוב שנותר במחלוקת, בשלב זה של פסה"ד, הינו 36,483 ₪.
סכום זה ייבחן להלן, לאור טענות הנתבע בסוגיית הטעויות.
שאלת הטעויות
19. התובעת טענה בסיכומיה, כי טענתו של הנתבע, בדבר חיובי יתר בגין טעויות בחשבוניות, מהווה הרחבת חזית. אינני מסכים עם טענה זו ואני מפנה את התובעת, בעניין זה, לנספח א' לתצהיר הנתבע, בו מפורטת הטענה האמורה של הנתבע.
20. הנתבע צירף לתצהירו (נספח א'), העתק מכתבו לב"כ התובעת, מיום 14.09.02, בו הוא טוען לטעויות שנפלו בחשבוניות התובעת. יחד עם זאת, הנתבע אינו מפרט בתצהירו את הטעויות, סכומן, מהותן ואיננו מתייחס לכל חשבונית וחשבונית, שלטענתו היא מוטעית.
21. בסעיף 10 לסיכומי הנתבע, מפנה ב"כ הנתבע את ביהמ"ש, לדו"ח האקסל (נספח ב' לתצהירו של הנתבע), בו הוצג לטענתו פירוט אודות הטעויות הנטענות ע"י הנתבע, ובסיכומו של הדו"ח הוצגה "טבלת ריכוז", בה כתובים הדברים לטענתו, באופן ברור ומדויק.
דו"ח האקסל נערך ע"י הנתבע, לאחר שקיבל לידיו תוצאות בדיקה חשבונאית שביצעו עבורו בתשלום לטענתו, שני מתמחים ממשרד רו"ח. מדו"ח זה לא ניתן ללמוד דבר אודות מהות "הטעויות" הנטענות ע"י הנתבע, מלבד זאת שבטבלה המופיעה בסוף הדו"ח, נקוב סכום בסך של 46,685 ₪ כחיוב יתר, בגין שירותי ייצוא, עקב טעויות ולמותר לציין כבר עתה, כי איש מאותם עורכי הדו"ח (המתמחים ממשרד רו"ח) לא הובא לעדות ע"י הנתבע.
משנשאל הנתבע, כיצד התבצעה עבודתם של המתמחים ממשרד רו"ח, הסביר הנתבע, כי המתמחים עברו חשבונית חשבונית, וסימנו טעויות. ובהתאם – הוא ערך וסיכם מאוחר יותר, את הנתונים, בדו"ח האקסל (פרוט' בעמ' 17 שורה 11).
אך משנתבקש הנתבע, ע"י ב"כ התובעת, למסור העתקים של כל ניירת העבודה של הרו"ח שלו, השיב כי "לטבלת האקסל אין לי את ניירות העבודה" (עמ' 17 שורה 16 לפרוט').
הנתבע העיד, כי אין בידיו המסמכים היכולים לתמוך בטענת "הטעויות" שלו, כגון חשבוניות ושטרי מטען, היות והוא לא שמר אותם יותר מ 3-4 חודשים (ראה פרוט' בעמ' 16 שורות 7-9).
22. הנתבע גם אישר, שב"כ התובעת ועדת התובעת, הגב' אבינועם, הגיעו למקום עסקו, לאחר שטען כי בידיו מסמכים שיכולים להוכיח טעויות במשקלים של המשלוחים שבוצעו, אך משהגיעו אליו הסתבר כי אין הדבר כך, וכי פרט לספרי חשבוניות אמר הנתבע כי "לא יכולתי להציג לכם כלום" (עמ' 17 שורה 4 לפרוט').
הנתבע בחקירתו הודה, כי אין לו את שטרי המטען וגם בחשבוניות שלו מול הלקוח שלו אין פירוט של משקל ומחיר.
אם כך הם פני הדברים, הרי שלא עלה בידי הנתבע להוכיח את טענת "הטעויות" שנטענה בנוגע לחשבוניות התובעת.
23. יש גם לקחת בחשבון את העובדה, שלכל הפחות, בהעדר מסמכים שיתמכו בטענותיו, היה על הנתבע כאמור לעיל, להביא לעדות את שני המתמחים שביצעו עבורו לטענתו, את עבודת בדיקת החשבוניות של התובעת, ואשר על בסיס בדיקתם נערכה טבלת האקסל על ידי הנתבע.
בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לויפ"ד לה (1) 736, בעמוד 760 נאמר: "מעמידים בעל דין – בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים האזרחיים והן במשפטיים פליליים, וככל שהראיה משמעותית, כן רשאי ביהמ"ש להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה."
במקרה של הנתבע, שאין בידיו כל ראייה להוכיח טענתו בסוגיית הטעות, הרי שהבאת אותם עדים האמורים לעדות הינה משמעותית, ובאי הבאתם כראייה בפני ביהמ"ש, יש כדי לשלול את גרסת הנתבע בעניין זה.
24. לכל האמור מצטרפת העובדה, שהנתבע עשה שימוש בחשבוניות התובעת כלפי רשויות המס, שיכירו בהן כהוצאה מחד וכזיכוי מאידך. בכך יש משום הודאת בעל דין בנכונותן של החשבוניות, שכן אם היה חולק עליהן, היה עליו להשיב אותן ולבקש שיתוקנו. כמו כן, הנתבע העיד, שאינו יכול להראות אפילו מכתב אחד, בו הלין על טעות ביחס לחשבונית כלשהי (עמ' 23 לפרוט' שורה 27).
בנוסף, התובעת הצליחה להראות, כי קיימות שתי חשבוניות זיכוי שהוציאה בגין שני מטענים שאבדו, ושהנתבע הודה שהם אבדו, אך חשבוניות הזיכוי הללו לא הופיעו באותו דו"ח אקסל, עליו מבקש הנתבע להסתמך, וגם בכך יש כדי לעורר ספק באשר לאמיתות תוכנו של הדו"ח ולכל הפחות באשר לשלמותו.
25. משלא עלה בידי הנתבע להוכיח טענתו בסוגיית הטעויות, טען הנתבע בע"פ, כי לפעמים קיבל מחירים מיוחדים מהתובעת ולכן לפעמים החשבוניות לא היו נכונות. מלבד פסלותה של טענה זו שהיא בבחינת הרחבת חזית, היות והועלתה ע"י הנתבע לראשונה רק בשלב חקירתו הנגדית, תשובותיו מלמדות, כי טענה זו נטענה גם היא בעלמא מבלי להביא אסמכתאות לתימוכין בה. בפרוטוקול הדיון מיום 06.03.06, הנתבע הודה שאין לו מסמכים של התובעת שמעניקים לו מחיר מיוחד, כפי שטען וכי "מחירים מיוחדים" נקבעו על סמך "שיחות טלפון" (עמ' 23 שורות 20-26).
26. עדותה של הגב' אבינועם, לעניין ההתחשבנות שבין הצדדים, ובכלל זה עדותה בקשר לדרך ניהול החשבונות אצל התובעת, התגלתה כעדות אמינה ומיומנת מאוד, שלא נסתרה והחשוב מכך, נתמכה בהנהלת חשבונות מסודרת והמעוגנת בחשבונית. כל ניסיון מצד הנתבע, לבדוק את ההתחשבנות קודם להתדיינות בביהמ"ש וגם במהלך הדיון, נענו ע"י הגב' אבינועם בנכונות ובפתיחות, תוך פריסה והצגת כל הנה"ח של התובעת, בעוד שהנתבע שיתף פעולה עם בדיקות אלו, אך היה זה שיתוף פעולה רק לכאורי שכן בעת הבדיקות עצמן, הוא לא הצליח לבסס ולעגן אף אחת מטענותיו, בסוגיית הטעויות.
הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970).
ההתרשמות הייתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד.
חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה.
לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה.
יכול בית-המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה.
לאור כל האמור, אני קובע, כי הנתבע כשל מלהרים את הנטל להוכחת גרסתו, בדבר טעויות כביכול שנפלו בחשבוניות התובעת, וככל שיש צורך התובעת הצליחה להוכיח את יתרת החוב של הנתבע כלפיה, בסך של 36,483 ₪.
הכרעה
27. לאחר הערכת מכלול הראיות שהובאו בפניי, הגעתי למסקנה כאמור, כי לתובעת עדיפות ראייתית מובהקת על פני הנתבע, בשאלת הטעויות, כך שהיא הצליחה לשכנע בצדקת עילתה על-פי מאזן ההסתברויות, ביתרת חוב שנותרה לנתבע כלפיה - בסך של 36,483 ₪.
יחד עם זאת, לא קיבלתי מהתובעת תשובה מניחה את הדעת, לשאלת השתהותה בהגשת תביעת חוב לנתבע (רק כעבור שלוש שנים מתחילת העבודה איתו).
ההתקשרות עפ"י תנאי האשראי, הייתה משנת 98' ועד לקראת סוף 2001 (שלאחר תקופה זו קיבל הנתבע שירותים מהתובעת רק עבור תשלום במזומן). עדת התובעת העידה, כי "יש הפרשי שער משנת 99" וכי החוב הוא חוב שהצטבר במשך 3 שנים (עמ' 7 לפרוט').
לפיכך, אני קובע כי התובעת תהא זכאית לגבות את חובה מהנתבע, רק במועד בו גובש ונדרש וכי התובעת תהא זכאית בגינו להפרשי הצמדה וריבית, רק החל מיום 18.12.01 – המועד בו נשלח מכתב דרישה לראשונה לנתבע להסדרת חובו אצל התובעת.
סוף דבר
28. לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה.
הנתבע ישלם לתובעת סך של 36,483 ₪ (סכום זה כולל בתוכו מע"מ), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 18.12.01 ועד ליום התשלום בפועל.
בנוסף אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 6000 ₪ + מע"מ.
סכום ההוצאות ושכר הטרחה, ישולמו בתום 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק הדין.
שינמן יעקב 54678313-742115/03
ניתן היום כ"ו בטבת, תשס"ז (16 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.
יעקב שינמן, שופט
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
