פסק דין
1. עניינה של התביעה שלפני ביתרת חוב חוזית נטענת בגין שרותי שינוע, עמילות מכס (ושרותים דומים) שסופקו על ידי התובעת לנתבעת 1. סך התביעה: 20,997 ₪.
כללי
2. התובעת היא חברה המשמשת סוכן מכס או סוכן מטען ונותנת שירותי שינוע, עמילות מכס ושירותים דומים.
הנתבעת 1 (להלן – "הנתבעת" או "החברה") היתה לקוחה של התובעת החל משנת 2000 ועד ליוני 2002. הנתבעת 2 היא בעל מניות ומנהלת של הנתבעת וערבה לחיוביה כלפי התובעת.
3. ביום 4.4.00 נחתם הסכם בין התובעת לבין הנתבעת (נספחים א' וב' לתצהירו של מר אזולאי, הנתבעת 2 אישרה את חתימתה, עמ' 28 ש' 4- 8 לפרוטוקול) (להלן: "ההסכם"). באותו תאריך חתמה הנתבעת 2 גם על הערבות (נספח ג' לתצהיר אזולאי, ור' עמ' 28 ש' 13- 14 לפרוטוקול).
מהלך כשנתיים ימים עבדו הצדדים ללא אירועים מיוחדים.
ההתקשרות הגיעה לסיומה בחודש יוני 2002.
4. התובעת טוענת כי נותרה לנתבעת יתרת חוב, בסך התובענה, בגין שרותים שסופקו על ידי התובעת. התובעת דורשת מהנתבעות תשלום סכום זה בצירוף ריבית הסכמית (של 17.8%).
התביעה הוגשה לפי סדר דין מקוצר. בהסכמה ניתנה לנתבעות רשות להתגונן. תצהירה של הנתבעת 2 אשר תמך בבקשה למתן רשות להתגונן, הפך לכתב הגנה.
ההגנה
5. טעוני ההגנה הינם, בתמצית, כדלקמן:
א.התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את החוב, בין השאר, משום שמסמכים אליהם היא מפנה הינם בלתי קבילים ולא ניתן להגישם.
ב.קיזוז - התובעת היתה שלוח ונאמן של הנתבעת ובניגוד לחובות המוטלות עליה ולמצגים שניתנו לפני החתימה, גבתה במירמה ותוך הפרת אמון כספים שלא הגיעו לה, סכום המגיע לכדי כ- 60,000 ₪ אותו זכאיות הנתבעות לקזז כנגד כל סכום חוב שיש, ככל שיש, לנתבעת כלפי התובעת.
ג.עד כמה שהיה חוב כלשהו של הנתבעת לתובעת (דבר המוכחש), לפי מסמכיה של התובעת עצמה, רובו מהווה ריבית נשך וסכום החוב הינו 5,470 ₪ למועד הפסקת ההתקשרות בין הצדדים.
ד.ההתקשרות בין הצדדים הינה במסגרת חוזה אחיד ובו תנאים מקפחים לרוב.
הראיות
6. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר רונן אזולאי, סמנכ"ל בתובעת. הנתבעות נסמכו על תצהירה של הנתבעת 2 אשר הוגש במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן (ושימש גם כתצהיר עדות ראשית) ועל חוות דעת של מר ישראל הרץ (אשר צורפה כבר לבקשה למתן רשות להתגונן). מר אזולאי, הנתבעת 2 ומר הרץ, נחקרו בחקירה נגדית.
הוכחת החוב
7. אין מחלוקת שהנטל להוכחת התביעה ובפרט שיעור החוב, מוטל על התובעת. בטענתה כי עמדה בנטל הוכחת גובה החוב מפנה התובעת לספרי החשבונות שלה, ולמעשה למסמך "שאילתת כרטיס מצטבר" ממוחשב, אשר צורף כנספח לכתב התביעה ולתצהירו של מר אזולאי. התובעת טענה בכתב התביעה כי לפי מסמכי ההתקשרות בין הצדדים, מהווים מסמכים אלו ראיה מכרעת לנכונות החוב וכי הלקוח, הנתבעת, קיבל את הדבר כאשר התקשר עם התובעת.
הנתבעות טוענות כי לפי דיני הראיות היה מקום להגיש את הכרטסת באמצעות עורכה ואם רצתה התובעת לראות בכרטסת משום רשומה מוסדית, היה עליה לעמוד בתנאי סעיף 36 לפקודת הראיות. אין מחלוקת שהתובעת לא עמדה בתנאי סעיף זה ומשכך, אין מקום לקבל את הכרטסת כראיה. ככל שההסכם קובע כי הנתבעת מקבלת את האמור בכרטסת כראייה, סבורות הנתבעות כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד.
8. למרות הטענה המופיעה בכתב התביעה, התצהיר מטעם התובעת אינו כולל את הטענה כי המסמכים שצורפו אליו הם ראייה מכרעת בשל הסכמה חוזית.
בנוסף, ב"כ התובעת לא הפנה לסעיף ספציפי בהסכם לפיו מסמכי התובעת הם ראיה ואף ראייה מכרעת.
למרות האמור, עיינתי בהתקשרות שבין התובעת לנתבעת. לאחר עיון זה דומה כי לא בכדי לא הפנה ב"כ התובעת להוראה בהסכם. כל שנמצא בהסכם הינו סעיף (סע' 21) אשר כולל הסכמה של הצדדים לכך שיתרת החוב לתובעת בהתאם לספרי התובעת תהווה "סכום קצוב לצורך תביעה בסדר דין מקוצר וכי כתב זה ו/או חשבונות החברה ו/או ספרי החברה יהוו מסמך בכתב".
ב"כ התובעת לא הפנה לסעיף 21 להסכם כך שלא ברור אם על כך מסתמכת התובעת. מכל מקום, כל שעולה מסעיף זה הינו כי לצורך הגשתה של תביעה לפי סדר דין מקוצר, מהווים המסמכים אשר צורפו לכתב התביעה מסכת מספקת. לא מצאתי הוראה המתייחסת למשמעות הראייתית של ספרי החשבונות של התובעת מעבר לצרכים הדיוניים של הגשת תובענה לפי סדר דין מקוצר.
יש לזכור כי התובעת, ועל כך אין מחלוקת, היא אשר ניסחה את ההסכם. פשיטא כי יכולה היתה לכלול בו הוראות מפורשות בענין המשמעות הראייתית של מסמכים, וכך גם עשתה בחלק ממסמכי ההתקשרות, אך לא בענין זה (השווה: סעיף 13 לכתב הערבות). משלא עשתה כן, אין מקום לתת לחשבונות החברה תוקף מעבר להוראות הדין הרגילות.
9. ב"כ התובעת הפנה לפסק הדין בענין "הילולים" (ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ. בנק המזרחי, פ"ד מה (3) 188). ברם, בכך אין כדי לסייע לתובעת מכמה טעמים.
ראשית, הסעיפים הרלוונטיים בהסכמי הבנק בענין הילולים קבעו כי הרישומים בספרי הבנק "...ישמשו הוכחה לכאורה כנגד הלקוח לכל פרטיהם". ההוראה במקרה שלפנינו אינה דומה.
בנוסף, הדיון הרלוונטי בענין "הילולים" היה בשאלת מחיקת הכותרת "לפי סדר דין מקוצר" ואושר כי די במסמכי הבנק על מנת שלא למחוק כותרת זו. אכן, אם זו היתה השאלה שלפני, די היה בסעיף ההסכמי על מנת להכשיר את כותרת התביעה (בהקשרים הרלוונטיים). אלא שאין אנו עומדים בשלב דיוני זה אלא בשלב הוכחת התביעה לגופה.
בפרשת הילולים צוין כי שלב בירור כשירותה של תביעה לידון לפי סדר דין מקוצר הוא שלב מקדמי בלבד ובהיותו כזה "אינו מצריך כניסה לכל פרטי הראיות ובחינה מדוקדקת של התשתית הראייתית המקפת שמצויה בידי התובע להוכחת תביעתו". מנגד, משניתנת רשות להתגונן, מתבררת התביעה ככל תביעה אחרת. בית המשפט שם הבהיר עוד כי טענות מהסוג שהובא לפני, בדבר דרך הגשת מסמכי הבנק כראייה, יש להעלות בשלב הדיון בתובענה לגופה (להבדיל משלב בדיקת כשירותה של תובענה לידון לפי סדר דין מקוצר), כפי שעשו הנתבעות כאן.
10.התובעת לא הציבה אפוא תשתית ראייתית לענין קיומה של הסכמה חוזית המייתרת את חובתה להוכיח את תביעתה.
11.במאמר מוסגר ניתן לציין כי גם כאשר הסכמים של בנק כוללים הוראה בדבר המשמעות הראייתית של ספרי הבנק, רשאי לקוח לדרוש לעיין במסמכי החשבון על מנת לבדוק אותם בעצמו. אי הענות לבקשה כזו יכולה להוות כשלעצמה נימוק למתן רשות להתגונן (ע"א 688/89 הנ"ל, רע"א 3545/90 בנק המזרחי נ. אפ.אר. למימון והשקעות, לא פורסם). במקרה שלפני, ביקשו הנתבעות מאת התובעת את העתקי המסמכים עליהם הושתת נספח ד' לכתב התביעה (מכתב מיום 19.6.03, נספח 1 לתצהיר הנתבעת 2). התובעת התעלמה מבקשה זו כליל ולא השיבה למכתב. בסיכומיו טען ב"כ התובעת כי המסמכים צריכים להיות בידי הנתבעות (עמ' 56 לפרוטוקול, פסקה אחרונה). ראוי היה לתובעת להשיב מענה לנתבעות, ולו מענה מסוג זה, במישרין ולאחר שקיבלו את פנייתן. זהו פן נוסף של התעלמות התובעת מנטל הוכחת התביעה.
12.במהלך החקירה הנגדית של העד היחיד בטעם התובעת, מר אזולאי, הוברר כי לא הוא אשר עסק בהכנת הדו"חות עליהן נסמכת התביעה ואשר צורפו לתצהירו (עמ' 4 לפרוטוקול). מר אזולאי שוחח עם מי שהכינה את הדו"חות (שם). זו לא הגיעה להעיד.
מר אזולאי אף לא יכול היה להשיב כיצד בדיוק מסתדרים מסמכי הנהלת חשבונות שצורפו לתצהירו, עם התצהיר עצמו. כך למשל היו מסמכים שצורפו לאחר נספח ח' ולא עלה בידו להבהיר היכן בתצהירו הוא מפנה למסמכים אלו (עמ' 5 לפרוטוקול). אגב, נספחי התצהיר לא היו מסומנים כלל והדבר העלה קושי בדיון.
13.אין מחלוקת (ואין טענה לסתור של התובעת) כי מסמכי החשבונות שצורפו לתביעה ולתצהירו של מר אזולאי אינם עומדים בדרישות הדין לענין רשומה מוסדית לפי פקודת הראיות. המצהיר מטעם התובעת לא נתן בתצהירו או בעדותו פרטים של ממש על דרך איסוף הנתונים (שלא נאספו על ידו) ועיבודם על ידי התובעת. הנתבעות התנגדו לקבלת המסמכים. בהעדר התנגדות, המסמך היה ראייה כשרה לאמיתות תוכנה. אין כן המצב כאשר מועלית התנגדות. ב"כ התובעת לא חלק על כך שהמסמכים אינם עומדים בתנאי רשומה מוסדית, אך טען כי הוכשרו כראייה באופן הסכמי. כפי שראינו לעיל, אין טענה זו יכולה לעמוד. משכך, מסמכי הנהלת החשבונות אינם יכולים להתקבל כראייה אף בדרך של רשומה מוסדית.
14.לאור האמור יש לומר כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את קיום ושיעור החוב של הנתבעת.
15.הערה נוספת בהקשר זה:בהסכם קיים סעיף (סע' 8) ולפיו הלקוח מתחייב לבדוק את מצב חשבונו אצל התובעת אחת לחודש ואם לא יודיע על אי התאמה בתוך 35 יום ממועד הווצרות חוב כלשהוא לתובעת, יחשב הדבר כהודאה ואישור מוחלט מצידו על נכונות האמור בספרי התובעת וחשבונותיה ביחס לחוב זה.
התובעת, ועל כך עמדנו, לא הוכיחה מהו האמור בספריה ומהו חובה של הנתבעת לפי הספרים. לכן אין אנו באים בגדרו של סעיף 8. מכל מקום, אין התובעת יכולה להסתייע בסעיף האמור שכן ההסכם מיום 4.4.05 מהווה חוזה אחיד ואני סבורה שמדובר בתנייה מקפחת שדינה ביטול, כפי שנקבע בפסק דין של בית הדין לחוזים אחידים בענין הוראות דומות בהסכמי בנקים (ע"ש (י-ם) 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, טרם פורסם, סעיפים 76 - 90).
16.בנוסף, איני מקבלת את טענת התובעת כי במסגרת התובענה לא חלקו הנתבעות על החוב, פרט לשיעור הריבית. סעיף 6.3 לתצהיר הנתבעת 2, אליו הפנה ב"כ התובעת בסיכומיו, כולל באופן מפורש הכחשת החוב (בצרוף טענה כי גם לשיטת התובעת עצמה, החוב עצמו אינו סך התביעה אלא כ- 5,470 ₪ והיתרה היא ריבית).
17.לאור האמור ובהעדר הוכחה בענין קיום ושיעור חובה של הנתבעת, דין התביעה להדחות.
למעלה מן הדרוש ולפי שהצדדים הקדישו לכך טעונים, יובאו להלן מספר הערות בענין טענות הגנה נוספות של הנתבעות.
קיזוז
18.בטענתן בענין זכות קיזוז מסתמכות הנתבעות בעיקר על חוות דעתו של מר ישראל הרץ, ומתייחסות לארבע סוגיות אשר בהן, לשיטתן, חויבה הנתבעת ביתר על ידי התובעת.
עלויות הובלה ימית
19.הנושא הראשון הינו עלויות של הובלה ימית. מר הרץ כתב בחוות דעתו כי לפי נסיונו המקצועי והיכרותו את השוק, עלויות הובלה ממוצעות בתקופה הרלוונטית היו "בסדר גודל" של 30 דולר למ"ק בעוד התובעת חייבה את הנתבעת בסכום של 48 דולר למ"ק שהוא חיוב העולה באופן בלתי סביר על מחיר השוק הממוצע. לפי חישובו של מר הרץ, מדובר ב- 60% (סעיף 5.1 לחוות הדעת).
20.במסגרת חקירתו הנגדית אישר מר הרץ, בהגינותו, כי מחירים אינם הנושא היחיד אשר חשוב ללקוח, כי יש חשיבות גם לאמינות, למקצועיות ועוד, וכי אין לבצע השוואת מחירים בלבד שכן יש להביא בחשבון נתונים נוספים (עמ' 17 ש' 16 - 23 לפרוטוקול). כמו כן, אישר מר הרץ כי השוק תחרותי ביותר ואין כל קושי לבחור בחברה אחרת ולקבל מחיר טוב יותר (עמ' 17 ש' 6 - 15 לפרוטוקול).
בענין זה מקובלת עלי טענת התובעת לפיה מדובר בנסיון שבדיעבד לערער על מחירים מוסכמים, כאשר לא היתה כל מניעה מצד הנתבעת לערוך השוואה של מחירים ולבחור בספק אחר.
21.הנתבעות טענו כי הן אינן בקיאות בשוק, והן סמכו על כך שהתובעת תפעל כלפיהן באמינות ובהגינות ובכלל זה בענין המחירים.
אין כל אינדיקציה לכך שהיה לחץ על הנתבעת להתקשר עם התובעת. נהפוך הוא, הנתבעות עצמן טענו שהאווירה בפגישה עם נציג התובעת היתה נעימה (עמ' 45 לפרוטוקול). עצם הטענה, שאני נכונה לראותה כמוכחת, שנציג התובעת רצה "למכור את מרכולתו", אין בה כדי להטיל על התובעת חובה לתת לנתבעת את המחירים הנמוכים ביותר בשוק בזמן ההתקשרות או בכל זמן אחר.
22.יתר על כן, התובעת טענה כי תנאי האשראי שנתנה לנתבעת היו הטבה מרכזית שבגינה הנתבעת התקשרה עמה. גם הנתבעות למעשה אישרו שתנאי התשלום היו חשובים להן וכי עמדו במרכז ההתקשרות עם התובעת (סעיפים 7.4 ו- 7.5 לתצהיר הנתבעת 2). הנתבעת 2 לא יכולה היתה בעדותה לסתור את שיעור האשראי שניתן ומשמעותו כהטבה, וממילא לא נסתרה טענת התובעת כי יש לראות את העסקה כמכלול וכי תנאי האשראי היוו חלק מרכזי שאין לנתקו ממחירי השירות. בהקשר זה ניתן גם להעיר כי מר הרץ לא ידע מה היו תנאי האשראי וכי חוות דעתו ניתנה בלא קשר לתנאי אשראי אלו, משום שלא נתבקש להתייחס לכך אף שהוא ער לעובדה שתנאי אשראי יכולים להוות סוגיה מהותית עבור לקוח (עמ' 13 ש' 11- 14 לפרוטוקול).
23.ב"כ הנתבעות טען כי קיימים יחסי שליחות ונאמנות בין הצדדים, שהם אשר מטילים על התובעת חובה כלפי הנתבעות בעניינים שבתחום אחריותה. גם אם נקבל את נקודת המוצא של ב"כ הנתבעות בענין סוג היחסים שבין הצדדים, אין בכך כדי להטיל על התובעת חובה לגבי גובה שכר הטרחה שהיא דורשת מאת הלקוח. מקובלת עלי טענת התובעת ולפיה דומים הדברים לשירות שנותן עורך דין ללקוחו. אין מי שחולק כי על עורך דין לפעול לטובת הלקוח בנאמנות ומנגד אין גם מחלוקת אמיתית שעורך דין רשאי לדרוש שכר טרחה בגובה שהוא מוצא לנכון והלקוח רשאי להסכים או שלא להסכים לכך.
24.סעיף 6 לכללי אתיקה של ארגון התאגידים אליו הפנה ב"כ הנתבעות (נספח ה' לחוות הדעת) אינו משנה את האמור. המחירים אליהם מתייחס הסעיף אינם מחירים שגובה העמיל/סוכן המכס עבור עצמו. אין הגיון בקריאה זו של הסעיף. אין לומר כי כל מי שמחוייב בכללים אלו מחוייב לתת תמיד את המחיר הנמוך ביותר. יש לומר כי מחוייב הוא למצוא עבור הלקוח מחירים טובים של צדדים שלישיים שנותנים שירות (כמו הובלה).
25.הנתבעת 2 העידה שלא בדקה כלל את מחירי התובעת. אם כך מצאו הנתבעות לעשות, אין הן יכולות כעת להשליך את יהבן על הטענה שהתובעת היא חברה גדולה והיא צריכה לדאוג עבורן למחירים סבירים. ניתן לציין שההתקשרות בין הנתבעת לבין התובעת, איננה התקשרות הראשונה של הנתבעת עם עמיל מכס. אף שהנתבעת 2 התקשתה להודות בכך במהלך עדותה (עמ' 31 לפרוטוקול), הרי שמתצהירה עולה כי קודם להתקשרות עם התובעת, היתה הנתבעת קשורה "עם גורם אחר בתחום זה" (סעיף 7.4 לתצהיר). פשיטא, שהנתבעות יכלו לכל הפחות לבצע השוואה של מחירי התובעת למול מחירי הגורם האחר עמו התקשרו וממנו עברו אל התובעת. הנתבעות לא עשו כן או שבחרו שלא להביא את פרטי ההתקשרות הקודמת לפני בית המשפט וטעמיהן עמן. מר הרץ העיד כי למיטב זכרונו תעריפיו של הגורם עימו היו הנתבעות קשורות קודם להתקשרות עם התובעת, היו סבירים וזולים יותר מאשר של התובעת (עמ' 10 ש' 1- 12, עמ' 12 ש' 10- 11 לפרוטוקול). בא ללמדך שלפני הנתבעות עמד מדד סבירות לענין העלויות ואם הן בחרו להתקשר עם התובעת, סימן הוא כי מצאו לנכון לעשות כן גם בתעריף גבוה יותר (בין מטעמי תנאי אשראי ובין מטעמים אחרים).
26.זאת ועוד. הנתבעות מעידות על עצמן שכאשר החליטו לבדוק את הוצאות הנתבעת, גילו כבר ב"בדיקת אצבע פשוטה" שמרכיב ההוצאות והתשלומים שמשולם לתובעת עומד על סדר גודל של כ- 20% בעוד שהאחוז הסביר והמקובל לא אמור לעלות על 4%-5% (סעיף 7.13 לתצהיר הנתבעת 2). רק לאחר זמן פנו הנתבעות למומחה לשם בדיקת פרטי תקופת ההתקשרות בין הצדדים. האפשרות לבדיקת אצבע פשוטה עמדה בפני הנתבעות בכל שלב ושלב. מר הרץ אישר כי חשבוניות התובעת היו מפורטות ביותר, כולן היו בידי הנתבעת ולא היה כל קושי לבצע כל בדיקה שהיא, אם רק היו הנתבעות מוצאות לנכון לעשות כן (עמ' 18 ש' 13- 16, עמ' 19 ש' 5 - 25 לפרוטוקול). העובדה שהנתבעות בחרו לא לבדוק כלל את החשבונות, לא לבצע השוואת מחירים כלשהיא (אם אכן לא ביצעו השוואה) ולשלם מחירים כפי שהם, איננה יכולה להיות מוטלת היום כולה לפתחה של התובעת, גם אם התובעת היא חברה הבקיאה בתחום בו היא עוסקת, דבר שאין לגביו מחלוקת (ואין זה אלא טבעי כי נותן שרותים יהיה ברב המקרים בקיא בתחום עיסוקו עשרות מונים יותר מהלקוח לו ניתנים השירותים).
27.כאן אולי המקום להדרש לדרך עדותה של הנתבעת 2. אין מנוס מלומר כי זו היתה רחוקה מלעורר אמון. העדה עשתה ככל יכולתה לא להשיב במישרין או בכלל על שאלות, פשוטות וישירות ככל שיהיו (למשל, עמ' 28 –29, עמ' 32 לפרוטוקול). לעדה לא היה כל ידע בנושאים עליהם העידה. היא לא זכרה, או העידה כי אינה זוכרת, כל התקשרות, שיחה או סכום. עדותה הסתכמה ככלל בנסיון לחזור, כמעין "מנטרה", על טענה כי סמכה על התובעת. על עדות הנתבעת 2 אין לבסס כל ממצא עובדתי לטובת הנתבעות.
28.לגופו של ענין יש לומר כי גם אם הנתבעת 2 היא במקור מורה ולא אשת עסקים, היא בחרה לחבור לבעלה ולהיות פעילה בעסק. היא בעלת מניות ומנהלת של חברה, המעסיקה עובדים, ואשר יבאה ומיבאת עשרות או מאות מטענים. הנתבעת 2 ציינה כי היא אשר נהלה את החשבונות של החברה (עמ' 32 ש' 2 לפרוטוקול) והיא אף זו שתצהירה ניתן בתמיכה להגנת הנתבעת (ולא תצהיר בעלה או תצהיר של רואה חשבון, למשל). אדם אינו יכול לפעול פעילות עסקית מעין זו אך בבוא העת לשלם, לומר כי אינו מבין דבר וכי היה על הצד השני לתת לו את התנאים הטובים ביותר בשוק, בכל תחום שהוא, בכל עת, מבלי שיוסכם על כך ומבלי שיבדוק את החשבונות ואם לא עשה כן אין לשלם את סכום החוב. כפי שעושק וגזל אינם מקובלים, כך גם אין לקבל נסיון להשתחרר מהסכמות בדרך זו (ולמרות התפתלות הנתבעת 2 בחקירתה, אין מחלוקת שהיו הסכמות לגבי מחירים, הנתבעות עצמן טוענות בתצהירה של הנתבעת 2 כי יש חיובים בהן חויבה הנתבעת בניגוד להסכמות).
29.לאור האמור אין מקום לקבל את טענת הנתבעות לפיה יש להן זכות לקזז מחירים "בלתי סבירים" של התובעת בענין ההובלה הימית.
עמלות פקודת מסירה
30.טענתן של הנתבעות לגבי חיוב יתר בשל אי סבירות גובהן של עמלות פקודת המסירה של התובעת, אינה מקובלת עלי מאותם שיקולים. אין מחלוקת שהעמלות היו ידועות מראש וניתן היה לבודקן. אי בדיקה כלשהיא, בזמן אמת או בסמוך לאחר מכן, על ידי הנתבעות או מי מטעמן, הוא כשל של הנתבעות עצמן.
31.בענין עמלות פקודת המסירה, טענו הנתבעות בסיכומיהן כי לא זו בלבד שהעמלות אינן סבירות אלא שאחת מהן גם אינה מתיישבת עם מה שסוכם בין הצדדים. פירוט הטענה הינו כדלקמן: לפי חוות דעתו של מר הרץ, התובעת גבתה בפועל 33$ ולא 25$ כעמלת פקודת מסירה בהובלה ימית (והדבר אינו סביר). לפי הצעת התובעת נספח ד' לתצהיר אזולאי, מחיר עמלת פקודת המסירה של התובעת לענין זה היה 25$ שהוא, לפי מר הרץ, מחיר סביר לעמלה כזו, גם אם בצד הגבוה של מתחם הסבירות (עמ' 18 לפרוטוקול). על יסוד האמור טענו הנתבעות כי העמלה, שאינה סבירה, אף חורגת מהסכמות הצדדים. התובעת מצידה טענה כי מדובר בהרחבת חזית שכן בהגנת הנתבעות נטען רק כנגד סבירות התעריף ולא היותו נוגד את ההסכמות.
32.בסעיף 6.2 לתצהיר הנתבעת 2 נטען בין השאר כי חיובי התובעת היו גם "בניגוד לאמור אפילו בהסכמים עצמם". אמנם, הנתבעות הפנו לצורך פרטי טענות אלו לחוות הדעת וזו לא התייחסה כלל להתקשרות אלא לסבירות בלבד (מר הרץ אישר כי לא עיין בהתקשרות ולא התייחס אליה), אך לא ניתן לומר כי טענות מסוג זה לא עלו כלל. מאידך גיסא, הנתבעות מייחסות בענין זה "מרמה" לתובעת וטענות מסוג זה יש מקום לפרט ולא להשאיר באופן כללי ואז לנסות ולהבנות מנתונים העולים במהלך חקירה נגדית. כמו כן, אין הפרדה, בחוות הדעת או בתצהיר הנתבעת 2, בין "חיובי היתר" לגבי עמלת פקודת מסירה בגין הובלה אוירית לבין "חיובי היתר" לגבי עמלת פקודת מסירה בגין הובלה ימית. הטענה כי החיוב היה שלא לפי המוסכם (להבדיל מהטענה כי החיוב לא היה סביר) התייחסה רק לעמלה לגבי הובלה ימית, ובהעדר הפרדה אין אפשרות או מקום לבודד את הסכום הרלוונטי לענין זה. כך או כך, הסוגיה אינה מכרעת בתיק.
הערת ביניים – לגבי תנאי מקפח בחוזה אחיד
33.בעניני אי סבירות התעריפים אשר נדונו עד כה אין טענת תנאי מקפח בחוזה אחיד יכולה לסייע לנתבעות. חוק החוזים האחידים, תשמ"ג - 1982 קובע (סעיף 23(א)(1)) כי הוראותיו של החוק אינן חלות על תנאי הקובע את התמורה הכספית שישלם הלקוח. מר הרץ, שהעיד לנתבעות, אישר שעמלת פקודת מסירה מהווה תשלום למשלח עצמו ולא החזר הוצאות (עמ' 20 ש' 12 –16 לפרוטוקול) וממילא כמוהו כשכר והדבר בא בגדר הסעיף.
34.כמו כן, מר הרץ אישר כי בהצעות של חברות שונות, אליהן השווה את מחירי התובעת, בוצעו תיקונים (הוזלות) וכי במקור היו הם גבוהים יותר (עמ' 16 לפרוטוקול). מר הרץ העיד, ואני מאמינה לו, כי ההפחתות נעשו לאור מו"מ ואושרו על ידי הספקים. ברם, אישור הספקים לא צורף וכן עולה ממילא מעדותו האמורה של מר הרץ כימדובר במחירים שלאחר מו"מ של איש מקצוע. בהחלט יתכן כי אם מר הרץ היה מנהל עבור הנתבעת מו"מ גם עם התובעת, היו מתקבלים מחירים נמוכים יותר. אולם קיים קושי להשוות בין מחירים של התובעת בשנת 2000 ללא מו"מ של מר הרץ עם מחירים של חברות אחרות, בשנת 2003, לאחר מו"מ כאמור.
היטל יאט"א
35.סוגיה שלישית אליה מתייחסות הנתבעות בענין הקיזוז הינו חיובה של הנתבעת על ידי התובעת, ב"היטל יאט"א" (יאט"א = International Air Transport Association). לפי חוות הדעת של מר הרץ, התובעת חייבה את הנתבעת בתשלום היטל יאט"א עבור הובלות שבוצעו בחברת קא"ל. זאת, בעוד קא"ל אינה מחייבת בתשלום היטל זה ומכאן, שמדובר בחיוב בגין החזר הוצאות שלא הוצאו על ידי התובעת בפועל.
התובעת מצידה טענה כי היא רשאית, לפי כללי יאט"א, לגבות היטל כאמור, גם אם אין חיוב של התובעת בפועל. לפי הכללים, כך נטען, התובעת רשאית לגבות גם 5% והיא גבתה 3% בלבד (סע' 20 לתצהיר אזולאי).
36.מחקירתו של מר הרץ עלה כי אמנם קיימים כללים של יאט"א המאפשרים גביית 3% של היטל יאט"א, גם אם חברת התעופה הרלוונטית, מטעמיה, אינה דורשת את ההיטל (אגב, איני מוצאת רבותא בכך שהתובעת לא צרפה את מכלול כללי יאט"א, המחזיקים מאות או אלפי עמודים, אלו היו לפני המומחה ואם היה כלל כלשהוא שהיה בו צורך, ברי כי זה היה מובא לפני). ממילא אין חובה כי יהיה מדובר בהחזר הוצאות "גב לגב" (ר' גם המפרט שהכין מר הרץ למכרז עבור הנתבעת והצעות שניתנו במסגרתו). אולם, במקביל התברר כי קא"ל בתקופה הרלוונטית לא היתה חברה ביאט"א. משכך הכללים של 3% או 5% לא חלו על הובלה באמצעות קא"ל (שאף ממשיכה לא לגבות את ההיטל אף שהצטרפה ליאט"א לאחר מכן) (עמ' 22 לפרוטוקול). עוד הסביר מר הרץ כי התובעת עצמה, עימה יש לו הכרות ממשית, מחזירה ללקוחותיה סכומים שנגבו בגין "היטל יאט"א" עבור הובלה בקא"ל (עמ' 21 ש' 1- 2, עמ' 22 ש' 24 - 26 לפרוטוקול). מר הרץ גם הבדיל בין היטל יאט"א לבין תשלומים כמו עמלת פקודת מסירה.
37.אני מקבלת את עמדתו של מר הרץ בענין זה. אמנם, הקושי המרכזי התברר לא כקושי בענין אי גביית החזר הוצאות שהיו בפועל אלא קושי ספציפי לגבי חברת התעופה הספציפית, אך דווקא כנותו ותשובותיו הישירות של העד, אשר איששו בסוגיות לא מעטות את עמדת התובעת, הן הנותנות כי מדובר באדם שאמירת האמת המקצועית היא אשר עמדה למול עיניו ואין הוא מנסה לרצות את הלקוח ששכר את שרותיו כמומחה. על עצם מומחיותו ובקיאותו של מר הרץ לא היתה כלל מחלוקת.
למול חוות דעתו של מר הרץ לא ניתנה כל חוות דעת מאת התובעת. העד היחיד מטעמה, מר אזולאי, פרט להיותו עד מובהק מטעמו של בעל הדין, הוא חסר השכלה בתחום (עמ' 7 לפרוטוקול).
38.חיובה של הנתבעת בגין הובלה בקא"ל בהיטל יאט"א עת קא"ל לא היתה כלל חברה בארגון, וכלליו של הארגון לגבי אפשרות חיוב לא חלו לגביה, ועת התובעת משיבה ללקוחות אחרים היטלים כאלה אם נגבו, הינו התנהלות בלתי סבירה של התובעת. כאן אכן מדובר בסוגיה מקצועית אשר לתובעת עדיפות מקצועית ממשית לגביה למול הלקוח, סוגיה אשר יכולה להיות רלוונטית למשלוח אחד ולא רלוונטית למשלוח אחר ואין סבירות כי לקוח הדיוט יבדוק אותה בעצמו לגבי כל משלוח בנפרד. גם אם ניתן לראות עוגן חוזי כלשהוא בהתקשרות בין הצדדים לגבי חיוב זה, ישומה של ההוראה לגבי הובלות קא"ל אינה סבירה ואינה תמת לב. מבלי להכריע בדבר ניתן לציין כי בענין סוגיה זו אולי יש רלוונטיות לסעיף 6 של כללי האתיקה של ארגון התאגידים (נספח ה' לחוות הדעת) שהוזכר לעיל, כללים אשר אושרו באסיפה הכללית של הארגון (נ/1, סעיף 4) וכאשר אחד מחברי ועדת האתיקה, למועד אישור הכללים, היה נציג של התובעת עצמה.
39.לאור האמור, הנתבעות רשאיות לקזז מכל חוב לתובעת את סכום החיוב בהיטלי יאט"א. סכומי חיוב יתר (רק) בשל חיובי יאט"א לפי חוות דעתו של מר הרץ בענין זה, שלא נסתרה, מגיעים כדי סך של 2,061 ש"ח (ר' נספח ד' לחווה"ד).
חיובים כפולים
40.סוגיה רביעית אליה מתייחסות הנתבעות היא "חיובים כפולים". בענין זה נטען כי כאשר מגיעים שני מטענים נפרדים, במסגרת אותו משלוח, על אותה אניה, מחובתו של סוכן/עמיל מכס לשחרר את המטענים במסגרת חיוב אחד בכל הנוגע לעלויות השחרור ועלויות כמו הובלה ללקוח שכן ההוצאות שיש בענין זה כמוהן כהוצאה של מטען אחד. כך לגבי עמלת מסירה וכך לגבי עלות הובלה יבשתית, כדוגמא נוספת.
41.הסוגיה אינה נטולת קשיים. קיימות פעולות של העמיל/סוכן אשר אותן יש לבצע לגבי כל מטען ומטען בנפרד, גם אם הגיעו באותו משלוח (עמ' 23 ש' 24 – עמ' 25 ש' 6 לפרוטוקול). גם המפרט שכתב מר הרץ למציעים במכרז כולל דרישות לגבי כל מטען. במקביל, ברור שקיימות עלויות שנחסכות עקב המשלוח המאוחד. מר הרץ אישר בחקירה כי הוא חושב שראוי היה לא לגבות אותן בכפל. במקביל אישר כי נושא כזה היה מסוכם על ידו לפני התקשרות עם עמיל מכס (עמ' 25 ש' 2- 3). הסוגיה נמצאת לטעמי בגבול האפור, ונוכח מסקנתי דלעיל, איני מוצאת להכריע האם הנתבעות רשאיות לבצע קיזוז בעטיה (סכום אשר לפי נספח ד' לחוות הדעת מגיע לכ- 19,060 ₪).
ריבית
42.הנתבעות טענו כי בכל מקרה מחייבת התובעת בריבית נשך. סכומי הריבית הנזכרים בכרטסת התובעת אכן נחזים להיות גבוהים. עם זאת, משנשאלה על כך לא הצליחה הנתבעת 2 לומר דבר וחצי דבר (גם) בענין הריבית (עמ' 33 –34 לפרוטוקול) ולא הוצג כל חישוב ריבית חלופי. משכך, אם היו חישובי התובעת מתקבלים, לא נסתרו אלו על ידי הנתבעות ולא בוססה טענת ריבית הנשך. אגב, הנתבעת 2 אישרה בעדותה כי במועד תום ההתקשרות מסרה הנתבעת לתובעת שיקים דחויים בסכומים לא מבוטלים (ושוב, לא יכולה היתה לומר דבר לגבי סכומים ולא יכולה היתה לסתור את הטענה כי מדובר במאות אלפי ש"ח) וממילא אפשרי כי הריבית מתייחסת גם לסכומים אלו.
הערות לפני סיום
43. א.התנהלותה של התובעת בתיק זה היתה תמוהה. הכלים היו בידיה של התובעת לנסות להוכיח את טענותיה ולהתמודד עם טעוני ההגנה של הנתבעת, אך היא לא עשתה כן. מהתנהלותה של התובעת היה נדמה כי עצם העובדה שהיא טוענת דבר מה, מספיק הוא לטעמה כדי שכל מי ששומע את הטעון חייב לקבלו ואין להטרידה בזוטות של דיני ראיות. אין לתובעת להלין אלא על עצמה.
ב.לא מצאתי בטעונים האחרים שהובאו לפני כדי לשנות את המסקנות לעיל ודיון בהן יחרוג מחובת הנמקתו התמציתית של פסק דין בתביעה לפי סדר דין מהיר.
סיכום
44.התביעה נדחית. בנסיבות המקרה אני מחייבת את התובעת כלפי הנתבעות רק בהוצאות שכרו של מר הרץ כפי שנפסק בישיבה מיום 10.10.05.
ניתן היום כ"ג בתשרי, תשס"ו (26 באוקטובר 2005), בהעדר.
תמר אברהמי, שופטת
עדכוני מכס ורגולציה
