פסק דין
מדובר בתביעה לצו עשה למסירת חזקה במיטלטלין שהגישה התובעת כנגד הנתבעת.
על-פי האמור בכתב התביעה, טענות התובעת בכתב התביעה, הינן, בין היתר, כדלקמן:
הנתבעת היא הבעלים ו/או מפעילה של מחסני ערובה ליד נמל אשדוד והתובעת היא חברה בע"מ העוסקת ביבוא ושיווק מוצרי אופנה.
בזמנים הרלוונטים, קיבלה התובעת שירותי עמילות מכס מאת חב' רפאל את רון, סוכני מכס בע"מ, (להלן:"העמיל").
עמיל המכס התקשר עם הנתבעת והפנה את הסחורה המיובאת לאחסנה אצל הנתבעת.
בחודש 3/02 או בסמוך לכך, נכנס עמיל המכס להליך חדלות פרעון ולא יכול היה כנטען על פי הנתבעת לפרוע חובותיו.
על פי טענת הנתבעת , עמיל המכס נותר חייב לה סך של 65,000 ש"ח בגין אחסנת סחורה השייכת לתובעת והנתבעת הודיעה כי לא תשחרר הסחורה, אלא רק לאחר שהתובעת תפרע את חובו של עמיל המכס לנתבעת.
התובעת שילמה לעמיל המכס את כל דרישות התשלום במלואן עבור אחסנת הסחורה עד למועד סיום פעולתו, והנתבעת לא הוכיחה כי אכן קיים חוב של עמיל המכס, הקשור לסחורה שבבעלות התובעת.
גם אם תוכיח הנתבעת כי ישנו חוב של עמיל המכס בקשר לסחורה הנתבעת, הרי שמדובר בחוב של עמיל מכס ולא של הנתבעת ומכאן, שהתובעת אינה חבה לנתבעת דבר, מאחר ולא נערך ביניהם חוזה או הסכם מעולם.
לאור האמור לעיל, יש להורות לנתבעת לשחרר לתובעת את הסחורה שבבעלות התובעת המאוחסנת אצל הנתבעת.
בכתב הגנתה ציינה הנתבעת בין היתר, כדלקמן:
שירותי אחסנה ניתנו על ידי העמיל, אשר פעל כשלוח מטעם התובעת והחוב בגין שירות האחסנה הסתכם בכ 60,000 - 70,000 ש"ח.
לנתבעת עומדת זכות עכבון על הטובין של התובעת, בין היתר, מכוח סעיף 11 לחוק המיטלטלין תשל"ה-1971, (להלן :"חוק המיטלטלין"), מכוח סעיף 9 לחוק השומרים תשכ"ז –1967,(להלן:"חוק השומרים"), מכוח סעיף 5 לחוק הקבלנות.
סירובה של הנתבעת למסור את הטובין המצויים בידה, כל עוד התובעת בעלת הטובין, אינה משלמת עבור שירותי האחסון שניתנו לטובין, הינה זכות לגיטימית.
הנתבעת שחררה במסגרת משא ומתן חלק מהסחורה והציעה לתובעת מס' חלופות לשחרור כלל הסחורה , כגון ערבות בנקאית והערכת שווי.
בד בבד, עם הגשת כתב התביעה, הוגשה בקשה למתן צו עשה זמני למסירת החזקה במיטלטלין (בשא 102/03) ובהחלטתו מיום 21/1/03 הורה כב' סגן הנשיא (כתוארו דאז) כב' השופט חמדני כי המשיבה תשחרר הסחורה בכפוף לכך , שהמבקשת תפקיד בקופת בית המשפט סך של 68,000 ש"ח או תמציא ערבות בנקאית לטובת המשיבה באותו סכום.
ביום 10/4/03 הגישה התובעת ערבות בנקאית בסך שצוין בהחלטת כב' השופט חמדני, והסחורה שוחררה, ולאחר מכן קיבלה התובעת הסחורה לידיה, כך שכיום בפועל, עומדת המחלוקת בין הצדדים סביב סכום סך הערבות שהוצגה לבית המשפט.
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שהונחו בפני, הגעתי למסקנות כדלקמן:
סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות תשל"ד-1974 קובע כדלקמן:
"5. זכות עכבון.
לקבלן תהא זכות עכבון על נכס שמסר לו המזמין לביצוע מלאכתו או למתן שירותו, כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המזמין עקב עיסקת הקבלנות."
סעיף 9 לחוק השומרים קובע כדלקמן:
"9. עכבון
לשומר תהא זכות עכבון על הנכס כדי המגיע לו מבעל הנכס עקב השמירה. "
סעיף 13 לחוק השומרים קובע כדלקמן:
"13. הגדרה לענין חוק זה "בעל נכס" כלפי שומר – כל מי שהשומר מחזיק את הנכס בשבילו".
בענייננו, ציינה התובעת בסיכומיה, כי העמיל "החייב", לא היה הבעלים הקנייני של הטובין ובפועל, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים,שהתובעת היא בעליו של הנכס המוחזק בידי הנתבעת.
עיון בסעיף 9 לחוק השומרים , מעלה כי לנתבעת אשר , בין היתר , שמרה על הטובין קמה זכות עכבון כלפי בעלי הנכס , קרי , התובעת.
זאת ועוד, מתוך לשונו של סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות ניתן ללמוד, כי לתובעת שנתנה לעמיל שירות, כקבלן, תהא זכות עכבון על נכס שמסר לה הקבלן "המזמין", וגם סעיף זה, אינו מתנה את זכות העכבון במידת הזכות שיש למזמין בנכסים.
בספרה "עכבון" מציינת הפרופ' זלצמן כדלקמן:
"כמוסבר לעיל, ייתכנו מצבים בהם תעמוד לנושה טענת זכות להחזיק מכוח עיכבון גם כלפי בעליו של הנכס, אף שהלה אינו צד להתקשרות החוזית; אך מצבים אלה יש להסביר בהסכמת הבעלים שהנכס יימסר לנושה לצורך אותה התקשרות חוזית" (פרופ' נ. זלצמן עכבון הוצאת רמות עמ' 239-238).
מתוך דברים אלה ניתן ללמוד, כי על פי שיטתה של פרופ' זלצמן, מחזיק בנכס רשאי לטעון טענת עכבון כנגד בעליו של נכס על אף שאינו צד להתקשרות חוזית עימו, אך זאת בתנאי, שמסירת הנכס לנושה נעשתה בהסכמת בעלי הנכס.
בענייננו, הוכח כי התובעת ידעה על אחסון הטובין במחסן התובעת ואף עמדה בקשר עם הנתבעת בקשר לטובין, ולעניין זה, די אם נצטט את מנהל התובעת כדלקמן:
"כשהייתי רוצה לשחרר סחורה מגוש כלשהו שהיה מאוחסן במחסן ערובה השחרור היה דרך עמיל המכס שהיה משחרר את הטובין ומשלם את המכס והבקשה לסחורה Xאו Yהייתה עוברת דרך המשיבה, אם לא הייתה לי הובלה, הדבר היחידי שהיה לי איתם התחשבנות כספית היו הובלות מפעם לפעם שהייתי מבצע דרכם במשאית שלהם."
(עמ' 5 שורות 20-22, 6 שורות 1-2, לפרוטוקול מיום 14/1/04)
מתוך כלל הדברים שצוינו לעיל עולה, כי לנתבעת עמדה הזכות לעכב את נכסי התובעת, על אף שהתובעת לכאורה לא הייתה צד להתקשרות החוזית עם הנתבעת וזאת מאחר שהנתבעת ידעה ואף הסכימה באופן מפורש לכך, שנכסיה יימסרו לידי התובעת למשמורת בעסקה קבלנית.
לאור כל שפורט לעיל, יש לקבוע כי לנתבעת עמדה, כאמור, זכות עכבון כנגד התובעת ולצורך העניין, אין ליתן משקל לטענות התובעת ולפיהן, עמיל המכס התקשר בשמו עם הנתבעת כלקוח של הנתבעת והוא עשה זאת כסוכן עמיל ולא כשלוח הנתבעת.
כן אין ליתן משקל לעניין זה, לטענה שעמיל המכס לא היה הבעלים הקנייני של הטובין ולא הייתה לו מעולם חזקה פיזית בהם והוא אף לא בא במגע מעולם עם הטובין.
האם הייתה הנתבעת זכאית להפעיל את זכות העכבון על מלוא סכום החוב -
בסיכומיו טען ב"כ התובעת, כי גם אם ייפסק כי קיימת לנתבעת זכות עכבון, הרי שזאת חלה רק בגין חוב הנובע מאחסנת הטובין המעוכבים בלבד ואין לתובעת זכות עכבון על חובות נוספים, כגון חובות בגין אחסנה של טובין שיצאו מידי התובעת לפני העיכוב.
מנגד טענה הנתבעת, כי קמה לה זכות עכבון לגבי כל נכס המוחזק בידה ללא כל מגבלה, אפילו אין זה הנכס, שביחס אליו נוצר החוב.
בין הצדדים בענייננו, לא הייתה מחלוקת על כך, שסך החוב שאליו טוענת הנתבעת כיום, נוגע גם לנכסים ששחררה הנתבעת מידה בעבר והמחלוקת בין הצדדים כאמור, הינה האם קיימת בידי הנתבעת זכות עכבון, גם בכל הנוגע לחוב המתייחס לשירות שנתנה בגין נכסים שכבר שוחררו מידה. על פי טענת הנתבעת, קמה לה זכות עכבון בגין כלל הנכסים שהחזיקה בידה, המתייחסים לעסקת הקבלנות עם העמיל, וזאת בשל כך, שאותם נכסים הוחזקו בידה כחלק מעסקת קבלנות אחת.
בפסק הדין , ע"א 1776/97 אאורליה ליבוביץ' נ' גדעון אוברזון (נ"ד (3) 49), דן בית משפט העליון בסוגיה מהי עסקת קבלנות לפי חוק חוזה הקבלנות, מתי רואים פעולות שנעשו במסגרת מערכת יחסים עסקית כוללת כעסקאות נפרדות, ומתי רואים את כולן יחד, כעסקה אחת, היוצרת זכות עכבון לגבי כל הפעולות.
באותו פסק דין, קבע בית המשפט העליון, כדלקמן:
"שלושה סממנים מצטברים צובעים את שלושת המשלוחים בגוון אחיד של עיסקה אחת: הראשון – המערערת והמשיבה ערכו, כאמור, בחודש מאי 1996 פגישה בה סוכמו פרטים שונים שעניינם תפירת קולקציית 1997של המשיבה. כמו כן נובע מהצהרות בעלי הדין בסיכומיהם לפנינו כי מסגרת העיסקה כללה גם את הכמות הכללית של בגדי הים שעל המערערת לתפור. משמעות הדבר היא שבעלי הדין יצרו מסגרת של עיסקה עונתית, שכללה תפירת קולקצייה מסוימת של בגדי ים, לצורך עונה שלימה ומסוימת אחת..... השני – המערערת והמשיבה קבעו מחיר אחיד של 9$ לכל בגד ים שתתפור המערערת במהלך העונה ולא נעשה תמחור נפרד ושונה לבגדי הים שבכל אחד משלושת המשלוחים. השלישי - שלושת המשלוחים נתפרו במהלך החודשים מאיויוני 1996 והתאריכים בחשבוניות שהנפיקה המערערת לכל אחד מהמשלוחים היו - 31.5.96, 16.6.96,ו30.6.96-. כלומר, לא מדובר במשלוחים שנתפרו ונשלחו במהלכה של תקופה ארוכה ובהפרשי זמן גדוליםאלא בשלושה משלוחים שנתפרו במהלך תקופה קצרה ובסמיכות זמנים ביניהם. בסיכום: העובדה שבמקרההנדון מדובר [61] בשלושה משלוחים נפרדים שבגין כל אחד מהם הוצאו חשבוניות נפרדות אינה עושה כלמשלוח לעיסקה מסחרית העומדת בפני עצמה והניתנת לניתוק מעיסקה אחרת בין אותם צדדים, אלא ישלראות את כל המשלוחים יחד כחלק מאותה "עיסקת קבלנות". כפי שראינו, דברים אמורים במשלוחים השייכים לקולקצייה אחת, שהוכנו לצורך עונה מסוימת אחת, תומחרו בלי להבחין בין המשלוחים ונתפרו במועדיםסמוכים. המהות האמיתית של מערכת היחסים העיסקית בין המערערת לבין המשיבה היא, אפוא, של עיסקה אחת שבמסגרתה נתפרו 3 משלוחים.
מתוך דבריו אלה של בית המשפט העליון בפרשת ליבוביץ', עולים שלושה מבחנים עיקריים, שעל פיהם אבחן בית המשפט העליון את המערכת העסקית בין הצדדים כעסקה אחת.
המבחן הראשון הוא המבחן המתייחס לתחימת העסקה בפרק זמן מוגדר ובמס' פריטים כללי מוגדר. המבחן השני מתייחס לשאלת אחידות המחיר באשר לכל פריט ופריט והמבחן השלישי מתייחס לפרק הזמן שבו בוצעה ההתקשרות העסקית הנדונה.
בענייננו, ככל הנראה, אין מחלוקת על כך , שבמהלך ההתקשרות העסקית בין העמיל לנתבעת, לא תוחם פרק זמן וגם לא הוגדרו מראש מס' הפריטים או המשלוחים שיאוחסנו אצל המשיבה ולפיכך ניתן לומר, כי המבחן הראשון שנקבע בעניין ליבוביץ', לא התקיים.
יחד עם זאת, עיון בחומר הראיות שהוצג בפני, לרבות החשבוניות שצורפו לכתב ההגנה (ואשר לחלקן התייחס ב"כ התובעת בסיכומיו) מעלה כי, ככלל במהלך תקופת ההתקשרות עם העמיל המכס לא שונו מחירי האחסון ולמעט עדכון מחירים חד פעמי בסוף התקופה הרלוונטית לא שונו בפועל המחירים וככלל יש לומר כי מחירי האחסון היו אחידים ולא שונו מעת לעת.
מתוך האמור לעיל עולה, כי מסגרת המחירים באשר לפריטים הוגדרה מראש, ולא היה צורך בכל פעם להגדיר מחדש, את סך המחיר באשר לשירות שניתן.
בכל הנוגע למבחן השלישי שצוין בפסק הדין בעניין ליבוביץ', העוסק בפרק הזמן שבו ניתן השירות, הרי שמתוך חומר הראיות בענייננו, עולה כי פרק הזמן שבגינו תובעת הנתבעת את חובה מעמיל המכס, עומד על כמחצית השנה, החל מחודש 9/06, ועד לחודש 2/06. (ראה לעניין זה סיכומי התובעת סעיף 62 לסיכומים וכן ראה נספחים ב', ג' לתצהירי הנתבעת).
לאור זאת, ניתן לומר, כי בענייננו, ניתן השירות במועדים סמוכים יחסית בין משלוח למשלוח ובמועדים עוקבים בדומה לעובדות פסק הדין בפרשת ליבוביץ', ולפיכך התקיים המבחן השלישי שנקבע בפסק הדין בעניין לייבוביץ'.
זאת ועוד, בפסק הדין בפרשת המשביר לצרכן [בש"א 19640/02, פש"ר 1153/02, המשביר לצרכן בע"מ (בהקפאת הליכים) ואח' נ' לוגיסטיקר בע"מ, (תק-מח 2004 (2) 2011 עמ' 4) קבע נשיא ביהמ"ש המחוזי בת"א, כב' השופט גורן, כדלקמן:
" מצד שני, הדין הכיר בזכות העיכבון, והפעלתה של הזכות משמשת כסוג של בטוחה, אשר מאפשרת נתינת אשראי, הפועלת גם לטובת צדדים שלישיים. מתן אשראי שכזה הוא אינטרס ציבורי ממעלה ראשונה, קל וחומר בתקופות של מיתון. מעבר לכך, מתן האשראי מבוסס על הפעלתו של סעד עצמי, וגםמן הטעם הזה צריך שתתלווה וודאות להפעלת הסעד העצמי אשר לצדדים לכלכל צעדיהם מראש, וממילא להקל על העומס המוטל על בית המשפט על דרך הפחתת ההתדיינויות. מן הטעמים הללו עדיפה עלי, ככלל, הגישה הרחבה בדבר הגדרת רצף של עיסקאות כעיסקה אחת...
כאמור, עיסקה אחת היא מושג רחב, הכולל בתוכו מספר עיסקאות נמשכות בין הצדדים. אין כל הכרח כי הצדדים יסדירו את התחייבויותיהם הכספיות זה לזה רק בסיום העיסקה, ממילא סיומה יכול שיהיה רק בחלוף פרק זמן ניכר, ולא ניתן לצפות כי תשלום התמורה בגין הסחורות המועברות, יתעכב עד לסיום מערכת היחסים העסקית בין הצדדים. התשלום לפרקים, כתמורה לעסיקה שבוצעה, אינו שולל בהכרח את העובדה כי לפנינו מערכת יחסים עסקית אחת, בבחינת "עיסקה אחת", בין הצדדים. הדבר תלוי לעולם, בציפיות הצדדים להמשך הפעילות העסקית ביניהם, תוך בחינת המועד שבו צפוי המשך הקשר העסקי. לאמור, מקום שבו הקשר העסקי נעשה על בסיס מחזורי קבוע או תוך סמיכות זמנים, כי אז ניטה לראות בשרשרת העסיקאות בין הצדדים משום עיסקה אחת. קל וחומר כאשר אותה מערכת יחסים נשלטת על-ידי תנאיו של חוזה אחד המהווה מסגרת, אשר על בסיסה נאמד ביצוען שלה עיסקאות השונות. ודוק, בעניין ליבוביץ הוצאו מספר חשבוניות מס כמספר משלוחי בגדי הים שנתפרו ועל אף זאת מצא בית המשפט לסווג את כל המשלוחים תחת הקטגוריה של העיסקה אחת, ללמדך כי אמצעי התשלום אינו בבחינת מבחן מכריע לסיווגה של העיסקה..."
עיון בהחלטתו של כב' הש' גורן מעלה כי על פי אותה החלטה, הכיר הדין בזכות העיכבון כסוג של בטוחה, המאפשרת נתינת אשראי, ומתן אשראי שכזה המבוסס על סעד עצמי הינו אינטרס ציבורי. לאור כל זאת נקבע בהחלטה כי עדיפה הגישה המרחיבה בהגדרת רצף של עסקאות כעסקה אחת.
כן עולה מתוך החלטתו של כב' הש' גורן, כי מקום שבו הקשר העסקי נעשה על בסיס מחזורי קבוע או תוך סמיכות זמנים, ייטה ביהמ"ש לראות בשרשרת העסקאות בין הצדדים משום עסקה אחת, קל וחומר כאשר אותה מערכת יחסים נשלטת על ידי תנאיו של חוזה אחד המהווה מסגרת.
כפי שצוין לעיל בענייננו, מדובר בחוזה מסגרת אשר הגדיר את מחירי האחסנה מראש, ולא היה צורך בכל פעם להגדיר את סך המחיר באשר לשירות שניתן, וכן עולה מתוך עובדות ענייננו, כי פרק הזמן שבגינו תובעת הנתבעת את חובה, עומד על כמחצית השנה בלבד.
בנסיבות אלה, לא יהיה זה נכון לפרק את מכלול היחסים העסקיים בין הנתבעת לעמיל המכס לעסקאות פרטניות, ויהיה זה ראוי להתייחס למערכת העסקית בין הצדדים כעסקה אחת, וזאת מתוך החובה לאפשר חיי מסחר גמישים ויעילים אשר יאפשרו לנותן שירות וודאות בכל הנוגע לבטוחה שבידו, וזאת מבלי שידרש בכל עת נתונה לבחון האם הסחורה שבידו מיוחסת לחוב כזה או לחוב אחר.
מתן אפשרות לקבלת בטוחה שכזו המבוססת על סעד עצמי זול ויעיל להפעלה, הינה תנאי לחיי מסחר גמישים ויעילים.
זאת ועוד, על אף שככלל זכות העיכבון הינה זכות הקיימת כלפי כולי עלמא, עדיין ראוי יהיה בעת שקילת שיקולי הצדק בענייננו, להביא בחשבון גם את העובדה, שבנסיבות ענייננו, מדובר בתובעת אשר סחורה שבבעלותה אוחסנה במחסני הנתבעת, בלא שהנתבעת קיבלה תמורה ממשית לאחסון הסחורה מגורם כלשהו.
לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הסחורה שאוחסנה במחסני הנתבעת אוחסנה במסגרת "עסקה אחת", שנערכה בין העמיל לבין התובעת, ולאור זאת יש לקבוע כי זכות העיכבון תעמוד לטובתה בגין כלל החובות הנטענים על ידי התובעת, כפי שפורטו לעיל.
חובו של עמיל המכס לנתבעת
כפי שצויין לעיל, טענה הנתבעת, כי חובותיו של עמיל המכס בגין החודשים ספטמבר 01' עד פברואר 02' לא נפרעו ובגין כך דרשה מהתובעת את פרעון החובות בגין החודשים האמורים כתנאי לשחרור הסחורה שבידה.
בתצהירו ציין מר דומינסקי, העד מטעם הנתבעת כדלקמן:
"החוב הנומינאלי של התובעת בגין אחסנה ושינוע של טובין שלה, מגיע כאמור ל- 57,396 ₪, כפי שעולה מסנפח ב', המהווה ריכוז החשבוניות שלא נפרעו מתוך הכרטסת הממוינת נספח א'.
למעלה מן הנדרש בנספח ג' מפורטים התשלומים ששילם עמיל המכס והשיוך לחשבוניות הרלבנטיות עפ"י שיטת ה-FIFOשהיתה מוסכמת על הצדדים, לפי כל תשלום נזקף לפרעון החשבוניות הפתוחות מהתאריכים המוקדמים יותר."
מתוך האמור לעיל עולה, כי לשיטתו של העד מטעם הנתבעת, סך החוב הנומינאלי, בגין החודשים הרלבנטיים הגיע לסך של 57,396 ₪ וזאת לאחר שעמיל המכס שילם סכומים בגין חובות עבר עפ"י שיטה בה נזקף כל תשלום לפרעון חשבוניות "פתוחות" מהתאריכים המוקדמים ביותר.
זאת ועוד, לתצהירו צרף מר דומינסקי כרטסת ממוינת לפי תאריכי אסמכתא (נספח א'), ריכוז חשבוניות (נספח ב') ופירוט חוב התובעת במסגרת חובות העמיל (נספח ג').
במהלך חקירתו, לא הצליחה התובעת לסתור את גרסתו זו של העד מטעם הנתבעת, מר דומינסקי ולפיכך יש לקבוע כי חוב העמיל שלא נפרע בגין החודשים 9/01- 2/02, הגיע נומינאלית לסך של 57,396 ₪.
זאת ועוד, בסעיף 13 לתצהירו ציין מר דומינסקי כדלקמן:
"החוב הנ"ל בצירוף ריבית והוצאות גביה בתוספת מע"מ כדין, אשר לא יכולה להיות מחלוקת בקשר לזכותה של הנתבעת הן עפ"י הדין והן עפ"י הצדק לגבותם, עולה על הסכום שדרשה הנתבעת בסך של 68,000 ₪.
הריבית בלבד שנצברה בגין החוב הנומינאלי עולה על 10,000 ₪ בחישוב זהיר וזעיר של הריבית אשר הייתה בשיאה באותה תקופה.
למען סבר האוזן שיעור הריבית הבסיסית עמד על כ-12% כמפורט בנספח ד' ובצרוף חיוב בגין ריבית חריגה מדובר על כ-16% ריבית שנתית.
רצ"ב חישוב חוב ריבית פיגורים של 15% בלבד נספח ה'.
רצ"ב חישוב חוב ריבית פיגורים של 12% בלבד נספח ו'.
יתר על כן, הנתבעת זכאית גם להחזר הוצאות גביה ושכ"ט עו"ד בשל קשיות העורף של התובעת- אשר סירבה לשלם את החוב בגין הטובין שלה, בסכום שאינו נופל מהתעריף המינימאלי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין העומד ע"ס של 6,470 ₪".
מתוך דבריו של מר דומינסקי עולה כי, לשיטתו על החוב הנומינאלי יש להוסיף ריבית, הוצאות גבייה ושכ"ט, ולפיכך מגיע גובה חוב העמיל לנתבעת לגובה מינימלי של 68,000 ₪.
גם טענה זו לא נסתרה בידי התובעת ולפיכך יש לקבוע כי חובו של העמיל הגיע ביום הגשת כתב התביעה לסך מינימלי של 68,000 ₪.
סוף דבר
לאחר שהגענו למסקנה כי חוב העמיל שאותו זכאית הנתבעת לדרוש מהתובעת כתנאי לשחרור הטובין הגיע לסך מינימאלי של-68,000 ₪ אני קובע כי הערבות הבנקאית שנמסרה ביום 31.3.06 בגובה 68,000 ₪ תשולם לנתבעת.
אין צו להוצאות.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
אריאל חזק 54678313-110/03
א. חזק, שופט
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
