החלטה
לפני בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט מ' שנהב), מיום 27.5.03, בת"א 194831/02 (בש"א 160189/03), שלפיה נדחה ערעור המבקשים על החלטת כב' הרשם א' צ'כנוביץ, מיום 23.1.03 (בבש"א 138834/02), בה נקבע שעל האירוע נשוא התובענה לא חלה תניית שיפוט ייחודית, שלפיה בית המשפט המוסמך לדון בתובענה הוא בית המשפט בהמבורג שבגרמניה.
1. העובדות, ההליכים והחלטות הערכאות הקודמות:
(א) ביום 20.6.01 או בסמוך לכך, ביקשה המשיבה, שהיא חברה שעיסוקה ביבוא ושווק של מוצרי מזון ומשקה, לייבא לישראל משלוח של תערובת קפה (להלן:- "הסחורה") מחברה שמקום מושבה בארה"ב. לשם הייבוא כאמור, פנתה המשיבה למבקשת 2, שהיא חברה העוסקת, בין היתר, בשילוח מטענים בתחבורה ימית ויבשתית ומהווה נציגתה של המבקשת 1 בישראל, כדי שתדאג להובלת הסחורה מפסדינה שליד לוס-אנג'לס במדינת קליפורניה למדינת ניו-יורק בתובלה יבשתית, ומשם תישלח הסחורה בתובלה ימית לישראל.
(ב) המבקשת 1 הנפיקה, ביום 30.7.01, שטר מטען, שמספרו: HLCULGB010706333 (נספח ד' לבר"ע, להלן:- "שטר המטען"), ובמסגרתו התחייבה, בין היתר, לטפל בכל הכרוך בהובלת הסחורה מלוס אנג'לס לניו-יורק, והטענתה על אנייה שם.
(ג) המשיבה טוענת, שהמבקשות התחייבו כלפיה, בין היתר, שהסחורה תוטען על אוניה שתפליג מניו יורק לישראל, ביום 3.7.01, ולנוכח התחייבות זו תכננה המשיבה את מועד הגעת הסחורה לישראל בהתאם לצרכי השוק, לתכנון שיווק הסחורה, ושמירה על מלאי המוצרים ביחס לדרישת לקוחותיה.
חרף העובדה שהאוניה שהייתה אמורה להוביל את הסחורה לישראל הגיעה לנמל בניו-יורק, כמתוכנן, ביום 2.7.01 - הסחורה לא הועמסה עליה, והאוניה הפליגה לישראל בלעדיה. במקום זאת, הועמסה הסחורה על אוניה אחרת, רק ביום 25.7.01, והגיעה לישראל באיחור (ביום 14.8.01 במקום 25.7.01). לנוכח האיחור שנוצר, כנטען ע"י המשיבה, בגין רשלנותן או מחדליהן של המבקשות, נאלצה היא לייבא סחורה חלופית בתובלה אווירית, ועל כן נגרם לה נזק.
(ד) לנוכח האמור לעיל, הגישה המשיבה נגד המבקשות, ביום 15.8.02, תביעה כספית לבית משפט השלום בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מרשלנותן האמורה של המבקשות (נספח ב' לבר"ע, להלן: "התובענה").
(ה) ביום 4.12.02 הגישה המבקשת 1 בקשה לעיכוב הליכי התובענה (בש"א 138834/02, נספח ה' לבר"ע, להלן: "הבקשה"), ובמסגרתה טענה, שסעיף 25 לשטר המטען קובע תניית שיפוט ייחודית המקנה לבית המשפט המוסמך בהמבורג סמכות ייחודית לדון בכל מחלוקת הנוגעת לשטר המטען ובקשר אליו, ומשכך – אין להידרש לתובענה המוגשת בישראל, ומנוגדת לתניית השיפוט.נ
(ו) ביום 23.1.03 דחה כב' הרשם צ'כנוביץ את הבקשה (להלן:- "החלטת הרשם"), בקובעו, שבעוד ששטר המטען הונפק ביום 30.7.01, עילת התובענה נולדה עוד קודם לכן, ביום 3.7.01, ומשכך - השטר אינו חולש על סיכונים חיצוניים כגון אירועים שקדמו להעמסת המטען על האוניה, לרבות האירוע נשוא התובענה. על כן, אין להידרש להוראות הקבועות בשטר המטען לעניין סמכותו הדיונית של בית המשפט (נספח ב' לבר"ע).
(ז) ביום 19.3.03 הגישו המבקשות ערעור על החלטת הרשם (נספח ח' לבר"ע), במסגרתו טענו, שהחלטת הרשם הנכבד ניתנה בטרם ניתנה להן ההזדמנות להשיב לתגובת המבקשת לבקשה. משכך, נפגעה זכות הטיעון המוקנית להן מכוח תקנה 241(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן:- "התקנות"), ומדובר בפגם היורד, לטענתן, לשורשה של ההחלטה, באופן שמצדיק את ביטולה. עוד טענו המבקשות, ששגה הרשם הנכבד בפרשנות שהקנה לתניית השיפוט, הן לנוכח ניסוחה המפורש, והן לנוכח סעיפים נוספים בשטר המטען, המחילים את תניית השיפוט על כל התביעות הנובעות מהובלת המטען על פי השטר. בנוסף נטען שהרשם התעלם מהתביעה עצמה, המבוססת על שטר המטען ו/או הפרתו (סע' 6 ו-16 לכתב התביעה), וכן שקביעת הרשם מנוגדת להלכה הפסוקה.
(ח) ביום 27.5.03 דחה כב' השופט שנהב את הערעור, בקובעו:
"א. תביעת הנתבעות [צריך להיות: "התובעת" - ה' ג'] הינה תביעת נזיקין בעיקרה ורק לחלופין תביעה על פי שטר הנטען [צריך להיות: "המטען" - ה' ג'] (ראה סעיף 14 לכתב התביעה בו פרטו המשיבות את עילתן הנזיקית ואת סעיף 16 לכתב התביעה בו נטענה עילתן החלופית בהסתמך על השטר).
ב. כב' הרשם התעלם מעובדה בסיסית זו בהחלטתו, אך תוצאתו נכונה ומבוססת, הגם כי החלטתו שגויה לטעמי.
ג. חתימה מאוחרת על שטר מטען איננה יכולה לשנות את ההתרחשויות שקדמו במועדן לחתימה זו ובוודאי לא להחיל דין זר אלא אם התנו הצדדים מפורשות על כך, וכזאת לא מצאתי בשטר המטען.
ד. לנוכח האמור, לא מצאתי ממש בטענות המערערת באשר להחלת הדין הגרמני על נסיבות המקרה המבססות את העילה הנזיקית שנטענה כאמור בכתב התביעה.
ה. לנוכח הכרעתי דלעיל, לא מצאתי מקום להכריע בטענות האחרות שהעלו בעלי הדין, שכן די בכך כדי לקבוע כי הדין הישראלי הוא הדין החל על נשוא תביעת המשיבות."
(עמוד 4 להחלטה, נספח א' לבר"ע).
על החלטה זו הוגשה הבר"ע שלפני.
(ט) בדיון שנערך לפני, ביום 13.11.03, הופנתה תשומת ליבם של הצדדים לשאלת סמכותו של רשם ליתן החלטה בעניין דנן, והצדדים טענו בעניין זה בכתב. ביום 4.3.04 קבעתי, בין היתר, שבמסגרת החלטתי בבר"ע אתייחס גם לשאלת הסמכות.
2. טענות הצדדים:
(א) המבקשות טוענות, שהשופט הנכבד התעלם מהפגם הדיוני שנפל בהחלטת הרשם: העובדה שלא ניתנה למבקשות ההזדמנות להשיב לתגובת המשיבות. עוד נטען, שנימוקי השופט הנכבד, שלפיהם חל על העניין נשוא התובענה הדין הישראלי (ולא הדין הגרמני), אינם מהווים נימוקים רלבנטיים לשאלה שבמחלוקת, שכן, אין הערעור על החלטת הרשם נוגע לברירת הדין, אלא לקביעת הרשם בדבר מקום השיפוט. המבקשות טוענות גם, שעצם קיומה של עילת תביעה נזיקית אינה שוללת את תחולת תניית השיפוט, וזאת לנוכח סעיף (7)(5)(a) לשטר המטען, המחיל את האמור בו על כל תביעה הקשורה בשטר ועל כל הכרוך בה. כן נטען, ששטר המטען קובע, שהתנאים בו חלים גם על אירועים שקדמו להנפקתו. המבקשות מוסיפות, שהחלטת השופט הנכבד אינה מנומקת דיה, באופן שמצדיק, לכשעצמו, את ביטולה. לגבי סמכות הרשם טענו המבקשות, שהחלטת הרשם ניתנה ללא סמכות, מאחר שעיכוב הליכים הינו סעד מהותי, שאינו עניין שבניהול ההליך, ולכן, אין בסמכות הרשם לתיתו.
(ב) המשיבה טוענת, שהתובענה דנן אינה נסמכת על שטר המטען; עילת התביעה נולדה, לטענתה, בטרם הועמסה הסחורה על האונייה, ובטרם הונפק שטר המיטען או נכנס לתוקף. משכך, אליבא דמשיבה, אין שטר המטען חולש על האירועים נשוא התובענה. המשיבה מוסיפה, שאין להטיל עליה מגבלה דיונית, אשר לא הייתה מסכימה לה לו גילו המבקשות את כל העובדות הנוגעות לנזק במועד מסירת שטר המטען לידיה. לבסוף טוענת המשיבה, שכעניין של מדיניות משפטית, ראוי להעדיף פרשנות שלפיה ההתדיינות המשפטת בין הצדדים תתקיים בישראל, אשר לה זיקה ישירה ומהותית לעיסקה נשוא השטר, מאשר בפורום שאין לו כל זיקה לאירוע, זולת האינטרס של המבקשת 1 לברר את הסכסוך היכן שנוח לה. לעניין סמכות הרשם טוענת המשיבה, שאל לבית המשפט להידרש לשאלת הסמכות, משזו הועלתה לראשונה בשלב הערעור. לגופו של עניין טוענת היא, שיש לפרש את סמכותו של הרשם בהרחבה, לרבות הסמכות לעכב הליכים בנסיבות כגון דא.
3. דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בבר"ע ובתשובה שהוגשה לה, וכן בטענות הצדדים בעניין סמכות הרשם לעכב הליכים בנסיבות המקרה דנן, החלטתי ליתן רשות לערער, ולדון בבקשה כבערעור על פי הרשות שניתנה.
ולסמכות הרשם תחילה.ו
(א) השאלה העומדת לדיון בעניין זה הינה: האם בסמכותו של רשם לדון בבקשה לעיכוב הליכים בישראל כשמועלית טענת תניית שיפוט זר ייחודית?
סמכויות הרשם מוגדרות בסעיפים 85-90 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן:- "חוק בתי המשפט").
סעיף 90 לחוק בתי המשפט מסמיך את הרשם לדון, להחליט ולהורות ככל שיראה לנכון בבקשות "בכל ענין הנוגע לניהולו של הליך", וסעיף 91 קובע, שבנוסף לאמור בסעיפים הנ"ל "רשאי רשם לעשות כל דבר שבסדרי דין ונוהג ובהליכי הוצאה לפועל, שהוסמך בתקנות לעשותו". חוק בתי המשפט אינו מקנה לרשם סמכות מפורשת לעכב הליכים, למעט במקרים ספציפיים הקבועים בחוק, שהמקרה דנן אינו נמנה עליהם.
יש לבחון, איפוא, האם עיכוב הליכים בישראל מכוחה של תניית שיפוט זר הינו עניין שבסדרי דין ונוהג. לטעמי, יש להשיב לשאלה זו בשלילה.
בבג"צ 507/85 בהיג' תמימי, עו"ד ואח' נ' שר הביטחון ואח', פד"י מ(2) 505 סקר כב' הרשם גילון את תפקידי הרשם לאור מגמת המחוקק להרחיב את סמכויותיו. בעניין זה קבע:
"אחד מתפקידיו של רשם בית-משפט הוא להוריד מהעומס המוטל על השופטים בבית המשפט שבו הוא מכהן, ואחת הדרכים לכך היא שחרורם מטיפול בעניינים שגרתיים, ובעיקר עניינים אשר באופיים הינם פרוצדוראליים, ואשר הרשם, בתוקף הסמכות שהוענקה לו, דן בהם כדן יחיד. דיון זה לפני רשם מביא את העניין העיקרי להכרעה לפני השופטים כשהוא בשל לדיון, לאחר שהוסרו כל המכשולים הפרוצדוראליים, ומידע שהוחלף בין בעלי הדין בעקבות דיון לפני הרשם הבהיר את טענותיהם וצימצם את הנקודות השנויות במחלוקת. כוונתי להליכים המתקיימים בפני הרשם והעוסקים בפרטים נוספים: גילוי מסמכים, שאלונים, מינוי מומחים וכו'.
...
מאז הקמת המדינה אנו למדים, שמדי פעם הורחבו סמכויותיו של הרשם בפקודות, בחוקים ובתקנות, עד שחוקק חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, בעיקר פרק ג' (רשמים), ותוקנו תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. מגמתם הברורה של התיקונים והרחבת הסמכויות של רשם שהינו שופט היא הקלה במעמסה והורדת הנטל של טיפול בעניינים שגרתיים, בעיקר בעניינים פרוצדוראליים, מעל כתפיהם של השופטים כדי לשחררם לטפל בשיטפון העצום של התיקים, התלויים ועומדים לפני בתי המשפט.
בגלל העומס המוטל על בתי המשפט, יש בתי-משפט שבהם מוטלים על הרשם תפקידים וסמכויות גם מעבר לאלה שנקבעו לפי החוקים והתקנות. מאחר שבבתי המשפט המחוזיים ובבית המשפט העליון הרשמים הינם שופטים, נוהגים בתי-משפט אלה להטיל עליהם טיפול בעניינים שונים, החורגים מעבר לסמכויות המוקנות."
(שם, 512-513).
מקובלת עליי בעניין זה עמדת ב"כ המשיבה, שלפיה הכרעה בשאלת בקשה לעיכוב הליכים בנסיבות דנן חורגת מעניין הנוגע לניהולו של ההליך. הטעם העיקרי לכך הינו, שדיון בבקשה כגון דא מצריך הכרעה בשאלות החורגות מניהול פרוצדוראלי גרידא של ההליך (שחלקן אף הועלו במסגרת הבר"ע), כגון: האם עילת התובענה מבוססת על שטר המטען; מהי פרשנותה הנכונה של תניית השיפוט לנוכח הפרשנות שיש להקנות לה במסגרת החוזה בין הצדדים; האם הפורום בו הוגשה התובענה הוא הפורום הנאות לדון בה; האם תניית השיפוט מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד; האם נתקיימו החריגים שהגדירה ההלכה הפסוקה בהם לא יאכוף בית המשפט על הצדדים את תניית השיפוט הייחודית, ועוד.
בע"א 5666/94 סלים סנקרי נ' .H .B .M .G MULB SUILUJ, פד"י נ(4) 73 קבע בית המשפט העליון, שהחלטה לעכב הליכים בתובענה בגין תניית שיפוט ייחודית היא פסק-דין ועל כן ניתן לערער עליה בזכות.
מדובר, אם כן, בהחלטה מהותית, שמכריעה את גורל התובענה שהוגשה בישראל לשבט או לחסד, שלבטח חורגת מגדר עניין שבניהול ההליך, ומשכך - בהיעדר סמכות מפורשת לעכב הליכים - אין הרשם מוסמך לדון בבקשה מעין זו.
מן המקובץ עולה, שדינה של החלטת הרשם - להתבטל. יחד עם זאת, משהגיעו הצדדים עד הלום - לא ישיבם בית המשפט ריקם. אתייחס להלן, איפוא, הן להחלטת הרשם, כאילו ניתנה בסמכות, והן להחלטת השופט הנכבד המתייחסת אליה; ואומר: התוצאה אליה הגיע כב' הרשם, ושאושרה על ידי השופט הנכבד מקובלת עליי, הגם שלא מטעמיהם שניהם. ואבהיר.
(ב) במסגרת בקשתה לעיכוב הליכים (נספח ה' לבר"ע) טענה המשיבה לסמכות שיפוט ייחודית מכוח סעיף 25 לשטר המטען. דא עקא, ששטר המטען נחתם על ידי המשיבה רק לאחר האירוע נשוא התביעה: בעוד שהמחדל שבגינו הוגשה התובענה, דהיינו, אי העמסת הסחורה במועד, אירע ביום 3.7.01, שטר המטען נחתם רק ביום 30.7.01.
כדי להחיל את שטר המטען רטרואקטיבית ממועד חתימתו על אירוע שהתרחש לפני החתימה עליו, יש להידרש לפרשנות שטר המטען ולאומד דעת הצדדים לגבי השטר בשעה שנחתם. בעניין זה הציעה המבקשת בתשובתה לתגובת המשיבה לבקשה (נספח ז' לבר"ע, להלן: "התשובה לתגובה") פרשנות שונה מזו שהציעה המשיבה בתגובתה לבקשה לעיכוב הליכים (נספח ו' לבר"ע): בעוד הראשונה סוברת, כאמור, ששטר המטען חל על האירוע נשוא התובענה, סוברת האחרונה אחרת (סע' 4 לתגובתה הנ"ל). נדרשת, איפוא, הכרעה עובדתית בין הטענות השונות, שבמסגרתה על בית המשפט להידרש לשאלת תחולת תניית השיפוט. אלא, שהבקשה לעיכוב הליכים הוגשה על ידי המבקשת בצורה לאקונית, ולא נטענה בה כל טענה כאמור. היא אף לא נתמכה בתצהיר, ומשכך - לא הוכיחה המבקשת את שמוטל עליה להוכיח, ובקשתה בדין נדחתה.ו
המבקשת ניסתה לרפא את הפגם הנ"ל במסגרת התשובה לתגובה, המחזיקה 17 עמודים, ובה נטענה לראשונה, בין היתר, טענת תחולתו הרטרואקטיבית של השטר. המבקשת אף ביקשה לצרף תצהיר לתמיכה בטענה זו (ואכן צירפה אותו כנספח ב'). ברם, אין המבקשת יכולה להצליח בניסיון זה.נ
בת"א (ת"א) 2524/01 אריה קראוס נ' תאגיד איסוף מכלי משקה בע"מ (לא פורסם) התייחסה כב' השופטת ע' ברון בהרחבה לפרשנות תקנה 241(ג) לתקנות, בקובעה:
"נוסחה של תקנה 241(א) מלמד על כך, כי משהוגשה בקשה בכתב, על המבקש לשטוח בה את מלוא טיעוניו; לא רק זאת, אלא שעליו לתמוך טיעוניו אלה באסמכתאות וככל שהבקשה כוללת בחובה טענות עובדתיות, על המבקש לאמתן בתצהיר.
הרשות להגיב לתשובת המשיב, הנתונה למבקש מכח ס"ק (ג1) לתקנה 241, נועדה לאפשר מתן מענה לטענות בלתי צפויות מצד המשיב, אשר לא ניתן ולא צריך היה לקדמן מראש כחלק מהמסכת השלמה, העובדתית והמשפטית, עליה נסמכת הבקשה.
מאליו ברור, כי התגובה לתשובה אינה במה להעלאת פרטים מהותיים חדשים או להכללת נושאים אשר מלכתחילה ראוי היה לפרטם בבקשה גופה והם נפקדו ממנה.
ניתן להקיש לעניין הוראת תקנה 241(ג1) מהוראת תקנה 64 לתקנות, שעניינה כתב תשובה המוגש בתגובה לכתב הגנה, שזו לשונה:
"אין להעלות בכתב תשובה נימוק תביעה חדש, ואין לכלול בו טענה שבעובדה שאינה מתיישבת עם טענותיו הקודמות של אותו בעל דין".
הדברים אמורים מקל וחומר, שעה שמדובר בתגובה לתשובה לבקשה בכתב, שבה לא הסתפק מתקין התקנות בדרישה מאת המבקש לשטוח מלוא טיעוניו בבקשה, אלא הורה על פירוט אסמכתאות וצירוף תצהיר לאימות העובדות."
(וראה לעניין זה גם: בש"א 3543/99 (י-ם) דיור וקיט בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל ואח', תק-מח 99(3) 1 בסע' 13 לפסק הדין; ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, התשנ"ה - 1995), 282).
בענייננו, אין לאפשר למשיבה להעלות במסגרת תשובה לתגובה, טענות ועילות חדשות שלא נזכרו בבקשתה המקורית. משנחתם שטר המטען לאחר האירוע נשוא התובענה, היה על המבקשת לטעון ולהבהיר במסגרת בקשתה מדוע יש להחיל את שטר המטען על אירועים שקדמו להנפקתו. את טענותיה היה עליה לתמוך בתצהיר. תשובה לתגובה, כאמור, אינה מיועדת לאפשר לבצע "מקצה שיפורים", אלא להתייחס לטענות חדשות ומפתיעות שהעלה המשיב במסגרת תגובתו לבקשה. בהקשר זה יצוין, שלמשיב אין כל אפשרות להתייחס לטענות החדשות שמעלה המבקש במסגרת תשובתו לתגובה ללא נטילת רשות, וזאת מאחר שאת תגובת המשיב לטיעוני המבקש (טיעונים שהיו אמורים להיתמך באסמכתאות ובתצהיר) כבר מסר בעבר במסגרת תגובתו לבקשה.
מטעם זה, אין לקבל את טענתה העובדתית של המבקשת, שנטענה במסגרת תשובתה לתגובה, ואף אם היה הרשם מעיין בה עובר למתן החלטתו - לא היה בכך ממילא כדי לסייע למבקשת.
(ג) משהכרעתי לגופו של עניין, ממילא מתייתר הצורך לדון בהחלטת השופט הנכבד. ואולם, לא אעשה מלאכתי קלה, ואקדיש מספר מילים גם להחלטתו.
במסגרת החלטתו, קבע השופט הנכבד שלא יחול הדין הגרמני בעניין דידן. בקביעתו זו נקלע השופט הנכבד לכלל טעות. קביעתו הפוזיטיבית הנ"ל אינה מסייעת לצדדים, מאחר שהיא אינה מתייחסת לשאלה שהועמדה להכרעתו; בעוד השופט הנכבד התייחס לשאלת תחולת הדין (שאלה שלא הועלתה על ידי מי מהצדדים), השאלה הצריכה לעניין נסובה סביב שאלת הפורום שבו יתברר הסכסוך. השופט הנכבד קבע, שבנסיבות עסקינן לא חל הדין הגרמני משלא קבעו כך הצדדים באופן מפורש. דא עקא, בין אם נקבע שמקום השיפוט הוא בישראל או בגרמניה - שאלת הדין החל היא שאלה אחרת, שלא הועמדה להכרעת השופט הנכבד, וממילא לא היה זה מן הנדרש להידרש לה.
(ד) לפני סיום, מוצאת אני לנכון להתייחס לטענת המשיבה, שלפיה אף אם החלטת הרשם ניתנה בחוסר סמכות - אין להעלות טענת היעדר סמכות בערכאת ערעור שניה. בעניין זה מפנה היא לע"א 4796/95 איברהים חסין אלעוברה נ' איברהים עלי אלעוברה, פד"י נא(2) 669.
עיינתי בפסק הדין, ולא מצאתי בו את שטוענות המשיבות. ההיפך הוא הנכון. קובע שם השופט (כתוארו אז) ש' לוין:
"עוד מסכים אני, ששומה על בית-משפט לעורר "טענה" של סמכות עניינית מיוזמתו הוא, אף כי לא נטענה בערכאה הראשונה, ודין זה חל אף על ערכאת הערעור"
(שם, 678).
די בדברים אלה כדי לדחות טענה זו של המשיבות.
4. סוף דבר:
מכל האמור לעיל - הערעור נדחה. התוצאה שאליה הגיע הרשם הנכבד נותרת על כנה, מהנימוקים שפורטו לעיל.
איני עושה צו להוצאות.
המזכירות תשלח עותק מהחלטה זו לצדדים, בדואר רשום.
ניתנה היום, ט"ז בתמוז, תשס"ד (5 ביולי 2004), במעמד הצדדים.
גרסטל הילה, שופטת
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
