פסק דין
מבוא
1. התובעת, פיברן קדימה (1987) בע"מ, הגישה תביעה על סך 18,380 ₪ כנגד לויד ים תיכון ב.ב. בע"מ (להלן: הנתבעת 1), וכנגד צבי בריטנר (להלן: הנתבע 2) בגין סכומים שנגבו ממנה, לטענתה, ביתר במסגרת תשלומים ששילמה לנתבעת 1 בגין שירותי עמילות מכס והובלת סחורות מחוץ לארץ למפעלה שבישראל. התובעת טענה, כי חיובי היתר נעשו מתוך תרמית ולכן החובה להשיבם מוטלת לא רק על הנתבעת 1, עימה התקשרה, אלא גם עם הנתבע 2, בעל מניות ומנהל בנתבעת 1, באופן אישי.
הנתבעת 1 הודתה במסגרת כתב ההגנה בחיובי יתר בסך כולל של 2,595 ₪. לגבי הסכום האמור ניתן פסק דין חלקי על ידי השופט גרובס ביום 11.6.03. התיק נקבע לדיון הוכחות ליום 18.5.05. ביום 18.5.05 הודיע ב"כ הנתבעת 1 כי "בשל הפסקת פעילותה אין לה התנגדות, כי ינתן נגדה פסק דין בתיק זה, עפ"י העתירה שבכתב התביעה". בעקבות זאת, ניתן ביום 23.5.05 פסק דין כנגד הנתבעת 1 בגין יתרת סכום התביעה.
נותרה לבירור התביעה כנגד הנתבע 2. הנתבע 2 טען כי ההתקשרות הינה רק עם הנתבעת 1, וכי דין התביעה נגדו להמחק. עוד טען הנתבע 2, כי מקור חלק מן החיובים הינו בטעות, וחלקם האחר של חיובי היתר הנטענים הינו בדין. לגרסתו, אין כל עילת תביעה אישית כנגדו, שכן פעולותיו נעשו בתום לב ובהיותו ממנהליה של הנתבעת 1.
דיון
2. אין מחלוקת כי ניתנו לתובעת שירותי עמילות מכס על ידי הנתבעת 1. דובר בהובלה של סחורה מחוץ לארץ לישראל. ההתקשרות בין הצדדים נעשתה לאחר שהנתבעת 1 העבירה לידי התובעת הצעת מחיר. ההצעה נושאת את הכותרת "הצעה לשינוע מטען", חתומה ע"י נתן בן דוד, עובד הנתבעת 1 והיא קובעת כלהלן:
"המחיר - כולל: הובלה יבשתית –
הובלה ימית –
עמילות מכס+ ניירת –
שחרור בארץ –
פקודת מסירה:
הובלה יבשתית בארץ:
הערות:*עלות השהייה על כל מכולה 40 רגל 40$ ליום
*זמן הפלגה משוער 23 ימים.
*ההצעה כוללת את כל הסעיפים הנ"ל (ALL IN): 3,520$"
ההובלה פוצלה לשני משלוחים. הנתבעת 1 הוציאה לתובעת שלוש חשבוניות. אין מחלוקת כי התובעת חלקה על החשבוניות אך שילמה אותן במלואן, שכן הנתבע 2 סירב לשחרר את הסחורה מבלי שישולמו הסכומים במלואם.
3. בסמוך לאחר שהתובעת שילמה את הסכומים שנדרשו, פנתה המצהירה מטעם התובעת, הגב' חדד, בכתב לנתבע 2 וטענה כנגד חיובי יתר שנכללו בחשבוניות. פניותיה לא נענו. בסופו של דבר, הוגשה התביעה נשוא תיק זה.
חיובי היתר שבהן הכירה הנתבעת 1 כבר בכתב ההגנה כוללים את החיובים הבאים: 1,100 ₪ בדיקת "נחשול ים" ו-962 ₪ בדיקת מכון התקנים בחשבונית 51528, ו-533 ₪ בדיקת "נחשול ים" בחשבונית 51804.
החיובים הנוספים שלגביהם טוענת התובעת כי הם חיובי יתר הינם חיוב בגין בדיקה פיזית - 533 ₪ בחשבונית 51528 ו-500 ₪ בחשבונית 51804, וכן חיובים בגין "דמי השהייה".
בכל הנוגע לחיוב בשל בדיקות "נחשול ים" ומכון התקנים בהם הכירו הנתבעים כחיובי יתר, טוענת התובעת כי מקורם של חיובים אלו בתרמית. הנתבע 2 הסביר בעדותו בפני את חיוב מכון התקנים בטעות שמקורה בכך שבאופן חריג בוצעה בדיקת מכון התקנים במקום עיסוקה של התובעת ולא בנמל, דבר שהוביל לתשלום שבסופו של דבר בוצע ע"י התובעת ולא ע"י הנתבעת 1, שהיא זו שלטענת הנתבע 2 משלמת בד"כ למכון התקנים. את הטעויות בחיוב "נחשול ים" הסביר הנתבע 2 בכך שלעיתים, במקרים חריגים, מופיעים חיובים אלו בתוך חיובי חברת "אוברסיז", כפי שקרה במקרה זה, ומשלא בדק האם חיובי חברת "אוברסיז" כוללים בחובם כבר את חיובי "נחשול ים" – חייב את התובעת בטעות.
בכל הנוגע לחיובים בשל הבדיקות הפיזיות, טוענת התובעת כי סכומים אלו חויבו מתוך תרמית, ואילו הנתבע 2 טוען כי אלו הם סכומים בלתי צפויים, שחויבו בדין, שכן נוכחות של נציג הנתבעים בנמל לבדיקה פיזית אינה נדרשת במרבית המקרים, ואילו במקרים בהם היא נדרשת הנוהג הינו לחייב בנפרד.
4. בכל הנוגע לחיוב בגין דמי השהייה, טוענת התובעת כי החיוב היה בניגוד למוסכם, ושבחיובה יש משום תרמית. התובעת טוענת כי סוכם בעל פה, כי עלות ההשהייה תהיה רק במקרה בו המכולות ישהו מעבר לשבוע ימים, וגם אז, רק במידה והנתבעת 1 תחוייב בתשלום וכנגד הצגת אסמכתאות לחיוב. נציגת התובעת הצהירה בסעיפים 4-6 לתצהירה, כי הסיכום האמור נעשה על ידה עם מר בן נתן, עובד הנתבעת 1. בעדותה בפני, העידה כי הסיכום בעל פה בדבר אי חיוב דמי השהייה היה עם נציג הנתבעת 1 נתן בן דוד וכן עם הנתבע 2. נציגת התובעת אף העידה כי נודע לה מנציגי החברה המשלחת, חברת מיעד, כי הצליחו לחסוך לה את דמי השהייה בחו"ל וכי הם נדהמו מכך שהנתבעת 1 חייבה את התובעת בגין דמי השהייה בחו"ל.
הנתבע 2 טוען כי לפי ההצעה שהועברה לתובעת היתה לנתבעת 1 זכות לחייבה בדמי השהייה, וכי דמי ההשהייה חויבו בשל השהיות שהיו למטען, בין בארץ ובין בחו"ל. לדבריו, הנתבעת היתה זכאית בהתאם למוסכם לחייב את התובעת בדמי השהייה והחיוב לא היה מותנה בכך שהנתבעת תחויב בתשלום בגין דמי השהייה. בחקירתו נשאל בדבר עלות ההשהייה כפי שמופיעה בחשבון הוצאות היבוא המשוערות ששלח לתובעת בשם הנתבעת 1 ביום 29.8.01, שם כתוב: "השהייה (כלול במחיר 1500$)". לטענת הנתבע 2 המילים "כלול במחיר" מתייחסות לכך שכלל זאת בהוצאות היבוא המשוערות, כדבריו: "כי ה-1500 דולר כלולים ב-13,500 דולר וזה הוצאות יבוא משוערות" (עמ' 22 לפרוטוקול). הנתבע 2 הודה בעדותו בפני כי לא חוייב על ידי מאן דהוא בתשלום דמי השהייה בחו"ל בגין המשלוחים של התובעת.
הסכומים בשל דמי ההשהייה מהווים את עיקר התביעה: 3,679 ₪ בגין חשבונית 51528 מיום 31.8.01, 4,647 ₪ בגין חשבונית 51804 מיום 30.9.01 ו-5,910 ₪ בגין חשבונית 51805 מיום 30.9.01, ובסך הכל 14,236 ₪.
הכרעה
5. אין מחלוקת כי בחשבונות נכללו חיובי יתר.
תביעתה של התובעת מתבססת על טענת התרמית. הנתבעת 1 לא התמודדה עם הטענה האמורה, משבחרה משיקוליה היא, לא להתנגד למתן פסק דין כנגדה בגובה כל סכום התביעה.
לטענת התובעת, מהווה הודעתה של הנתבעת 1 הודאה בעובדות ובכללן בחיובי היתר כולם, ומשכך, מהווה הדבר מעשה בית דין גם כלפי הנתבע 2, שהיה והינו מבעלי ומנהלי הנתבעת 1, עד כדי העברת נטל השכנוע בדבר אי קיום מעשי מרמה אל הנתבע 2 (סעיפים 14-18 לסיכומי התובעת). טענה זו אין בידי לקבל, על התובעת להוכיח את תביעתה כנגד הנתבע 2.
טענת מרמה, אף שהיא נטענת בהליך אזרחי, מחייבת נטל הוכחה מוגבר. ראה לעניין זה את דברי כב' השופט שמגר, כתוארו דאז, בעא 744/76 ד"ר יוספה שרתיאל נ' שולמית קפלר לב (1) 113, עמוד 121, פסקה 11, וכמו כן דברי המשנה לנשיא מ' בן-פורת בעא 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה לח (4) 253, עמוד 254:
"אך טבעי הוא, שבית-משפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל דין מירמה ולא (למשל) רשלנות גרידא: (BATER V. BATER (1950) [10], AT 459 המצוטט בע"פ 232/55 [1], בעמ' 2064). אולם, אפילו בדונו בעניין מעין-פלילי אין בית המשפט דורש בהליך אזרחי הוכחה בדרגה הנדרשת בפלילים."
6. ב"כ התובעת מציין בסיכומיו את עבירת התרמית המופיעה בפקודת הנזיקין כבסיס לחיוביו של הנתבע עצמו כלפי התובעת. פקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח 1968 קובעת:
56. תרמית
תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות-ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק-ממון.
על מנת שתתקיים עילת תרמית, אין די בכך שהוצג היצג כוזב, אלא יש צורך בכך שההיצג הכוזב נעשה בידיעה שהוא כוזב, ומתוך כוונה להטעות את התובע. לפרשנות יסודות אלו ניתן להפנות אל י. הולצמן גזית, דיני הנזיקין, העוולות השונות, התרמית, (מהדורה שנייה, בעריכת ג' טדסקי ז"ל, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ה), עמ' 27 ואילך, שם נאמר:
"עוולת התרמית היא עוולת כוונה. על מנת לבסס עילת תביעה על התובע להוכיח כי מצג השווא נעשה בידיעה שהוא כוזב או באין אמונה באמיתותו או מתוך אי-אכפתיות אם אמת הוא או כזב. עצימת עינים מתוך קלות ראש כנגד ראיית העובדות כמוה כחוסר אמונה באמיתות המצג. נתבע שהאמין בתום לב בנכונות מצג בלתי נכון שהציג לא יהא חייב בתרמית, וזאת אף אם התנהגותו היתה רשלנית. "
וכן שם, בעמ' 30:
"יסוד כוונת ההטעיה מתקיים במצב בו הנתבע חפץ שהתובע יתייחס למצג כאל תאור נכון, בשעה שהנתבע עצמו יודע שהמצג כוזב..... האפשרות שאדם סביר, ובכלל זה התובע, היה מפרש את המצג באופן אחר מזה שהנתבע התכוון אליו אינה מצביעה בהכרח על כוונת תרמית מצד הנתבע."
7. האמנתי לנציגת התובעת, הגב' חדד, כי אכן נעשה סיכום בעל פה ביחס לדמי השהייה, כפי שציינה בעדותה בפני, אולם לא הוכח לי במידה הנדרשת, כי סיכום כזה אכן היה גם עם הנתבע 2 ולא רק עם מר בן דוד, אשר יצג את הנתבעת 1 במגעים עם התובעת בתחילה.
הנתבע 2 לא נשאל מפורשות בחקירתו האם היה סיכום עימו בעל פה לגבי עלויות ההשהייה הנטענות, לגבי דרישת תשלום רק כנגד חיובים מוכחים, ואף לא האם ידע בדבר סיכום שכזה עם העובד נתן בן דוד.
על פני ההצעה, החיוב בדמי השהייה לא יהיה מותנה בכך שהנתבעת 1 תחוייב בתשלום בגינם ותציג אסמכתאות.
לנוכח האמור, אין בפני תשתית ראייתית בדרגה הנדרשת לצורך הסקת המסקנה כי החיוב בגין דמי ההשהייה נעשה מתוך כוונת תרמית.
גם באשר לשאר חיובי היתר, אמנם מדובר במספר לא מבוטל של חיובי יתר, יחד עם זאת, על פני החשבוניות ניתן היה לראות בבירור בגין מה חויבה התובעת. בידי התובעת היתה האפשרות לבדוק האם החיוב בדין אם לאו, כפי שאכן עשתה.
בנסיבות שתוארו, לא שוכנעתי ששעה שערך הנתבע 2 את החשבוניות, כלל את חיובי היתר מתוך כוונת תרמית ולא מתוך טעות, כנטען על ידו, ואולי מתוך רשלנות. יש לציין, כי ההודאה של הנתבעת 1 בחלק מחיובי היתר היתה במועד כתב ההגנה. הנתבעת 1 השיבה את הסכומים האמורים רק לאחר שניתן פסק דין חלקי כנגדה.
לאור כל האמור, הריני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 2.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום א' בחשון, תשס"ו (3 בנובמבר 2005) בהעדר הצדדים
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
ד"ר רבינוביץ' ברון איריס, שופטת
עדכוני מכס ורגולציה
