פסק דין
מטען שמסרה התובעת לידי הנתבעת לשם שילוחו לארה"ב – לא הגיע ליעדו. תחת זאת קיבל הנשגר מטען אחר שאין לו חפץ בו. המטען המקורי לא נמצא עד היום. עובדות יסודיות אלה אינן במחלוקת, כשם שאין מחלוקת כי הלכה למעשה לא נערך ביטוח למטען.
לרקע עובדות אלה, הגישה התובעת תובענה לתשלום פיצויים כלפי הנתבעת. הפיצויים הנדרשים הם כשוויו של המטען: כ-120,000 ₪ בצירוף הוצאות (כ-30,000 ₪). הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כלפי המוביל האווירי. לשיטתה נושא האחרון באחריות לאובדן, לפי שמחד גיסא – קיבל הוא את המטען ללא רבב ומאידך גיסא – לא מסרו ליעדו.
המוביל טוען כי התובענה כלפיו התיישנה, שכן הוגשה כ- 26 חודשים לאחר האובדן. לחלופין טוען הוא כי אחריותו אינה חורגת מ-241 דולר בהתאם למגבלת האחריות נשוא אמנת ורשה, הקובעת את סכום האחריות כמכפלה של משקל המטען.
זה דבר המחלוקת בקליפת אגוז.
התובענה
1. התובעת והנתבעת התקשרו בהסכם עבודה שוטף. מסגרת ההסכם משתקפת בשתי הצעות מחיר של הנתבעת. בגדרי הצעות אלה, התחייבה הנתבעת לטפל בכל הכרוך בשירותי יבוא וייצוא, לרבות הובלת מטענים (ביבשה, בים או באוויר) וביטוחם. לנתבעת נמסרה חבילה שהכילה ציוד אלקטרוני, לשם ייצוא לארה"ב. זאת היה בתחילת חודש אוקטובר 2000. שווי הציוד היה 27,500 דולר לערך ועלות הטיפול הסתכמה בכ-1,000 ₪. הנתבעת נתבקשה לדאוג להובלה מהירה ובטוחה של הציוד ליעדו. למרות זאת – לא נמסר המטען לנשגר והמטען לא אותר.
2. התובעת טוענת כי אחריות הנתבעת לאובדן המטען נובעת מכך שהמטען אבד בחזקתה או בחזקת מי מטעמה, לאחר שדבר קבלתו של המטען בשלמותו נתאשר בידי הנתבעת; מכך שהנתבעת התרשלה בהובלתו או בנקיטת הצעדים הדרושים לשמירתו; מכך שהנתבעת לא קיבלה אישור התובעת לגבי אופן הובלת המטען או העברתו לצד שלישי שיובילו. אחריות זו - נזיקית היא, ואדניה – בעוולת הרשלנות. מקור נוסף לאחריות הוא דין החוזים: הנתבעת הפרה חוזה מפורש או משתמע להוביל המטען ולמסרו בשלמות וללא חוסר לנשגר. יתר על כן: הנתבעת אף התחייבה לדאוג לביטוח המטען במלוא ערכו. דא עקא, בדיעבד נסתבר כי לא נערך כל ביטוח למטען.
הנתבעת אחראית, אפוא, לשיטת התובעת לפצותה בגין האובדן (119,750 ₪), דמי הטיפול (1,006 ₪) ושכ"ט עו"ד (28,614 ₪).
ההגנה
3. הנתבעת סבורה כי אין להשית עליה אחריות כלשהי. עיקר טעמיה לכך הינם:
(א) הנתבעת אכן קיבלה את המטען בתחילת חודש אוקטובר 2000 לשם ייצואו לארה"ב. אולם, היא לא נטלה על עצמה לבטח את המטען. ההסכם שבינה לבין התובעת אינו כולל ביטוח אוטומטי של מטעני ייצוא. לו חפצה התובעת בביטוח המטען – היה עליה לבקש זאת מפורשות, אלא שהתובעת לא ביקשה זאת.
(ב) התובעת נטלה על עצמה סיכון מחושב בכך שנמנעה מביטוח המטען ובכך התרשלה.
(ג) המטען אבד עת לא היה בשליטת הנתבעת. האובדן נובע מרשלנות המוביל האווירי, אלא שאין לנתבעת כל פיקוח או שליטה על המוביל מרגע שהמטען נמסר לידיו.
(ד) אין רגלים לטענה המייחסת התרשלות לנתבעת. המטען הועבר למוביל אווירי בעל מוניטין ולא היה כל צורך בקבלת הסכמת התובעת לכך, ממש כשם שבעבר לא נועצה הנתבעת בתובעת לגבי אופן משלוח המטענים.
4. הגנתה של הנתבעת הוגשה בתחילת חודש פברואר 2002. אולם, רק בשלהי חודש דצמבר 2002 ביקשה הנתבעת להגיש הודעת צד ג' כלפי המוביל האווירי וביום 31.12.02 הוגשה בפועל ההודעה.
ההודעה לצד ג'
5. על פי הנטען בהודעה, נמסר המטען למוביל האווירי ביום 19.10.00, על-מנת להעבירו ליעדו בארה"ב כמפורט בתעודת המשלוח. חרף זאת – אבד המטען מחמת החלפתו של המטען במטען אחר. זאת ועוד: לשיטת הנתבעת, אין תחולה בנסיבות העניין לאמנת ורשה ולכן אין המוביל האווירי רשאי להישמע בטענה בדבר הגבלת אחריותו.
6. המוביל האווירי לא כפר באובדן המטען (סעיף 23.3 לכתב ההגנה להודעת צד ג). עמדתו היא כי האובדן אירע עת היה המטען במטוס או בשדה התעופה. לכן, חלות הוראות אמנת ורשה בכלל והוראת סעיף 18 שבה, בפרט. זאת ועוד: האמנה פוטרת את המוביל האווירי מאחריות אם יוכיח שנקט כל האמצעים הדרושים לשם מניעת הנזק. כך אכן נהג המוביל. לחלופין – אחריות המוביל לפי האמנה מוגבלת לסך של 241 דולר (שכן משקל המטען היה 10 ק"ג והאחריות היא בגובה 24.1 דולר לק"ג).
המוביל האווירי טען אף להתיישנות, שכן האובדן אירע בחודש אוקטובר 2000 וההודעה הוגשה ב-31.12.02. זאת, שעה שתקופת ההתיישנות עפ"י האמנת ורשה היא שנתיים ימים (סעיף 29 (1) לאמנה).
הפלוגתאות
7. בהינתן עובדת אובדנו של המטען, כמו גם עובדת העדרו של ביטוח, השאלות הצריכות הכרעה ביחסי התובעת והנתבעת הן:
(א) האם התחייבה הנתבעת לערוך ביטוח למטען דנן ולמטענים אחרים של התובעת. לחלופין -
(ב) האם נטלה הנתבעת על עצמה להוביל המטען מחצרי התובעת אל חצרי הנשגר, והאם אחראית היא לאובדן מחמת אי-מסירתו לנשגר;
(ג) האם התרשלה הנתבעת כלפי התובעת בקשר להובלת המטען, בכלל ובקשר לאי-קבלת אישור התובעת להעברת המטען למוביל האווירי דנן, בפרט.
(ד) מה נזק נגרם לתובעת מחמת האובדן.
ביחסי הנתבעת והמוביל האווירי, יש להכריע בשאלה אחת: האם חלה בפרשתנו אמנת ורשה,אם לאו. אם חלה האמנה – כי אז קיימא לן התיישנות (מהותית), לפי שהתובענה הוגשה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה באמנה.
ההכרעה בשאלת תחולת אמנת ורשה, היא הכרעה בעניין שבעובדה; לאמור: האם אירע האובדן במהלך ההובלה האווירית כמשמעותה באמנת ורשה, אם לאו.נ
יחסי התובעת והנתבעת
8. אין חולק כי בין התובעת לבין הנתבעת נקשרו יחסים חוזיים. אלה משתקפים במוצג ת/1 על שני נספחיו: הצעת שירותי יבוא אווירי בתנאי FOB (מכתב הנתבעת מיום 25.6.99) ושירותי יצוא אווירי בתנאי CIF (מכתב הנתבעת מיום 14.11.99).
9. מכתב הנתבעת מיום 25.6.99 נעשה ע"י מר ו' גואטה (עת/1). המכתב עוסק ביבוא. הוא מפרט עלויות מינימליות להובלה אווירית מיעדים שונים באירופה וארה"ב; הוצאות שונות נוספות הן בארה"ב (כולל קנדה) והן באנגליה; עלויות מינימליות להובלה אווירית מן המזרח הרחוק והוצאות מינימליות בגין הובלה יבשתית בהונג קונג. בנוסף לפירוט העלויות השונות בחו"ל, מצינו במכתב התייחסות אף להוצאות שונות בארץ, וביניהן נאמר כי עבור ביטוח ישולם 0.15% מערך הטובין CIF.ב
מכתב הנתבעת מיום 14.11.99 עוסק בייצוא אווירי בתנאי CIF. הוא מפרט עלויות ההובלה מישראל ליעדים שונים (באירופה, ארה"ב והמזרח הרחוק) וכן ההוצאות הנוספות כגון: דמי טיפול, דמי שטר מטען, עלויות ממ"ן. במכתב זה לא נאמר דבר לגבי עלויות ביטוח הטובין.
10. מר גואטה, שערך את שני המכתבים, הובא לעדות מטעם התובעת. בעת עריכת המכתבים ת/1, עבד מר גואטה כאיש מכירות אצל הנתבעת. לדבריו, הבטיח הוא לספק לתובעת "שירותי יבוא, שירותי יצוא, הובלות יבשתיות בארץ ובחו"ל, ביטוח וכל מה שמשתמע מהצורך הזה" (עמ' 13 שורות 5-6). יתר על כן: המכתב מיום 14.11.99 כולל רק פריטים שיש בהם שינוי לעומת המכתב מיום 25.6.99 (עמ' 13 שורות 17-18). לשון אחר: המכתב מיום 25.6.99 הוא הסכם המסגרת. הוא עוסק בשירותי יבוא על בסיס FOB. לעומתו, המכתב מיום 14.11.99 עוסק בשירותי יצוא על בסיס CIF ובו לא פורטו רכיבים הכלולים במכתב הראשון, שאין בהם שינוי, ביניהם עלותו של הביטוח. זו נותרה כשהייתה: 0.15% מערך המטען. הוצאה אחרונה זו היא הוצאה שאינה תלויית- יעד לעומת הוצאות ההובלה האווירית (הנגזרת ממשקל המטען ומן היעד) שהן הוצאות המשתנות על פי היעד.
11. הנתבעת מבקשת לקבוע כי משקל עדותו של מר גואטה – אפסי הוא. זאת מן הטעם ששימש איש מכירות בלבד, אשר יצא מן התמונה לאחר הגשת ההצעות (הגלומות בת/1); מן הטעם שעדותו רצופת סתירות ומן הטעם שאין מדובר בעד נייטרלי וחסר פניות, אלא במי שמעוניין בטובת התובעת (עימה הוא עובד כיום במסגרת חברת שילוח אחרת). איני מקבל עמדת הנתבעת.
12(א) העובדה שמר גואטה שימש איש מכירות, דווקא היא הנותנת כי הוא יודע אילו שירותים הוצעו על-ידיו לתובעת. אכן, מנכ"ל הנתבעת, מר פלץ, העיד בחקירתו הנגדית כי דן עם מר אגמון (סמנכ"ל הכספים של התובעת) על הצעות המחיר (עמ' 58 שורות 18-20). מכאן מבקשת הנתבעת ללמוד כי מר פלץ (ולא מר גואטה) היה מי שקשר עם התובעת את ההסכמים. על כן, פשיטא שהוא זה היודע היטב כי הובטח לתובעת לבטח כדבר שבשגרה את מטעני היבוא שלה, אך לא את מטעני הייצוא. איני סבור כך.
(ב) גרסת מר פלץ שקולה בעיניי לעדות כבושה (שמשקלה עפ"י ההלכה הפסוקה – הוא מועט: ראו למשל ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4) 673, 688; י' קדמי על הראיות (חלק ראשון. מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד) 440 - 446). זאת, על שום שבתצהיר עדותו הראשית, לא ראה מר פלץ לנכון לציין את העובדה הקרדינלית הנטענת על ידיו בחקירה הנגדית, היינו: הוא היה זה שסיכם עם התובעת (באמצעות מר אגמון) את תנאי ההתקשרות נשוא ת/1. בסעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית של מר פלץ, מצינו כי "טענת התובעת כאילו היה בינינו הסכם שנדאג לביטוח מטעני יצוא באופן גורף אינה נכונה ואינה הגיונית, שכן אין לנו אפשרות לדעת מתי לקוח מעוניין לבטח מטען יצוא...". לא נאמר כאן – ולו ברמז – כאילו במפגש בין מר פלץ לבין מר אגמון, לא דרש האחרון ביטוח לטובין מיוצאים. תצהיר העדות הראשית נחשב לאכסנייה הנוחה ביותר לפירוט כל המערכת העובדתית הרלבנטית. לא ראוי כי ייפקד הימנו טיעון עובדתי מן החשובים שבמעלה בסוגיית ההתקשרות. ואם לא מצינו בו טיעון חשוב זה – כי אז המסקנה ההגיונית המתבקשת היא שלא היו דברים מעולם. למותר לציין כי לא הוצע כל הסבר אחר בידי הנתבעת לחֶסֶר עובדתי זה.ו
(ג) יתר על כן: במהלך עדותו של מר גואטה, נכח מר פלץ באולם (עמ' 12 שורה 3). לו סבר מר פלץ כי העדות ששמע (לפיה מר גואטה הוא שקשר את ההסכמים עם התובעת) אינה נכונה – ולו סברה כך באת כוח הנתבעת – חזקה עליהם שהיו מבקשים להשלים את עדותו הראשית של מר פלץ (שנשמעה כעבור כחודש וחצי), בין אם באמצעות תצהיר נוסף ובין אם באמצעות השלמה בע"פ של החקירה הראשית. משלא נעשה כן חרף שעת הכושר, מתחזקת המסקנה שאין לקבל את עדות מר פלץ כאילו הוא זה שסיכם סופית את תנאי ההתקשרות.
(ד) כללו של דבר: גרסתו האמורה של מר פלץ עדות כבושה היא ומשלא ניתן כל הסבר לכבישתה – משקלה מועט ועדות מר גואטה עדיפה בעייני עליה.
13.הנתבעת סבורה כי עדות גואטה אינה ראויה לאמון אף מן הטעם שהיא רצופת סתירות. הסתירות עליהן מבקשת הנתבעת להסתמך הן בשאלה אם ראה מר גואטה חשבוניות שהונפקו עבור התובעת, אם לאו. עיון מדוקדק בדברי מר גואטה בחקירתו הנגדית, תוך בחינתם על-פי הקשרם, מלמד כי עמדתו היא שלא זכור לו שראה חשבוניות שהונפקו לתובעת ועם זאת יש סבירות שראה חשבוניות הקשורות ליבוא, אך אין זה סביר שראה חשבוניות הקשורות לייצוא, שכן האחרונות הונפקו ע"י מחלקת הייצוא הממוקמת בנתב"ג (ומחלקת היבוא ממוקמת במשרדי החברה בת"א).
14.לא נעלם הימני כי מר גואטה שוב אינו עובד הנתבעת וכי התובעת משתמשת עתה בשירותי השילוח של חברת עמית, אצלה עובד מר גואטה. נתתי דעתי לזהירות המתחייבת מן האפשרות שמר גואטה יחפוץ להעיד לטובת התובעת מחמת הקשר העיסקי שביניהם. חרף בחינה זהירה של עדות מר גואטה בשים לב לאמור לעיל, התרשמתי כי אמת בפיו. התרשמותי זו מבוססת בעיקרה על אופן מסירת עדותו, אשר ניתנה בביטחון וללא היסוס, מחד, אך ללא חשש לציין את אשר אינו זוכר, מאידך. לא מצאתי בגרסתו סתירות אשר יצדיקו מסקנה בדבר העדר אמינותו.נ
15. מסקנתי הינה אפוא כי התובעת ביקשה לרכוש, כדבר שבשגרה, אף שירותי ביטוח באמצעות הנתבעת הן בענייני יבוא והן בענייני ייצוא. בפועל, אין חולק כי מטען הייצוא דנן לא בוטח. למסקנה המתבקשת מכך נשוב בהמשך.
16.הנתבעת טוענת כי התנהגות התובעת, במהלך התקופה שמאז תחילת הקשר המסחרי בינה לבין הנתבעת ועד לאירוע שבבסיס התובענה, מלמדת כי התובעת חפצה בביטוח מטעני יבוא בלבד, אך לא בביטוח מטעני ייצוא. לטענה זו מוצאת הנתבעת תימוכין הן במוצג נ/5 (הצעת מחיר להובלה אווירית) מיום 31.7.00, אשר בו מפורטת עלות הביטוח בלשון ברורה והן במוצג ת/5 (אשר בין נספחיו מצויות שתי חשבוניות של הנתבעת בהן מופיע במפורש חיוב עבור ביטוח יצוא). מנגד, מצביעות החשבוניות אשר כלולות במוצג נ/12 על כך שבתריסר עסקות ייצוא, לא מופיע כל חיוב שהוא בגין ביטוח. לשון אחר: שעה שחפצה התובעת בביטוח מטעני הייצוא – הודיעה היא על כך מפורשות לנתבעת ואף חויבה בגין הביטוח שנתבקש.
לא ראיתי מקום לקבל עמדתה האמורה של הנתבעת, מטעמים אחדים, שאלה עיקרם: ראשית, מר פרוסט (עד הנתבעת) העיד כי לגבי עסקאות היצוא הכלולות בת/5, אכן נערך ביטוח. אלא שלא היה ביכולתו להצביע על בקשה מפורשות מטעם התובעת לעריכת ביטוח. לשיטתו, העובדה שנעשה ביטוח, מלמדת לכשעצמה כי התובעת נשאלה אם רצונה לרכוש ביטוח והשיבה בחיוב (עמ' 48 שורות 12-23, עמ' 47 שורות 18- 19). לא ידעתי מדוע מסקנה זו היא המסקנה היחידה המתבקשת.
אף עד הנתבעת, מר פלץ, לא יכול היה להצביע על מסמך כלשהו של התובעת, בו ביקשה היא לערוך ביטוח למטען ייצוא כלשהו (עמ' 58 שורות 21-23; עמ' 59 שורות 3-4). מכאן מסקנתי כי הנתבעת ערכה הביטוחים לא לאור בקשה מיוחדת של התובעת, כי אם לאור ההתחייבות נשוא הסכם המסגרת.
שנית, מר אגמון מטעם התובעת לא היסס לאשר בחקירתו הנגדית כי לא בדק את כל החשבוניות שהנפיקה הנתבעת. בדיקותיו היו אך מדגמיות (עמ' 25 שורות 5-6) ביחס לחשבוניות היבוא (שם שורות 23-24), אך לא נגעו לחשבוניות הייצוא. טעמה של אי-בדיקת חשבוניות הייצוא נובעת מכך שמרבית פעילותה של התובעת היא ביבוא ולא ביצוא (עמ' 24 שורה 12). אף מר גואטה אישר כי נפח עסקאות היבוא גדול פי שישה מעסקאות היצוא (עמ' 15 שורות 12-13). לא ייפלא אפוא כי מר אגמון לא בדק את כל החשבוניות וערך רק בדיקות מדגמיות.נ
שלישית, מסופקני אם נושאת התובעת בחובה לבדוק את כל חשבוניות הנתבעת על-מנת לוודא כי הנתבעת מקיימת כדבעי אחר המוסכם. סבורני כי התובעת רשאית הייתה לצאת מתוך הנחת עבודה לפיה המומחה ששכרה לשם ביצוע עבודה מסוימת – מבצע את עבדותו כיאות. איני סבור שהתובעת חייבת הייתה לפקח על הנתבעת מעבר לבדיקה מדגמית שהייתה היא מבצעת מידי פעם.
רביעית, חוששני כי מחמת חובת תום הלב, אין להתיר לנתבעת לטעון כלפי התובעת: "אכן היה בינינו חוזה מסוים, אולם משלא וידאת כי אני מקיימת את חלקו בהסכם כהלכה – מושתקת את מהעלאת טענה כלשהי כלפיי". משקבעתי לעיל כי הנתבעת התחייבה כלפי התובעת לערוך ביטוח הן למטעני יבוא והן למטעני ייצוא, לא תוכל הנתבעת להישמע בטענה לפיה התנהגות הנתבעת מעידה על היפוכו של דבר (ואף אילו הייתה נשמעת בטענה זו – הרי שעובדתית לא מצאתי בה ממש). לו הייתה התובעת מודעת לכך שהנתבעת אינה מבטחת את מטעני הייצוא והייתה מקבלת זאת – כי אז אפשר וניתן היה לראות בכך משום שינויו של החוזה הכתוב בדרך של התנהגות. אלא שבפרשתנו חלפה תקופה קצרה יחסית מאז הוחל לייצא מטענים באמצעות הנתבעת ועד לאירוע שביסוד התובענה. תקופה זו (של חודשים אחדים) אין בכוחה לסייע לנתבעת.
17.הנה כי כן נמצא לנו שהנתבעת התחייבה לתובעת ליתן לה שירותי יצוא אווירי בתנאי CIF. בחלק מעסקאות הייצוא, אכן קיימה הנתבעת אחר המוטל עליה ורכשה עבור התובעת ביטוח למטען. אלא, שחובת הנתבעת הייתה לרכוש ביטוח עבור כל אחד ואחד ממטעני הייצוא. חובה זו – שהיא חובה חוזית (ראו ת/1), לא קוימה לגבי המטען נשוא התובענה. הפרתה היא שהביאה לידי כך שהמטען דנן לא בוטח. עקב כך, נבצר מן התובעת לקבל תגמולי ביטוח בשל אובדן המטען. במצב דברים זה, שוב אין חשיבות לשאלה אם התחייבה הנתבעת להוביל את המטען ולמסרו לידי צד ג'; לשאלה אם הפרה חובתה זו ולשאלת תוצאות ההפרה (ראו לעיל סעיפים 7 (ב) ו-(ג)). הסוגיה הטעונה עתה הכרעה היא שאלת נזקה של התובעת מחמת הפרת התחייבות הנתבעת לבטח את המטען.
18.מה היה שוויו של המטען? בהתאם לנספחים הכלולים בת/2 – היה שווי המטען 27,656 דולר. על כך העיד מר אגמון, סמנכ"ל הכספים אצל התובעת בסעיף 16 לתצהיר עדותו הראשית. העד מר חלפון ששימש כמחסנאי התובעת בעת הרלבנטית, העיד כי הוא עצמו ארז את הרכיבים נשוא ת/2 בתוך קרטון ומסר את הקרטון לנהג הנתבעת. דבריו לא נסתרו בחקירה שכנגד.
לא נעלם הימני כי צד ג' טען כי היה על התובעת "להציג לבית המשפט הנכבד חוות דעת מומחה או שמאי לגבי שווי הרכיבים שהוחזרו לארה"ב. אלא שבחקירתו הנגדית הודה העד ... יובל אגמון ... כי אין בידי אפלטק חוות דעת כזו, ואף עדיה האחרים של אפלטק לא הציגו חוות דעת כזו" (סעיף 49 לסיכומי צד ג'). טענה זו דינה להידחות, בנסיבות העניין. אין חולק כי המטען אבד שעה שהיה בחזקת צד ג', לו מסרה הנתבעת את המטען. כיצד אפוא יעלה בידי התובעת להגיש חוו"ד מומחה ביחס לשווי הרכיבים האלקטרוניים נשוא ת/2? הלא רכיבים אלה אבדו ועקבותיהם לא נודעו. עדות סמנכ"ל הכספים של התובעת, מר אגמון, בצירוף החשבוניות ת/2 (כמו גם חשבוניות הרכישה ת/6) – די בהם לשם הוכחת שווי המטען. לפנים מן הנדרש, ייאמר כי הטענה שהועלתה כאילו מדובר ברכיבים משומשים ובלתי תקינים (סעיף 49 לסיכומי צד ג') – לא הונח לה כל בסיס ראייתי. מנגד, נחה דעתי כי רכיבים אלה הוחזרו מן הטעם שלקוח של התובעת שהזמינם מלכתחילה, ביטל את הזמנתו זו (עמ' 27 שורות 2-4 וכן סעיף 15 לתצהיר מר אגמון; עדות מר חלפון בעמ' 36 שורות 12-13).
אני קובע אפוא כי על פי הראיות שבאו בפניי מטעם התובעת, שהן ראיות המהימנות עליי, עמד שוויו של המטען שאבד על 27,656 דולר, היינו: 119,750 ₪ ליום הגשת התובענה.
19. אין חולק כי התובעת שילמה לנתבעת סך של 1,006 ₪ בגין טיפולה של הנתבעת ובגין דמי ההובלה (היבשתית והאווירית), כעולה מת/2. משלא נמסר המטען ליעדו, שוב אין התובעת צריכה לשאת בהוצאות אלה.
20. נזקה הכולל של התובעת הוא אפוא 120756 ₪.
יחסי הנתבעת והמוביל האווירי
21. השאלה הטעונה הכרעה במישור זה, היא אם חלה אמת אמנת ורשה, אם לאו. ככל שחלה האמנה – כי אז קיימא לן בראש ובראשונה התיישנות, שכן התובענה הוגשה כחודשיים לאחר תום תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 29 (1) לאמנה.
22. הנתבעת טוענת כי המטען דנן לא אבד במהלך תקופת ההובלה בדרך האוויר. האובדן אירע מחמת החלפה בין מטענים: המטען דנן היה מצוי בקרטון שעליו הוצמד שטר המטען; אולם מחמת רשלנות המוביל, הוצמד בשלב כלשהו, בטעות, שטר המטען דנן למשלוח של חברה אחרת (שהכיל שמן מנועים). לפיכך, נמסר לנשגר מטען של שמן מנועים ולא של רכיבים אלקטרוניים. ההחלפה בין שטרי המטען לא אירעה במהלך הטיסה ולשיטת הנתבעת – אין ראיה בפנינו כי ההחלפה בין המטענים התרחשה במהלך התובלה האווירית. על המוביל – צד ג' – להראות כי האובדן אירע במהלך התובלה האווירית ולא בתובלה היבשתית שנעשתה על-ידו (סעיף 89 לסיכומי הנתבעת).
23. מיהו הצד השלישי? מוסכם על כל כי הצד השלישי אינו אך מוביל אווירי. אין זו פעילותו היחידה. יהא זה נכון לתאר אותו כעוסק בבלדרות בינלאומי, היינו: העברתם של משלוחים שונים – לרבות מטענים ודברי דואר – מיעדים שונים בעולם ליעדים אחרים.
בגדרי עיסוקו, מעביר הצד השלישי את המשלוחים אף במטוסיו. על כן, יכול ויחולו עליו דיני התובלה האווירית, בכלל והוראות אמנת ורשה, בפרט. בנסיבות ההליכים דנן, נמסר מטענה של התובעת לידי הצד השלישי (באמצעות הנתבעת) לשם הובלתו מישראל לארה"ב (קליפורניה). הצד השלישי הנפיק שטר מטען (צג/1). סעיף 19 לשטר מטען זה מציין כי אם יעדו הסופי של המטען מצוי במדינה שאינה ארץ המוצא,The Warsaw convention may apply .ו
24. איש מבעלי הדין לא הציג ראייה כלשהי ביחס למקום בו אבד המטען. אכן, מר פרוסט טען בסעיף 14 לתצהיר עדותו הראשית מיום 21.5.03 כי "המטען דנן לא אבד במהלך הטיסה אלא נמסר לנמען אחר, בלתי ידוע, עקב החלפה בין מטענים". אלא שבחקירתו הנגדית לא ידע הוא לומר כיצד הסיק את מה שנאמר בתצהירו (עמ' 54 שורה 23 ועמ' 55 שורות 1-4):
"ש. על סמך מה אתה אומר בסעיף 14 לתצהירך השני, שהמטען לא אבד במהלך הטיסה.נ
ת. עפ"י דיווח של DAL שיוצא מנתב"ג, המטען אמור להגיע לניו-יורק. במהלך הטיסה הוא לא אבד.
ש. היכן הוא כן אבד?
ת. במהלך הטיסה על פי דיווח של DHL המטען יצא"
גם מר שובה, עד הצד השלישי, אינו יכול להעיד אודות מה שאירע בנסיבות דנן למטען (עמ' 65 שורות 5-8). מנגד, אין חולק כי המטען נמסר לצד ג' בנתב"ג (עמ' 52 שורות 4-6) לשם העברתו לקליפורניה (שם,שורות 7-8).
25. סעיף 18 לאמנת ורשה, קובע כדלקמן:
(1) המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אבדן או היזק של כבודה רשומה או טובין, אם המקרה שגרם לנזק אירע תוך כדי ההובלה האווירית.
(2) ההובלה האווירית, כמשמעותה בפסקה הקודמת, כוללת את תקופת הזמן שבה מצויים הכבודה או הטובין בהשגחתו של המוביל אם בשדה התעופה, אם בתוך כלי הטיס ואם – במקרה של נחיתה מחוץ לשדה התעופה – בכל מקום שהוא.
(3) תקופת ההובלה בדרך האוויר אינה מקיפה כל הובלה ביבשה, בים או בנהר שבוצעה מחוץ לשדה התעופה. ואולם, אם נתקיימה אותה תובלה תוך כדי מילוי חוזה הובלה אווירית, לצורך טעינה, מסירה או העברה מכלי טיס לכלי טיס [היינו: שיטעון או transshipment. מ' י'] מניחים שכל נזק הוא תוצאה ממקרה שאירע תוך כדי ההובלה האווירית, כל עוד לא הוכח ההפך".
26. מסעיף 18 האמור ניתן ללמוד כי המוביל אחראי לנזק לכל המוקדם מן המועד בו מצוי המטען בהשגחתו (וראו פסק הדין בפרשת Royal Insurance Company of America v. Air Express International, 906 F. Supp. 218 (1995), בו נמסרו טובין ע"י שוגר למוביל יבשתי מטעם המוביל האווירי, הטובין הועברו למחסן המוביל האווירי בסמוך לשדה התעופה ושם אבדו). בפרשתנו, אין חולק כי המטען נמסר להשגחת הצד השלישי בנתב"ג. אין לדעת היכן אבד המטען, אך מנגד ברי שהדבר אירע לאחר שהמטען היה בהשגחתו. מכאן מסקנתי כי נוכח סעיף 18 (2) לאמנה אירע האובדן תוך כדי ההובלה האווירית. יתר על כן: ככל שמוטל על הצד השלישי להראות שהמטען אבד במהלך התובלה האווירית ולא בתובלה היבשתית (כסברת הנתבעת בסעיף 89 לסיכומיה), דומני כי נטל זה הורם ולו מן הטעם שאיש מן הצדדים לא ידע לומר שהאובדן אירע לאחר תום ההובלה האווירית במטוס גופו. לשון אחר: אין ראייה לכך שהמטען הגיע לניו-יורק, לאחר שהצד השלישי קיבל אותו בנתב"ג.
27. הנתבעת והצד השלישי נחלקו באשר לפרשנות החזקה הקבועה בסעיף 18 (3) לאמנה. אין צורך להכריע במחלוקת זו, מאחר ואין אני נזקק לחזקה האמורה (שעניינה בשאלת הובלה שבוצעה מחוץ לשדה התעופה). על כן, אין גם מקום וצורך לדיון במחיקת סיכומי צד ג', כפי שנתבקש ע"י הנתבעת.
28. משנקבע כי אמנת ורשה חלה בנסיבות העניין – נחרץ גורל ההודעה לצד שלישי לדחייה. טעמו של דבר הוא שההודעה לצד ג' הוגשה כחלוף 26 חודשים לערך לאחר האובדן, במקום שתוגש לכל המאוחר שנתיים לאחר האובדן כמצוות סעיף 29 (1) לאמנה. ההתיישנות נשוא אמנת ורשה (וכמוה – ההתיישנות על פי פקודת הובלת טובין בים), היא התיישנות מהותית, קרי: היא מפקיעה את זכות התביעה: ע"א 3512/01 Banco Exterior (Suiza) SAנ' Akcyjna Zegluga Polska Spolka ואח' (טרם פורסם. ניתן ביום 28.2.05).ב
29. התוצאה היא אפוא כדלקמן:
(א) התובענה כלפי הנתבעת מתקבלת ואני מחייב הנתבעת לשלם לתובעת 120,756 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.10.01 וכן הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך וכן שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, להיום.
(ב) ההודעה לצד ג' נדחית. הנתבעת תישא בהוצאות צד ג' בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך ובשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, להיום.
ניתן היום, 13 באפריל 2005 (ד' בניסן התשס"ה), בהעדר הצדדים.ו
מאיר יפרח – שופט
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
