פסק דין
התובעת, מ.ד. מידווסט בע"מ, עוסקת ביבוא ושיווק מוצרי הנעלה (להלן: "התובעת).
הנתבעת 1, איי. אפ אל – שילוח המאה ה- 21 בע"מ, עוסקת במשלוח מטענים כמשלח בינלאומי (להלן: "שילוח"). נתבע 2, מר אילן חסיד, הוא מנהלה.
נתבעת 3, לורן יבוא שיווק ומסחר נעליים, עוסקת בייבוא ובסחר בנעליים ("להלן: "לורן"). נתבע 4 מר אבנר פיימן, הוא מנהלה.
בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלה – האם הנתבעים גזלו סחורה, שהיתה בבעלותה של התובעת, והאם זכאית התובעת לפיצוי כספי בשל כך.
העובדות והטענות
עניינה של התביעה במשלוח נעליים, שהוזמן ונרכש על ידי לורן בסין, על פי שטר מטען שהוצא לטובתה (נספח א' לכתב התביעה). מלכתחילה הוצא שטר המטען על פי בקשת המוכרת בחו"ל ע"ש לורן ועל שם בנק הפועלים, המממן ונותן האשראי, כאמור בתצהירו של מר חסיד, מנהל התובעת.
אין מחלוקת, כי הבנק נחשב לבעלים של הסחורה, כל עוד לא שולמה תמורתה וכל עוד לא נמסר השטר המקורי לידי הגורם הזכאי לקבלו מידיו.
לדברי התובעת, שטר המטען שהוצא ע"ש לורן הושב למוכרת, ובמקומו הוצא שטר מטען חדש על שמה (נספח ג' לכתב התביעה). קדם לכך מכתב של בנק הפועלים, מיום 20.3.03, המודיע על החזרת שטר המטען שהוצא לטובת לורן, ועל ביטול מכתב האשראי שניתן על ידו (נספח ב' לכתב התביעה).
התובעת טוענת, כי חודש ימים לפני משלוח המכתב ע"י בנק הפועלים, כבר הוצאה הסחורה ממחסני המכס והועברה למחסני שילוח או לורן, בניגוד לדין, בלא כל מסמך או הודעה, ולמרות שתמורתה שולמה במלואה על ידי התובעת.
לדברי התובעת, זכויותיה בסחורה אינן שנויות במחלוקת, שכן, שטר המטען הנושא את שמה (מקור) מצוי בידה, ומהווה ראייה חד משמעית להיותה הבעלים היחידי בסחורה.
הנתבעים המיוצגים כחזית אחת טוענים, כי בעת ששילוח שחררה את הסחורה לידי לורן, בחודש פברואר 2003, לא היה לתובעת כל קשר אליה, לאור העובדה שרק בחודש מרץ הציע לה הספק בחו"ל לרכוש את אותה סחורה שנרכשה קודם על ידי לורן. טענה זו נסמכת על עדותו של מנהל התובעת עצמו, מר רונן דגמי, שאישר כי נודע לו בדיעבד, ששטר המטען הוצא לטובת התובעת, כאשר הסחורה כבר היתה בידי לורן.
למרות עדויותיהם הארוכות והמפותלות של הצדדים, וסיכומיהם המשתרעים על עמודים רבים, המחלוקת אינה סבוכה במיוחד, והיא מתמקדת בשאלות מתי, איך ומדוע רכשה התובעת את הסחורה בחודש מרץ 2003.
מועד רכישת הסחורה
אליבא דכולי עלמא, הסחורה הועברה לידי לורן בחודש פברואר 2003 - חודש ימים לפני שהוצא מכתב הביטול על ידי בנק הפועלים.
מנהל התובעת מר דגמי העיד, כי הדבר נודע לו בדיעבד, אך אין בכך כדי ללמד על חוסר תום לב של מי מהנתבעים כלפי התובעת, שכן במועד העברת הסחורה לא רכשה התובעת עדיין את הסחורה, ומעורבותה בעסקה לא היתה ידועה למי מהנתבעים.
במקום להפנות טענותיו כלפי הספק בחו"ל, שהתיימר למכור את הסחורה לתובעת, ויתכן שלא גילה את אוזנה כי הסחורה נמכרה קודם לכן לנתבעים, מנסה התובעת לגולל את האשמה על הנתבעים.
מצג שווא חוסר תום לב
כל כולה של התביעה נסמכת על הטענה, כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב כלפי התובעת, בעת שקיבלו את הסחורה לחזקתם. התובעת אינה טוענת כלפי המשך החזקת הסחורה על ידי הנתבעים, עד עצם היום הזה, ובתביעתה לא דרשה כי הסחורה תועבר לידיה.
בסיכומיו טוען ב"כ התובעת, כי הסחורה נמסרה לידי לורן עוד בפברואר 2003 על ידי שילוח, "בחוסר תום לב מובהק ותוך גרימת נזקים חמורים לתובעת" (סעיף 45). לא בכדי, הצטמצמה כל אמירתו של ב"כ התובעת למשפט קצר זה, כאשר מיד לאחריו פתח במסכת של טיעונים, לגבי שווי הסחורה ונזקיה הנטענים של התובעת.
ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו, כי הנתבעים לא יכלו לצפות שצד ג' כלשהו "ייכנס לתמונה", וכי היצרן יעז להציע את הטובין לצד ג', בעוד הוא מנהל עם לורן מו"מ להפחתת מחיר הטובין. עוד נטען, כי מדובר בנעליים שהוזמנו במיוחד עבור לורן, על פי מודלים שסופקו על ידה, אך בשל איכותן הירודה התנהל מו"מ עם היצרן לגבי המחיר.
מקובלת עלי טענת הנתבעים, כי שחרור הטובין על ידי שילוח נעשה בתום לב, כדי לאפשר בדיקת הסחורה, כעולה מתכתובת שנוהלה עם היצרן בסין (נספח ו' לתצהירו של מר אבנר פיימן). אמנם, הבנק ביטל את האשראי והחזיר את המסמכים המקוריים ליצרן, בחודש מרץ 2003, אך בכך אין כדי ללמד על חוסר תום לב מצד הנתבעים כלפי התובעת. לכל היותר, מדובר בחוסר תום לב כלפי היצרן בסין, שאינו צד לתביעה, ויתכן שלא זכה לקבל את מלוא התמורה המוסכמת מאת הנתבעים.
אין מחלוקת, כי רק בתאריך 2.4.04 פנתה התובעת ללורן במכתב, והודיעה לה כי רכשה את הנעליים מהיצרן בסין, כמפורט בשטר המטען שהוצא על שם התובעת.
על פי התיאור העובדתי דלעיל, אין ספק כי הנתבעים היו רשאים וזכאים לשחרר את הסחורה וליטול אותה לחזקתם. התובעת לא "נכנסה לתמונה" באותה עת, גם על פי גרסתה. אין בסיכומיו הארוכים של ב"כ התובעת, המתייחסים בפרוטרוט לאופן שחרורה של הסחורה על ידי הנתבעים, או להתחשבנות לגבי אופן תשלום תמורתה ע"י הנתבעים ליצרן בסין, כדי להקים לתובעת עילה כלפיהם.
נשוב ונזכיר: מדובר באירועים שאירעו לפני שהתובעת רכשה את הסחורה, על פי טענתה היא. בין אם הטובין מצויים כיום בידי לורן ובין אם לאו, אני מקבלת את טענתם של הנתבעים, כי לא פעלו בחוסר תום לב כלפי התובעת, בעת ששחררו את הטובין לחזקתם, בחודש פברואר 2003, ולכן אין עליהם לפצותה על נזקיה הנטענים.
לפיכך, אין יסוד לתביעתה של התובעת.
נזקי התובעת
ב"כ הנתבעים טען לחילופין ובנוסף, כי התובעת לא הוכיחה כי שילמה עבור הסחורה את התמורה הנטענת על ידה בסך 29,000$. לדבריו, היצרן שלח לתובעת חשבונית בסך של 5,967$ בלבד, אך לא הוכח אפילו תשלומו של סכום זה.
ככל שעדויות הצדדים נועדו ללמד על הנזק הנטען, נראה כי העדים מטעם שני הצדדים לא דייקו, בלשון המעטה, בתיאוריהם.
מנהל התובעת לא נידב את האמת במלואה. במהלך חקירתו הנגדית נדרש שוב ושוב להציג קבלה, המעידה על תשלום התמורה במלואה לספק בסין, ולא עלה בידו לעשות כן. לדבריו, ביצע את התשלום בהעברה בנקאית, אך אין בידיו אישור על כך (ע' 4-6).
מר דגמי ביקש לסמוך טענותיה של התובעת על מכתב של היצרן (נספח ד' לכתב התביעה), המפרט את התמורה המוסכמת אך אינו מהווה ראיה לתשלומה, כפי שטען ב"כ הנתבעים בסיכומיו.
מנהל שילוח, מר חסיד, אישר בתמליל שיחה מוקלטת, כי הסחורה שוחררה על ידי שילוח, וכי שיקר קודם לכן בענין זה למנהל התובעת (ע' 20). מנהל לורן, מר פיימן, אישר כי מדובר במודלים של נעליים שהועתקו על ידו ללא רשות מדגם איטלקי (ע' 43) ותמורתן לא שולמה במלואה ליצרן הסיני (ע' 74).
הנה כי כן, אין בידינו ראיה המעידה, כי אכן נקשרה עסקה ממשית עם היצרן בסין, ותמורתה שולמה במלואה על ידי התובעת או על ידי הנתבעים. אך, לאור העובדה שהיצרן עצמו אינו צד לתביעה, אינו מקום להפליג בבירור מחלוקת עובדתית זו. מערכת היחסים בין התובעת לבין הנתבעים היא החשובה לענייננו, שכן עליה נסמכת הטענה בדבר נזקיה של התובעת. בסיכומי התשובה לא מצא ב"כ התובעת לנכון להתייחס לטענה המרכזית, לפיה לא הוכח כלל כי התובעת שילמה עבור הסחורה. ב"כ התובעת אף לא מצא לנכון לפרט, מה טעם ראתה התובעת לגולל את האחריות לנזקיה הבלתי מוכחים על הנתבעים דווקא, למרות שהיו רשאים לנהוג מנהג בעלים בסחורה, לפני שהתובעת התקשרה בהסכם כלשהו עם היצרן בסין.
הנה כי כן, התביעה קרסה ולכן אני דוחה אותה.
אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.
ניתן היום 5.3.06
ד"ר דפנה אבניאלי, שופטת
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
