פסק דין
1. המדובר בתביעה כספית שהוגשה במקור כתביעה בסדר דין מקוצר על-ידי חברת גב ים למחסני ערובה בע"מ (להלן: "התובעת והנתבעת שכנגד") כנגד מרצפון תעשיות בע"מ (להלן: הנתבעת והתובעת שכנגד) בגין חוב דמי אחסנה ותביעה שכנגד שהוגשה על-ידי התובעת שכנגד כנגד הנתבעת שכנגד בגין חיובי דמי אחסנה ביתר.
התובעת טוענת כי הנתבעת חייבת בגין שימוש בשירותי אחסון של התובעת סך של 259,219 ₪. התובעת שכנגד טוענת כי הנתבעת שכנגד חייבת לה סך 466,412 ₪ בגין חיובי יתר שחייבה אותה הנתבעת שכנגד.
בתאריך 2/3/04 הגישו ב"כ הצדדים הודעה בדבר הסכמה דיונית שהושגה ביניהם לפיה מוותרים הצדדים על חקירת המצהירים ועל כן נפנו הצדדים לכתיבת סיכומיהם.
2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
2.1. התובעת מנהלת מחסן רישוי כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת המכס, ואילו הנתבעת מייבאת אריחים מסוג גרניט פורצלן.
2.2. במהלך שנת 1993 נקשרו הצדדים בהסכם שעניינו אחסנת סחורה שיובאה על-ידי הנתבעת במחסני התובעת. במסגרת ההסכם הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת תשלם לתובעת דמי אחסנה חודשיים בשיעור של 0.7% מערך הסחורות שיאוחסנו באותו חודש בצירוף של 10 ₪ בגין כל אחסון צמודים למדד המחירים לצרכן ובתוספת מע"מ.
2.3. הצדדים פעלו על הסדר התשלום עד לשנת 1996. במהלך שלוש שנים נשלחו לנתבעת חשבוניות לתשלום לפיהן חוייבה הנתבעת לשלם לתובעת דמי אחסנה בהתאם לשיטת התשלום הנ"ל כאשר ערך הסחורה ממנו נגזרים דמי האחסנה חושב על-ידי התובעת לפי ערך הסחורה בעת יציאתה ממחסן הערובה ואשר כולל גם תוספת מס קניה, היטלים, אגרות, מע"מ ואגרת מחשב.
2.4. במשך כל התקופה שמשנת 1993 ועד לשנת 1996 לא הועלו על-ידי הנתבעת טענות כנגד שיטת התשלום ו/או נכונות החיוב בחשבוניות שנתקבלו אצלה לתשלום ואלה נפרעו על ידה. בסוף שנת 1996 התקיימו דיונים בין הצדדים על רקע פיגור בתשלומי הנתבעת ומתוך רצונה של הנתבעת לשנות את שיטת החיוב אשר היתה נהוגה עד לאותו מועד בין הצדדים. בתום הדיונים שנערכו בין הצדדים נמחק הסך של 16,922 ₪ מהסך הכללי של חוב הנתבעת והוצאה בגין כך חשבונית מס וחשבונה של הנתבעת אצל התובעת אופס. כן נקבעה על-ידי הצדדים שיטת חיוב חדשה החל מיום 1/12/96 ולפיה תשלם הנתבעת לתובעת עבור אחסון משטח קרמיקה סך בשקלים השווה ל-5.5 דולר של ארה"ב ועבור שינוע של המשטח סך בשקלים השווה ל-2.5 דולר של ארה"ב.
2.5. במהלך שנת 1997 נתגלעו מחלוקות בין הצדדים ביחס לחיובי התובעת ובעקבותיהן הפסיקה הנתבעת לאחסן סחורות חדשות במחסני התובעת. התובעת סירבה תחילה לשחרר את הסחורה שנמצאה במחסניה מכוח טענת ערבון ומאוחר יותר במהלך ההליכים בתיק בתאריך 25/7/00 הגישה בקשה לעיקול הסחורה שנותרה להבטחת תביעתה הכספית, בקשה לה נעתרה כב' הרשמת פומרנץ בתאריך 31/7/00.
3. תמצית טענות התובעת:
3.1. התובעת טוענת כי הנתבעת לא כיבדה את התחייבויותיה ונותרה חייבת לה סך של 150,444 ₪ בעבור סחורה אשר אוחסנה והוצאה ממחסני התובעת לאחר תאריך 1/12/96. כן טוענת התובעת כי הנתבעת חייבת לה סך של 96,180 ₪ עבור סחורה המאוחסנת במחסן הערובה וסך 10,706 ₪ עבור סחורה המאוחסנת במחסן החופשי.
3.2. התובעת טוענת כי כוונת הצדדים לגבי תשלום שבעה פרומיל מערך הסחורה השתקפה בחשבונות שנשלחו לנתבעת ואשר שולמו על ידה ללא מחאה מצידה. לטענתה, אופן החיוב בו חוייבה הנתבעת הוא האופן המקובל והנהוג בשוק ודרך החיוב אף צויינה בצורה ברורה בקבלות. לטענתה, האופן בו נערכו החיובים היה גלוי והנתבעת הגישה את התביעה שכנגד בכדי לכסות על מחדליה שלה. התובעת טוענת כי התנהגותה של הנתבעת יצרה מחסום של מניעות ולכן הנתבעת מושתקת מלטעון כי החיובים בהם חוייבה במשך למעלה משלוש שנים היו שגויים. התובעת טוענת כי בהתנהגותה במהלך השנים יצרה הנתבעת מצג לפיו אין היא חולקת על שיטת החיוב.נ
3.3. התובעת טוענת כי הנתבעת החלה לפגר בביצוע תשלומים כבר בסוף שנת 1995 כך שעד סוף שנת 1996 היא צברה חוב בסך של 116,922.98 ₪. לטענתה, הנתבעת ערכה בחינה מדוקדקת של החיובים, אך חיפושיה העלו חרס ולא נמצאו חיובים לא מוצדקים. התובעת טוענת כי הסכימה ללכת לקראת הנתבעת ולמחוק לה סך של 16,922 ₪ מחובה ואת היתרה שילמה הנתבעת. לטענתה, כרטיסה של הנתבעת לא אופס מעולם ולכן אין לקבל הטענה לפיה הנתבעת אינה חייבת לשלם בעבור אחסנת סחורה שאוחסנה טרם נקבעה תקופת ההתקשרות השנייה.
התובעת טוענת כי אף מתצהירו של מנהל הנתבעת עולה כי האיפוס היה לגבי חובה של הנתבעת כפי שהוא מופיע בספרי החשבונות ומכאן שלטענת התובעת האיפוס בספרי החשבונות אינו מתייחס לדמי אחסנה עבור סחורה שטרם נמשכה במועד הנ"ל ממחסני התובעת. סחורה שאוחסנה במחסני התובעת עובר ליום 1/12/96 ונמשכה לאחר יום זה חוייבה על פי שיטת החיוב השניה עליה הסכימו הצדדים.
3.4. התובעת טוענת כי הנתבעת חייבת לה בגין דמי אחסנה שלא שולמו סך של 259,219 ₪.
4. תמצית טענות הנתבעת:
4.1. הנתבעת טוענת כי בהתקשרותה עם התובעת היה חידוש בתחום האחסנה במחסני הערובה, שכן הנתבעת הסכימה שהסחורה שלה תאוחסן בשטח פתוח וזאת מן הטעם שהסחורה שאחסנה במחסני התובעת כללה משטחי קרמיקה אשר אינם ניזוקים מגשם או שמש. לטענתה, הסיבה שהתקשרה עם התובעת בדרך זו היתה במטרה שדמי האחסנה שתשלם יהיו נמוכים מאלו המשולמים בעבור אחסנה במקום מקורה.
4.2. הנתבעת טוענת כי כוונת הצדדים היתה כי הנתבעת תשלם לתובעת שבעה פרומיל מערך הסחורה אשר יובאה לארץ. לטענתה, כוונה זו עולה בבירור מן הסעיפים בהסכם אשר עוסקים בעניין "ערך הסחורה" ואשר קובעים מפורשות כי מדובר במחיר הסחורה נטו, שכן הסעיפים עוסקים בערכה המוצהר של הסחורה. לטענתה, פרשנות שונה תביא לידי כך שהנתבעת תשלם כפל תשלום מע"מ. לדבריה, בהתבסס על הוראות פקודת המכס ודיני חוזה הובלה וביטוח ימי ניתן ללמוד חד-משמעית כי ערכה המוצהר של סחורה הוא הערך נטו שלה. הנתבעת טוענת כי על פי ההסכם הסחורה תבוטח עד לערכה המוצהר אלא אם תידרש התובעת מפורשות על-ידי המפקיד שלא לעשות כן. כמו כן טוענת הנתבעת, כי אף אם ניתן לפרש את ההסכם באופן שונה, הרי שיש להעדיף את הפרשנות המטיבה עמה וזאת לאור העובדה שהתובעת ניסחה את החוזה.
4.3. לדבריה, צורת הגבייה השתנתה עקב פגישת מנהלה של הנתבעת עם סמנכ"ל התובעת וזאת עקב תחושתו של מנהל הנתבעת כי החשבונות אשר נשלחו אליה על-ידי התובעת היו גבוהים מדי. הנתבעת טוענת כי במועד הנ"ל התובעת איפסה את כרטיסה אצל התובעת. לטענתה, נכון לחודש ינואר 1998 היא נותרה חייבת לתובעת סך של 15,221 ₪.
4.4. הנתבעת טוענת כי רק לאחר הגשת תביעת התובעת לנתבעת התברר לה כי התובעת גבתה ממנה שבעה פרומיל מערך הסחורה לאחר שחרורה מהמכס ולא מערכה עם הגעתה לארץ. מכאן, שהתובעת חייבה אותה לפי ערך סחורה היקר ב-60% מהערך לפיו היה צריך להערך החיוב. הנתבעת טוענת כי בהתאם לחישוב שערכה לאחר בדיקה מדגמית של 13 חיובים ששלחה אליה התובעת היא גילתה כי בכדי לגלות את ערך הסחורה הנכון יש להכפיל את סך החיובים שנשלחו אליה במקדם של 0.372548. הנתבעת טוענת כי לפי עקרון זה גילתה כי התובעת חייבה אותה חיוב יתר בסך של 483,256 ₪.
הנתבעת טוענת כי אף אם במשך למעלה משלוש שנים היא שילמה חשבונות שנעשו בהתבסס על ערך הסחורה ברוטו, הרי שעדיין ניתן לחייב את התובעת להשיב לנתבעת סכומים ששולמו לה בטעות. לטענתה, לאור דרך התנהלות החשבונות בינה ובין התובעת היה זה אך טבעי שיקח זמן עד אשר הנתבעת תבחין בטעויות החיוב שנעשו על-ידי התובעת.
4.5. הנתבעת טוענת כי אין בכוחה של התובעת לתבוע אותה בגין סחורה המאוחסנת במחסן הערובה ובמחסן החופשי. לדבריה, מדובר בסכומים שהתגבשו בתקופה שבין הגשת כתב התביעה וכתב התביעה המתוקן ולטענתה החיובים הנ"ל נוגדים את הוראות הדין, לרבות פקודת המכס, ולכן לא ניתן לתבוע סכומים אלו. לגרסת הנתבעת, על פי סעיף 81 לפקודת המכס טובין חבי מכס המאוחסנים במחסן רישוי יש לשלם עליהם מכס תוך שנה מיום אחסנתם אלא אם הרשה המנהל לאחסנם תקופה ארוכה יותר. לדבריה, לאור העובדה שעל פי פקודת המכס ותקנותיה תקופת אחסנה לא תעלה על שלוש שנים בכפוף לאישור מנהל המכס ולכן לטענתה תביעת הסכומים הנ"ל נגועה באי חוקיות.
4.6. הנתבעת טוענת כי היא מקזזת את חובה בסך של 16,884 ₪ כלפי התובעת ומכאן שחובה של התובעת כלפיה עומד על סך של 466,412 ₪ בצירוף הצמדה וריבית. הנתבעת טוענת כי אף אם לא תתקבל טענתה לגבי חיוב היתר שנעשה על-ידי התובעת, הרי שיש לקבל את טענתה לפי כרטיסה אופס ביום 1/12/96 ולכן יש להפחית סך של 116,922.98 ₪ מהחיוב.
5. מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של מר אלברט קוניצר - מנהל החשבונות של התובעת, ומר אלימלך רייף - מנהל מחסני הערובה של התובעת.
מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר מיכה זינמן - מנהל הנתבעת, והגב' מאיה כהן - האחראית על אחסנת סחורה של הנתבעת במחסני התובעת.
לנוכח הסכמתם הדיונית של הצדדים, לא נחקרו המצהירים על תצהירם.
6. לנוכח המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים אדון תחילה בתביעתה הנגדית של הנתבעת, דהיינו, בשאלה האם נפל דופי בשיטת החיוב שהחילה התובעת על פי הסכמת הצדדים משנת 1993 ועד ליום 1/12/96 והאם אכן גבתה תשלומים ביתר מן הנתבעת. בהמשך אדון ביתרת התשלום שחייבת הנתבעת לתובעת ממועד שינוי שיטת החיוב ביום 1/12/96 ובגובה החוב שהתגבש עד להגשת כתב התביעה המתוקן.
7. דיון:
הנתבעת מציינת בסעיף 6 לתצהיר מנהלה, מר מיכה זינמן, כי
"אני ומר אלימלך סיכמנו, כי חב' מרצפון תשלם לחב' גב-ים סך של 7 פרומיל לחודש מערך הסחורה המאוחסנת, וישולם עוד סך של 10 ₪ עבור כל אחסון (להלן - שיטת החיוב הראשונה)".ב
הסכמה זו כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו של מנהל הנתבעת אינה כשלעצמה מלמדת כלל על בסיס החיוב, קרי: האם החיוב יבוצע על פי ערך הסחורה בנמל המוצא בחו"ל או האם ערך הסחורה יחושב לפי ערך הסחורה בעת שחרורה מן המכס, סך הכולל היטלים נוספים, לרבות מס קניה, מע"מ ואגרת מחשב.
הנתבעת מפנה הן בתצהיר מנהלה מר מיכה זינמן והן בסיכומיה לסיכום בכתב אשר לטענתה העלה את הסכמתם של הצדדים על הכתב, נספח א' לתצהיר מנהלה אשר אמנם מתייחס להתקשרות שהיתה בין חברת גב ים וחברת צפון פלסט, אולם זהה בנוסחו לסיכום בכתב שנקשר בין התובעת והנתבעת, אלא שזה האחרון לא אותר.
שבתי ועיינתי במסמך ואולם לא עלה בידי לאתר תניה כלשהי הרלבנטית להסכמת הצדדים ביחס לתעריף שנקבע על-ידי הצדדים בכל הנוגע לשירותי האחסנה לתקופה הראשונה שבין שנת 1993 ועד ליום 1/12/96 ואשר יש בו משום ביטוי להסכמת הצדדים הנטענת על-ידי שני הצדדים באשר לתעריף דמי האחסון. בפרט לא מצאתי במסמך מענה כלשהו לטענת הנתבעת לפיה הוסכם בין הצדדים כי החיוב יהיה על בסיס של 0.7% מהערך המוצהר של הסחורה לחודש.
8. מנגד עיינתי בדוגמאות של חשבוניות שנשלחו על-ידי התובעת לנתבעת משנת 1993 ועד ליום 1/12/96 ואשר צורפו לתצהירו של מר אלברט קוניצר, מנהל החשבונות של התובעת בנספח א'. עיון בחשבוניות מעלה כי התובעת פירטה בצורה מאירת עיניים את שיטת החיוב הנהוגה בגוף החשבונית. התובעת ציינה כבסיס לחיוב בעמודות נפרדות הן את מחיר הסחורה, הן את החיוב בהיטלים החלים על הסחורה והן את סך החיוב הכולל החל וכן ציינה התובעת בחשבוניותיה את החיוב במע"מ.
9. חרף העובדה שחשבוניות אלה הועברו לידי הנתבעת לתשלום באופן שוטף במהלך השנים 1993 ועד 1996, הרי גם אין מחלוקת כי אלה נפרעו על ידה תוך 30 יום מיום שחרור הסחורה ממחסני הערובה כאשר בכל התקופה הרלבנטית ועד לשלהי שנת 1996 לא העלתה הנתבעת כל מחאה ו/או הסתייגות כלפי חשבוניות אלה אשר מעיון קל בהן ניתן ללמוד בנקל כי החיוב של 0.7% מערך הסחורה לחודש כולל בחובו גם את מרכיב ההיטלים.
10. יתר על כן, כאמור בתצהירו של מנהל הנתבעת, מר מיכה זינמן, במהלך שנת 1996 פנתה אליו גב' מאיה כהן, מי שהיתה אחראית אצל הנתבעת על הטיפול באחסנת סחורות הנתבעת אצל התובעת לנוכח חשש שהתגבש אצלה כי חשבונות התובעת גבוהים מן האומדן שנמסר לה על-ידי מנהלה מר מיכה זינמן. בעקבות האמור התקיימו פגישות ודיונים בין התובעת והנתבעת ובמהלך פגישה אחת כמצויין בתצהירו של מנהל הנתבעת, מר מיכה זינמן, בסעיף 10, נכח אף הוא בפגישה עם סמנכ"ל הנתבעת, מר נח אבירם, ובמסגרתה הועלו טענות הנתבעת ביחס לגובה החשבונות.
מן האמור בסעיף 10 לתצהיר מנהלה של הנתבעת וכאמור בסעיף 6 לתצהיר מנהל החשבונות של התובעת, עולה כי במפגשים שהתקיימו בין הצדדים לא עלתה כלל טענת הנתבעת לפיה לא היתה התובעת זכאית לכלול בבסיס החיוב גם את יסוד ההיטלים למרות שמעיון גם בחשבונות עולה כי אלה עמדו על כ-1/3 מבסיס החיוב וצויינו, כאמור, בנפרד בחשבוניות.
אמנם מנהל הנתבעת, מר מיכה זינמן, טוען בתצהירו כי "לא הבנתי כי שווי הסחורה הינו גבוה בשל העמסת האגרות והמיסים" והוא אף לא נחקר על תצהירו לנוכח הסכמת הצדדים. יחד עם זאת, לא אוכל לקבל טענתו זו של מר מיכה זינמן. מעיון קל בחשבוניות שהוצאו על-ידי התובעת עולה, כאמור, מפורשות כי ההיטלים נכללו בבסיס החיוב וצויינו ככאלה בעמודה נפרדת ונוספת על פני שווי הסחורה ועל כן טענת הנתבעת, לפיה חלקה על גובה החיוב אך לא יכלה להיווכח בחיובה בהיטלים חרף העובדה שקיימה דיונים פנימיים ודיונים עם נציגי התובעת בנדון, אינה סבירה.
זאת ועוד, מתצהיריהם של מר מיכה זינמן ומר אלברט קוניצר עולה כי במהלך כל הדיונים לא העלתה הנתבעת טענה כלשהי ביחס לבסיס החיוב הכולל גם היטלים ובסוף אותם דיונים הגיעו הצדדים להסכמה נוספת לפיה תסכים התובעת למחוק לנתבעת סך של 16,922 ₪ מגובה חיוביה עד לאותו מועד, הנתבעת שילמה את יתרת החוב, כרטיסה של הנתבעת אופס והחל מיום 1/12/96 הונהגה שיטת חיוב שונה לפיה תשלם הנתבעת לתובעת סך בשקלים חדשים השווה ל-5.5 דולר ארה"ב לחודש עבור אחסון משטח קרמיקה ועבור שינוע של משטח סך בשקלים חדשים השווה ל-2.5 דולר של ארה"ב.
11. בבחינת אומד דעתם של הצדדים ניתן ואף מקובל להתייחס לנסיבות מאוחרות לכריתת הסכם, לרבות במהלך קיום ההסכם ולאחריו (ראה ע"א 694/69 רפאל מגידו נ' "דיור חן" חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח', פ"ד כד(2) 6, עמ' 9). בתי המשפט אף נאותו לא פעם להתגבר על העדר מסוימות בחוזה באמצעות השלמה המבוססת על התנהגות הצדדים לאחר כריתת החוזה (ראה ע"א 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה נ' מקסימה המרכז, פ"ד מז(2) 642 וראה גם ד. פרידמן נ' כהן, חוזים, חלק א', אבירם, תשנ"א, עמ' 277).
סבורני כי העובדה שהנתבעת פרעה את חשבונות התובעת במשך שלוש שנים ללא כל מחאה, לא העלתה את הטענה שהועלתה על ידה בכתבי טענותיה במהלך הדיונים שהתנהלו בין הצדדים ואף הסכימה בתאריך 1/12/96 לשלם את יתרת החוב בניכוי סך של 16,922 ₪ ולאיפוס החוב בעקבות כך, מצביעה על כך ששיטת החיוב שהונהגה על-ידי התובעת התיישבה עם הסכמת הצדדים ואומד דעתם בעת ההתקשרות בהסכם.
12. שבתי ועיינתי בטענות הנתבעת לעניין אומד דעתם של הצדדים הן על בסיס טענות סובייקטיביות והן על בסיס טענות אובייקטיביות שהועלו על ידה בטיעוניה, אולם לא ראיתי לקבלן הן לנוכח האמור לעיל והן מטעמים נוספים שיפורטו להלן, ובכל מקרה, סבורה אני כי הנתבעת לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה בדין האזרחי להוכחת טענתה בדבר אומד דעתם של הצדדים הנטען על ידה.
עצם העובדה כי על פי הוראות התנאים הכלליים אשר נוסחו על-ידי התובעת נקבעו כללי ביטוח לפיהם תבטח התובעת את הסחורה בהעדר דרישה אחרת של המפקיד לערך המוצהר של הסחורה כאשר המפקיד רשאי לבטח הסחורה בעצמו ובלבד שימציא אישור לתובעת על ביטוח הסחורה בערך הטובין ובתוספת המיסים החלים עליה (הוראות 6 ו-7 לתנאים הכלליים), אין בה כדי להשליך על תעריפי האחסנה שהוסכמו על-ידי הצדדים ואשר ביטוי להם לא ניתן, כאמור, לדלות מן הכתב ואשר במסגרתם לא נקבו הצדדים במונח "ערך מוצהר".
יתר על כן, הנתבעת בטיעוניה מבקשת לייחס להסכם שנקשר בין הצדדים באשר לדמי האחסנה כי שווי הסחורה לצורך החיוב הינו ערכה המוצהר של הסחורה, אלא שעיון בתצהירי הצדדים, לרבות בתצהירו של מנהל הנתבעת, מר מיכה זינמן, אינו מאזכר מונח זה ומכאן שנשמט הבסיס לנסיונות הפרשנות של הנתבעת ללמוד מן המונח הנ"ל ו/או המסמכים כי נקשר בין הצדדים הסכם על בסיס מונח זה אשר משמעותו לדידה של הנתבעת הינו כי שווי הסחורה לצורכי חיוב הינו שווי הסחורה נטו כפי שהוצהר על-ידי הנתבעת עם כניסתה למחסני הערובה של התובעת בלא חיוב במיסים והיטלים.
13. לא ראיתי גם לקבל את הפניותיה של הנתבעת לדיני הביטוח הימי. אמנם התנאים הכלליים אשר נוסחו על-ידי התובעת מתייחסים לביטוח הסחורה, אולם המדובר בביטוח אלמנטרי, ביטוח נגד סיכוני אש וממילא פוליסת הביטוח המוצאת על-ידי התובעת ביחס לסחורה המאוחסנת במחסן הערובה אינה פוליסת ביטוח ימי. לפיכך לא ראיתי זיקה בין הוראות הביטוח הימי וענייננו, מה גם שבהעדר מסמך בכתב המגבש את הסכמת הצדדים לא ניתן להתחקות אחר השימוש המילולי שעשו בו הצדדים בעת התקשרותם בהסכם ושני הצדדים כאמור בתצהיריהם לא נקבו במונח "ערך מוצהר".
14. אוסיף ואציין כי עצם הצהרתו של מנהל הנתבעת בסעיפים 4 ו-5 לתצהירו כי בכוונת הנתבעת היה להוזיל את תעריפי האחסון בהתקשרותה של הנתבעת עם התובעת אין בה כשלעצמה כדי לשנות את דעתי. מרבית המתקשרים בהסכם לשכירת שירותי אחסון מבקשים לשלם את המחיר המינימלי האפשרי, אולם מכאן לא ניתן ללמוד על אומד דעתם של הצדדים בעת ההתקשרות ולראות בטענה שהועלתה על-ידי הנתבעת לראשונה במסגרת כתבי הטענות שהוגשו על ידה כמבססת את אומד דעתם של הצדדים בעת ההתקשרות בהסכם חמש שנים מוקדם יותר ושעה שהצדדים במהלך כל שנות קיום ההסכם נהגו על פי שיטת החיוב שבוצעה על-ידי התובעת בלא העלאת הסתייגות כלשהי מטעם הנתבעת ונציגיה.
15. לא ראיתי גם לקבל את טענת הנתבעת לפיה בעת שהוסכם בין הצדדים על איפוס כרטיסה של הנתבעת בתאריך 25/12/96 הסכימה התובעת גם לבטל את כל חיובי דמי האחסנה העתידיים אשר אמורים להשתלם על-ידי הנתבעת עם שחרור עתידי של הטובין אשר הופקדו במחסני הערובה של התובעת במהלך השנים 1993 ועד 1996 ואשר טרם שוחררו עד למועד 25/12/96.
טענתה זו של הנתבעת אינה מתיישבת כלל עם מכתבה של התובעת מיום 25/12/96 אשר הוצא בעקבות הדיונים שהתנהלו בין הצדדים ואשר דן בתעריפי אחסון אשר יחולו החל מיום 1/12/96 ואשר מעבר לזיכוי האמור שניתן לנתבעת על סך של 16,922 ₪ והמוצא ביטוי בנספח ב' לתצהירו של מר אלברט קוניצר לא צויינה ולו במילה הסכמתה של התובעת למחול ו/או לוותר על חיובי טובין אשר טרם שוחררו ממחסן הערובה של התובעת. חזקה על הנתבעת, שהינה אף היא גוף מסחרי, כי אם היו הצדדים מגיעים להסכמה כאמור היתה היא דואגת לכל הפחות להעלותה על הכתב.
יתר על כן, החשבוניות אשר הוצאו לנתבעת במהלך שנת 1997 ואשר התייחסו לטובין שהופקדו במחסני התובעת לפני שנת 1997 כוללות חיוב מפורט תוך ציון מועדי החיוב ומהן יכלה הנתבעת ללמוד בנקל כי החיוב הינו ממועד ההפקדה עובר ליום 29/12/96 וחרף האמור לא העלתה הנתבעת בזמן אמת כל הסתייגות לכך ואף לא הובא לעיוני מסמך כלשהו ממנו ניתן ללמוד על מחאתה של הנתבעת בהקשר הנדון ו/או בכלל.
עצם העובדה שהמצהיר מטעם התובעת, מר אלברט קוניצר, ציין בסעיף 8 לתצהירו כי כרטיסה של הנתבעת אופס החל מיום 1/12/96 אין בה כדי לשנות מדעתי. הן לשונית והן עניינית ברור שהכוונה היא לאיפוס כרטיס החיוב ואין ללמוד מכך על הסכמה לויתור מצידה של התובעת על דמי אחסון המגיעים לה ביחס לטובין של הנתבעת אשר לא שוחררו ממחסני הערובה של התובעת עד ליום 1/12/96 ואשר הנתבעת התעתדה לשחררם בהמשך.
מסקנתי זו מתיישבת גם עם האמור בתצהירו של מנהל הנתבעת, מר מיכה זינמן, בסעיף 12 לתצהירו לפיהם:
"מר אבירם הודיע לי, כי חב' גב-ים תמחק את יתרת חובה של מרצפון לגב ים כפי שמופיעה בספרי גב-ים, ומרגע זה תחל התחשבנות חדשה, לפי שיטת חישוב חדשה אשר תהא בתוקף החל מיום 01.12.1996. לגבי סחורה אשר נמצאה".
אמירה זו של מנהל הנתבעת, אשר משקפת את סיכום הדברים בין הצדדים, אינה מתיישבת ועומדת בסתירה חזיתית לדבריו המאוחרים יותר של מנהל הנתבעת בסעיף 13 לתצהירו לפיהם:
"אין לשלם עבור סחורה אשר נכנסה למחסנים של חברת גב ים קודם לשיטת החיוב החדשה".
16. מן המקובץ עולה, איפוא, כי הנתבעת לא הוכיחה כי חוייבה על-ידי התובעת בחיובים ביתר ועל כן דין התביעה שכנגד שהוגשה על-ידי הנתבעת להידחות.
לאור קביעתי זו נותר, איפוא, לדון בתביעתה של התובעת הנוגעת לדמי אחסנה אשר לא שולמו לתובעת החל משנת 1997 ועד להגשת כתב התביעה המתוקן.ו
17. מסעיף 10 לתצהירו של מר אלימלך רייף, מנהל מחסני הערובה של התובעת, עולה כי מעת ששונתה שיטת התשלום בחודש דצמבר 1996 נשלחו לנתבעת על-ידי התובעת חשבוניות לתשלום בגין אחסנה שביצעה שנתבעת במחסני התובעת. העתקי החשבוניות צורפו כנספחים לתצהיר וסומנו ד/1-ד/195. סך החשבוניות הנ"ל הסתכם בסך של 231,179 ₪ ומתוכן שילמה הנתבעת בפועל סך של 105,440 ₪ בלבד ונותרה לפיכך חייבת סך של 125,739 ₪ בערכם הנומינלי.
מאחר והנתבעת בסיכומיה לא חלקה על נכונותן של החשבוניות המתייחסות לתקופה הנ"ל ומיצתה טענותיה בטענות שהועלו בתביעה הנגדית וביחס לאיפוס החשבון לפי הסכם הצדדים מיום 29/12/96, ראיתי לחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 125,739 ₪ כשהוא משוערך למועד הגשת כתב התביעה המקורי (24/11/98) ועומד על סך של 134,686 ₪.
18. במסגרת כתב התביעה המתוקן שהוגש בתאריך 7/9/99 נתבע גם הסך של 106,886 ₪ בגין דמי אחסנה שלא שולמו עבור סחורות אשר אוחסנו במחסני הערובה של התובעת ואשר לא נמשכו עד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן.
הסך של 106,886 ₪ מורכב משני סכומים: חוב בגין סחורה שאוחסנה במחסן הערובה בסך של 96,180 ₪ וחוב בגין סחורה המאוחסנת במחסן החופשי בסך של 10,706 ₪.
הנתבעת טוענת כי במעשי התובעת דבקה אי חוקיות ועל כן אין לחייב את הנתבעת בתשלום הנ"ל. בהקשר זה מפנה הנתבעת להוראת סעיף 81 לפקודת המכס הקובע:
"טובין חבי-מכס המאוחסנים במחסן רישוי, המכס עליהם ישולם תוך שנה אחת מיום שהוחסנו לראשונה, אם לא הרשה המנהל להחסינם תקופה ארוכה יותר".
כן מפנה הנתבעת לפרוטוקול שהוצא במהלך חודש יולי בפגישה שנערכה בין נציגי הצדדים ועו"ד מרתה דגן, יועצת משפטית לשלטונות המס וסגן מנהל בית המכס, מר אריה לביא, אשר בו נקבע:
"לפי סעיף 23 לתקנות המכס וסעיף 81 לפקודת המכס ניתן לאחסן טובין במחסן רישוי למשך שנה אחת בלבד עם אפשרות גורפת להארכה לתקופה של עד ל-3 שנים. כידוע הטובין של מרצפון מאוחסנים במחסן רישוי גב-ים בין 3-6 שנים, וזאת בניגוד לחוקים הקיימים.
הוסכם בין הצדדים כלהלן: בעל הטובין ישחרר הטובין תוך 14 יום כנגד תשלום המיסים החלים ויפנה אותם משטח מחסן הרישוי גב-ים".
לא ראיתי לקבל את טענות הנתבעת בהקשר זה. גם בהנחה שהוראת סעיף 81 לפקודת המכס מטילה חובה קוגנטית על התובעת כמפעילת מחסן ערובה לשחרר את הטובין מהמחסן תוך פרק הזמן הנקוב בהוראה ולא על המפקיד בלבד, הרי שרשויות המכס בפניהן הובא המקרה לא ראו להפעיל סנקציה פלילית או מנהלית כנגד התובעת והסתפקו במתן הוראה לנתבעת לשחרר את הטובין ולשלם את המיסים המגיעים על הטובין תוך 14 יום.
יתר על כן, גם בהנחה כי בהתנהגות בלתי חוקית עסקינן, ואני רחוקה מלקבוע זאת, בהתנהגות התובעת דבקה אי חוקיות, הרי בכל מקרה הפגם הנטען על-ידי הנתבעת ביחס להפרת הוראת סעיף 81 לפקודת המכס ניתן לריפוי בנקל ולשלטונות המכס האפשרות לגבות את המיסים החלים כפי שאכן נעשה על ידן.
כב' השופט ד. לוין בע"א 335/78 יוסף שאלתיאל ואח' נ' אריה שני ואח', פ"ד לו(2) 156-157, סיכם את הדילמה העומדת בפני ביהמ"ש משהוא נדרש לבחון חוזה לא חוקי:
"ונמצא שבית המשפט, האמון על עשיית הצדק, נותן כביכול גושפנקא למעשה בלתי חוקי. מאידך גיסא, ברור וגלוי לעין כול, כי אותו בעל דין, המשמיע את טענת אי החוקיות - שהוא עצמו, ברוב המקרים, צד למעשה הפסול - מבקש להיבנות ממעשהו זה ולהתנער מהתחייבויותיו ליריבו בדין".
...
"ההלכה היא מחמירה וקובעת, על דעתם של רבים משופטי בית המשפט העליון, כי בעל דין, המעלה טענת אי-חוקיות, חייב להוכיחה. 'מי שטוען אי-חוקיות, עליו להוכיח על- ידי ראיה נוספת כי אמנם התכוונו הצדדים או אחד מהם לרמות את שלטונות המס".
(ראה גם פרופ' פרידמן דניאל, תוצאות אי חוקיות בדין הישראלי לאור הוראות סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (חלק כללי) עיוני משפט ו' 172, בעמ' 190).
לאור האמור לא ראיתי כי יש "באי החוקיות" הנטענת כדי להביא לבטלות חיוביה של הנתבעת בגין אי שחרור הטובין ממחסני הערובה של התובעת וראיתי על כן לקבל את תביעת התובעת גם לתשלום דמי האחסנה המגיעים לתובעת עד להגשת כתב התביעה המתוקן בתאריך 7/9/99.
19. לסיכום:
א. הנתבעת תשלם לתובעת את הסך של 134,686 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה המקורית (24/11/98) ועד התשלום המלא בפועל.
כן תשלם הנתבעת לתובעת את הסך של 106,886 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה המתוקן (7/9/99) ועד התשלום המלא בפועל.
ב. התביעה שכנגד שהוגשה על-ידי הנתבעת נדחית בזאת.
ג. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
20. מזכירות ביהמ"ש תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.ו
ניתן היום, י"ז באב תשס"ה (22 באוגוסט 2005), בהעדר הצדדים.נ
טאובר, שופטת
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
