לפנינו תובענה כספית לשיפוי התובעת בגין נזק טוטאלי שנגרם למטען דגי מאכל (להלן: "המטען"), אשר נקנה ברוסיה ונשלח ארצה בתנאי קירור, המטען הגיע ארצה כשהוא אינו ראוי למאכל אדם.
הצדדים:
במקור התביעה הוגשה על ידי 2 תובעות: תובעת 1 - לויד ים התיכון בע"מ (להלן: "לויד"), אשר עסקה בהסדרת כל "הפרוצדורות" הדרושות לשם הבאת המטען לארץ. תובעת 2 - ג'יי.אס.אי סחר בינלאומי ניהול והשקעות בע"מ (להלן: "ג'יי.אס.אי"), הינה בעלת המטען הניזוק, חברה העוסקת ביבוא דגים למאכל.
בתאריך 11.12.02 הוגשה בקשה על ידי תובעת 2 למחיקת התובעת 1 בבש"א 19489/02 ובתאריך 10.3.03 נמחקה התובעת 1 בהסכמה, ונותרה תובעת 2, חברת ג'יי.אס.אי. סחר בינלאומי ניהול והשקעות בע"מ בלבד בתביעתה. הנתבעת 1 - קונטיננטל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "קונטיננטל"), הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את מטען היבוא, ונמצאת בהקפאת הליכים מאז שנת 2001. נתבעת 2 - פריץ קומפניס ישראל טי. בע"מ (להלן: "פריץ"), הינה חברה לשילוח בינלאומי אשר התובעות שכרו את שירותה להסדרת שילוח המטען ממחסני הספק ברוסיה למחסני היבואן בארץ.נ נתבעת 3 - צים חברת השיט הישראלית בע"מ (להלן: "צים"), הינה חברת הספנות אשר הובילה את המטען בים, לאחר שנשכרה על ידי נתבעת 2 לבצע את ההובלה הימית בין נמל אודסה לנמל חיפה.
נתבעת 1 שלחה הודעות לצד ג': לנתבעת 2 פריץ קומפניס טי. בע"מ, בשל אחריותה להובלת המטען כמשלחת. לנתבעת 3 צים חברת השיט הישראלית בע"מ, ול-UNISHIP (HELLAS) SHIPING & TRADING S.A כחברות השיט והספנות, כחוכרים או מארגני הובלת המטען בים.
נתבעת 2 שלחה הודעת צד ג': לנתבעת 3 צים חברת השיט הישראלית בע"מ, בשל היותה בעלת מכולת הקירור אשר הכילה את המטען, וכן בגין היות המטען באחריותה בעת הובלת המטען בים.
טענות הצדדים:
התובעת ג'יי.אס.אי, טענה כי לא ידעה, ולא יכולה היתה לדעת את הנסיבות שגרמו לנזק במטען, וכי נסיבות העניין מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבעות התרשלו במעשיהן או במחדליהן, וכי עליהן לפצות את התובעת מכוח דיני החוזים, ו/או הנזיקין, ו/או מדיני עשיית עושר ולא במשפט, ו/או כל דין אחר. להוכחת טענותיה נתנה התובעת תצהיר עדות ראשית מאת מר אליעזר רחמימוב, מנהל חברת התובעת, והוא נחקר על תצהירו וצרף מסמכים להוכחת תביעתו: טופס העברת כסף לספק, תעודה תברואתית, תעודה וטירנרית, דו"ח שמאי והוראה להעברת כסף לספק.
נתבעת 1 - קונטיננטל חברה לביטוח בע"מ, נתבעת זו לא יוצגה בדיון מאחר והינה נמצאת בהליך של פירוק. בכתב הגנתה טענה כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כנגדה ושבמטען היה פגם מולד, ושלחה הודעות ל-3 צדדים שלישיים כמפורט להלן: לצד ג' 1, (נתבעת 2) - פריץ, וחזרה על טיעוניה שבכתב הגנתה אשר מפורטים בהמשך, ועיקרן שכמשלח בינלאומי לא קמה לה חבות לדאוג לתפקוד מערכות הקירור של המכולה.
לצד ג' 2, (נתבעת 3) - צים וחזרה על טיעוניה שבכתב ההגנה, אשר עיקרן כי היא נהגה במטען בזהירות הנדרשת בנסיבות העניין, והוכיחה את מצב קבלת המטען אשר טופל ברשלנות עובר לקבלת אחריותה על המטען, וכן לדבריה הוכיחה כי בתקופת אחריותה למטען, לא היתה כל חריגה מהתנאים שנדרשו למטען וכי יש תיעוד מלא לכך מרגע הטענת המכולה על האוניה ועד לפריקת המטען בנמל היבוא.
לצד ג' 3, UNISHIP (HELLAS) SHIPING & TRADING S.A לגביו טענה קונטיננטל להגנתה כי אם נגרם נזק למטען, הרי שהוא לא נגרם בעת שנמצא באחריותה. והוסיפה לדבריה, כי המטען הובל והוחזק בכל העת בו היה באחריותה, בטמפרטורה הנדרשת והמצויינת על גבי שטר המטען.
נתבעת 1 נמצאת בהליך של פירוק, ומונה לה מפרק ולכן לא היתה צד לתביעה.ב
נתבעת 2 - פריץ קומפניס טי. בע"מ, טענה כי בשל היותה חברה לשילוח בינלאומי: (INTERNATIONAL FORWARDER), היא עוסקת בהסדרה של ההובלה הבינלאומית (ARRANGEMENT), בלבד ואינה עוסקת כלל בהמכלת המטענים, אריזתם, העמסתם, הובלתם, אחסונם, שמירה עליהם, השגחה, פריקה וכו'.
עוד טענה נתבעת 2 כי לא נתבקשה לשמור על טמפרטורה מסוימת בתוך המכולה. ובנוסף טענה כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה לצורך הוכחת תביעתה, וכן שהתובעת לא הוכיחה כלל את הנזק. נתבעת 2 שלחה הודעה לצד ג', לנתבעת 3, צים חברת השיט הישראלית בע"מ. כמי שהובילה את המטען בים. להוכחת טענותיה העידה נתבעת זו את מנהל הנתבעת 2 "פריץ", מר יעקב זלצמן והציגה מסמכים: תיעוד מצב הטמפרטורות בנמל אודסה בזמן הרלוונטי, הודעת הגעת המטען לארץ, שטר המטען של "פריץ", שטר מטען של "צים", הצעת ההובלה של "פריץ".
נתבעת 3 - צים חברת השיט הישראלית בע"מ, עיקר טיעוניה בכתב ההגנה, הוא שהמטען טופל בזהירות המתבקשת בנסיבות העניין, מרגע קבלת המטען לאחריותה לאחר הטענת המטען על האוניה ועד פריקת האוניה בנמל היבוא, עת סיום אחריותה כמובילה ימית. נתבעת זו לא הביאה כל עדים ומסמכים לתימוכין בטענותיה.
במצב דברים רגיל היתה תביעת התובעת מופנית כנגד נתבעת 1, חברת הביטוח אשר ביטחה אותה בלבד, וזו היתה מגישה הודעות לצדדים שלישיים, או תובעת את הנתבעות הרלוונטיות בתביעת שיבוב, על בסיס זכות התחליף על פי סעיף 62 לחוק הביטוח התשמ"א-1981.
במקרה שלפנינו נתבעת 1 - חברת הביטוח קונטיננטל נמצאת בהקפאת הליכים מאז שנת 2001 ובהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בת"א מוקפאים כל ההליכים התלויים והעומדים כנגדה, לכן התובענה מתנהלת כנגד 2 הנתבעות האחרות בלבד.
העובדות:
התובעת, חברת "גיי.אס.אי. סחר בינלאומי ניהול והשקעות בע"מ", רכשה בחודש נובמבר 1995 דגי מאכל מעושנים ויבשים במשקל 18,000 ק"ג מהספק - GUSTERA אשר מקום מושבו באסטרחאן רוסיה, שווי הרכישה הסתכם ב-36,000$ אמריקאי, בתנאי מכר FREE WAREHOUSE (שהינם זהים למעשה לתנאי EX WORKS - "בשערי המפעל") ועל פי תנאי מכר אלה הן הבעלות והן הסיכון בטובין עוברים לקונה עם העמדת הטובין לרשות הקונה במחסנו של המוכר.
התובעת פנתה לנתבעת 2 - "פריץ קומפניס ישראל טי. בע"מ" בכדי שזו תדאג להסדיר את יבוא המטען ממחסן הספק באסטרחאן ארצה, בתנאי קירור בין מינוס 5 ל-0 מעלות.
כאמור, התובעת ביטחה את המטען אצל נתבעת 1 באמצעות "חיבון" סוכנות לביטוח.
התובעת הודיעה לנתבעת 2 כי המטען יהיה מוכן בתאריך 22.11.95, וזו סיפקה לכתובת הספק באסטרחאן, מכולת קירור שסימונה הוא: 8-501311 - ZiMU .
המכלת מטען הדגים נעשתה בנוכחות נציג התובעת בתאריך 10.12.95 (פרוט' עמ' 54 ש' 11): "כשאני הייתי באסטרחאן שמתי את הסחורה בקונטיינר".
לאחר ההמכלה, המכולה הובלה לנמל אודסה באמצעות מוביל יבשתי אשר נשכר על ידי נתבעת 2בזמן ההובלה היבשתית, שהתארכה כיממה, אין עדויות ואף לא הצהרה על כך שהמטען שהה בקירור בזמן זה.
המטען שהה בנמל אודסה כ-6 ימים, עת המתין להטענתו על האוניה, גם כאן אין כל עדות או הצהרה לכך שהמטען שהה בתנאי הקירור הנידרשים בזמן זה. וכדברי יעקב זלצמן - מנהל נתבעת 2 (פרוט' עמ' 59 ש' 22):
"ש: האם בכל זמן שהיית המכולה בנמל אודסה הייתה מחוברת לחשמל והאם היה קירור במכולה? ת: אני לא הייתי בנמל אודסה ואני לא יכול לומר לך".
עוד בחקירתו הנגדית של מנהל נתבעת 2 (פריץ) מר יעקב זלצמן (דף 60 שורה 29 לפרוטוקול):
"ש: אני מציג בפנייך את התצהיר של יצחק חיון בסעיף 3... באותה תקופה לא היו נקודות חשמל בנמל, זאת אומרת מכולת הדגים שהגיעה לא היתה מחוברת לחשמל? ת: אין לי מושג".
למרות המיקום הקרוב של סוכני נתבעת 2, פריץ באוקראינה, פריץ לא הציגו ואף לא הצהירו על כל פעילות, שתצביע על כך שנעשה ניסיון לוודא הימצאותו של המטען בתנאי הטמפרטורה הנדרשים בתקופת המתנת המטען להפלגה.
צים - חברת הספנות, בטענותיה ציינה כי המטען שהה בתנאי הקירור הנדרשים לאורך כל תקופת ההפלגה, וטענה זו לא נסתרה על ידי התובעת ונתבעת 2 (פריץ) ולא על ידי הראיות שהובאו בפני.
הדיון המשפטי:
בתובענה אזרחית נטל ההוכחה מוטל על התביעה, כאשר עליה להוכיח במאזן ההסתברויות כי גירסתה מסתברת יותר מגרסת הנתבעת, וזאת מעבר לראיות הפוזיטיביות אשר עליה להביא.
התובעת במקרה דנן לשיטתי, לא הצליחה בראיותיה לשכנעני כי גירסתה טובה משל הנתבעות, וזאת כי ראיותיה הסתמכו על עדות בעליה בלבד, עדות אשר הוגשה בתצהיר והעד עצמו לא ידע לקרוא את תצהירו.
וכפי שאמר בעדותו:
"ש: אני מציג בפנייך מסמך (מציג את התצהיר)? ת: לא יודע איזה מסמך זה. ש: האם זאת חתימתך? ת: כן. ש: האם אתה חתמת עליו? ת: אני לא יודע לקרוא, אני לא יכול להסתכל על זה". (פרוט' עמ' 53 ש' 16-11).
למעשה, לא ידע מר אליעזר רחמימוב (בעלי התובעת) את האמור בתצהיר, ואף חזר על כך שהוא אינו יודע לקרוא עברית מספר פעמים בחקירתו הנגדית בבית המשפט.
בהמשך בחקירה החוזרת הובהר כי התצהיר הוקרא לו בעברית ואחר כך הוסבר לו ברוסית על ידי עורך דינו:
"ש: כשאני ערכתי את התצהיר, קראתי לך בשפה רוסית או עברית? ת: עברית, אחר כך הסברת לי את זה ברוסית. אני חתמתי על התצהיר". (פרוט' עמ' 57 ש' 14-13).
מר רחמימוב, על פי עדותו, היה נוכח בעת המכלת המטען למכולת הקירור, אך לא דווח על כך שביקש לוודא את תקינותה של מכולת הקירור, ולא בדק את התנאים בהם המטען ישהה בהובלה היבשתית לנמל אודסה.
יחד עם האמור לעיל, שליחת המטען במכולה המתאימה לדרישות שבהם אמור לשהות המטען בזמן המסע, היתה באחריות פריץ, שהיא אשר קיבלה על עצמה האחריות לדאוג להובלת המטען בתנאי הקירור המתבקשים בהובלת מטען שכזה, והיא אשר גבתה תשלום בגין הובלה בתנאי קירור.
נתבעת 2, פריץ, גם גבתה תשלום מיוחד עבור תיחזוק המטען ושמירתו בתנאים הנדרשים גם בזמן שהיית המטען בנמל: 50$ ליום שהייה בנמל היצוא אודסה ועד הטענתו על האוניה (נ/5).
אני דוחה בזאת את טענותיה של "פריץ" שהיא רק מסדירה את ההובלה ואין לה כל אחריות. מאחר ותפקידה היה לדאוג להעברת המטען ממחסני הספק באסטרחאן לנמל היעד בתנאים המתאימים למטען הספציפי הזה, היינו המטען היה אמור להיות כל הזמן בטמפרטורה של מינוס 2 מעלות.
אולם, כאשר אני בוחנת את הראיות שבפני, התביעה אמנם לא הצליחה בראיותיה העצמאיות להוכיח את הנזק בכלל וכי הנזק שנגרם כאשר המטען היה באחריות הנתבעת 2 או הנתבעת 3. מטענות נתבעת 3 עולה כי כאשר המטען היה באחריותה, הוא הובל בתנאי הקירור המתאימים לנדרש. טענות אלה של צים לא נסתרו על ידי התובעת ונתבעת 2. ואילו מטענותיה של נתבעת 2 עולה כי כאשר המטען היה באחריותה, היא לא בדקה ולא עשתה פעילות כלשהי בכדי לשמר את המטען בתנאים הנדרשים. לדבריה, הסתפקה בטמפרטורה החיצונית הנמוכה שהיתה באודסה באותה עת, אבל לא בדקה אם טמפרטורה זו מספיקה למטען ואם במכולה שבה המטען היה היתה טמפרטורה הראויה למטען. וזאת בזמן שהיא גבתה תשלום נוסף עבור כל יום אשר המטען שהה בנמל היצוא.
לאור זאת, נראה לי כי פריץ התרשלה בתפקידה בשמירתה על המטען כנדרש וכמצופה ממנה.
להלן מספר התייחסויות של מנהל פריץ מר יעקב זלצמן, בעדותו בבית המשפט, ואשר מצביעות בבירור כי פריץ לא נהגה כמשלח אחראי, ולא מילאה את תפקידה כראוי:
"ש: כשאתה שומע שאתה צריך להסדיר הובלה שמכילה דגים? ת: כתוב מכולת קירור. ש: זה לא ברור שזה צריך להיות צמוד לה מערכת קירור לאורך כל ההובלה? ת: אנו לא מספקים את הציוד. יש לקחת בחשבון את הטמפרטורה שם". (פרוט' עמ' 59 ש' 4-3).
המשלח מושך מכולת קירור מחברת הספנות, הוא אחראי לודא מצב המכולה מבחינת יכולות הקירור שלה, אמנם המכולה היא לא בבעלות המשלח הימי אך בדיקת תקינותה היא בהחלט מתפקידה של חברת השילוח, וכן מתפקידה לדאוג לתפקוד מערכת הקירור עד זמן הטענת המכולה על האוניה, עת בו היא מפקידה את האחריות במטען בידי חברת הספנות.
מכולת קירור שמגיעה ליעד העמסת המטען, ראוי שתעבור בדיקה ראשונית במקום "משיכת" המכולה, ולא אחרי שכבר עברה לוגיסטיקה מסובכת ומורכבת, והמטען כבר מוכן להטענה, ולוח הזמנים מותאם להטענת המכולה לאוניה.
חברת שילוח בינלאומי אשר מספקת מכולה להעברת מטען בקירור, לא יכולה להסתמך על כך שהלקוח אשר שכר את שירותיה יבין ברזי הפעלת מערכות הקירור של המכולה, וחזקה עליה שהיא עשתה כל ביכולתה על מנת לעמוד בתנאים שקיבלה על עצמה עת קיבלה את ביצוע העברת המטען.
התובעת שכרה את שירותי פריץ לשם הסדרת כל התנאים והפרוצדורות להעברת מטען בקירור, בטמפרטורה מסויימת. לא ניתן להסתמך על טמפרטורה חיצונית במקום מסויים, בזמן מסויים. פריץ גבתה שכר בגין העברת מטען תוך התייחסות שמדובר במטען קירור, ואין שום רלוונטיות לטמפרטורה החיצונית אלא החשיבות היא לטמפרטורה שבמכולה. המשלח אינו יכול להסתמך על הטמפרטורה הנמוכה השוררת במקום שינוע המטען או ההובלה היבשתית, במצב שכזה היה עליו לגבות מחיר הובלה רגיל ולא מחיר הובלה בקירור שהינו יקר בהרבה, ההובלה אשר תתחשב בטמפרטורות החיצוניות צריכה להיות ידועה ומוסכמת על ידי הלקוח.
בנוסף, פריץ כלל לא נתנו את הדעת לעובדה שמדובר במכולה אשר צריכה להישמר בתנאי קירור וזאת בעת ההובלה היבשתית וההמתנה להטענה בנמל אודסה.
ולחיזוק נמצא את דבריו של מר יעקב זלצמן מנכ"ל פריץ:
"ש: האם בכל זמן שהיית המכולה בנמל אודסה הייתה מחוברת לחשמל והאם היה קירור במכולה? ת: אני לא הייתי בנמל אודסה ואני לא יכול לומר לך" (פרוט' עמ' 59 ש' 22).
ועוד השיב מר זלצמן כשנשאל לגבי בדיקתו את התנאים בהם שהה המטען במכולה בעת ההובלה:
"ש: המכולה היתה 6 ימים בנמל ואתה לא יודע מה קרה למכולה? ת: אני לא הייתי שם. ש: מי שאמור להסדיר את ההובלה זה אתם, אז איך אתה לא יודע? ת: אני מסדיר את ההובלה, לא יותר מזה, אני לא שומר". (פרוט' עמ' 59 משורה 31).
ובהמשך:
"ש: אני מציג בפנייך את התצהיר של יצחק חיון בסעיף 3... באותה תקופה לא היו נקודות חשמל בנמל, זאת אומרת מכולת הדגים שהגיעה לא היתה מחוברת לחשמל? ת: אין לי מושג"
(פרוט' עמ' 60 ש' 29).
מדבריו אלה של מנהל חברת פריץ עולה כי הוא לא ראה עצמו מופקד על העברת המטען בתנאי קירור, ובנוסף הדברים מצביעים כי פריץ לא ראתה את עצמה כחברת השילוח האחראית לדבר שמירת המטען בתנאים הנדרשים, וזאת למרות שגבתה סכומים מיוחדים בגין כך.
השאלה אשר עומדת במרכז הדיון המשפטי היא האם נתבעת 2 - פריץ קומפניס טי. בע"מ, התרשלה בתפקידה כמשלח ימי? ברור לכל כי כמשלח ימי קמה לה חובת זהירות כלפי מי ששכר את שירותיה, לנהוג במטען בזהירות סבירה ובנסיבות העניין, כבמטען קירור.
לכן, יש לבדוק מה היתה רמת הזהירות הנדרשת על ידי נתבעת 2, והאם משלח סביר בנסיבות העניין היה נוהג אחרת.
נתבעת 2 קיבלה על עצמה בעת ההתקשרות עם התובעת לנהוג באחריות כלפי המטען, ואף גבתה בנוסף לסכום ההובלה הכוללת בקירור, סכום המבוסס על חיוב מיוחד על בסיס יומי - (מוצג נ/5):
"maintenance in Odessa port until contwill be uploadedto the vessel - $50 per day חיוב זה חל למעשה מיום הגעת המטען לנמל היצוא ועד להטענת המטען על האוניה, ובכך למעשה חיזקה פריץ את מעמדה כ"שומר בשכר" לתקופה זו וכאחראית למטען בעת שהיתה מופקדת על שמירתו.
סעיף 2 (ב) לחוק השומרים תשכ"ז-1967:
"שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".
נתבעת 2 - המשלחת, חייבה את התובעת חיוב יומי בגין כל יום בו שהה המטען בנמל אודסה עבור טיפול במטען, אך היא לא הציגה ולא הצהירה על כל פעילות שעשתה למען המטען בתקופה זו, וככל הנראה סמכה ידה על הטמפרטורות הנמוכות השוררות בתקופה זו באודסה עצמה, אלא שלמצער הטמפרטורות בחוץ היו גבוהות מ-0 מעלות. לגבי הטמפרטורות בתוך המכולה, באותה תקופה אין כל תיעוד.
העדר התיעוד נזקף גם הוא, לחובתה של נתבעת 2 אשר סיפקה מכולה פגומה מההיבט הזה. אין ספק כי לקוח אשר מזמין ומשלם עבור הובלה בתנאי קירור, מצפה שסוכנו ינהג בזהירות המתבקשת כלפי מטענו הרגיש, ומצפה לקבל מכולה שתקינה לבצע את עבודת הקירור כראוי וכן שמערכת תיעוד הטמפרטורה לאורך המסע תהיה תקינה.
התברר גם כי המכולה היתה מסוג המכולות שצריכות להיות תמיד מחוברת לחשמל בכדי שתפיק את הקירור הנדרש, ובנמל אודסה אין אפשרות לחבר מכולות לחשמל.
באשר לטענת נתבעת 2 פריץ, כי קיבלה מכולה שאינה תקינה מחברת הספנות, דין טענה זו להידחות, שכן היה על המשלחת (קרי: פריץ) לוודא את התקינות של המכולה לפני משיכתה מחברת הספנות וגם לא הוכח כי דרשה מכולה מסוג מסויים.
וודאי שלא יכולה המשלחת לגלגל אחריות זו לפתחה של התובעת, שכן מדובר במכולת קירור, ומי ששוכר שירותיו של משלח המציג עצמו כבקיא בנושא אינו צריך לבדוק את התקינות של מערכות הקירור במכולות. בנוסף, ללקוח סביר גם אין את היכולות הדרושות לצורך ביצוע בדיקה שכזאת.
אין ביכולתינו כיום לדעת מה היו הטמפרטורות בעת שהמטען היה בזמן ההובלה היבשתית הארוכה בדרכו לנמל היצוא, ובתקופת ההמתנה בנמל עד להעמסתו על האוניה, וזאת בשל העובדה כי המכולה כאמור, היתה מחוסרת מכשיר טרמוגרף המצביע על הטמפרטורות "ההיסטוריות" האלו.
בהתנהגותה זו של פריץ היא הפרה את חובת הזהירות שהיתה לה כלפי התובעת, ולא נהגה במטען כפי שהיה על משלח סביר לנהוג בנסיבות העניין.
מכאן, שנתבעת 2 פריץ, לא התייחסה למטען בזהירות סבירה, וכלל לא ניסתה לעמוד בכללים הבסיסיים ביותר של שמירת המטען בטמפרטורה הנדרשת, ובכך למעשה קמה לה חבות לשפות את התובעת בגין נזק שנגרם לה כתוצאה מאי שהיית המטען במכולה בטמפרטורה הדרושה.
פקודת הנזיקין [נוסח חדש] [תיקון אחרון 25/6/00]:
"35. רשלנות עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.
36. חובה כלפי כל אדם החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".
לעניין עוולת הרשלנות, והחבות בזהירות ראה פס"ד ע"א 243/83, עיריית ירושלים נ' אלי גורדון , פ"ד לט(1) 113 עמ' 128/9.
לצורך קביעת אחריות הנתבעת ברשלנות יש לבחון האם מוטלת על הנתבעת חובת זהירות מושגית וכן חובת זהירות קונקרטית, האם הפרה חובה זו, והאם התקיים קשר סיבתי בין ההפרה לנזק.
ברור לכל כי קיימת חובת זהירות מושגית של נותנת שירותי הסדרת יבוא טובין בקירור כלפי מזמינת שירות ההובלה. אם כן, נבחן האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, התשובה לכך טמונה במבחן הצפיות, האם הנתבעת צפתה הלכה למעשה כי אם תפר את חובת הזהירות בשמירת המטען בטמפרטורה הנדרשת, והמטען ישהה בתנאים אחרים, האם צפתה הנתבעת הלכה למעשה, ואם לאו, האם יכולה היתה לצפות כי התרשלותה תגרום נזק לתובעת.
ידוע גם כי כל מי שמקבל הזמנה ליבוא דגי מאכל בתנאי קירור, יכול וצריך היה לצפות שהפרת תנאי שליחת המטען עלולים לגרום "לקלקול" של המטען עד כדי גרימת נזק בלתי הפיך לכל המטען. פריץ צריכה היתה לצפות כי מטען דגים צריך להיות מובל בתנאי קירור. הובלת מטען דגים בטמפרטורה גבוהה מהנדרש עלול לגרום למטען נזק עד כדי אובדן ערכו לחלוטין.
שוכנעתי כי קיים קשר סיבתי ברור, בין הפרת חובת הזהירות של הנתבעת, שהות המטען בטמפרטורות גבוהות מהנדרש, לבין נזק שנגרם למטען. מכאן שגם על פי פקודת הנזיקין קמה חבות לנתבעת 2 בגין הנזק.
למען הסר ספק, ובשל הראיות החלשות כל כך אשר הובאו על ידי התובעת לביסוס רשלנות הנתבעות, וכן בשל טענת התובעת לחלות סעיף 41 לפקודת הנזיקין במקרה זה, אבחן התאמת המקרה שבפנינו לחלות הכלל, "הדבר מעיד על עצמו".
"חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".
"שלושה יסודות של הכלל הם: (א) לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה יכולת לדעת, בעת האירוע, מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק; (ב) הנזק נגרם על ידי נכס אשר לנתבע היתה שליטה מלאה עליו; (ג) נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה מאשר שהוא נקט זהירות סבירה".
מן הכלל אל הפרט; המטען הגיע לארץ ניזוק, ובלתי מתאים למאכל אדם, לתובעת לא היתה, בעת קרות האירוע, את היכולת לדעת את הסיבה לקרות הנזק. מרגע שהומכלו הדגים המעושנים למכולה, לא היתה לתובעת כל יכולת שליטה על המכולה, ולא היתה לה ידיעה לגבי התנאים בהם שהם שהה המטען.
מנכ"ל התובעת טען כי היה בעת המכלת המטען, ראה את הדגים ועמד על טיבם, טענה שלא נסתרה על ידי הנתבעות. מרגע המכלת מטען הדגים למכולה וסגירתה במחסני הספק באסטרחאן, לא היתה לתובעת כל שליטה במטען והמטען הופקד למעשה בידיה של נתבעת 2 ,"פריץ", אשר היתה אמורה להסדיר את כל תהליך הגעת המכולה לארץ:
"אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. אם התשובה לכך לשאלה זו - על פי מאזן ההסתברויות - היא בחיוב, כי אז יראה הנתבע כבעל שליטה בנכס המזיק". (ע"א 241/89, ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי ואח', פ"ד מט(1) 45, 80).
"פריץ" במסגרת תפקידה שכרה מטעמה מוביל יבשתי להובלת המטען לנמל היצוא, הפקידה המטען בנמל אודסה עד הטענתו לאוניה, ושכרה חברת ספנות לצורך ביצוע ההובלה הימית. מכאן שלתובעת לא היתה כל שליטה על המטען מרגע שנמסר לחזקת המשלח.
העולה מהראיות שבפני בתיק זה, וזאת גם מתוך חקירתו של מנהל חברת "פריץ" שוכנעתי כי המכולה לא שהתה בתנאי קירור מבוקרים בזמן ההובלה היבשתית לנמל היצוא, וכן בזמן ההמתנה בנמל היצוא להובלה הימית. היינו למעלה משבוע ימים שהה המטען בתנאים שאין לדעת אם היו התנאים המתאימים ובכל אופן בוודאי שלא בהתאם למוסכם בין התובעת לנתבעת 2, למעשה המכולה כלל לא היתה תחת בקרת אקלים כלשהי, והנתבעת 2 - פריץ הסתפקה בקור השורר באיזור זה בתקופה זו.
במצב דברים כזה, כאשר נמסר מטען למשלח בינלאומי להעברתו בתנאי קירור, מנקודה אחת לנקודה שניה במרחק אלפי קילומטרים, וכאשר מעורבים מספר גורמי משנה בדרך, אשר שירותיהם נשכרים על ידי המשלח תמורת תשלום, הרי שיכולת הוכחת רשלנות של גורם כלשהו בדרך בלתי אפשרית מבחינת הלקוח אשר הזמין את העברת המטען, אין ללקוח שהזמין את העברת המטען את היכולת לשלוט בתפקוד קבלני המשנה ו/או עובדי או נציגי המשלח הבינלאומי.
על משלח בינלאומי, כמסדיר ההובלה ומתאם בין כל הגורמים המעורבים בהעברת המטען, לוודא מסירת המטען לגורמים אחראים במידת האפשר, להעביר ההוראות הנדרשות לשמירת המטען בתנאים הנדרשים לו, ולתת פתרונות למניעת נזק למטען כאשר עולה חשש כזה.
מכיוון שהוכח כאמור שהתנהגות נתבעת 2 היתה במקרה זה שלא כפי שמצופה ממשלח סביר בבואו למלא את תפקידו בהעברת מטען בתנאי קירור, הרי שהנטל להוכחת ההתנהגות הבלתי רשלנית עוברת לנתבעת 2, למשלח הבינלאומי, אשר לו היכולת והחובה לדעת מצב המטען ברגע נתון. על נתבעת 2 היה לוודא המצאות המטען בתנאים שנקבעו, ולפקח במידת האפשר על שמירת התנאים הללו על ידי קבלני המשנה, המשלח הבינלאומי אינו יכול להתנער מאחריות למטען אשר הופקד בידיו, ואשר הוא גבה שכר בתמורה להסדרה נאותה של העברת המטען ובאחריות לשמירת המטען כלפי התובעת מוטלת עליו בלבד.
באם אחד מקבלני המשנה לא התייחס למטען בזהירות סבירה, הרי שהמשלח הבינלאומי הוא הגוף אשר עשוי לזהות את הגורם הזה, הוא הגוף אשר יודע תפקידו של כל אחד מהגורמים בדרך, הוא מתאם ביניהם, והוא זה שמתפקידו לוודא תפקודם ברמה סבירה. במידה וגורם כלשהו בדרך לא מילא תפקידו על המשלח הבינלאומי לבסס את אחריותו של הגורם הרשלני, הוא זה שצריך לשלוח הודעת צד ג' ולבסס את האשם כלפי הגורם אשר גרם לנזק.
לכן, לאור האמור לעיל, ניתן לראות את המשלחת פריץ (נתבעת 2), אחראית לכך שהמטען לא שהה בתנאים הדרושים לו, וזאת הן על פי פקודת הנזיקין, והן על פי חוק השומרים. בכך שהתרשלה בתפקידה, והפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובעת, ובכך שלא דאגה לקבלת מכולת קירור תקינה, עם יכולת תיעוד הטמפרטורות.
נתבעת 2 אף לא ניסתה לצמצם את זמן שהות המכולה בנמל היצוא, במקום שהיה משולל כל יכולת התחברות של מכולות קירור לחשמל. לאור המצב בנמל אודסה היה על פריץ להמכיל את המטען סמוך ככל שניתן ליום ההפלגה, או שהיה עליה לבצע את ההובלה יבשתית לנמל היצוא במשאית קירור, ובסמוך לזמן ההפלגה להמכיל המטען למכולת קירור.
למעשה, נראה כי פריץ לא נתנה דעתה לעובדה שהמטען אמור להימצא בטווח טמפרטורות מסויים, וכי התובעת הזמינה ושילמה במיוחד בגין התייחסות למטען כאל מטען בקירור.
אף אחד לא ידע אז ואינו יודע היום מה באמת היתה הטמפרטורה במכולה בעת שהמטען שהה בה, בזמן ההובלה היבשתית וההמתנה בנמל אודסה וגם עובדה זו עומדת לחובתה של נתבעת 2 - המשלחת. וזאת בניגוד לעובדה שבזמן שהמטען שהה באחירות נתבעת 3 - צים, יש תיעוד לגבי טמפרטורת הקירור שהיתה בזמן ההובלה הימית ושהיתה הטמפרטורה הראויה והנכונה להובלת מטען כזה.
נתבעת 2 הצביעה על כך שמזג האוויר בחוץ בזמן שהות המכולה בהמתנה היה קר וטמפרטורת המקסימום הייתה ביום ההטענה (1.1 +) (נ/3) אך אין בכך כדי לשלול את האפשרות שהמטען במכולה שהה בטמפרטורה שאינה מתאימה, ומכאן שלא נשללה האפשרות המסתברת ביותר, שהמטען איבד את טריותו בתקופה שבין יציאתו ממחסני הספק המקוררים, לבין השהות בבטן האוניה, שם שהה בתנאי הקירור הנדרשים. לאור זאת, ניתן לומר כי התובעת הוכיחה את אחריותה של הנתבעת 2 כלפי המטען ברמה הנדרשת בהליך אזרחי ולעניין זה יפים דבריו של כב' הנשיא א. ברק בע"פ 4675/97, ישראל רוזוב נ' מ"י, פ"ד נג(4) 337, בעמ' 412:
"די לו במידת הוכחה המקובלת במשפטים אזרחיים, כלומר, עודף הראיה או מאזן ההסתברויות. עליו לשכנע את בית המשפט, כי העובדות שהוכחו מצביעות יותר לטובת גרסתו מאשר נגדם".
הנזק:
התובעת הביאה להוכחת הנזק למטען דו"ח שמאי (ת/16) מתורגם לעברית, הדו"ח נערך בתאריך 21.5.1996, כאשר תאריך הגעת המטען לישראל היה 25.12.95, מקום הבדיקה נערך באודסה (לאחר שהמטען הוחזר לשם). הפרש זמנים של כמעט חמישה חדשים מרגע הגעת המטען ארצה ועד אשר נבדק לאחר שהוחזר לאודסה, כאשר כלל לא ברור באיזה תנאים שהה המטען בזמן שחלף מרגע הגעתו ארצה ועד אשר הוחזר לאודסה. מצב דברים זה מרוקן לחלוטין את דו"ח השמאי מתוכן, והופך את הדו"ח ללא רלוונטי לחלוטין.
כך שלמעשה בהעדר דו"ח על הנזק, התובעת כלל לא הוכיחה את הנזק שנגרם למטען.
גם עדותו של מנכ"ל התובעת - מר אליעזר רחמימוב, שהגיש תצהיר עדות ראשון (ת/12 ומספר מסמכים ת/13 - ת/17), לא היה בה כדי להראות ולו במעט מהו הנזק שנגרם למטען (עדותו נתאפשרה למרות התנגדות הצדדים האחרים מהטעמים שהעלו - פרוט' עמ' 49).
התברר כי את הכתוב בתצהירו לא הבין מאחר ואינו יודע את השפה העברית:
"ש. אתה מבין את כל מה שכתוב בו בעברית? ת. לא. אני לא קורא עברית. ש. כשחתמת על המסמך על מה נאמר לך שאתה חותם? ת. אם עו"ד נותן לי מסמך אני חותם. אצל עו"ד לא חתמתי שום דבר. פעם אחד יוסי הביא לי נייר ואמר שזה יפוי כח בשביל עו"ד ואני חתמתי על זה. אני לאחתי את הבת שלי ולאחר שהיא אישרה את הדברים אני חתמתי".
(פרוט' עמ' 52 ש' 25-26 / עמ' 53 ש' 1-4).
ובהמשך אמר:
"ש. מלבד זאת לא חתמת על שום מסמך אחר? ת. לא. ש. לא חתמת על שום תצהיר? ת. לא. ש. אני מיג בפניך מסמך האם הוא מוכר לך (מציג את התצהיר)? ת. לא יודע איזה מסמך זה. ש. האם זאת חתימתך? ת. כן. ש. האם אני מציג בפניך שוב את המסמך, האם אתה חתמת עליו? ת. אני לא יודע לקרוא, אני לא יכול להסתכל על זה. ש. בחודש דצמבר שנה שעברה היית במשרדו של עו"ד ברי'? ת. יכול להיות. ש. אתה היית אי פעם במשרדו של עו"ד בריק? ת. כן, כמה פעמים. ש. כמה פעמים היית אצלו ומה עשית? ת. פעם אחת הוא לא רצה לקבל אותי כי לא הכיר אותי וחזרתי אליו ואמרתי לו שזה התיק שלי והוא קיבל אותי". (פרוט' עמ' 53 ש' 7-23).
"ש. אני מציג בפניך את המסמכים שהוגשו ת/13 - ת/17, אתה מאשר שלא ערכת אותם? ת. אני לא כתבתי אותם, אני קיבלתי אותם". (פרוט' עמ' 53 ש' 26-27).
ויש להוסיף כי התצהיר מתייחס ברובו ליחסים שבין תובעת 1 לתובעת 2.
לאור זאת, התובעת בראיותיה ובמסמכיה לא הצליחה להוכיח את שווי המטען שנשלח ואת מהות ושווי הנזק שנגרם למטען והיכן נגרם הנזק. אמנם, מהראיות שעלו בפני עלה כי המטען היה נזוק, אך בהעדר ראיה ממשית למקום קרות הנזק ולשוויו של הנזק ולשווי המטען בכלל, תביעת התובעת לשיפוי בגין הנזק נדחית.
יחד עם זאת, כפי שקבעתי לעיל פריץ נהגה ברשלנות כלפי המטען של התובעת ולא עשתה את המצופה והנדרש ממנה, ולא נהגה כפי שמשלח בינלאומי סביר היה צריך לנהוג בכדי לשמור את המטען.
אין מחלוקת על סכום ההובלה והעלויות אשר גבתה פריץ מהתובעת בגין הסדרת שליחת המטען ארצה.
בנסיבות הללו, אני מוצאת את נתבעת 2, פריץ, אחראית לרשלנות שהיתה בטיפול במטען, ולרשלנות במילוי התפקיד אשר קיבלה על עצמה ואשר בגינו גבתה סכומי כסף.
סך הסכומים אשר נגבו מהתובעת על ידי הנתבעת 2, ואשר שוכנעתי כי על נתבעת 2 להשיב לתובעת הם כדלקמן:
הובלה ימית 5,370 $ חיוב יומי בגין תחזוקת המטען בנמל היצוא 300 $ הוצאות נוספות הקשורות להובלת המטען 330 $ ===== סה"כ 6,000 $
שהם בשקלים נכון ליום הגעת המטען ארצה - 19,050 ש"ח. (לפי שער חליפין של 3.175 ש"ח לדולר).
לסיכום:
התביעה הוגשה במקור על ידי 2 תובעות, הבעלים של המטען היתה חברת "ג'יי.אס.אי", בשל מחלוקות בינה לבין חב' לויד ים התיכון בע"מ ואובדן האמון, ביקשה "ג'יי.אס.אי" למחוק את "לויד" כתובעת וכך נותרה "ג'יי.אס.אי", תובעת יחידה בתביעה. התובעת לא הצליחה בראיותיה להוכיח את שוויו של המטען שהובל ושווי הנזק שנגרם לה, אולם מהראיות שהיו בפני הוכח כי נתבעת 2 נהגה ברשלנות במילוי תפקידה כמשלחת של המטען.
ולכן נקבע על ידי כדלקמן: התביעה נגד נתבעת 2 - פריץ, מתקבלת רק לגבי הוצאות ההובלה שהיו לתובעת בגין המטען וההוצאות נוספות שקשורות בהובלה. וזאת לאור קביעתי כי פריץ נהגה בחוסר זהירות בהובלת המטען וגבתה סכומים בגין פעולות שכלל לא ביצעה לשמירה על המטען בתנאים שנידרשו לו, ובמעשיה אלה סיכנה את שלמותו וטריותו של המטען.
התביעה נגד נתבעת 3 - צים, גם בהיותה צד ג', נדחית לאחר שלא הוכחה רשלנותה.
וכן נדחית התביעה נגד UNISHIP (HELLAS) SHIPPING & TRADINGS לאחר שלא הוכחה רשלנותם.
בנסיבות אלה, אני קובעת כי פריץ תשלם לתובעת סך 19,050 ש"ח. סכום זה יהיה צמוד וישא ריבית (עפ"י חוק פסיקת ריבית והצמדה) מיום הגעת המטען ארצה 25.12.95, ועד התשלום המלא בפועל.
בנסיבות המיוחדות של המקרה, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות, כולל הצדדים שהתביעה נגדם נדחתה.
עדכוני מכס ורגולציה
