פסק דין –
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט א' רון), בה"פ 33192-05-15, מיום 14.6.15, בגדרה ניתן למשיבים צו מניעה זמני לפיו יוותרו הטובין מושא ההליך במחסני הערובה עד למתן פסק דין בהליך העיקרי, בכפוף להפקדת סך של 50,000 ₪ במזומן בקופת בית המשפט, והתחייבות מצד המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") ומנהלה לשפות את המבקשת בגין כל נזק שייגרם לה.
רקע והליכים בבית משפט קמא
2. ביום 11.11.14 הגיש המשיב 2 (להלן: "המשיב") למבקשת רשימון, בגדרו הוצהר כי הטובין הינם פריטי קישוט לחג המולד שיובאו במכולות. ביום 12.11.14 הגיעו המכולות למחסני המשיבה בעפולה. באותו יום הגיעו משטרת ישראל והמבקשת למחסני המשיבה, תפסו את המכולות והעבירו אותן למתקן משטרתי. בבדיקה שנערכה נמצא כי בחלק מהקרטונים הוסלקו כ-18,000 זיקוקין וכ-16,000 אמצעי לחימה קרים, ובכללם: סכינים, סכיני קומנדו, חרבות, שוקרים חשמליים רבי עוצמה וכדומה, האסורים בייבוא.
3. המשיבה ניהלה מספר הליכים להשבת הטובין התפוסים שאינם הטובין האסורים. כל בקשותיה נדחו. בפגישה שהתקיימה בין ב"כ המשיבה לבין נציג המבקשת לצורך שחרור הטובין, נמסר לו כי שמה של המשיבה כלל לא מוזכר במסמכי הייבוא וכי כלל לא הוכח שהיא הבעלים.
4. ביום 26.1.15 נמסרה למשיב, שהינו הבעלים הרשום היחיד של הטובין, הודעת חילוט, לפיה הוחלט לחלט את כל הטובין שיובאו במשלוחים, מאחר שמוצרי חג המולד שימשו להסוואת אמצעי הלחימה. בהודעה צוין, כי המשיב רשאי להגיש תובענה אזרחית להשבת התפוס תוך חודשיים מיום קבלת ההודעה, ושאם לא יעשה כן, יראו את הטובין התפוסים כמוחרמים.
5. ביום 18.5.15 הגישה המשיבה לבית משפט קמא בקשה דחופה למתן פסק דין הצהרתי, לפיה הסחורה החוקית אשר תפוסה אצל המבקשת שייכת לה. ביום 2.6.15 הגישה גם בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני, בגדרה ביקשה להורות למבקשת שלא למכור את הסחורה ולא לעשות בה כל שימוש או דיספוזיציה עד למתן פסק דין.
6. ב"כ המבקשת טען, כי לא ניתן היה להגיש את התביעה ואת הבקשה להוצאת צו מניעה זמני, מאחר שהסחורה כבר הפכה למוחרמת, בהתאם לאמור בהודעה. לא זו אף זו, המבקשת כלל לא ידעה על קיומה של הבקשה למתן פסק דין הצהרתי, אשר הוגשה כאמור ביום 18.5.15, וזאת עד שהומצאה לה הבקשה הדחופה למתן צו מניעה זמני ביום 3.6.15.
7. ביום 14.6.15 התקיים בבית משפט קמא דיון בבקשה למתן צו מניעה זמני, בסיומו ניתנה ההחלטה מושא הבקשה דנא.
ההליך שלפניי
8. ביום 16.6.15 הוגשה הבקשה דנא. ביום 26.6.15 הוריתי למשיבים להגיב לבקשה תוך 14 יום, אולם זו לא הוגשה. בהחלטתי מיום 14.7.15 ניתנה למשיבים ארכה נוספת בת 3 ימים, והובהר בה כי אי הגשת תגובה – כמוה כהסכמה לבקשה. למותר לציין, כי בדיקה במערכת 'נט המשפט' מלמדת, כי ההחלטות הומצאו לב"כ המשיבה והוא אף עיין בהן בעצמו ביום 29.6.15 שעה 09:00; וביום 15.7.15 שעה 09:07. יתרה מזאת, ביום 19.7.15 הגיש ב"כ המשיבה בקשה למתן ארכה בת 14 יום להגשת תגובה בשל תקופת החגים במגזר הערבי ונוכח עומס עבודה לקראת פגרת הקיץ. בהחלטתי מאותו יום ציינתי, כי המשיבה קיבלה דחיה אחת וגם את הבקשה למתן ארכה הגישה לאחר המועד שנקצב לכך מלכתחילה. עם זאת, ולפנים משורת הדין, אפשרתי למשיבה להגיש את תגובתה עד למחרת בשעה 10:00. החלטה זו הומצאה לב"כ המשיבה באותו יום והוא אף צפה בה בשעה 10:27. אלא, שעד למועד כתיבת שורות אלו לא הוגשה כל תגובה.
דיון והכרעה
9. למשיבה ניתנו שלוש הזדמנויות להגשת תגובה, אולם משלא עשתה כן, ולאחר שהובהר כי אי מתן תגובה כמוה כהסכמה לבקשה, אינני רואה מניעה לקבל את הבקשה, לדון בה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, לקבל את הערעור ולבטל את צו המניעה הזמני. להלן יפורטו נימוקיי.
10. ככלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. עם זאת, כאשר קביעותיו של בית משפט מבוססות על שיקולים שבהיגיון, רשאי בית המשפט שלערעור להתערב בהן, מאחר שלערכאה הדיונית אין בכגון דא כל יתרון על ערכאת הערעור (ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ''ד מז(3) 240 (1993)). סבורני, שהדבר מוצדק בנסיבות העניין.
בית משפט קמא ציין בהחלטתו, כי התנהלות המשיבה "תמוהה שבתמוהות", מכמה סיבות: ראשית, עצם החלטתה לייבא טובין על שם אדם אחד איננה נהירה; שנית, בטובין שנתפסו נכללו גם חפצים אסורים ולא חוקיים; שלישית, היה על המשיבה להודיע מידית למבקשת שהיא היבואנית ולקבל במקביל הסכמה בכתב מטעם המשיב ולפעול לשחרור הטובין באופן מידי ושקוף; רביעית, הבקשה לסעד זמני הוגשה בשיהוי ניכר.
עיון בהחלטה מלמד, כי לא ניתנה כל הנמקה, לא כל שכן הנמקה משכנעת מדוע נעתר בית משפט קמא לבקשה והורה על מתן הצו הזמני; יתרה מזאת – בהחלטה צוינו אך ורק נימוקים שמסקנתם ברורה, ותוצאתם הייתה אמורה להוביל לדחיית הבקשה למתן הצו. לא זו אף זו, בית משפט קמא אף עמד בהרחבה על הנזקים הפוטנציאליים העלולים להיגרם למבקשת, אך לא ציין קיומם של נזקי המשיבה. נראה אפוא, כי מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובת המבקשת. לכך נוסיף, כי הנזקים העלולים להיגרם למשיבה הינם נזקים כספיים גרידא שהינם ברי-פיצוי. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהשיהוי הניכר והבלתי מוסבר בהגשת התביעה.
לאור המקובץ, הן בשל אי התייחסות ב"כ המשיבה להחלטות בית המשפט, והן ובעיקר לגופו של עניין, נראה כי המסקנה המתבקשת הינה הפוכה מזו אליה הגיע בית משפט קמא.
11. הערעור מתקבל אפוא. צו המניעה הזמני מיום 14.6.15 מבוטל בזאת. המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בסך 3,000 ₪.
5129371המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לידי הצדדים.
54678313ניתן היום, י"ב אב תשע"ה, 28 יולי 2015, בהעדר הצדדים.
עדכוני מכס ורגולציה
