פסק דין –
בקשה לסעד "זמני", המורה על שחרור סחורה שייבאו המשיבות עבור המבקשת בדרך הים, ואשר הן גורסות כי חלה עליה זכות עכבון.
1. תמצית הנתונים הצריכים לענייננו (והסכסוך בין הצדדים הוא רחב היקף בהרבה משנדרש להכרעה כאן): המבקשת עוסקת בייבוא ושיווק ציוד דיג וצלילה חופשית. מאז הקמתה בשנת 2005 התקשרה המבקשת עם המשיבות לייבוא טובין, המשיבה 2 כמובילה והמשיבה 1 כעוסקת בשחרור המטענים מן המכס. בשנת 2010, כך המבקשת, היא נקלעה לקשיים. חובה למשיבה 1 הגיע נכון לשנת 2011 כדי 469 אלף ₪. המבקשת גורסת כי תשלומים שביצעה מאז הקטינו את חובה (עד כמה – לא פורט); המשיבות גורסות כי החוב רק גדל, משלא שירתה המבקשת אפילו את הריבית, והגיע כדי כ-575 אלף ₪.
2. בבקשה לסעד זמני, הדלה במיוחד באסמכתאות, טוענת המבקשת כי בחודש יוני 2015 פנתה למשיבה 2 על מנת שזו תוביל עבורה מספר משלוחים הכוללים "סחורה רבה" מספקים בסין. הסחורה הגיעה לישראל בראשית חודש אוגוסט 2015, שעה שמנהלי הצדדים היו עסוקים ביניהם בהתכתשות באשר לסילוק חובה של המבקשת למשיבה 1. המבקשת ביקשה לקבל לידיה את הטובין, כנגד תשלום הוצאות של 744$ למשיבה 2. היא אף פעלה אצל הספקים על מנת שאלה "יתקנו" את שטרי המטען, שבהם נרשמה המשיבה 1 כבעלת הטובין, באופן שהמבקשת תירשם בעל כבעלת הטובין. לשיטתה, הצליחה במהלך זה, ברם המשיבה 2 אינה משחררת את הסחורה, מחמת חובה של המבקשת, ובהיעדר חתימה של המשיבות על פקודת מסירה (המלמדת על כי המבקשת היא אכן בעלי הסחורה) אין בידה לקבל את הסחורה. המבקשת מלינה על כי התכוונה למכור את הסחורה בקיץ 2015, וצפי ההכנסות לשיטתה עומד על סך של 200 אלף ₪. מכאן הדרישה, להורות למשיבות לחתום על פקודת המסירה, ולחלופין למנות את ב"כ המבקשות ככונס על מנת שהוא יחתום על פקודת המסירה. הבקשה באה בגדרי תובענה לצו עשה קבוע, הזהה לצו הזמני המבוקש.
3. המשיבות מתנגדות. בתגובה המפורטת במיוחד הן גורסות, בין היתר, כי אין מקום למתן צו עשה זמני הזהה לזה העיקרי. המבקשת ופרנסיה, כך המשיבות, עסוקים בתרגיל "עוקץ" כלפי נושיהם השונים ובהם המשיבות, תוך ניסיון להברחת נכסים. חובה של המבקשת ניכר, כאמור, והיא אינה פורעת אותו. המשיבות לא מחלו לה ולו על מקצת החוב, כפי שנטען בבקשה. אשר לטענה בעניין "תיקון" שטרי המטען סבורות המשיבות כי המדובר במהלך המנוגד לכל מושכלות היסוד של דיני שטרי המטען, שאין כל דרך לתיקונם במתכונת שהציעה המבקשת, ולדידן אין זו אלא הדגמה לניסיון (בלתי צליח) של המבקשת לקבל סחורה תוך עקיפת המשיבות ובלא לשלם את חובן. לב טענתן של המשיבות: כי מוקנית להן זכות עכבון, הסכמית וסטטוטורית כאחד, הנסמכת על תנאי ההתקשרות הקבועים של המשיבות שכל התקשרות עמן נסמכת עליהן ומהווה קיבול שלהן (נספח ד' לתגובה), ועל היותה קבלן במובנו של חוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974.
4. המבקשת בתשובתה טוענת, בין היתר, כי לא חתמה על הסכם כלשהו עם המשיבות. כן גורסת היא כי לא עומדת להן זכות עכבון ביחס לחובות עבר, ולכן שומה עליהן לפעול לשחרור הטובין לידיה.
5. דין הבקשה להידחות. הצדדים, ובדין, לא התנגדו להכרעה על יסוד הכתובים (ואכן אין בנמצא מחלוקת עובדתית המצריכה בירור בגדרי הבקשה לסעד זמני, כמבואר להלן), ומכאן הכרעתי. אנמק בקצרה, וזאת מבלי להידרש כאן למכלול לטענות הצדדים, ככל שאין צריכות להכרעה.
6. ראשית, לצורך הדיון כעת אין חולק כי קיים חוב ניכר של המבקשת כלפי המשיבות. המבקשת הודתה בכך שהחוב עמד על 469 אלף ₪, טענה באופן סתמי כי צומצם כיוון שלא נדרשה לשלם בגין הריבית, ולא ביארה עד כמה הצטמצם החוב. זאת, בעוד שהמשיבות טוענות לתפיחת החוב כדי 575 אלף ₪ כאמור. משמעות הדבר: כיוון שבשלב הנוכחי אין מקום לחריצת דעה בשאלת היקף החוב הנכון, יש להניח שקיימת אפשרות שיימצא שלמבקשת חוב כלפי המשיבות או מי מהן כשיטת המשיבות.
7. איני נדרש כאן לטיעוני המבקשת בכל סוגיית שטרי המטען, שלכאורה יש טעם בתהיות המשיבות באשר לתוקפן ולתוקף שטרי המטען ה"מתוקנים" שבידי המבקשת. כך או כך, המשיבות מחזיקות בטובין של המבקשת, והן החליטו להפעיל את זכות העכבון הנטענת שלהן ביחס לסחורה, לשם גביית מלוא חובה של המבקשת כלפיהן. אין כל מקום לעקר את זכות העכבון הנטענת בגדרי בקשה לסעד זמני.
8. זכות העכבון היא הזכות לעכב נכס כערובה עד שיסולק החיוב (ראו: סעיף 11 לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971; ע"א 4588/06 אלוניאל בע"מ נ' עו"ד גרנות בפיסקה 7 (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.3.2009; להלן: עניין אלוניאל); פרופ' נינה זלצמן עכבון 17 (1998; להלן: זלצמן)). זכות העכבון שני פנים לה: פן אובליגטורי, המסדיר את היחסים בין הנושה-המעכב לבין החייב (ראו: ע"א 790/85 רשות שדות התעופה נ' גרוס, פ"ד מד(3) 185, 192 (1990); ופן קנייני, המסדיר את היחסים בין בעל זכות העכבון לבין צדדים שלישיים (ראו: עניין אלוניאל, שם). מוסד העכבון מקים סעד של "עזרה עצמית", כזה שאינו מחייב בהכרח הגשת תביעה משפטית על מנת שהדין יכיר בתוקפו (ראו: ע"א 79/89 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ, פ"ד מו(3) 58, 66 (1992)). המחוקק נכון היה לאפשר לנושה, בנסיבות מסוימות, לעכב נכס בידו כאמצעי לחץ להשגת תשלום, ולא מוטלת על המעכב חובה עקרונית לנקוט הליכים משפטיים כתנאי להפעלת זכות העכבון (ראו: רע"א 430/89 מתתיהו ליפשיץ בע"מ נ' כוכב שומרון בע"מ (בפירוק), פ"ד מג(4) 539, 542 (1989); עניין אלוניאל, בפיסקה 14, זלצמן 260)).
9. זכות עכבון יכולה להיווצר על פי הוראה שבדין (סעיף 11(א) לחוק) או על פי הסכם (סעיף 11(ה) לחוק). בענייננו טוענות המשיבות לקיום זכות עכבון משני המקורות – הסכמי וסטטוטורי. די אם נתמקד כאן בזה ההסכמי. המשיבות מצביעות על קיומו של הסכם: תנאי ההתקשרות הקבועים שלהן (נספח ד' לתגובה), שלשיטתן כל התקשרות עמן מהווה קיבול של התנאים, היוצר הסכם (סעיפים 27-25 לתגובה). תנאי התקשרות אלה קובעים זכות עכבון שהיא רחבה מן זכות העכבון הסטטוטורית הקבועה בדינים שונים, לרבות חוק חוזה קבלנות, והמתמקדת בעכבון ביחס לאותו נכס שבעניינו ניתן השירות או נכרת ההסכם. סעיף 37.5 להסכם קובע כי למשיבות "תהא זכות עכבון על כל סוג של ... טובין ו/או שטרי מטען ... להבטחת התשלומים המגיעים לחברתו או כל גוף הפועל מטעמנו לרבות תשלומים בגין משלוחים קודמים ...". סעיף 37.6 מוסיף וקובע כי קבלת ההצעה תהווה הסכמה לקיום עסקת מסגרת מתמשכת, ואת קדימותה הכללית של זכות העכבון של המשיבות על הטובין האמורים.
10. משמעות הדבר פשוטה: אם המבקשת מנסה לערוך הפרדה בין הטובין המיובאים עתה, לבין הטובין שיובאו עד הנה (ובגינם קיים חוב נטען של מעל חצי מיליון ₪), ולטעון כי זכות העכבון חלה רק להבטחת חוב בקשר עם הייבוא הנוכחי – הרי שטענה זו בעייתית לכאורה. זכות העכבון חלה גם להבטחת חובות בגין משלוחי העבר, כאשר את יחסי הצדדים ניתן לראות כעסקת מסגרת אחת.
11. המבקשת ערה כמדומה לכך שטענת העכבון ההסכמית חורצת את גורל בקשתה לסעד זמני לשבט. לפיכך טענה היא בתשובתה (הלאקונית לא פחות מן הבקשה המקורית): "לא היתה הסכמה מצד המבקשת בקשר לזכות עכבון כלשהי ומעולם לא נחתם בין הצדדים הסכם אשר כלל הוראות בדבר הענקת זכות עכבון למשיבות" (סעיף 6 לתשובה). סתמה ולא פירשה. אם תנאי ההתקשרות האמורים אינם כאלה שהמבקשת קיבלה אותם כתנאי להתקשרות עם המשיבות, מה היו תנאי ההתקשרות? כיצד עבדה המבקשת עם המשיבות משך 10 שנים? מה היה הבסיס להתקשרות? זאת לא נטען ולא הובהר. כל שידוע הוא ש"החל משנת 2005 התקשרה המבקשת עם המשיבות", הא ותו לא. מן האמור עולה שנכון לשלב הנוכחי, לא התיימרה המבקשת אפילו להציג בדל ראיה לכך שההתקשרות שלה עם המשיבות נעשתה על בסיס חוזי כלשהו השונה מן הבסיס הקבוע הנטען להתקשרות המשיבות עם לקוחותיהן, והוא תנאי ההתקשרות הכוללים בתוכם את זכות העכבון ההסכמית המשתרעת גם על משלוחי עבר וחובות עבר.
12. משנמצא כי זכות עכבון קיימת לכאורה (ומובן שהדברים נאמרים מבלי לטעת מסמרות, שהרי אנו בשלב הבקשה לסעד זמני), הרי שהזכויות הקשורות בעכבון נידונות כבר בגדרי סעיף 11 לחוק המטלטלין, כאשר אין מקום שבית המשפט יוסיף עליהן משלו, בגדרי בירור בקשה לסעד זמני. סעיף 11(ב) לחוק המטלטלין מורה שאם "עלה שווי המיטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי סבירה, זכאי החייב לשחרור מקצת המיטלטלין אם הם ניתנים להפרדה לחלקים". ברם מצאנו לעיל כי לא ניתן לשלול בשלב זה טענה ששווי החיוב הרלבנטי עומד על למעלה מחצי מיליון ₪; מה שווי הטובין לא נדע, זולת אמירה כללית שלפיה תכננה המבקשת למוכרו תמורת 200 אלף ₪, כך או כך – הרבה פחות מן החוב. סעיף 11(ג) לחוק המטלטלין מוסיף מקנה לחייב זכות נוספת: הזכות לשחרר את נכסיו מן העכבון "במתן ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב" (עיינו: זלצמן, 269-268, 349). ברם בדיוק נוכח הוראה זו, מתייתר הצורך בבירור עיקר הבקשות הנוגעות לטענת עכבון של הנתבע-המשיב, שכן החוק הסדיר כבר דרך סטטוטורית של "סעד זמני" העומד לחייב, בלא צורך בפנייה לבית המשפט, והוא של העמדת ערובה מספקת אחרת לסילוק החוב (לרוב – מזומן או בערבות בנקאית). ברם בבקשתה לסעד זמני לא טענה המבקשת לזכות זו, אלא לזכות לקבלת הטובין בלא כל תנאי, זולת תשלום של 744$ בקשר עם הוצאות כלשהן הכרוכות במשלוח הנוכחי.
13. כל האמור מובילנו למסקנה הבאה, הנעוצה בשילוב סיכויי התביעה לכאורה ושיקולי מאזן הנוחות גם יחד: המבקשת עותרת לסעד זמני, הזהה לצו העיקרי. צו "זמני" שכזה יינתן במשורה. אמנם, גם כאשר מדובר בטענת עכבון, קיימת אפשרות עיונית לכך שבית המשפט יראה לנכון ליתן סעד זמני, תוך חיוב החייב בהפקדה משמעותית, שאינה עולה כדי מלוא סכום החוב שבעטיו הופעלה זכות העכבון (השוו: ת"א 62697/04 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' עצמון (לא פורסם, [פורסם בנבו], 10.10.2006)). ברם המקרה דנן אינו נמנה עם החריגים לכלל האמור. המשיבות טוענת לזכות עכבון הסכמית וסטטוטורית, עד לתשלום חוב שהמבקשת מודה כי קיים אף שאינה מתיימרת לאומדו, והמשיבות טוענות כי הוא ניכר, ודאי עולה בהרבה על שווי הטובין המעוכבים. המבקשת מתקשה בשלב זה לקעקע את טענות המשיבות. למבקשת היכולת לקבל את הטובין בדרכים המקובלות בסעיף 11 לחוק המטלטלין. אין מקום שבנסיבות המקרה דנן יתערב בית המשפט, יפקיע מידי המשיבות זכות בעלת אספקטים קנייניים, ויעניק בידי המבקשת סעד "זמני" כמבוקש. ולמען הסר ספק: אפילו הייתי שוקל ליתן סעד זמני, ממילא היה הוא מותנה בנסיבות המקרה דנן בהפקדת מלוא סכום החוב הנטען, כנגזר במקרה זה מיישום האמור בסעיף 11(ג) לחוק המטלטלין; קל וחומר כך שעה שהמשיבות הודיעו בינתיים על כך ששיק שמסרה לה המבקשת על חשבון החוב בוטל בידה, כך שקיימים ספקות באשר ליכולת המשיבות להפרע מן המבקשת זולת בדרך של מימוש זכות העכבון הנטענת. יצוין כי הדיון בגובה הערובה ההולמת נעשה כאן בבחינת למעלה מן הצורך: המבקשת הרי לא הדגימה נכונות להפקדת סכומים העולים על אותו חוב של 744$. ועוד יוער: עיתוי הגשת הבקשה לסעד זמני, ארבעה חודשים מאז הגעת הטובין לנמל ובתום עונת הקיץ שבה אמורים היו להימכר, אומרת אף היא דרשני.
5129371
5467831314. הבקשה לסעד זמני נדחית אפוא. הצדדים יהיו רשאים לטעון להוצאות בקשר עם בקשה זו בתום ההליך, ובשים לב להתפתחויות בו ובפרט השאלה האם אכן עמדה למשיבות זכות העכבון.
ניתנה היום, ג' טבת תשע"ו, 15 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.
עדכוני מכס ורגולציה
