פסק דין
1. מונחת בפניי תביעה שטרית אשר מקורה בשיק שחולל באי פירעון ביום 03.10.2002, ואשר נמשך לפקודת התובעת (להלן: "אלדן") על ידי הנתבעת (להלן: "יוניטרייד").
2. אלדן הנה חברה העוסקת בשילוח מטענים ובתוקף תפקידה היא משמשת סוכנת משנה של חברות ספנות המובילות מכולות לנמל אשדוד. יוניטרייד הנה חברה העוסקת בעמילות מכס, ובתוקף תפקידה אחראית על שחרור סחורות עבור יבואנים.
3. השיק נשוא התובענה נמשך ע"י יוניטרייד לטובת אלדן כשיק ביטחון לצורך הבטחת תשלום דמי השהייה של ארבע מכולות שיובאו לישראל, עבור תושב עזה בשם עבד אלעזיז סעיד (להלן: "היבואן"). הנוהג הוא כי לאחר שמכולה מגיעה לנמלי ישראל ונמסרת ליבואן לשם פריקתה, נדרש היבואן לשלם לחברת הספנות, אשר הנה בעלת המכולה, דמי השהייה בהתאם למספר הימים בהם עוכבה המכולה ברשותו, מעבר לשבעת הימים הראשונים הפטורים מתשלום. התשלום בפועל מבוצע ע"י החברה המשלחת, אשר מחייבת את עמיל המכס, המחייב מצדו את היבואן. עפ"י הנוהג בענף זה, עמיל המכס מוסר שיק ביטחון לידי החברה המשלחת, להבטחת תשלום דמי ההשהייה, ובהתאם לכך
מסרה יוניטרייד לאלדן את השיק נשוא התובענה, כשיק פתוח, וזאת עפ"י הסכם מיום 21.03.2002 (ראה נספח א' לתצהירו של יורם ארבל, מנהל אלדן).
4. ביום 15.3.2002 הובאו לישראל ארבע מכולות ע"י אלדן, עבור היבואן. המכולות הועברו לעזה לשם פריקתן על ידי היבואן, אולם עקב הוראת גורמי הביטחון נאסר על השבתן לתחומי ישראל, והן נותרו בעזה בחזקתו של היבואן. כתוצאה מכך נדרשה יוניטרייד לשלם לאלדן דמי השהייה גבוהים בסך של 27,293 ₪, ומשסירבה לעשות כן, עשתה אלדן שימוש בשיק נשוא התובענה דנן, תוך מילוי סכום השיק בהתאם לדרישתה. יוניטרייד, אשר סירבה לשלם את הסכום הנדרש, העבירה לבנק הנמשך הוראה שלא לכבד את השיק, וכתוצאה מכך הגישה אלדן את השיק לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב.
5. במסגרת ההתנגדות לביצוע השטר טענה יוניטרייד כי השיק נועד אך ורק להבטחת תשלומם של דמי השהייה רגילים, ואילו במקרה זה נדרשו ממנה דמי השהייה בשיעור חריג, בעקבות האירועים הביטחוניים אשר גרמו לעיכוב ממושך בהשבת המכולות. בנוסף לכך, טען שמעון קניאס מנהל יוניטרייד (להלן: "קניאס"), כי יוניטרייד זכאית לקזז מחובה כלפי אלדן סכומים שונים שמקורם בזיכויים שקיבלה אלדן מחברת הספנות.
6. ביום 10.03.2003 ניתנה ליוניטרייד רשות חלקית להתגונן, וזאת אך ורק בטענה לפיה השיק נועד להבטיח תשלום דמי השהייה "רגילים" להבדיל מדמי השהייה "חריגים". לא ניתנה רשות להגן בטענת הקיזוז, משום שיוניטרייד עצמה לא ידעה לומר בודאות האם אכן סכומי הזיכוי התייחסו למכולות בגינן חוייבה. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, והמצהירים נחקרו על תצהיריהם. מטעם התובעת העיד מנהלה, מר יורם ארבל (להלן: "ארבל"), ומר ברי פינטוב (להלן: "פינטוב") המשמש כיו"ר ארגון הגג של סוכני המכס בישראל, אשר הגיש חוות דעת מומחה בענין דמי ההשהייה. מטעם הנתבעת העיד קניאס לבדו.
7. הואיל ועסקינן בשטר לבטחון, הנטל להוכיח כי לא נתקיימו התנאים להפעלת השטר- קרי, שהשטר נועד להבטיח תשלום דמי השהייה רגילים, להבדיל מדמי השהייה חריגים- רובץ על מושך השטר, קרי, יוניטרייד (ראה ע"א 358/80 קדש נפתלי נ' מושב שאר יישוב,
פ"ד לז(3) 830). כדי להדוף את התביעה, שומה היה על יוניטרייד להוכיח כי אכן קיימת בענף הבחנה בין דמי השהייה רגילים ודמי השהייה מיוחדים, וכי אכן הוסכם בינה לבין אלדן שהשטר יבטיח אך ורק דמי השהייה רגילים.נ
8. לענין הראשון לא הביאה יוניטרייד ראיות כלשהן. דווקא אלדן היא שטרחה והגישה חוות דעת של מומחה. בחוות דעתו קובע המומחה פינטוב, כי גביית דמי השהייה מבוססת על הצורך של חברות הספנות להבטיח בכל עת קיומו של מלאי מכולות זמין ללקוחות. דמי ההשהייה נגזרים מסוג המכולה וממשך העיכוב בהחזקתה. כבטחון לתשלום דמי ההשהייה מחייבים סוכני חברות הספנות את סוכני המשנה שלהם (בעניננו, אלדן) לתת להם התחייבות לתשלום דמי ההשהיה, ואלה מצידם דואגים לקבל התחייבות מקבילה מהיבואן או מסוכנו (יוניטרייד לעניננו), וכן שיק בטחון. פינטוב מציין כי תעריף דמי ההשהייה מתפרסם דרך קבע על ידי סוכני האניות ועל ידי גופים מקצועיים שונים העוסקים בענף היבוא. אין בתעריף זה כל הבחנה בין תעריף רגיל ובין תעריף מיוחד. לטענתו, אפילו לאחר שפרצה האינתיפאדה הנוכחית באוקטובר 2000 והשבתן של מכולות התעכבה לעיתים, לא נוצרה פרקטיקה של תעריפי השהייה מיוחדים.ב
9. נקודת המוצא לבחינת עסקת היסוד בגדרה נמסר השטר לידי אלדן היא ההסכם מיום 21.3.2002 נספח א' לתצהירו של ארבל, שכותרתו "תשלום דמי השהייה והוצאות טיפול במכולות". במסגרת הסכם זה התחייבה יוניטרייד להחזיר לאלדן את המכולות וכן, וזה העיקר, לשאת "בתשלום דמי ההשהייה עבור המכולות שנמסרו לנו, וזאת לפי התעריף המקובל בחברתכם ואשר תוכנו ידוע לנו...על אחריותנו וחשבוננו נשלם את מחירה של המכולה/ות וכן דמי השהייה וזאת, אם המכולה/ות הנ"ל לא תוחזר/נה בתוך 90 ימים...".
בהסכם זה אין כל סייג או הבחנה בין דמי השהייה רגילים ודמי השהייה מיוחדים. יתר על כן, אפילו העד קניאס אינו טוען בתצהירו כי הוסכם באופן פוזיטיבי שהשיק ישמש אך ורק להבטחת דמי השהייה רגילים. הטענה לענין זה בס' 5 לתצהירו, כאילו השטר הופקד
"לצורך הבטחת תשלום דמי השהייה רגילים של המכולות..." נותרה בבחינת סיסמא ריקה מתוכן ומפרטים. מדובר בתצהיר המשתרע על פני חמישה עמודים תמימים, כאשר
האמירה הסתמית והלקונית בס' 5 לתצהיר היא למעשה ההתייחסות היחידה לנסיבות מסירת השיק.ו
10. אני מוכן להניח כי בעקבות מבצע חומת מגן בסוף חודש מרץ 2002 נוצרו אכן נסיבות מיוחדות שמנעו את החזרת המכולות ואשר הצדדים לא צפו אותן בפועל. אני מוכן גם להניח לצורך הענין את ההנחה הקיצונית לפיה מדובר במצב חריג אשר לא היה כמוהו מאז מלחמת ששת הימים כפי שטוען ב"כ יוניטרייד (הגם שהמומחה פינטוב העיד כי היו ארועים נוספים בעבר שעיכבו החזרת מכולות, לרבות שביתות- ע' 3-4 לפרוטוקול). דא עקא, עובדה זו לבדה אינה יכולה לשנות את החוזה שנכרת בין הצדדים. החוזה מדבר בעד עצמו וגם אם לא היתה בו התייחסות כלשהי למצב בו יחול עיכוב ממושך בהחזרת המכולות (ובהמשך נראה כי ישנה דווקא התייחסות לאפשרות כזו), אין פרושו של דבר שבמקרה כזה יש לשנות את תוכנו של החוזה ולהתאימו לנוחותו של צד אחד בלבד. כידוע:
"...אם מגבש המסמך נתונים מספיקים, חל העקרון כי חוזים יש לקיים. לפיכך, שומה על בית המשפט להיזהר מפני התערבות מופרזת בתוכן העיסקה כדי לא "ליצור" חוזה במקום הצדדים, כפי שחובה עליו לחייב את הצדדים לקיים חוזה שהשתכלל, אם אכן השתכלל כזה. (ע"א 3102/95 יגאל כהן נ' שמואל כהן ואח' פ"ד מט(5) 739, ע' 746-747).נ
כן נקבע כי:
"דא עקא, שהסכנה שלפניה עשוי הפרשן לעמוד היא "להגניב" דרך קביעת אומד דעתם של הצדדים לחוזה את אומד דעתו שלו לגבי התוצאה הצודקת לפי הערכתו ולייחס את הערכתו שלו לצדדים לחוזה ועל-ידי כך להפוך בפועל דוקטרינה של פרשנות לדוקטרינה לבר-חוזית". (ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב . פ"ד מא(1), 282 ,עמ' 323-324).ב
11. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 קובע :
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".
מהו, אם כן, אומד דעת הצדדים וכיצד מתחקה אחריו הפרשן? עמד על כך כבוד המשנה לנשיא א. ברק (כתוארו אז) בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 265 בעמ' 312-311:
" אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: 'על תכלית החוזה ניתן ללמוד מתוכו וממהות הסדריו ומבנהו, וכן ממקורות חיצוניים לו, כגון מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שהם ידעו עליו ומקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו...' "
לעניין זה קבע הנשיא ברק כי גם דיני השטרות כפופים לדיני הפרשנות הכלליים של דיני החוזים וכי כאשר מדובר בצדדים קרובים לשטר, ניתן להיזקק לנסיבות החיצוניות:
"הגישה של "פירוש המסמך בכללותו", המפנה את תשומת הלב למסמך כולו, ואינה מבודדת את החתימה בלבד, נראית לי ראויה...בהיעדר נימוק מיוחד לסטייה מהדין הכללי בענייני שטרות ראוי הוא כי שטר יפורש באופן שחוזה מפורש... בהקשר זה מתעוררת השאלה, עד כמה ניתן להיזקק, בפרשנות השטר בכללותו, לנסיבות החיצוניות לשטר. כידוע, ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות בפרשנות חוזה ... האם ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות אלה בפרשנות החתימה המצויה בשטר? בעניין זה יש להבחין בין צד קרוב בשטר לבין צד רחוק בשטר. בין צדדים קרובים - כלומר צדדים אשר ביניהם קיימת עיסקת יסוד - אין מניעה מהתחשבות בנסיבות החיצוניות בפרשנות החתימה על השטר..." (ע"א 4294/90 עזבון המנוחה רינסקי ז"ל נ' רחמני ושות' פ"ד נ(1), 453 ,עמ' 473-474).ו
12.נבחן תחילה את המקור החיצוני, קרי, הנסיבות החיצוניות לעשיית השיק. יוניטרייד טענה כי מעולם לא התכוונה כי שיק הביטחון ישמש עבור דמי השהייה "חריגים" כהגדרתה, וזאת משום שלא יכלה לצפות עיכוב ממושך כפי שהתרחש בפועל. דא עקא,
במועד כריתת ההסכם, קרי, ביום 21.03.2002, לא היה המצב הביטחוני בישראל שפיר במיוחד, ולפיכך חזקה על הצדדים כי יכלו לצפות מצב של עיכוב ממושך בהחזרת המכולות, ואם יוניטרייד חפצה להגן על עצמה מפני מצב כזה, היתה צריכה לכלול בהסכם תניות מתאימות.
13.גם המקור הפנימי, קרי, לשון החוזה, אינו תומך בעמדתה של יוניטרייד. סעיף 2 להסכם דמי ההשהייה קובע כדלקמן:
"אנו נישא בתשלום דמי ההשהייה עבור המכולות שנמסרו לנו, וזאת לפי התעריף המקובל בחברתכם ואשר תוכנו ידוע לנו...על אחריותנו וחשבוננו נשלם את מחירה של המכולה/ות וכן דמי השהייה וזאת, אם המכולה/ות הנ"ל לא תוחזר/נה בתוך 90 ימים...".
עינינו הרואות: ההסכם נוסח באופן שאינו מבחין בין דמי השהייה רגילים ובין דמי השהייה חריגים. יתר על כן, הצדדים הניחו אפשרות כי יחול עיכוב בהחזרת המכולות העולה על 90 יום, ובמקרה כזה התחייבה יוניטרייד לשלם לא רק דמי השהייה אלא גם את מחיר המכולות. משמע, האפשרות של עיכוב ממושך עמדה לנגד עיני הצדדים, אך הם לא קבעו תעריף מופחת למקרה כזה.ב
14. הסיטואציה היחידה בה לא ניתן לאכוף חוזה עקב שינוי קיצוני בנסיבות לאחר כריתתו, מעוגנת בס' 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 הקובע כי "היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים." ודוק, גם במקרה של סיכול, רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות הענין ובמידה שנראה לו. דא עקא, יוניטרייד אינה טוענת כי החוזה אכן סוכל, ואם היתה טוענת זאת, דין הטענה היה להידחות. עסקינן בחוזה שנערך בעצם ימי האינתפיאדה, כאשר המצב הבטחוני המעורער ידוע היטב לכל בר בי רב. לפיכך, גם אם הצדדים לא צפו בפועל את ההפרה, הרי
שהיה עליהם לצפותה, קרי, לצפות מצב שבו יחול עיכוב משמעותי בהחזרת המכולות עקב התערערות המצב הבטחוני. יש לזכור כי מדובר בעשיית עסקים עם יבואן תושב עזה, ולפיכך מדובר בעסקים שחשופים במידה רבה ביותר לכל התפתחות שלילית במצב הבטחוני. במילים אחרות, לא הרי יכולת הצפייה של מי שעורכים עיסקה שנועדה לביצוע בעיר תל אביב, כהרי מי שעורכים עיסקה שנועדה לביצוע בתחומי עזה. מכל מקום, הנטייה היא שלא להכיר בטענת סיכול גם כאשר מדובר בארועים שקשה עד מאוד לצפותם. כך למשל נקבע כי אפילו מלחמת יום הכיפורים לא היוותה ארוע מסכל:
"אמנם פרוץ המלחמה, כאשר זו פרצה ביום הכפורים, הפתיע את הנהגתה הצבאית והמדינית של המדינה ומה שאלה לא חזו מראש, סתם אזרח בוודאי לא חייב היה לראות מראש. אבל שאלה היא לדעתי אם, כל עוד השלום אינו שרוי בין ישראל ובין כל שכנותיה, סכנה של פרוץ מלחמה במועד כלשהו, קרוב או רחוק, אינה קיימת תמיד, כך שבעניני מלחמה ושלום הבלתי צפוי הוא לעולם בגדר הצפוי עבור אדם מישראל; והאם אין די בסכנה צפויה כזאת כדי שתישלל טענת הסיכול עקב פרוץ מלחמה?" (ע"א 715/78 אריה כץ נ' נצחוני מזרחי בע"מ ואח' פ"ד לג(3), 639 ,עמ' 643-644).
15. אני מוכן להניח כי אכן עמילי המכס התמרמרו על דמי ההשהייה הגבוהים שנאלצו לשלם, ואף שכרו שרותיו של עו"ד בענין זה. אני גם ער למכתבו של המומחה פינטוב עצמו, בו קרא לנשיא לשכת הספנות בחיפה שלא לחייב את החברות הפלסטינאיות במלוא דמי ההשהייה. דא עקא, נסיונות טבעיים לשנות את רוע הגזירה מבחינתם של עמילי המכס, אינם מהווים עילה להפרת חוזה או לשינויו באופן חד צדדי ושלא בהסכמת הצד שכנגד.
16.סיכומו של דבר, לא עלה בידי יוניטרייד להוכיח את שני הנדבכים ההכרחיים לדחיית התביעה. לא הוכח כי קיימת הבחנה בין דמי השהייה רגילים ודמי השהייה מיוחדים. לא הוכח כי סוכם בין יוניטרייד לבין אלדן שהשטר יבטיח אך ורק תשלום דמי השהייה רגילים. לא נטענה טענת סיכול, אך אם היתה נטענת, דינה היה להידחות בשים לב לנסיבות הענין. העובדה שהצדדים לא צפו בפועל את המצב שנוצר, היא כשלעצמה אינה עילה לשינוי תוכנו של ההסכם ביניהם, ובית המשפט לא ישנה את תוכנו של החוזה במקומם של הצדדים.ב
17.ב"כ יוניטרייד הקדיש מאמץ רב, הן בחקירת העדים מטעם אלדן והן בסיכומיו, כדי לנסות ולהוכיח שהסכום שמילאה אלדן בשיק הבטחון חרג מן הסכום המגיע לה. טענות
אלה דינן להידחות על הסף, באשר הרשות להגן הוגבלה אך ורק לטענה שענינה ההבחנה בין דמי השהייה רגילים ודמי השהייה מיוחדים. לא ניתנה רשות להגן לגבי הזיכויים והקיזוזים שטענה יוניטרייד עת הגישה את ההתנגדות, מהטעמים שפורטו בהחלטתי מיום 10.3.2003.ו
18.למעלה מן הצורך אציין כי התרשמתי שאין המדובר בחיובי סרק אלא בחיובים בהם חוייבה אלדן עצמה על ידי סוכן חברת הספנות, והיא מצידה חייבה במקביל את יוניטרייד. ארבל העיד, ואני מאמין לו, כי הסכום שרשם בשיק הבטחון היה אותו סכום ממש אותו שילם לסוכן של חברת הספנות (ע' 11 לפרוטוקול). עדותו נתמכת גם בעדותו של פינטוב, שהעיד כי אלדן שילמה לחברת הספנות את דמי ההשהייה והוא אף ראה את הקבלה (ע' 5 לפרוטוקול). אכן, ניכר היה בעד ארבל כי לא הכין את עצמו לשאלות בענין זה וגם לא צירף לתצהירו אסמכתאות לביסוס גובה החוב, אך לזכותו ייאמר כי לנוכח העובדה שהרשות להגן היתה מוגבלת לשאלה אחת בלבד, כמבואר לעיל, לא היה עליו להערך לחקירה שעניינה האופן בו חושב סכום השיק, וגם לא היה עליו להביא אסמכתאות לביסוס גובה החוב. בענין זה אינני מקבל את טענתו של ב"כ יוניטרייד לפיה על אלדן להוכיח על סמך מה נרשם סכום השיק. חזקת התמורה לפי ס' 29 (א) לפקודת השטרות עומדת לאלדן בתור מי שאוחזת בשיק, ועל יוניטרייד היה להוכיח (לו היתה ניתנת לה רשות להגן בענין זה) מהו גובה החוב האמיתי, אם בכלל. כבר נקבע כי נטל הראייה מוטל על מושך השיק ולא על האוחז בשיק, משום שעל החייב השטרי "להוכיח הן שהיתה מסירה על תנאי והן שהתנאי לא התקיים" (ע"א 623/88 גולדנברג נ. המשביר המרכזי בע"מ, פ"ד מד(2) 801, 803; ע"א 4848/91 הכונס הרשמי נ. פורשה בע"מ פ"ד נא(1) 874, 879). נטל זה מוטל על החייב השטרי מכוחה של חזקת התמורה לפי ס' 29(א) לפקודת השטרות, הקובעת כי "כל צד שחתימתו מצוייה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך" (ראה גם י' זוסמן, דיני שטרות, ע' 119).
כך למשל נקבע בע"א 562/88 אהרון בן אריה נ' יוסף סופר פ"ד מה(1), 647 ,עמ' 659-660:
"בקשר לחזקה זו אומר השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 333/63 הנ"ל: '... אף 'שטר בטחון' בכלל 'שטרות' המה. חזקת התמורה לפי סעיף 29(א) פועלת במקרה מסוג זה
באופן שנטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את 'מימוש הבטחון' על ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו, אלא על חותם השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו. 'המוציא מחברו עליו הראיה': שטר יוצר 'חזקה' לטובת האוחז בו, וחותם השטר הוא בגדר 'המוציא מחברו' לפי סעיף 29(א)... 'לו היה מקבל שטר בטחון יכול לממש את זכותו לפרוע את השטר רק אם הוכיח את זכותו מכוח החוזה, כי אז התועלת שאותה התכוונו הצדדים להשיג על ידי נתינת שטר הבטחון היתה מסוכלת... בכך, בין היתר, יתרונו של שטר הבטחון על פני זכות חוזית רגילה: יש בו כדי להקל על הנטל הראייתי הרובץ על הנפרע, למקרה ויפרוץ סכסוך בין המושך לנפרע בעקבות הפרת עיסקת היסוד על ידי המושך.' "
19. אי העדתו של אדם בר לב, שותפו של ארבל באלדן, אינה צריכה להתפרש לחובתה של אלדן משום שארבל העיד על עצמו כמי שטיפל בכל הצד הכספי של דמי ההשהייה, בעוד שותפו מופקד על הצד התפעולי (ע' 7-8 לפרוטוקול). לענין אי חקירתו של קניאס, הרי שב"כ אלדן הודיע שהוא מסתמך לענין זה על חקירתו במסגרת ההליך של שמיעת ההתנגדות. ודוק: תצהיריו של קניאס בהליך ההתנגדות ובהליך העיקרי היו כמעט זהים לחלוטין.
20.אשר על כן דין התביעה להתקבל. הליכי ההוצל"פ יימשכו כסדרם. יוניטרייד תשלם לאדלן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק בגין התיק העיקרי, וכן הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק בגין הליך ההתנגדות, כאמור בהחלטתי מיום 10.3.2003. מסכום החוב בתיק ההוצל"פ יש להפחית את הסכום ששילמה יוניטרייד לאלדן בעקבות החלטתי מיום 10.3.2003 שלא לתת רשות להגן לגבי סכום של 4,000 ₪.נ
21. המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.
ניתן היום ו' בטבת, תשס"ד (31 בדצמבר 2003) בהעדר הצדדים.
חגי ברנר, שופט
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
