פסק דין
1. רקע:
התובעת היא חברה ירדנית העוסקת ביבוא, יצוא והובלת מטענים. ביום 20.1.97 נכרת הסכם בין התובעת לנתבעת להובלת מטענים שהם פסולת נייר מחיפה לעיר זרקא שבירדן. לטענת התובעת, התחייבה התובעת להעביר את המטענים מחיפה לזרקא תמורת 600 דולר לכל הובלה, כאשר הנתבעת משלמת את אגרת הכניסה של המשאיות בצד הישראלי של הגבול ומקזזת מהתובעת. בהתאם לחוזה אישרה הנתבעת משלוח 46 משאיות ודרשה קיזוז הוצאות מעבר בסך 1,949.08 דולר. בשל אי התאמה בין המשקל במסמכים לבין המשקל בפועל ונסיבות אחרות שבאחריות הנתבעת, טוענת התובעת, עיכבו רשויות המכס הירדני את המשאיות בדרכן חזרה מחיפה לזרקא, דבר שעלה לתובעת בדמי השהייה Demurrage Charges שעל הנתבעת לשאת בהם. לטענת התובעת, למרות ההסכם, הפרה אותו הנתבעת והתקשרה עם חברות הובלה אחרות במחירים זולים יותר. לטענת התובעת, נגרמו לה הוצאות מיותרות בסך 4,000 דולר. התובעת תובעת תשלום עבור 46 משאיות לפי 600 דולר למשאית, ועוד שיפוי בגין הוצאות השהייה, ועוד הוצאות התובעת הנוספות, פחות הוצאות המעבר ובניכוי מקדמה שקיבלה מהנתבעת, כך שהתביעה היא על סך 28,889.92 דולר ארה"ב.
5129371הנתבעת טוענת כי ההסכם קבע בין היתר שהתובעת תספק מספיק משאיות להובלת 72 מכולות ננייר בתפזורת וכי ההובלה תבוצע במשך חודש בלבד. הסכום של 600 דולר ארה"ב הוסכם עבור כל הוצאות התובעת. לטענת הנתבעת, המשקל הרשום במסמכים תאם את חשבון הספק בחו"ל וחשבון היצוא והיבוא של הסחורה בארץ. לטענתה, דמי ההשהייה שחוייבה בהם התובעת הם באחריותה הבלעדית, ועל פי כללי איגוד לשכות המסחר הבין לאומי, בהובלה ששולמה כולה מראש, כל ההוצאות במדינה שבה נמסרת הסחורה הם על אחריות המקבל ולכן היה על התובעת ונהגיה לגבות את דמי ההשהייה מהמקבל בעצמם. לטענת הנתבעת, סיפקה התובעת 46 מכולות שהן כ- 35 מכולות על פני חצי שנה ולכן נאצלה לפנות למובילים אחרים. בכך נגרמו נזקים כספיים כבדים והלקוח של הנתבעת הפחית מהסכומים ששילם לנתבעת. לטענת הנתבעת, בעקבות מעשי התובעת התקיימה פגישה בין הצדדים ובה סוכם כי הסכום שהועבר מהווה פיצוי בגין הוצאות התובעת עבור ההובלות בניכוי הוצאות הנתבעת וחלק מנזקיה. לטענת הנתבעת, היצואן של מוצרי הנייר לא שילם לנתבעת סך של 19,500 דולר בגין האיחור בביצוע ההובלה שנגרם על ידי מעשי התובעת.
שני הצדדים לא נהגו כשורה בסיכומיהם. התובעת העלתה עובדות וטענות שלא נטענו ולא הוכחו אף לכאורה. הנתבעת הגדילה עשות, ובמקביל להגשת בקשה לצירוף ראיה נוספת שנטען שהתגלתה (בקשה שהתקבלה בכפוף לתשלום הוצאות שהנתבעת בחרה שלא לשלם) כללה בתוך סיכומיה את תוכן הראיה במלואו, כאילו קיבלה רשות לצרפה.
מטעם התובעת העיד מנהלה, חנא אלפרד דאראקג'יאן, ומטעם הנתבעת העיד מנהלה אורי חילו. לא הובאו עדויות נוספות.
2. מה החוזה בין הצדדים?
התובעת טוענת כי ההסכם בינה לבין הנתבעת היה שהתובעת תעביר מטען פסולת נייר במשקל קרוב ל- 1,500 טון מהעיר חיפה לעיר זרקא בירדן, תמורת 600 דולר ארה"ב למשאית, כאשר מוסכם שהתובעת, שאינה בעלת משאיות תעמיד לביצוע ההובלה כעשר משאיות מדי שבוע. התובעת טוענת עוד כי נאותה להעניק לנתבעת הנחה מהמחיר המוסכם של 600 דולר בתקווה שהנתבעת תעמוד בהתחייבויותיה (סעיף 6 לת/ 1). מכיוון שהנתבעת, לפי הטענה, לא קיימה את חלקה בהסכם, הרי שלא ניתנה ההנחה. הנתבעת טוענת כי ההסכם בינה לבין התובעת נכרת כבר ביום 6.1.97 לפיו התחייבה התובעת לספק כ- 15 משאיות טריילר המסוגלות כל אחת להוביל מכולה של פסולת נייר, פעמיים בשבוע, כך שההובלה תסתיים במשך כחודש ימים. סוכם כי הסכום של 600 דולר הוא הסכום הראשוני ממנו תינתן הנחה. כך אישר מנהל התובעת התצהירו. כך יש להבין גם את עדותו של מנהל הנתבעת בעמ' 16 שורה 12.
אני מעדיף את גירסת הנתבעת על גירסת התובעת. הפקס מיום 20.1.97 לא היה ההסכם בין הצדדים אלא הודעה על העברת משאית אחת לשם בחינת אפשרות ביצוע העיסקה. ההסכם נכרת קודם לכן על ידי הפקס מיום 6.1.97. אשר למחיר, הוסכם כי 600 דולר יהיה הסכום לטריילר הכולל מכולה, וממנו הוסכם שתינתן הנחה. כך למעשה העידו שני העדים. איש מן העדים לא הוכיח מה המחיר הסופי המוסכם למשאית טריילר, ומה המחיר למשאית אחרת, או לטון, ואיני קובע אותו. להסיר ספק, אני קובע כי הוסכם במפורש על קצב הביצוע, כטענת הנתבעת, כ-15 טריילרים פעמיים בשבוע. כך הוסכם בפקסים מיום 6.1.97.
3. מי הפר את החוזה?
אין חולק שהחוזה לא בוצע כמוסכם. השאלה מי אחראי לכך. התובעת טענה, שהסיבה לכך שההסכם לא בוצע היא שהנתבעת מצאה מובילים במחיר נמוך יותר. אני דוחה טענה זו. הסיבה לכך שהנתבעת חיפשה מובילים אחרים, והמחיר היה נמוך יותר מ- 600 דולר, היא שהתובעת לא הצליחה לספק משאיות בקצב המוסכם. בדין, לא תבעה התובעת את הרווח שנוצר לנתבעת כביכול מכך ששילמה סכום יותר נמוך בגין ההובלות שאותן לא ביצעה התובעת. הסיבות לכך שההסכם לא בוצע הן שלא היו ברשות התובעת הטריילרים המתאימים (עדות מנהל התובעת בעמ' 13 שורה 25, עמ' 11 שורה 3, עמ' 12 שורות 6-9). כמו כן, היו תקלות שונות בביצוע ההובלה: נשלחו בהובלה ראשונה 8 נהגים, אבל רק 3 היו כשירים להכנס לארץ (עדות מנהל התובעת בעמ' 11 שורה 26). בהובלה שניה הגיעו 2 משאיות (עמ' 11 שורה 27). המשאיות הגיעו ללא ציוד מתאים (נספחים שונים לנ/1). מכאן, שהתובעת הפרה את ההסכם באי עמידתה בקצב הביצוע המוסכם. בדין פעלה התובעת, שעה שהסכימה כבר בראשית פברואר 97 לשימוש במוביל נוסף (נספח ו1 לנ/ 1).
התובעת חדלה לבצע את ההובלות ביום 5.3.97. התובעת טוענת כי הסיבה לכך היא אי תשלום התמורה על ידי הנתבעת. אני דוחה טענה זו וקובע כי לאחר שקודם לכן הסכימה התובעת לביצוע חלק מההובלה באמצעות מובילים אחרים, חדלה מלהוביל ביום 5.3.97 בשל אי יכולתה לעמוד בביצוע ההסכם.
על כן, אין התובעת זכאית לפיצוי בשל הפרת ההסכם. על כן, אין התובעת זכאית גם להוצאות נוספות שאותן תבעה בסך 4,000 דולר, שלא הוכחו כלל. ההוכחה היחידה לכך שהיו לתובעת הוצאות נוספות בסכום כלשהוא היא האמירה הכללית בסעיף 34 לתצהיר מנהל התובעת כי לפי מיטב ידיעתו יש לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות התובעת בסך 4,000 דולר. המצהיר אפילו לא אמר בתצהירו שהיו הוצאות בסכום זה אלא העריך, לא פירט כיצד מורכב הסכום ולא המציא שום ראיה לכך שהתובעת אכן הוציאה סכום כזה, או נמוך יותר. על כן, דין התביעה בגין הוצאות נוספות להידחות, הן מהטעם שבהעדר הפרה מטעם הנתבעת, התובעת לא זכאית להוצאות נוספות אם נגרמו לה מעבר למוסכם, והן מהטעם שהוצאות כאמור כלל לא הוכחו, אף לכאורה.
4. התשלום המגיע לתובעת בגין ההובלות שביצעה:
התובעת טענה בכתב התביעה שמגיע לה הסך של 27,600 דולר, לפי 600 דולר למשאית. אין חולק שהמשאיות לא יכלו להכיל מכולה אחת בכל אחת מהן, כמוסכם. כפי שקבעתי, המחיר היה נמוך מ- 600 דולר. ביום 18.3.97, לאחר פרישתה של התובעת מההסכם, העמידה התובעת את המחיר הנדרש מהנתבעת על סך 20,918.49 דולר (סעיף 16 לתצהיר מנהל התובעת). אני דוחה את הטענה כי מדובר בסכום לפנים משורת הדין, אשר כשאינו משולם הוא חוזר לסכום המקורי. בשום מקום לא נאמר שמדובר בסכום מותנה, וגם לאחר מכן, לאחר ששולם על ידי הנתבעת סכום של 6,557 דולר, לא דרשה התובעת אלא את היתרה ולא מעבר לכך. על כן, מוגבלת התובעת בתביעתה לסכום שאותה דרשה בזמן אמת, שבודאי עומד מאחוריו חישוב כלשהוא לפי גירסתה של התובעת. התובעת שלחה שוב ושוב מכתבים בדרישה לתשלום חוב זה, ורק חלק מהם נענו על ידי הנתבעת. אין להסיק דבר מחוסר תשובה של הנתבעת, אף אם קיבלה את כל המכתבים, למרות הכחשתה. אין חובה על הנתבעת להשיב לכל מכתב, במיוחד למכתבים בסדרה צפופה, ולא נקשר כל הסכם חדש מאי תשובה של הנתבעת (וראה סעיף 18 (א) לתוספת לחוק המכר (מכר טובין בינלאומי) התש"ס – 1999). מנהל הנתבעת לא העיד על סכום אחר שלפי דעתו היתה זכאית לו התובעת, מלבד טענותיו לקיזוז נזקים ותשלומים שבוצעו על ידי הנתבעת. לפיכך, לא נסתרה עדות מנהל התובעת כי הסכום שהגיע לתובעת בגין 46 הובלות היה 20,918.49 דולר ארה"ב. אני קובע, איפוא, כי התובעת היתה זכאית לסכום של 20,918.49 דולר בגין ההובלות שביצעה. מסכום זה יש לנכות 6,557 דולר ששולמו על ידי הנתבעת ועוד סכום של 1,929 דולר דמי מעבר ששולמו על ידי הנתבעת עבור התובעת. לכן, התובעת זכאית לסך של 12,432.49 דולר ארה"ב.
5. דמי השהייה
התובעת טוענת שעל הנתבעת לשלם לה את דמי ההשהייה (Demurrege) שנאלצה לשלם במכס הירדני בגין הפרשים במשקל המטען. ואולם, אין היא טוענת כי הנתבעת התחייבה לשלם את דמי ההשהייה. לטענתה, היא זכאית לקבל מן הנתבעת את דמי ההשהייה שכן הנתבעת לטענתה היתה זכאית לגבות את דמי ההשהייה מהמוכר שיגבה מהקונה את דמי ההשהייה. גם אם השרשרת הזו היתה נכונה, אין הדבר מקנה זכות לתובעת כלפי הנתבעת לתשלום דמי ההשהייה. לטענת התובעת, נושא זה לא הוסכם בהסכם בין הצדדים מתוך הנחה שלא יהיו בעיות כאלה. לטענתה, יש חלהשלים את ההסכם באופן שיטיל את החובה על הנתבעת מכיוון שבסוף השרשרת היא יכולה לגבות סכומים אלה. אני דוחה את הטענה שקיום אפשרות בידי הנתבעת לגלגל את הסכום מטילה עליה חובה כלפי התובעת. אין חולק שהקונה היא האחראית להפרשים. התובעת היתה זכאית לעכב בידיה את המטען עד לתשלום דמי ההשהייה על ידי הקונה לתובעת. היא לא עשתה כן ובחרה לבקש מהנתבעת שתגבה את דמי ההשהייה ותעביר אליה. אני דוחה את הטענה שערוץ תום הלב מחייב הטלת החיוב על הנתבעת. הנתבעת לא פעלה בחוסר תום לב. כלשונו של מנהל התובעת בעמ' 9:
ש. תסביר לי בבקשה אם הנתבעת לא יכלה לשקול את המטען לפני שהוציאה את שטר המטען וכך זה הנוהל הרגיל של העסקים, איפה הנתבעת לא היתה בסדר, אם נוצר פער בהוצאת שטר המטען, מה עוד שהיא כותבת STC.
ת. הנתבעת לא התנהגה באופן לא נכון, דוקא היא התנהגה בצורה נכונה, כי המוביל חברת ההובלה בדרך כלל מוציאים את השטר על פי החשבונות שמנפיק הספק.
ש. אני מסכם את כל מה שהיה כאן בשעה האחרונה, הנתבעת היתה בסדר, הוציאה המסמכים כפי שצריך, נוצר עיכוב במכס לך או לנהגים שבניהולך או בשליטתך, היה זכות עיכבון לדרוש את הכסף ואתה אומר בתצהיר שמי שצריך לשלם זה הצד שהיה בסדר, אני לא הבנתי למה, תסביר.
ת. בקצרה אני אסביר, הנתבעת התנהגה נכון. ואנו מצידנו בתור סוכן של הנתבעת בירדן אין לנו קשר לטעויות שקרו, אבל החוזה שהיה ושגרם לאי התאמה של הספק אנחנו בתור התובעת איננו יכולים לתבוע את הכסף מהספק כי החוזה היה עם הנתבעת. לכן אני פניתי לנתבעת שהיא תשיג את הפיצוי בגין הסחורה.
הדגשות שלי – מ.ר.
יצויין, כי על פי תיאורו של מנהל התובעת, הנהגים של המשאיות, שעליהן לא היתה לתובעת שליטה, החלו לממש את זכות העביכון אך פרקו את הסחורה כאשר הקונה אמר שסידר את הענין עם המוכר (עמ' 6). לא מובן מדוע הסתפקו באמירה זו. בהתאם לכך, העיד מנהל התובעת, שהתובעת שילמה את דמי ההשהייה.
עוד יצויין, כי לא הוכח שעל פי כללי הסחר הבינלאומי שבסופו של דבר הסתבר ששני הצדדים טוענים למחוייבות להן, החיוב בדמי השהייה מוטל על הנתבעת במקרה שהתשלום כולל הובלה.
על פי כל האמור אני קובע כי התובעת אינה זכאית מן הנתבעת לתשלום דמי ההשהייה שהיא טוענת ששילמה.
למעלה מן המידה, נציין כי התובעת טענה, שוב ושוב, ששילמה דמי השהייה בסך 5,785 דולר, אך לא הביאה אף ראיה לכך מלבד דבריו של מנהל התובעת. במכתב נספח טז 1 לת/1 מיום 5.3.97פירטה סכום כזה ששולם לפי טענתה לנהגים, אך לא הביאה שום קבלה שתאשר תשלום סכום כזה. על כן, אילו הייתי קובע שהתובעת זכאית לסכום דמי ההשהייה, היה קושי לחייב את הנתבעת בסכום כלשהוא.
6. הסכם לסידור החובות בין הצדדים
בסעיף 52 לתצהירו, העיד מנהל הנתבעת כי לאחר שובו של מנהל התובעת מארה"ב, היתה בינו לבין מנהל התובעת פגישה במשרד הנתבעת בחיפה בה הוצגו הליקויים והבעיות עקב מעשי התובעת, וסכם כי הסכום שהועבר עד כה יהווה פיצוי הולם להוצאות התובעת והנתבעת פטורה מלהעביר סכומים נוספים. בחקירתו הנגדית בעמ' 21 העיד מנהל הנתבעת כי הפגישה האמורה בסעיף 52 היתה בסוף פברואר 97, ולא ביום 17.3.97, המועד שבו העיד מנהל התובעת שהיתה פגישה. תאריך זה נסתר על ידי העובדה שלאחר מועד זה בוצעו עוד שתי הובלות עד 5.3.97. איני מאמין לעדות מנהל הנתבעת כאילו סוכם על סידור החשבונות, בין היתר משום שהנתבעת לא טענה, אחרי המועד האמור, בתשובה לדרישות התובעת, כי יש ביניהם הסכם לסידור היתרה (ראה מכתב הנתבעת מיום 29.4.97). לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבעת כאילו הוסכם על העדר תביעות נוספות בין הצדדים.
7. קיזוז 19,500 דולר
הנתבעת טענה בכתב הגנתה שיש לקזז סך 19,500 דולר אותם קיזז ממנה המוכר עקב האיחור בהובלה. אני דוחה טענה זו מכל הטעמים הבאים:
א. הסכום של 19,500 דולר לא קוזז על ידי המוכר. הוא הוחזר למוכר מכיוון שנגבה על ידי חברת דנרם בניגוד לתנאי מכתב האשראי, קודם שבוצעה מלוא ההובלה. עתה, לאחר שבוצע ההובלה, זכאית דנרם לסכום זה, כפי שאישר מנהל הנתבעת בעמ' 23 שורה 1-3.
ב. הסיבה להחזרת הסכום, שאינו קיזוז, אינה האיחור בביצוע ההובלה אלא פעולת דנרם בניגוד לתנאי מכתב האשראי.
ג. הנתבעת ודנרם אינם היינו הך. אמנם, בסיכומיו טוען ב"כ הנתבעת כי מכיוון שמנהל הנתבעת הוא לטענתו מנהל דנרם הרי הם היינו הך, ואולם, זו הרמת מסך שלא נכללה בכתב ההגנה ועל כן אינה אלא הרחבת חזית. דנרם לחוד ומיעד לחוד. אלו שתי חברות שונות הנמצאות אולי בבעלות וניהול משותפים, אבל אין הנתבעת זכאית לקזז מהתובעת חובות שהתובעת חייבת לדנרם, מה עוד שהתובעת אינה חייבת לדנרם שכן אין קשר בין מעשי התובעת לחיוב האמור.
לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבעת כי יש לקזז סכום של 19,500 דולר מהסכום שעל הנתבעת לשלם לתובעת.
8. ריבית
התובעת תבעה שיעור ריבית של 11%. הנתבעת מכחישה שיעור ריבית זה. ענין זה נדון בע"א 6388/98 DENIZTAS NAKLIYAT VE TICARET A.S נ' CREDIT LYONNAIS S.A (לא פורסם, ניתן ביום 2.7.03) ונקבע כי בהעדר ראיה אחרת, שלא הוצגה, יהיה לפי האמור בתקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה) תשס"ג – 2003, דהיינו שיעור הריבית על סכום שיש לשלמו במטבע חוץ או במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ, יהיה, לכל רבעון, בשיעור ריבית הליבור, בתוספת 1 נקודת אחוז, כשריבית הליבור מוגדרת כריבית שנתית בשיעור משתנה בגובה הליבור (Libor) לפיקדונות במטבע חוץ לתוקפה של שלושה חודשים, כפי שפורסמה, שני ימי עסקים בחו"ל לפני תחילת רבעון, בדף Libor 01 של סוכנות הידיעות רויטרס או בדף אחר שיבוא במקומו.
9. סיכום
על פי כל האמור לעיל, התובעת זכאית לסך של 12,432.49 דולר ארה"ב, בצירוף ריבית ליבור מוגדרת כאמור לכל רבעון בצירוף 1 נקודת אחוז, מיום 5.3.97 ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת אגרות המשפט ועוד 14,000 ₪ בתוספת מע"מ כשכ"ט עו"ד, בשים לב הן לציטוט המסמך שלא הוצג בסיכומי הנתבעת והן לעובדה שהתובעת לא זכתה אלא בפחות ממחצית תביעתה.ב
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים
ניתן היום י"ג בשבט, תשס"ד (5 בפברואר 2004) בהעדר הצדדים.ו
מנחם רניאל, שופט
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
