פסק דין
בפני תביעה כספית בסך של 8,277 ₪.
פרשת התביעה
התובעת, חברה זרה, העוסקת בהובלת מטענים דרך הים, גם באמצעות מכולות המסופקות על ידה או על ידי מי מטעמה ללקוחותיה.
התובעת היתה בעלת זכויות במכולה מס' 1096054 GRIU .
בחודש אוקטובר 1977, המכולה שימשה להובלת מטען, אשר נשלח מנמל ונציה לנמל אשדוד, על פי שטר מטען 1008, עבור הנתבעת.
ביום 21.10.97, או בסמוך לכך, המכולה נפרקה, במצב תקין, נמסרה באותו יום לידי הנתבעת, לאחר שהנתבעת, הציגה לתובעת שטר מטען מקורי מוסב כדין על שמה.ו
על הנתבעת, היה לרוקן את המכולה ולהחזירה במצב תקין לתובעת, באמצעות נציגתה בישראל, אלאלוף ושות' חברת ספנות.
המכולה לא הושבה לתובעת עד היום ועל הנתבעת לשפות את התובעת בשווי המכולה, שהוא סכום התביעה, כיוון שהנתבעת הפרה את ההסכם עם התובעת, הסכם בע"פ ו/או בכתב, לפיו היה עליה להחזיר את המכולה לתובעת. התחייבות זו של הנתבעת הינה בין השאר מכח שטר המטען.
בנוסף, חובה זו מוטלת על הנתבעת, כמקבל סביר של המכולה, להחזירה לתובעת.
עדת התובעת, הגב' בוני איבנסקו, עובדת חברת אלאלוף ושות' ספנות בע"מ, שהיא נציגת התובעת בארץ, צירפה לתצהירה את העתק פקודת המסירה, אשר לפיה, המכולה נמסרה לידי מר הלפרן.
בחקירה נגדית היא השיבה, כי חברת אלאלוף, הינה סוכנת של התובעת, שהיא הבעלים של המכולה, ומייצגת אותה בארץ. את כל פרטי המסירה של המכולה, ואי החזרתה, היא יודעת ממערכת המחשוב שבה מופיעה פקודת המסירה, לפיה המכולה נמסרה לנתבעת.
ידוע לה שהמכולה, מושא תביעה זו, לא הוחזרה, על פי רישומי הגופים, אליהן ניתן היה להחזיר את המכולה. העדה אישית, בדקה ברישומי הנמל ולא נמצא כל רישום כי המכולה הוחזרה. לדבריה, חברת אלאלוף מקבלת אישור מהנמל, כאשר מוחזרת מכולה.
העדה השיבה, כי אחריות הלקוח להחזיר את המכולה, הינה מכוח פקודת המסירה, אם כי לא כתוב שעל הלקוח להחזיר את המכולה.
חברת מ. דיזינגוף ,אשר פנתה אל הנתבעת במכתב מיום 3.7.01, לעניין המכולה, מייצגת את חברת אלאלוף בארץ, בכל הנושאים הקשורים לנזקי ואובדן מכולות.
העדה אישרה, שאכן התובעת פנתה אחרי זמן רב לנתבעת בעניין אובדן המכולה. כיוון שהיתה לתובעת בעיה במחשב ולקח לה הרבה זמן לפנות לנתבעת. לדבריה, האחריות של התובעת, היא באיחור בתלונה, על אובדן המכולה.
שווי המכולה שהוא סכום התביעה, נמסר לה על ידי בעלי המכולה.
ב"כ התובעת בסיכומיו, טוען כי אין מחלוקת בשאלת הבעלות, בשל העובדה שהנתבעת הודתה בקבלת המכולה. התובעת אמנם פנתה אל הנתבעת אחרי כ- 4 שנים, אך על פי עדות עד הנתבעת, לפיה, תיקי ההובלה מושמדים לאחר 5 – 7 שנים, בתקופה זו, עת פנתה התובעת אל הנתבעת, תיק ההובלה, מושא תביעה זו, היה אמור עדיין להיות מצוי אצל
הנתבעת. על הנתבעת להוכיח כי החזירה את המכולה.
לעניין רישומי הנמל, הרי שכיוון שרק כאשר הוחזרה מכולה לנמל, יש רישום לגבי ההחזרה, משלא הוחזרה המכולה אין כל רישום לגביה, ואין אפשרות להביא לעניין זה, את רישומי הנמל כראיה. ערך המכולה, נלמד רק מהצהרת התובעת, כיוון שבאין מכולה, לא ניתן להעריך את מחירה.
פרשת ההגנה
הנתבעת מאשרת , כי המכולה הגיע לארץ עבורה, כמפורט בכתב התביעה.נ
עם זאת, פרטים מדויקים של המשלוח לא זכורים לנתבעת, עקב הזמן הרב שחלף, עד שהתובעת פנתה לנתבעת בעניין המכולה.
הנתבעת השיבה לתובעת את המכולה, במצב טוב ושלם והראיה לכך שהתובעת לא פנתה אליה. המכולה הועברה לנתבעת על ידי התובעת, בחודש אוקטובר 1997. רק כעבור 4 שנים, ביום 23.7.01, פנתה התובעת לנתבעת, וביקשה את עזרת הנתבעת בחיפוש אחרי המכולה שנעלמה. כך, במכתב של חברת דיזינגוף, בו התנצלות על הפניה המאוחרת, ובו נאמר כי מדובר במכולה אחת מתוך שמונה מכולות, אשר לא הוחזרה לרשות חברת אלאלוף וכי מצפים מהנתבעת לסיוע באיתורה.
הנתבעת עשתה מאמצים לסייע לתובעת, אך עקב הזמן שחלף לא עלה בידיה, לשחזר מסמכים באמצעות חברת ההובלה מסמכים רלוונטיים. פנית הנתבעת לחברת ההובלות, נענתה על ידי חברת ההובלות, כי כ-4 שנים לאחר ביצוע ההובלה, אין אפשרות לשחזר את מהלך המכולה, וכי כאשר מכולה לא מוחזרת, היא נדרשת תוך 30 – 40 יום ואז קל לשחזר מה קרה.נ
הנתבעת מטפלת בעשרות מכולות כל שנה, ובלתי אפשרי להתחקות אחר עקבות מכולה לאחר זמן כה רב.
התרשלות הנתבעת בעניין מעקב אחרי רכושה, מהווה אשם תורם של 100%, לנזק הניטען על ידה. עד הנתבעת, אחי הלפרן, השיב בחקירה נגדית, כי הנתבעת שומרת את תיקי ההובלה, בין 5 – 7 שנים, זמן שמשתנה בהתאם לתיק. לאחר מכן התיק מושמד, ואין לנתבעת להראות כל רישום בעניין החזרת המכולה.
ב"כ הנתבעת בסיכומיו, טוען, כי עדת הנתבעת לא ערכה את הרישומים שצרפה לתצהירה, ועל כן לא יכולה להעיד עליהם.
התובעת, לא הציגה כל מסמך לפיו על הנתבעת להחזיר את המכולה לנמל וכן לא המציאה כל מסמך לפיו, נזק אובדן המכולה יחול על הנתבעת.
כמו כן, לא הוכח סכום הנזק.
פנית התובעת היתה מעבר לזמן סביר, ובכך גרמה לנתבעת נזק ראייתי, להתחקות אחר ראיות ולהציגן. בכל מקרה רשלנות התובעת בעניין זה הינה 100%
דיון
המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה, האם הוחזרה המכולה לתובעת.
לגרסת התובעת, המכולה, אשר היתה אמורה להיות מוחזרת על ידי הנתבעת, לא הוחזרה על ידה, ולכן על הנתבעת לשאת בנזק בגין אובדנה, שהוא שווי המכולה, על פי סכום התביעה.
הצדדים מסכימים, כי המכולה נמסרה לנתבעת.
הצדדים לא התייחסו לשאלה, כיצד הגיע המכולה אל הנתבעת, מי אחראי בגין הובלתה, עד לחצרי הנתבעת, והיכן בפועל מצויה נקודת המסירה של המכולה. יכולות להיות מספר נקודות מסירה של המכולה לנתבעת.
האחת, כאשר המוביל, מטעם בעלי המכולה, מוביל את המכולה עד לחצרי הנתבעת. השנייה, כאשר הבעלים של המכולה, מוסר אותה לנתבעת, כבר כאשר המכולה נמסרת בחו"ל למוביל שהוא מטעם הנתבעת. השלישית, כאשר המוביל מטעם הנתבעת, מעמיס את המכולה עם פריקתה בנמל, ועוד כהנה וכהנה.
על התובעת להוכיח את תביעתה, ובין השאר את התחייבות הנתבעת, להחזיר את המכולה לתוך הנמל. התובעת, לא הציגה בפני, כל מסמך, אשר בו מצוין כי על הנתבעת להחזיר את המכולה על ידי הבאתה לנמל מסוים.
למעשה לא הובאה בפני כל ראייה, אשר תבהיר, מהי הדרך שהוסכמה בין הצדדים להחזרת המכולה.
חוק השכירות והשאילה, התשל"א 1971, קובע בסעיף 3, כי פרטים של חוזה שכירות, שלא נקבעו בהסכם, יהיו לפי הנוהג שבין הצדדים בעסקאות קודמות, ובאין נוהג כזה, לפי הנוהג שצדדים סבירים, רואים אותו, כחל בעסקאות באותו סוג.
התובעת, לא הציגה בפני כל עדות ו/או ראיה, כי הנוהג בענף זה, הוא שעל הנתבעת להחזיר את המכולה לנמל, ו/או לכל מקום אחר.
התובעת, שזהו, בין השאר, תחום עיסוקה, יכולה היתה להביא כעד, כל בעל מקצוע מהתחום, כדי שיעיד על הנוהג לעניין זה.
ועל אי הבאת עד כבר נאמר:
"אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד" וכן "... אבכן, ככלל, אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ראה: ע"א 641/87) קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245. ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. נ' צ'רבוס ניהול, תק-של 2002 (2) 650, עמ' 655.
ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח'. פד"י מה (4), 651, 654) ודי לי בדברים אלו.
סעיף 20 (ג) לחוק השכירות והשאילה, קובע לעניין החזרת המושכר, כי בשכירות של מיטלטלין יוחזר המושכר במקום שבו נמסר לשוכר.
בהמשך לאמור לעיל, משלא הובאה בפני כל ראיה, היכן היתה המסירה בפועל של המכולה לנתבעת, לא עמדה התובעת בנטל ההוכחה המוטל עליה, להוכיח היכן היה על הנתבעת להחזיר לה את המכולה.
גם לו הייתי מקבלת את גרסת התובעת, כי על הנתבעת היה להחזיר את המכולה לנמל, היה על התובעת, למצער, להביא לעדות מי מטעם עובדי הנמל, העוסק ברישומי המכולות המוחזרות, כדי שיעיד, כי על פי הרישומים בנמל, לא הוחזרה המכולה.
לטענת התובעת כי אין רישום של "אי החזרת מכולה", אציין כי על פי המכתב של חב' מ. דיזנגוף לנתבעת מיום 23.7.01, מדובר במכולה אחת מתוך שמונה, אשר לא הוחזרה, יכולה היתה התובעת להציג ראיה כי נמסרו לתובעת 8 מכולות והוחזרו רק 7.
על אי הבאת ראיה כבר נאמר וכבר נקבע כי החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הבואה הראיה היא היתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גירסת הצד שכנגד.
"מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". עא 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד(4) 595)
בנוסף, יכולה היתה התובעת להביא לעדות מטעם מי מהנמל, אשר יעיד כי במועד שהוחזרו 7 המכולות, או בסמוך אליו, לא הוחזרה מכולה נוספת.
לטענת הנתבעת, כי לא הוכחה הבעלות במכולה, אין לקבלה, כיוון שהנתבעת הודתה בקבלת המכולה, ושאלת הבעלות לא רלוונטית לעניין זה.
עדת התובעת אישרה, כי אחריות התובעת לעניין אובדן המכולה, היא בכך שהיא הודיעה לנתבעת מאוחר מדי כי המכולה לא נמצאת.
יכול והעובדה שהתובעת "נזכרה" כה מאוחר באובדן, ובדקה ברישומי הנמל זמן רב לאחר שהמכולה אמורה היתה להיות מוחזרת, לטענתה, גרמה לכך שגם בנמל, לאחר זמן כה רב, קשה היה למצוא מסמכים ולבדוק לאשורן את עקבות המכולה.
גם אם לאחר ארבע שנים, כטענת התובעת, היה על מסמכי ההובלה להימצא בידי הנתבעת, עדיין השיהוי הרב, מצד התובעת, בהודעה לנתבעת כי חסרה מכולה, הינו בעוכריה, מבחינת הקושי בהתחקות אחרי מסמכים ישנים, כאשר לגרסת הנתבעת, מדובר במכולות רבות בכל שנה העוברות תחת ידיה.
לכל אלה אוסיף, כי גם לו הייתי מקבלת במלואה את גרסת התובעת, הרי שלא הוכח שוויה של המכולה שהוא סכום התביעה.
טוען ב"כ התובעת, כי משאין מכולה, לא ניתן להעריכה ומספיקה לשם כך הצהרת התובע.
ראשית, התובעת כלל לא הצהירה מהו שווי המכולה. מי שהצהיר על שוויה, הינה העדה היחידה שהופיע בפני מטעם התביעה, שאיננה עובדת של התובעת, אלא של נציגתה בארץ, אשר על פי עדותה, הצהרתה על מחיר המכולה, הינו מתוקף כך שהבעלים אמר לה שזהו המחיר. עם כל הכבוד, זו לא הצהרת התובע עצמו.
שנית, המכולה שאבדה, איננה "זן נדיר" שאין דומה לו. מדובר במכולה, שיש להניח שקיימות עוד רבות כמוה. התובעת יכולה היתה להביא חוות דעת מקצועית, לעניין שוויה, על פי גודל המכולה, "גילה", מבנה, החומרים ממנה היתה עשויה וכו'. כל איש מקצוע בנושא זה יכול היה לתת אומדן לשוויה.
לכל אלה אוסיף, כי שאר המסמכים שצורפו לתצהיר עדת התביעה, לא נערכו על ידה. הם אכן מסמכי מחשב של החברה בה היא עובדת, אך היא העידה כי אלה מסמכי מחלקת היבוא, בעוד שהיא ממחלקת המכולות.
כלומר שהעדה איננה עובדת במחלקה, המזינה את המסמכים האלה. משכך, ומשהיא לא ערכה אותם, ולא הזינה את תכנם במחשב החברה, אין מסמכים אלה יכולים להוות ראיה לנכונות תוכנן אלא רק לעצם קיומם.
לאור כל המפורט לעיל, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה, ולכן אני דוחה את התביעה.
התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכר טרחה , בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ.
ניתן היום כ"ב באייר, תשס"ד (13 במאי 2004) בלשכתי.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי
מותר לפרסום מיום
פרוסט-פרנקל אושרי, שופטת
023167/03א 120 קלדנית: סופר קרין.
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
