פסק דין
1. התובעת הגישה תובענה, בה עתרה לחיוב הנתבעות בתשלום פיצויים בסך של כ-302,000 ₪. על פי הנטען בכתב התביעה, ביקשה התובעת לייצא לקוסטה ריקה מערכות טלפונית מתוצרתה. הייצוא היה אמור להתבצע באמצעות תובלה אוירית. הנתבעת 2 ערכה שני שטרי מטען אויריים של הנתבעת 1, ביום 13.11.96 וביום 28.11.96. על פי שטרי מטען אלה, היו הטובין אמורים להגיע למקום היעד הסופי - מחסן הערובה של חברת הטלפונים הלאומית של קוסטה ריקה, שם היו אמורים לשהות עד לשחרורם משלטונות המכס. הואיל ומחסני ערובה אלה הם של הרוכש, לא יחול כל חיוב בדמי אחסנה בגין שהיית הטובין במחסנים.
דא עקא, המשלוחים הועברו דווקא למחסני הערובה של חברה בשם TICAL ביום 20.11.96 וביום 4.12.96. משנודע לתובעת כי המטענים מצויים אצל TICAL, פנתה היא בבקשה להעבירם למחסני הרוכש, אך נדרשה לשלם דמי אחסון ודמי הובלה לשם הוצאת הטובין והעברתם כאמור. התובעת נאלצה לשלם לחברת TICAL סך של 70,169$ תמורת דמי אחסנה והובלה, לפי שהימצאותם שם ולא במחסני הרוכש, הייתה עלולה לגרום להפרת התחייבויות התובעת כלפי הרוכש. לתובעת הסתבר כי חברת Fine Airlines, שהובילה את המטענים ממיאמי לסאן חוזה, קוסטה ריקה, העבירה את המטענים למחסני TICAL ללא כל סיבה ובניגוד לתנאי שטר המטען.
התובעת טוענת כי הנתבעות נושאות באחריות לנזקים שנגרמו לה, מאחר ומעשיהן ומחדליהן מהווים הפרת חוזה וחריגה מהוראות שטרי המטען. לחלופין, התרשלו הנתבעות בכך שלא וידאו את ביצוע הוראות התובעת כשוגרת המטענים ולא פיקחו על העובדים מטעמן או המובילים מטעמן והכל - בנסיבות שלא הייתה לתובעת שליטה עליהן.
נזקיה הנטענים של התובעת הם: סך של 70,169$ בגין דמי אחסנה לחברת TICAL; סך של 2,600$ בגין עלות שיגורו של נציג התובעת לקוסטה ריקה ושהייתו שם; סך של 4,200$ בגין נזק ישיר שנגרם לתובעת כתוצאה מהעדרותו ומשהייתו של נציג התובעת בקוסטה ריקה; סך של 10,000$ בגין פגיעה במוניטין של התובעת. נזקי התובעת מסתכמים ב-86,969$.
2. הנתבעות כפרו באחריותן הנטענת. בכתב הגנתה, טענה הנתבעת 1 - המוביל האווירי - ראשית כי עילת התובענה נתונה לנשגר הנקוב בשטרי המטען - הבנק הבינ"ל של קוסטה ריקה. שנית, כי הגורם היחיד שניתן לבוא אליו בטענות כלשהן, הוא Airlines Fine (המוביל האוירי השני). הנתבעת 1 הייתה צריכה להוביל את המטענים, בהתאם לשטרי המטען עד מיאמי ולמסרם שם למוביל האוירי השני לשם הובלתם לנמל היעד כנקוב בשטרי המטען. כך אמנם עשתה הנתבעת 1, ואין היא נושאת באחריות לקטע הטיסה השני (מיאמי - סאן חוזה). שלישית, הנתבעת 1 כפרה בכך שמקום היעד הסופי של הטובין היה מחסני הערובה של הרוכש. לפי שטרי המטען היה היעד הסופי שדה התעופה חואן סנטה מריה בסאן חוזה, קוסטה ריקה, וההערה בשטר המטען בדבר מחסן הערובה של הרוכש (חב' ICE), אינה מופנית לנתבעת 1 ואינה מחייבת אותה. רביעית, כי לפי שטר המטען השני, נועד המטען השני להישלח ביום 30.11.96 אלא שלתובעת נודע כבר ביום 21.11.96 שהמטען נשוא שטר המטען הראשון, לא הגיע ליעדו. התובעת התרשלה, אפוא, בכך שלא נקטה צעדים על-מנת שהמטען השני ינותב למחסן הרצוי לתובעת ואין לה אלא להלין על עצמה בעניין זה. חמישית, הנזקים הנטענים הוכחשו. אם מצאה התובעת לנכון לשלם דמי אחסנה או כל סכום אחר - הרי שפעלה כמתנדבת.
3. הנתבעת 2 טענה בכתב הגנתה כי פעלה רק כמשלח, היינו: לשם יצירת קשר עסקי בין מזמין ההובלה (התובעת) לבין המוביל האוירי (הנתבעת 1). כל פעולת הנתבעת 2 כלפי התובעת מתמצית בהזמנת הובלה אצל המוביל האווירי לנמל היעד ובמילוי שטר המטען האווירי בהתאם לנתונים הנמסרים ע"י התובעת. לאחר מכן, חותמת הנתבעת 2 על שטר המטען כשלוח (בלבד) של התובעת וכן של המוביל האוירי (הנתבעת 1) וללא נטילת כל אחריות למטען עצמו. הנתבעת 2 אינה עוסקת במטען אלא במסמכים בלבד. מכאן, שבכל הקשור לביצוע ההובלה ולמסירת המטען בנמל היעד - אין הנתבעת 2 אחראית. אחריות זו מוטלת כל המוביל האווירי בלבד. בנסיבות העניין, מולאו שטרי המטען בהתאם להוראות התובעת והפרטים שסיפקה לנתבעת 2. הנתבעת 1 היא האחראית לכל שלבי ההובלה עד הגנת המטען ליעדו. המלל המופיע בשטרי המטען בסמוך לכותרת Handling Information אינו מופנה למוביל האווירי אלא נועד להדריך את צוות הקרקע בנמל היעד, אשר הנתבעת 2 אינה אחראית לפעולותיו. כך, אין הנתבעת 2 אחראית לעובדה שהמטענים לא הועברו למחסן הערובה של הרוכש (ICE). לשיטת הנתבעת 2, התובעת או נציגי הרוכש או הבנק המופיע כנשגר בשטרי המטען, גרמו להצטברות דמי האחסנה, בין השאר מאחר והשתהו בשחרור המטענים ממקום הימצאם והעברתם למחוז חפצם. אם שילמה התובעת דמי אחסנה, הרי שעשתה כן מבלי שהייתה חייבת לעשות כן. תנאי חוזה המכר בין התובעת לרוכש היוIncoterms CPT (carriage paid to) Juan Santa Maria, לאמור: הוצאות ההובלה לנמל התעופה חואן סנטה מריה. אין התובעת נדרשת לשלם הוצאות נלוות כלשהן לאחר מסירת הטובין למוביל האווירי. יתר על כן: הואיל והנשגר לפי שטרי המטען היה בנק, כאמור לעיל, הועברו המטענים למחסניו בידיעת התובעת, ורק התובעת או הרוכש היו יכולים לגרום להעברת המטען למחוז חפצם בטרם יצברו דמי אחסנה. לשם כך אפשר והתובעת או הרוכש היו צריכים להשיג הסכמת הבנק הנשגר או לדרוש שיסב את שטרי המטען, אלא שהתובעת או הרוכש ישבו באפס מעשה תוך שאיפשרו את הצטברות דמי האחסנה במשך שבועות אחדים.
4. הנתבעת 1 הגישה הודעת צד ג' כלפי המוביל השני (Fine Airlines) וכלפי הנתבעת 2. אין צורך לדון בטענות כלפי המוביל השני ובהגנתו של האחרון, לפי שההודעה כלפיו נמחקה ביום 4.2.02 על דעת המודיעה (הנתבעת 1) כעולה מן הבקשה מיום 3.2.02. אשר להודעת צד ג' כלפי הנתבעת 2, הרי שבפן הנזיקי שלה - היא מיותרת נוכח הוראות סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואילו בפן החוזי שלה יהא מקום וצורך לדון ככל שייקבע כי על הנתבעת 1 לפצות את התובעת.
5. מן הראיות שהובאו מסתבר, לגבי שטרי המטען האוויריים, כדלקמן:
(א) הנתבעת 2 היא שמילאה את הפרטים בשטרי המטען האוויריים. זאת היה עליה לעשות בהתאם להוראות התובעת ת/5. התובעת אף העבירה אל הנתבעת 2 את מכתב האשראי הדוקומנטרי ת/10 (ראו הוראותיו (ת/12) של מר א' לביא מטעם הנתבעת 2 אל מנהלת מחלקת היבוא מטעם הנתבעת 2, גב' רחל ביטון. כן ראו עמ' 47 שורות 5-11).
(ב) לאחר מילוי שטרי המטען האוויריים, הועברו הם אל המוביל האווירי. יודגש כי התובעת ביקשה מן הנתבעת 2 כי תעביר לה את שטרי המטען לבדיקה (ראו ת/5).
(ג) הנתבעת 2 הנפיקה שני שטרי מטען, אחד עבור כל משלוח. אין חולק על כך שביחס למשלוח השני, הונפק שטר מטען ביום 28.11.96 (ראו ת/3, נ/3 ונ/9). שלושת שטרי מטען אלה אינם זהים. כך, למשל, בת/3 ובנ/3 מצויין מפורשות כי ההובלה מת"א למיאמי מבוצעת ע"י אל על וההובלה ממיאמי לסאן חוזה מבוצעת ע"י Fine Airlines (שסימולה כמוביל הוא FB); מנגד, בשטר המטען נ/9 מצויין כי ההובלה כולה מת"א לסאן חוזה מבוצעת ע"י אל על. זאת ועוד: בשטרי המטען ת/3 ונ/3 נאמר כי מועדי המשלוח בפועל הם בטיסה מס' 9875 של אל על ביום 30.11.96 מת"א למיאמי ובטיסה מס' 517 של Fine Airlines ביום 3.12.96 ממיאמי לסאן חוזה. מנגד, בשטר המטען נ/9 נאמר כי מועד המשלוח בפועל הוא בטיסה מס' 9875 מיום 30.11.96 מת"א למיאמי, ללא כל התייחסות לטיסת ההמשך. אולם, וזה החשוב, בכל אחד משטרי מטען אלה (ת/3, נ/3 ונ/9) מופיעה ההערה הבאה (תחת הכותרת Handling Information)
Final destination: Almacen Fiscal, ICE,Colima, לאמור היעד הסופי הוא במחסני הערובה של הרוכש (ICE).
(ד) באשר למשלוח הראשון, קיימא לן שלושה שטרי מטען (וכולם הונפקו בידי הנתבעת 2):
(i) שטר המטען ת/4, שנעשה ביום 13.11.96. שטר מטען זה מציין כי יעדם הסופי של הטובין הוא מחסני הערובה של הרוכש (ICE). שטר המטען נחתם ע"י מר רם כהן מעובדי הנתבעת 2 (עמ' 45 שורות 15- 16).
(ii) שטר המטען נ/4, שנעשה ביום 10.11.96 ובו לא מופיעה כל הערה לגבי יעדם הסופי של הטובין. שטר מטען זה אינו נחזה לשאת חתימה כלשהי.
(iii) שטר המטען נ/8, שנעשה אף הוא ביום 10.11.96. גם כאן לא מופיעה כל הערה שעניינה יעדם הסופי של הטובין. עם זאת, שני שטרי המטען נ/4 ונ/8 אינם זהים למרות שנעשו באותו תאריך. כך, למשל, המעיין בנ/4 יגלה בו את מספרו של מכתב האשראי הדוקומנטרי (ת/10), את מועד הנפקתו (2.4.96) ואת זהות הבנק המודיעBank of Boston) International). מנגד, בשטר המטען נ/8 מופיע (לגבי מכתב האשראי) מספר מכתב האשראי בלבד.נ
6. מהו, אפוא, שטר המטען לפיו הובל המטען הראשון? לשיטת הנתבעת 2 בכתב הגנתה, המדובר הוא בשטר המטען ת/4 שצורף כנספח א1 לכתב ההגנה. מנגד, לתצהיר עדותו הראשית של מר א' לביא מטעם הנתבעת 2, צורף שטר המטען נ/8 (ראו הסיפא לסעיף 7 לתצהיר). בחקירתו הנגדית, אמר מר לביא כי שטר המטען הנכון בהקשר דנן הוא ת/4 (עמ' 46 שורות 7 ו-9). משעומת הוא עם שטר המטען שצורף לתצהיר עדותו הראשית של מר ברנדס מטעם הנתבעת 1 (הוא שטר המטען נ/4), אמר מר לביא כי אין לו הסבר לדבר (עמ' 46 שורות 10-11). לא עלה בידי מר לביא להסביר גם את טענת Fine Airlines בסעיף 11.2 לכתב הגנתה כלפי הודעת צד ג', לפיה היא קיבלה מהנתבעת 1 את שטר המטען נ/4, בו כזכור לא מופיעה כל הערה ביחס ליעדם הסופי של הטובין (Final destination): עמ' 46 שורה 18. לתצהיר עדותו של מר ברנס צורף, כאמור, שטר המטען נ/4 שאינו מכיל כל הוראה שהיא בדבר היעד הסופי.ב
7. הואיל והנתבעת 2 היא זו שהנפיקה את שלושת שטרי המטען ת/4, נ/4 ו-נ/8 - הרי שמוטלת עליה החובה להראות איזהו השטר, מבין שטרי המטען הללו, אשר נמסר לנתבעת 1. פשיטא שהנתבעת 2 היא הגורם האוצֵר בידיו מידע זה והיא מצוייה בעמדה הטובה ביותר להראות מהו שטר המטען, לגבי המשלוח הראשון, אשר בסופו של דבר נמסר לנתבעת 1. כזכור, האחרונה טוענת כי נמסר לה שטר המטען נ/4 והיא מסרה עותק הימנו למוביל השני (Fine Airlines). חרף חובתה האמורה, לא ראתה הנתבעת 2 לנכון להתמודד בסיכומיה עם סוגיית שלושת שטרי המטען השונים לגבי המשלוח הראשון, בכלל, ועם שינוי גרסתה (בכתב ההגנה מחד ושל העד מטעמה מאידך, כמפורט לעיל), בפרט.
8. במצב דברים זה אין לי אלא לקבוע כי הנתבעת 2, שאכן הודתה בכך שהייתה אמורה למלא את שטרי המטען בהתאם להוראות התובעת, לא הראתה כי כך אמנם אירע במציאות. המסקנה המתבקשת הינה, איפוא, שהנתבעת 2 הנפיקה את שטר המטען נ/4 ומסרה אותו לנתבעת 1, לשם הובלת המטען הראשון. שטר מטען זה לא כלל התייחסות ליעדם הסופי של הטובין, קרי: מחסני הערובה של הרוכש. לא ייפלא אפוא שהמוביל האווירי השני (Fine Airlines) לא דאג להעברת הטובין הללו למחסני הערובה של הרוכש.
אין לפקוד על הנתבעת 1 את עוונה של הנתבעת 2. הנתבעת 1 אינה אמורה לדעת אודות המוסכם בין התובעת לבין הרוכש, שכן מידע זה נפקד משטר המטען נ/4.
מסקנתי לגבי המשלוח הראשון היא שמידע חַסֵר הוא שגרם לכך שהטובין לא הועברו ליעדם והאחריות למידע חסר זה רובצת על הנתבעת 2, לפי שהשמיטה אותו משטר המטען נ/4.
אולם, אף אם אקבע (כטענת התובעת) כי הנתבעת 1 נושאת באחריות כלפי התובעת בגין העובדה שקיבלה מטען לשם הובלתו, כאשר המטען מלווה בטיוטת שטר מטען ולא בשטר מטען של ממש - גם אז לא תיוושע התובעת. טעמו של דבר יובהר בהמשך ועיקרו הוא אי-הוכחת הנזק (ראו להלן סעיף 10).
9.אשר למטען השני, אשר הובל לפי שטרי המטען ת/3, נ/3 או נ/9 - הרי שבכל אחד משטרות אלה צויין מפורשות כי יעדם הסופי של הטובין הוא מחסני הערובה של הרוכש. לא ידעתי מדוע סבורה התובעת כי ביחס למטען זה נושאות מי מהנתבעות באחריות כלשהי. התובעת אמרה בהקשר זה כי:
"הנתבעים אף כשלו בהטסת המטען השני ליעד הסופי שלא יועד למרות שמטען זה כן נשלח בצירוף שטר מטען ובו צויינו מחסני חב'ICE כיעד הסופי. הנתבעים היו חייבים להסיק המסקנות שנבעו מהתקלה במטען הראשון ולוודא כי המטען השני יגיע ליעדו אך גם כאן כשלו" (סעיף 17 לסיכומי התובעת).
לצערי, איני יורד לסוף דעתה של התובעת בטיעונה האמור: בעוד שבשטר המטען הראשון לא צויין היעד הסופי, הנה בשטר השני, הסיקה הנתבעת 2 את המסקנה שנבעה מהתקלה בשטר המטען הראשון וציינה את מחסני הערובה של חב' ICE כמקום היעד הסופי. בניגוד לתובעת, איני סבור כי הנתבעת 1 כמוביל אווירי או הנתבעת 2 כמשלח בינ"ל, יכולות היו לוודא שהמטען השני ינותב למחסני חב' ICE או לגרום לכך. אמנם כן, תחת הכותרת Handling Information נאמר שיעדם הסופי של הטובין הוא מחסני חב' ICE, אלא שלא ידעתי (ואף התובעת לא הראתה) כיצד יכולות היו מי מהנתבעות להביא לידי כך שהמטען יעשה את דרכו למחסנים אלה. אכן, יש והמידע המופיע בסמוך ל-Handling Information מתייחס למוביל האווירי ולפעולות שעליו לנקוט לגבי המטען. כך, למשל, היה המצב בפסקי הדין בת"א (ת"א) 45343/99 גליל מעבדות בע"מ ואח' נ' Iberia Lineas Aereas de Espana, דינים שלום כרך כא 139 ובת"א (ת"א) 33015/99 משתלות בן צור בע"מ נ' Iberia Lineas Aereas de Espana ואח', דינים שלום כרך יט 984. בפסקי הדין דלעיל נדונה סיטואציה במסגרתה נדרש כי המטען יימצא בטמפרטורה מסויימת, שצויינה מפורשות תחת הכותרת Handling Information, וחרף זאת לא דאג המוביל האווירי לוודא שכך אמנם יהיה בשעה שהמטען היה תחת שליטתו ואוחסן במחסניו - שלו.
בענייננו, שונה המצב. ההוראות תחת הכותרת Handling Information, אינן מופנות אל המוביל האוירי. התובעת לא הראתה כיצד יכולות היו מי מהנתבעות להביא לידי כך שהמטען יימסר דווקא למחסני הרוכש. אין זה סביר בעיני כי הנתבעות תשלחנה נציג מיוחד לנמל התעופה במדינת היעד על מנת שינתב המטען למחסן הראוי. זוהי עבודתם הרגילה, לכאורה, של צוותי הקרקע בנמל היעד.
10. דא עקא, שכל האמור לעיל הוא בבחינת אמרת אגב. אפילו הייתי מוצא שהנתבעות נושאות באחריות להגעת שני המטענים למקום שונה מן המקום עליו הורתה התובעת - גם אז שאלה היא מה נזק הוכח שנגרם לתובעת עקב כך, שהרי אף אם קיימת אחריות – ככל שלא הוכח נזק, לא תהא התובעת זכאית לפיצוי. כזכור, טענה התובעת לגרימתם של הנזקים הבאים:
(א) 70,169$ ששולמו בתורת דמי אחסנה ע"י התובעת ל-TICAL.
תשלום זה לא הוכח בידי התובעת. היא ביקשה להוכיחו באמצעות נספחי ח' (קרי: ת/8) לתצהיר מר מרקו מטעמה. ברם, באי-כח הנתבעות התנגדו למרבית המוצגים נשוא נספח ח' האמור, שכן לא הוגשו באמצעות עורכם. על כן קבעתי כי נספח ח' יקובל כראייה לנכונות תוכנו רק ביחס לחשבון הנתבעת 2 מיום 10.2.97, ואילו יתר המוצגים הכלולים בנספח ח' יקובלו כראייה לעצם קיומם, אך לא לנכונות תוכנם.
חשבונית הנתבעת 2 מלמדת על דרישת תשלם בסך של כ-239,000 ₪ (ששווים 70,299$). הנתבעת 2 הודתה אמנם בכך שסכום זה משקף את דמי האחסנה שנדרשו מן התובעת ובכך שהכספים שולמו ע"י הנתבעת 2 והוחזרו לה ע"י התובעת (הסיפא לסעיף 16 לתצהיר מר לביא). אלא שהתובעת לא הוכיחה מהם דמי האחסנה שנדרשו וששולמו בקשר למטען הראשון (נשוא שטר המטען הראשון) ולעומתם מהם דמי האחסנה שנדרשו עבור המטען השני (נשוא שטר המטען השני). משקבעתי כי הנתבעת 2 אחראית רק לגבי ניתובו הלא נכון של המטען הראשון, מחמת שהנפיקה שטר מטען שגוי (ראו לעיל סעיף 8), ואינה אחראית לגבי המטען השני שנותב למחסני חב' TICAL - היה ניתן לחייבה רק בהשבת דמי האחסנה הנוגעים למטען הראשון. אלא שסכום דמי האחסנה האמורים לא הוכח בידי התובעת. במצב דברים זה, לא אוכל לחייב הנתבעת 2 בתשלום סכום כלשהו, שכן כל סכום שייפסק יהא מבוסס לא על הוכחה אלא על השערה בדבר דמי האחסנה הנובעים מן המטען הראשון. במצב דברים זה, שוב אין מקום וצורך לדון בטענות הנתבעת 2 שעניינן אי-הקטנת הנזק ע"י התובעת, דוגמת הטענה כי התובעת ידעה, כבר ביום 24.11.96, על כך שהמטען נותב למחסן ערובה אחר מזה שהתכוונה ועל כך שהרוכש אינו נכון לשלם את דמי האחסנה שנצברו (עמ' 30 שורות 5-6) וחרף זאת לא פעלה להוצאת המטען והעברתו למחסן הרוכש, אגב תשלום דמי אחסנה זעומים יחסית.
(ב) סך של 2,600$ בגין עלות שיגורו של מר מרקו לקוסטה ריקה ושהייתו שם וסך של 4,200$ בגין נזק ישיר שנגרם לתובעת עקב העדרותו של מר מרקו ושהייתו שבוע בקוסטה ריקה.
בחקירתו הנגדית, הודה מר מרקו כי לא שהה כלל בקוסטה ריקה במועדים הרלבנטיים: עמ' 22 שורות 10-14; עמ' 23 שורות 21-24; עמ' 26 שורות 15-16. לא ידעתי אפוא על מה ולמה תדרוש התובעת סכומי כסף אלה שעה שמר מרקו לא היה במועדים הרלבנטיים בקוסטה ריקה. האמור בסעיף 43 לסיכומי התשובה של התובעת, כאילו מר מרקו נסע לקוסטה ריקה רק מחמת התקלה במשלוח הטובין ומתוך מטרה למזער את הנזקים בגין דמי האחסנה, אינו מבוסס על חומר הראיות. הטענה כי היה בקוסטה ריקה בחודש מרס 1997, כלל אינה רלבנטית שכן שיגורו במועד זה (ככל שהיה) לא קשור לטיפול בבעיה נשוא התובענה, בעייה שבאה על פתרונה בחודש ינואר 1997.
(ג) סך של 10,000$ בגין פגיעה במוניטין התובעת.
כפי שנאמר בע"א 7493/98 שרון נ' פקיד שומה יחידה ארצית לשומה, (טרם פורסם. ניתן ביום 15.12.03) אודות מהות המוניטין:
"המוניטין מבטאים, איפוא, את מכלול היתרונות שנצברו לעסק בשל תכונותיו - מיקומו, שמו הטוב, דימויו, איכות השירותים שהוא מציע ואיכות המוצרים שהוא מספק. העסק בעל המוניטין משמר את הרגלם של לקוחותיו לשוב ולפקוד אותו."
אולם, התובעת לא טרחה להוכיח דבר מאלה. זאת ועוד. הסכום של 10,000$ נטען מן השפה אל החוץ בלי להראות כי היו מוניטין כלשהם שנפגעו מחמת האירועים נשוא התובענה ובלי להראות מה הייתה הפגיעה הנטענת וכיצד התבטאה במציאות. אין לקבל את הטענה כאילו הסכום הנתבע בראש נזק זה "עומד ביחס ישר להיקף העיסקה עם חברת ICE אשר מסתכם בסך כולל של 2.5 מיליון דולר ...". לא כך ראוי לאמוד נזק נטען למוניטין.
11. נוכח האמור לעיל, נדחית התובענה. התובעת תישא בהוצאות כל אחד מן הנתבעים (לרבות האגרה ששילמה הנתבעת 1 בגדרי הודעת צד ג' שנאלצה להגיש), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ + מע"מ, להיום.
ההודעה לצד ג' נדחית, ללא צו להוצאות.
ניתן היום, 24 במאי, 2004 (ד' בסיון תשס"ד), בהעדר הצדדים.
מאיר יפרח - שופט
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח
עדכוני מכס ורגולציה
