פסק דין
בפני תביעה לפיצוי כספי בשל אובדן מזוודה.
פסק דין זה ניתן לאחר שמיעת עדויות הצדדים וסיכומים בעל פה.
טענות התובעים :
התובעים רכשו שני כרטיסי טיסה הלוך ושוב לפריז וחזרה.
לטענת התובעים עת היו הם בעמדת הצגת כרטיס העלייה למטוס, באולם הנוסעים, נאמר לתובע על ידי עובדי\דיילי אל-על שמזוודתם לא הועלתה למטוס מאחר ומדבקה\ות הביטחון נפלו מהכבודה. התובע עקב כך נתבקש להמתין עד אשר יזהה אותו איש בטחון אשר יאשר העלאת הכבודה למטוס. לדברי התובעים אשת בטחון אשר הגיעה למקום זיהתה את התובע ואישרה לדיילי הקרקע של הנתבעת להעלות את התובעים וכבודתם למטוס.
לטענת התובעים, לאחר מתן האישור הביטחוני וידא התובע לפחות פעמיים עם נציגי הנתבעת שאכן הכבודה תועמס על המטוס. התובע עקב פנייתו זו נענה על ידי נציגי הנתבעת במעין תנועת זלזול "אל תדאג הכל בסדר והכבודה שלך תגיע יחד עמך לפריז".
עם הגיעם של התובעים לשדה התעופה אורלי בפריז, הסתבר לתובעים כי המזוודה לא הגיעה ליעדה, לכן הגיש התובע תלונה מתאימה על אובדן הכבודה בדלפק חברת ADP המטפלת בכבודת המטען. כמו כן דיווח התובע לנציגות הנתבעת בפריז {למר דן בונה, למר גאל ולמר יואל מנהל התחנה} על אובדן הכבודה.
התובעים טוענים כי איש מנציגי הנתבעת לא הציע להם את הפיצוי הראשוני המגיע להם בהתאם לנהוג ולנוהג, סך של 20$ לכל ק"ג כבודה.
למרות השתלשלות העניינים כפי שפורטו טוענים הנתבעים כי הכבודה לא הגיעה כמובטח ליעד חופשתם לפריז. יתר על כן נציגי הנתבעת הודיעו לתובעים ביום נחיתתם {02\10\4} כי אל להם למהר ולרכוש בגדים או חפצים אישיים, שכן סיכוי טוב שהכבודה תמצא ותובא למלון בו השתכנו התובעים.
לטענת התובעים ביום השבת {02\10\5} בשעות הצהרים הודיעו נציגי הנתבעת לתובעים כי בשלב זה הכבודה כנראה אבדה וכי על התובעים לנהוג בהתאם. צוין על ידי נציגי הנתבעת כי באם תימצא המזוודה תובא היא למלון בו משתכנים התובעים.
לטענת התובעים, כי הכבודה הכילה בגדים וחפצים אישיים לצורך החופשה בפריז. במזוודה היו גם משקפיים אופטיות, תמיסות לעדשות מגע ותרופות השייכות לתובעת, עקב אובדן הכבודה נגרמו להם נזקים כבדים ועגמת נפש מרובה. התובעים טוענים כי הנזקים שנגרמו להם נבעו בשל מעשי רשלנות, מחדלים, אי שימת לב, זלזול ומתוך לא אכפתיות.ב
לאור האמור לעיל אומדים התובעים את נזקיהם בסך 22,957 ₪.
טענות הנתבעת :
לטענת הנתבעת המדובר באיחור זמני של כשבוע ימים במסירת כבודה בתובלה אווירית. הנתבעת טוענת כי כפופה היא לאמנת ורשה, פרוטוקול האג ולחוק התובלה האווירית, שם נקבע כי אחריותה מוגבלת בגין איחור במסירת כבודה ל-כ- 107 ₪ לכל ק"ג כבודה.
לטענת הנתבעת אין לתובעים עילת תביעה כנגדה בסכום העולה על תקרת אחריותה, ויש לדחות את תביעתה על הסף בגין ההפרש בין סכום תביעתם לבין תקרת האחריות החלה על הנתבעת.
לטענת הנתבעת הוצע לתובעים סך 1094 ₪, לפי חישוב משקל כבודתם {10 ק"ג} במכפלת הפיצוי להם הם זכאים במסגרת מגבלת האחריות של הנתבעת. התובעים סירבו לקבל את הפיצוי המוצע.
הנתבעת מסתמכת על הפסיקה [ת.ק. 01\4448], שם נקבע שעל הנוסע לשאת בצמוד אליו את תרופותיו ועל כן אין היא אחראית לאובדנם שכן זו אחריותם של התובעים ועליהם היה לשים תרופות בתיק איתו עולים למטוס.
הנתבעת טוענת כי אין היא מחויבת על פי כל דין להציע לנוסעים "פיצוי ראשוני", פיצוי כזה נתון לשיקול דעתה הבלעדי.
הנתבעת טוענת כי על פי הנהלים המחייבים בנתב"ג, מרגע שהכבודה עוזבת את דלפקי הבידוק באולם היוצאים, עוברת הכבודה לשליטתם המלאה והבלעדית של רשות שדות התעופה. לטענת הנתבעת אין לעובדיה או לנציגיה כל שליטה על הנעשה בשטח ההעמסה בשדה.
הנתבעת טוענת שאובדנה הזמני של הכבודה לא נגרם בהכרח עקב מעשים או חדלים שבשליטתה. מוסיפה הנתבעת כי היא ועובדיה עשו כל שביכולתם על מנת לאתר ולהחזיר את הכבודה לתובעים.
הנתבעת טוענת לחילופין כי ישראל וצרפת הן צדדים לאמנת ורשה, לפרוטוקול האג ולחוק התובלה האווירית התש"ם, 1980 {סעיף 2 }.
לפי סעיף 24 לאמנה טוענת הנתבעת כי עילת תביעה הצומחת מהאמנה כפופה אך ורק לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה זו. קביעה דומה נוספה על ידי המחוקק הישראלי בסעיף 10, בהקשר לייחוד העילה.
הנתבעת טוענת כי על פי האמנה, החוק וצו התובלה האווירית מוגבלת אחריות הנתבעת ל-17 זכויות משיכה לכל ק"ג שאבד [שווה ערך לכ-107 ₪ לק"ג}. קרי סך הפיצוי המגיע לתובעים עומד על סכום של 1071 ₪ בלבד. הנתבעת טוענת כי הפיצוי האמור לעיל ניתן במקרים קיצוניים בהם הכבודה אבדה באופן מוחלט או איחרה בזמן רב מאוד ולא כפי במקרה זה. יתר על כן התובעים נהנים מהפריטים אותם רכשו בפריז.
הנתבעת טוענת כי כוונת מנסחי האמנה והמחוקק הישראלי היא לאפשר לנוסע לקבל פיצוי מהמוביל מבלי להטיל עליו עליו נטל ראייתי מחד, ולקבוע את גבולות הפיצוי מאידך. בכך נשמר האיזון בין אינטרסיו של המוביל למול הנוסע.
הנתבעת טוענת להגבלת אחריותה כמוביל ומסתמכת לשם כך בשורת פס"ד (ע"א 83\192 ,
ע"א 81 \74).ו
בהתייחס לדרישת התובעים לפיצוי בגין עגמת נפש, הביאה הנתבעת את דברי השופטת אלשיך {בר"ע 95\11372}:
"על פי הוראות אלו נקבע גבול האחריות לפי מפתח של 20$ לק"ג. מלבד פיצוי ישיר על אובדן המזוודה ובשיעור הקבוע לעיל, אין בסמכותו של בית המשפט לפסוק מכוח עילה אחרת".
לבסוף טוענת הנתבעת כי לאור האמור לעיל מתבקש בית המשפט לדחות את התביעה.
דיון:
אין מחלוקת כי החוק החל במקרה דנן הוא חוק התובלה האווירית תש"ם, 1980, וכן אמנת ורשה {1929} והמתקן אותה פרוטוקול האג [1955}זאת.
סעיף 2 לחוק קובע :
"על תובלה אווירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין צדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה".
אין מחלוקת בין הצדדים בהקשר למועדי היציאה והחזרה וכן בעניין נכונות העובדה כי הכבודה אבדה בשדה התעופה ולא הגיעה ליעדה בפריז, וכן בעניין העובדה כי הכבודה נמצאה והוחזרה רק לאחר הגעת התובעים ארצה.
השאלה העומדת בפני היא האם מתגברים התובעים על המשוכה אשר עומדת בפניהם ולהוכיח כי חל בעניין דנן סעיף 25 לפרוטוקול האג המתקן את האמנה?
ראשית אדגיש כי ייחוד העילה לפיה ניתן לתבוע רק על פי האמנה מודגשת אף על פי החוק הישראלי בסעיף 10 הקובע " אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". עולה מהסעיף כי כל תביעה בגין תובלה אווירית יכולה להיתבע אך ורק על פי האמנה ולא על פי דין אחר כגון פק' הנזיקין.
שנית, חוק התובלה האווירית מחיל את הוראות אמנת ורשה. אמנה זו קובעת גבולות לאחריות של המוביל האווירי, אחריות זו מוגדרת בכ-17 זכויות משיכה מיוחדות לכל 1 ק"ג של כבודה אשר הלכה לאיבוד {שווה ערך ל-107 ₪ לק"ג}. גבולות האחריות מופיעות גם בסעיף 11 לפרוטוקול האג {סעיף 22 לאמנה}.
שלישית, על אף גבולות האחריות המופיעים בסעיף 22 לאמנה{סעיף11 לפרוטוקול}, הרי שבסעיף 25 לאמנה ישנו חריג לכלל מגבלת האחריות.
לשון סעיף 25 :
"גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22 לא יחולו אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה או ממחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו, שנעשו בכוונה לגרום נזק או מתוך לא-אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיים"
בניגוד לכל פסקי הדין אותם הביאה הנתבעת כראיה לכך כי בתי המשפט מסתפקים באחריות המוגבלת של המוביל ולא מחמירים עימם הרי שאני סבורה אחרת במקרה דנו ואפרט :
מקרה זה בשונה מהרגיל, מתאפיין בכך שבניגוד למקרים אחרים בהם הכבודה עוברת בידוק ומאז "נעלמות עקבותיה", והשליטה המעשית בניוד המזוודה אינה בשליטת הנתבעת, הרי שבמקרה דנן המזוודה הוחזרה לאחר שנפלו ממנה מדבקות הבידוק. בשלב זה התובעים עוכבו עד לאישור וזיהוי בטחוני מחודש.
אציין ואדגיש כי מייחסת אני מהימנות גבוהה לעדותם של התובעים ולנטען על ידם בכתב תביעתם. בנוסף לכך הנתבעת לא סתרה או הפריכה את טענותיהם בגין השתלשלות האירועים בשדה התעופה.
משנדרש זיהוי מחודש ניתנה בידי נציגי הנתבעת הזדמנות מחודשת לתקן את המעוות, וליתן דגש מיוחד לתקלה שנתגלתה. לדעתי לא קיימה הנתבעת את הנדרש בסעיף 25 ונהגה "מתוך לא אכפתיות" תוך מחדל שנעשה "בידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק". לדעתי נציגי הנתבעת נהגו בתובעים בזלזול אף שהאחרונים הסבו את תשומת ליבם לכך שיוודאו כי המטען יועמס למטוס.
נציגי הנתבעת היו צריכים לאור התקלה הראשונה {נפילת מדבקות הבידוק} לנהוג משנה זהירות בכבודה זו של התובעים ובפרט שנתבקשו על ידי התובעים לוודא העמסתה.
הנתבעת בתצהיר מטעמה לא פרטה כי קיים נוהל כלשהו כאשר מדובר במקרה בו נופלת מדבקת הבידוק, ומהן הפעולות שעל נציגי הנתבעת לבצע עם קרות אירוע מעין זה.
אחת מין השניים אם תאמר כי אירוע של נפילת מדבקת בידוק הינו אירוע שגרתי הרי שבוודאי היה על הנתבעת להיערך למצב זה ואם תאמר אירוע בלתי שגרתי על אחת כמה וכמה.
זאת ועוד, הואיל ולא פורט כל נוהל הסבירות היא שאין נהל כזה בנמצא, יותר מכך הנתבעת עשתה ככל שבידה כדי להוכיח כי מרגע שדיילי הנתבעת מסמנים את המזוודה בכירטוס הנכון, דהיינו, הדבקת יעד הטיסה והמזוודה עוזבת את דלפק הנתבעת , איבדה הנתבעת את השליטה במזוודה והיא עוברת לרשות שדות התעופה.
אם כך הדבר ואין לדיילי הנתבעת כל שליטה על המזוודה והעברתה למטוס מדוע אם כן אישרו דיילי הנתבעת לתובע כי המזוודה תעלה עימו על המטוס ובכך מנעו ממנו כל אפשרות לפנות למי מטעם רשות שדות התעופה האחראי לעניין.
התנהגות הנתבעת במועד האירוע, העובדה כי לא קיים נוהל כלשהו במצבים מעין אלו והתנהגותה ממועד האירוע ואילך כולם מצביעות כי הנתבעת בהאמינה כי היא חוסה בכנפי האמנה אינה טורחת לבצע את הפעולות המינימליות לשם הבטחת הגעת המזוודה ליעדה.
השלב בו נתגלתה התקלה היה השלב של הצגת הכרטיס טרם עלייה למטוס. על פי נהלי הביטחון היה על אנשי הביטחון לזהות את הנוסעים ורק לאחר מכן להתיר את העמסת מטענם. סביר להניח כי בשלב שכבודה מבודדת ולא מועמסת מטעמי בטחון כפי המקרה דנן, אין מעלים את הנוסעים טרם זיהוי. משזוהו כפי המקרה דנן צריכים היו נציגי הנתבעת לוודא בשלב מתקדם זה של ההליכים טרם העלייה למטוס כי הכבודה תועמס על מטוסם של התובעים.
על כן סבורה אני כי הנתבעת נהגה בלא אכפתיות, הליכה מדעת לקראת התוצאה, תוך ראיית התוצאות האפשריות ואדישות להן.התובעים מצידם הפצירו בנציגי הנתבעת לוודא העמסת כבודתם חזור ושנה, למרות כך בחרו הם לפטור אותם בתנועה מזלזלת "יהיה בסדר".
מעבר לאמור לעיל אין מקום לדעתי ליתן מפלט לנתבעת שלא לבצע את חובתה ותפקידה כלפי נוסעיה, הנתבעת ביודעה כי לכל היותר תחויב במגבלת אחריותה ולא תידרש ליותר מכך. להווה ידוע לנתבעת וכך גם שידרה היא לאורך כל הדיון, שהפיצוי המגיע על אובדן הוא לכל היותר לפי האמנה. לכן בחרה הנתבעת בדרך הקלה ולא עשתה כל מאמץ על מנת למנוע את התקלה אותה צפו התובעים. הנתבעת לא היתה צריכה להשקיע מאמצים מיוחדים על מנת לוודא העמסת הכבודה למטוס בו היו צריכים לטוס התובעים.
ואם סברו דיילי הנתבעת כי אין הדבר בשליטתם לא היה עליהם להשיב כפי שהשיבו לתובע.
על מנת להשלים את התמונה בהקשר לאחריות הנתבעת כמוביל, אביא את לשון סעיף 18 לאמנה "ההובלה האווירית, כמשמעותה בפיסקה הקודמת {...אם המקרה שגרם לנזק אירע תוך כדי ההובלה האווירית }כוללת את תקופת הזמן שבה מצויים הכבודה או הטובין בהשגחתו של המוביל אם בשדה התעופה...... בכל מקום שהוא"
אוסיף לעניין המושג "אי אכפתיות" מדבריה של השופטת נתניהו בע"א 81\74 אולימפיק אירוויס ס.א. נ' קלימי, פד"י לז{1}, עמ' .12 " .... כדי לענות על קנה המידה של אי אכפתיות כנ"ל דרושה רשלנות, שמידתה וטיבה מיוחדים. במידתה חייבת זו להיות רשלנות רבתי, ובטיבה חייבת היא להגיע כדי פזיזות, שקנה המידה לקביעתה הוא סובייקטיבי ומתבטא ביחס של התנכרות לאפשרות הקרובה של סכנה, הצפויה מההתנהגות, או עצימת עיניים והתעלמות ממנה. ודי במסקנה, שניתן להסיקה על פי ניסיון החיים מתוך מכלול הנסיבות, כי המתרשל אכן היה ער לסכנה, וידע כי התוצאה האסורה הינה קרובה לוודאי".
העולה מהאמור הוא לדעתי, משעוכבו הנוסעים עד לזיהויים ולזיהוי מטענם, היה על הנתבעת
לנקוט משנה זהירות והקפדה. זאת גם לאור "עקשנותם של התובעים" להפציר בנציגי הנתבעת לוודא שאכן מטענם יועלה למטוסם. חרף הפצרותיהם כאמור בחרו נציגי הנתבעת לפטור את התובעים במעין תנועת זלזול "אל תדאג הכול בסדר והכבודה שלך תגיע יחד עמך לפריז".
בחרתי להאמין לגרסתם של התובעים אשר עשו ככל יכולתם למנוע את אשר עלול היה לקרות, תוך תיאור מפורט שלא נסתר בחקירה הנגדית או בהבאת עדים של מי מטעם הנתבעת. גרסת התובעים זכתה לאמוני גם בשל ציון שמם של מי מנציגי הנתבעת בפריז ובהם מנהל התחנה מר יואל לו דיווחו התובעים על אובדן הכבודה.
לאור כל האמור לעיל סבורני שהתובעים הוכיחו כי הנתבעת אינה זכאית ליהנות מהגנת האמנה וכי סעיף 25 חל בענייננו.
לעניין הנזק, התובעים צרפו קבלות ואולם אני סבורה כיה נזק האמיתי הינו בעגמת הנפש המרובה הנגרמת לזוג צעיר בנסיעתו לחו"ל ללא בגדים ודברים חיוניים ובמקום ליהנות מפריז היפה מוצאים עצמם נגררים מחנות לחנות לשם רכישת המוצרים שאבדו.
בנסיבות העניין אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 7,500 ₪ כפיצוי בגין הנזק, וכן שכ"ט מינימלי כפי התקנות ואגרה כדין.
ניתנה היום ו' בתמוז, תשס"ג (6 ביולי 2003) בהעדר הצדדים.
ערקובי רחל, שופטת
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
