1. האם חתימתו של מר אהרון ציטלין מטעם הנתבעת על ההצעה מהווה קיבול להצעה מאת הנתבעת ומחייבת אותה?
2. האם החזרת ההצעה על ידי הנתבעת עם הסתייגויות, יש בה משום קיבול להצעה או שזו הצעה חדשה?
3. כל המסמכים הועברו בפקס ואם מדובר בהצעה חדשה, האם שיחת הטלפון שנערכה בין התובעת לנתבעת אחרי העברת הפקס האחרון עם התיקונים של הנתבעת, בהנחה שהתקיימה, תיחשב כקיבול להצעה החדשה?
4. האם התובעת הוכיחה את הנזק אותו היא תובעת?
הדיון המשפטי:
תחילה אציין כי במו"מ מסחרי אלמנט הזמן מהווה אמצעי חשוב מאוד ככלי בידי הצדדים, וידוע הוא כי "משיכת זמן" עד לנקודה "הקריטית" האחרונה יכולה לשנות רבות, כאשר ברור לכל שזה תחום שקשור לניהול סיכונים במשא ומתן.
לעיתים רבות, במו"מ מסחרי מביא צד אחד את האחר "לנקודת הזמן" האחרונה כדי להנות משיפור תנאיו עד למקסימום האפשרי, ואין בכך פסול וזאת כל עוד לא נוצר אינטרס הסתמכות ברור ומפורש ואין לראות בכך משום ניהול מו"מ שלא בתום לב.
באשר למחלוקת בין הצדדים:
1. טענת הנתבעת כי מר אהרון ציטלין אשר שימש כמהנדס הפרוייקט ואשר ניהל את המו"מ עם התובעת, לא היה מוסמך מטעמה לסכם על מחיר ההובלה, נדחית על ידי מהטעמים הבאים:
מר אהרון צייטלין בעת ההתקשרות עם התובעת פעל כשלוח של הנתבעת, הוא היה מהנדס הפרוייקט במספנות חיל הים והכיר את הנושא באופן אישי.
מר צייטלין ידע היטב איזה מטען ברצונו להוביל והתקשרותו עם התובעת נעשתה מטעמה של הנתבעת.
הוא העיד מטעם הנתבעת והגיש תצהיר נ/1. בעדותו ניסה "לגמד" את חלקו בהתקשרות עם התובעת, אך אין בכך די. מהראיות שבפני עלה כי הוא למעשה האיש אשר בפועל ניהל את כל המו"מ לשם הובלת המטען וזאת מטעם המנכ"ל מר ישראל שפירא שגם השתתף לפרקים במו"מ.
זאת ועוד, גם מאותו מסמך הצעה של התובעת (מ-19.3.05) ניתן ללמוד כי מר צייטלין היה נציג הנתבעת לעניין ההתקשרות בין הצדדים. המסמך הופנה אליו לאישור והוא חתם עליו והוסיף את חותמת החברה ורשם את ההסתייגות בכתב ידו, אותן הסתייגויות שעליהן מסתמכת הנתבעת בטענותיה לעניין קיבול ההצעה.
לעניין פעילותו של מר צייטלין חל חוק השליחות.
חוק השליחות, תשכ"ה-1965:
"2. דין השליחות
שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת
ומזכה, לפי הענין, את השולח.
3. הקניית השליחות וצורתה
(א) השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח
לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי
התנהגות השולח כלפי אחד מהם".
חלוקת האחריות הפנימית בתוך הגוף הנתבעת, אינה מעניינה של התובעת, ויכולה התובעת לסמוך ידה כי באם ניתנה הסכמת הנתבעת באמצעות מר ציטלין, מנהל הפרוייקט, לשינוע המטען, הרי שהסכמה זו נעשתה ברשות ובסמכות כל הגורמים האחראים.
לעניין הרשאה "פנימית" ו"חיצונית" כמקור ליצירת שליחות מחייבת, ראה דברי כבוד נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, (חוק השליחות, מהדורה שניה, עמ' 532-525, בעמ' 526):
"המאפיין קו מחשבה זה הינו, כי הענקת ההרשאה היא פעולה משפטית חד צדדית של השולח. היא ביטוי חיצוני לרצונו. ביטוי זה יכול להיות מכוון כלפי השלוח, או כלפי הצד השלישי. שתי הדרכים האמורות הן שוות מעמד בעיני החוק, ובשתיהן מוקנית שליחות".
כעולה מכך, הרי פעולתו של מר ציטלין בהתקשרות עם התובעת נעשתה כפעולת שלוח של הנתבעת, כאשר פעילות זו היתה ביטוי לרצונו של השולח הן כלפי השלוח והן כלפי צים.
2. האם יש בהחזרת ההצעה עם הסתייגויות של הנתבעת משום קיבול להצעה ובכך נכרת הסכם בין הצדדים או שניתן לראות בה הצעה חדשה?
לעניין כריתת הסכם אנו פונים לחוק החוזים.נ
סעיף 11 חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, (להלן: "חוק החוזים"), קובע:
"קיבול תוך שינוי -
קיבול שיש בו תוספת, הגבלה או שינוי אחר לעומת ההצעה כמוהו
כהצעה חדשה".
פרופסור גבריאלה שלו, בספרה "דיני חוזים" מהדורה שניה, עמ' 148, כותבת:
"כאשר יש בקיבול תוספת, הגבלה או שינוי אחר - הרי הוא חסר תוקף. עם זאת, מכוח סעיף 11 הוא מהווה הצעה חדשה. באמצעות סעיף 11 מתחלפים תפקידי הצדדים: הניצע הופך למציע...".
מכאן, שיש לראות בהצעה שהוחזרה לתובעת כשהיא חתומה על ידי אהרון צייטלין ובחותמת החברה בתוספת התיקונים וההסתייגויות, משום הצעה חדשה.ו
בכדי שהצעה חדשה זו תבשיל לכדי הסכם בין הצדדים, נדרש קיבול מפורש להצעה החדשה מאת הצד השני.
3. כיצד יעשה אותו קיבול או תעשה אותה הסכמה להצעה החדשה?
סעיף 60(א) לחוק החוזים הנ"ל קובע:
"דרך ומועד למסירת הודעה -
הודעה לפי חוק זה תינתן בדרך המקובלת בנסיבות הענין".
"נסיבות העניין" בעניין שלפנינו, כאשר כל ההצעות נשלחו בכתב באמצעות הפקס והקיבול המסוייג אשר מהווה הצעה חדשה נעשה גם הוא בכתב בפקס, הרי שניתן לראות בכך נורמה שנקבעה בין הצדדים, לכן אינני נדרשת כלל לדון בשאלת שיחות הטלפון אם נערכו או לא בין הצדדים, ביום שישי הרלוונטי, מאחר ואין לאישור או קבלה בע"פ בטלפון נפקות לגבי אותה עיסקה.
פרופ' גבריאלה שלו בספרה המצויין לעיל, בעמ' 131 כותבת:
"בקביעת דרך זו יש להתחשב בנוהגי המסחר, במגעים קודמים בין הצדדים".
לכן, לצורך השלמת ההליך היה על נציגי התובעת לדאוג להעברת הקיבול או אי הקיבול להצעה החדשה של הנתבעת בדרך אשר בה התנהלו עד לאותו רגע המגעים ביניהם. הקיבול היה צריך להעשות בכתב, לפחות בפקס חוזר וחתום, ומשלא נעשה כן הרי שאין תוקף לקיבול הזה שנטען על ידי התובעת שנעשה בע"פ באמצעות הטלפון.
מכאן, שלמעשה להצעה החדשה שהציעה הנתבעת - ההצעה המקורית של התובעת בצירוף התיקונים המהותיים לא היה קיבול ולכן לא נכרת הסכם ביניהן.
כשהחל נציג התובעת בפעולותיו לדבריו, לשם הובלת המטען, הוא עשה זאת בטרם נכרת ההסכם. לפי מידת הזהירות הנדרשת, היה עליו בטרם יחל בפעולות הסתמכות על אותה הצעה שהוא הציע ולא אושרה כלשונה לדאוג לסיום ההתקשרות בין הצדדים.
ולמעשה בכך שלא נתן אישורו לאותה הצעה חדשה שהוצעה על ידי הנתבעת, סלל את הדרך לחזרתה של הנתבעת מאותה הצעה.
סעיף 3(א) לחוק החוזים הנ"ל קובע:
"חזרה מן ההצעה -
המציע רשאי לחזור בו מן ההצעה בהודעה לניצע, ובלבד שהודעת החזרה נמסרה לניצע לפני שנתן הודעת קיבול".
במקרה שבדיוננו, הנתבעת הודיעה לתובעת כי חזרה בה מן ההצעה וזאת עוד בטרם נעשה הקיבול בכתב על ידי התובעת להצעת הנתבעת (הקיבול גם לדבריה נעשה רק בע"פ ובטלפון וגם לא ידעו לומר בדיוק עם מי דיברו בעניין זה).
כך משאין אנו רואים קיבול בדרך הנוהג שנוצר בין הצדדים בכתב/פקס, הרי שלא נכרת הסכם כלל ביניהם.
זאת ועוד, הנתבעת טוענת כי בשיחה הטלפונית סירבה התובעת "לתיקונים" שביצעה הנתבעת על ההצעה.
כך או כך, אם היה סירוב מאת התובעת, הרי שאין קיבול. אך גם אם נקבל את הגירסה שנעשה אישור בע"פ (בטלפון) אין הוא עומד בהוראות חוק החוזים ואין לראותו כקיבול עפ"י חוק ומשלא נעשה קיבול לא נכרת הסכם בין הצדדים והנתבעת יכלה לחזור בה מהצעתה.
4. לעניין הנזק הנתבע:
במהלך העדויות הצהיר ב"כ התובעת כי תביעתה לשיפוי בגין נזק שנגרם לה מההזמנה של שפיר בלבד ולא הפסק רווחים מהובלות אחרות (פרוט' עמ' 13 ש' 25), לשיטתי התובעת לא הוכיחה נזק זה.
להוכחת תביעתה הביאה מטעמה 2 עדים אשר היו שותפים פעילים במו"מ להובלת המטען שבדיוננו.
מר יעקב לוי שנתן 2 תצהירים: ת/1 ו-ת/3, אשר במועד הרלוונטי שימש כמנהל מסחרי ביחידה לשירותים קונבנציונלים וצבי הירש נתן תצהיר ת/2 אשר באותה תקופה היה איש שיווק ביחידה לשירותים קונבנציונלים.
שניהם לא הוכיחו ולא הצביעו על הפסדים או נזקים שנגרמו לצים כתוצאה מביטול התקשרות הנתבעת עמם למרות טענתם כי היה מדובר בהובלת מטען חריג שלשם כך היה עליהם להערך במיוחד.
ההתקשרות בוטלה ביום 21.3.99, משלוח המטען מאנטורפן היה אמור להתבצע ביום 24.4.99 - 20.
כשנשאל העד יעקב לוי מה הם עשו באותו פרק זמן, לא ידע להשיב.
ומדבריו:
"ש: ...גם לגירסתך ביום 21.3.99 ההזמנה בוטלה. האם שמרתם את
השטח על הסיפון עוד חודש ימים ולא העמסתם את האוניה
במשהו...?
ת: איני יכול לענות תשובה שלא שמרנו את המקום, ברגע שבוטלה
ההזמנה היינו צריכים למצוא מטען אחר ואיני יודע אם מצאנו".
(פרוט' עמ' 8 ש' 4).
כשנשאל העד שוב אם במקום המטען של שפיר על האוניה "הונח" מטען אחר, לא ידע להשיב (ראה פרוט' עמ' 7 ש' 24-29).
אותו עד (יעקב לוי) גם לא יכול היה לומר אם מטען אחר נדחה בגלל המטען של שפיר:
"ש: לטענתך יש הזמנה למטען חריג על הסיפון מיום שישי עד ליום
ראשון. גם לגירסתך ביום ראשון 21.3.99 ההזמנה בוטלה. האם
שמרתם את השטח על הסיפון עוד חודש ימים ולא העמסתם את
האוניה במשהו, בגלל שבת ראשון שצים לא עובדת?
ת: איני יכול לענות תשובה שלא שמרנו את המקום, ברגע שבוטלה
ההזמנה, היינו צריכים למצוא מטען אחר ואיני יודע אם מצאנו".
"ש: האם אתה יכול להראות לי מסמך או להעיד שבתקופה בין 19.3.99 -
21.3.99 קיבלתם הזמנות לסיפון של האוניה השניה ודחיתם אותן
בגלל ההזמנה של שפיר?
ת: איני יכול לענות על זה. אני לא יודע".
(פרוט' עמ' 8 ש' 3-10).
לעניין זה ראוי לחזור ולהדגיש כי ההצעה נשלחה ביום שישי 19.3.99 בשעות אחה"צ וההודעה על ביטול ההזמנה נעשתה ביום ראשון 21.3.99 בשעות אחה"צ, כאשר במשרדי צים לא עובדים בימים: שבת ראשון.
ומדברי העד לעניין זה:
"ש: לטענתך שפיר אישרה את ההובלה ביום ו' 19.3.99. הביטול של
שפיר היה ביום א' שלאחריו 21.3.99, אני מבקש שתראה לי
מסמכים שבהם צים קיבלה בקשות להובלה בין אותם 3 ימים
וסירבה להובלות אלה הואיל והיא שמרה מקום לשפיר?
ת: לדעתי איני יכול להראות מסמכים אלה מסיבה ש-19 היה יום שישי
וה-21 היה יום ראשון ואנו לא עובדים ביום שבת וביום ראשון".
(פרוט' עמ' 7 ש' 1-5).
ולמעשה כך גם השיב מר צבי הירש בעדותו:
"ש: אני מבקש שתפרט לי את כל ההזמנות שצים קיבלה להפלגה
הזאת, הזמנות שהתקבלו בין יום 19.3 ואחה"צ לבין 21.3 אחה"צ?
ת: בין 19 ל-21 המשרדים סגורים. לא עובדים. מדובר בשישי, שבת,
ראשון.
ש: אם המשרדים סגורים אז אתה יכול לאשר לי שלא התקבלו
הזמנות?
ת: אני לא יכול לאשר.
ש: אם ככה האם אתה יכול להסכים איתי שלא היתה ולו הזמנה אחת
שהתקבלה באותו סוף שבוע וצים סירבה לקבל אותה בגלל
"ההזמנה" של שפיר?
ת: אני לא יכול לאשר לך, מאחר והמשרדים סוגרים. אני לא מתייחס
למטענים אחרים.
ש: תבציע לי על הזמנה אחת שסורבה באותם 3 ימים בגלל ההזמנה
של שפיר?
ת: אני לא זוכר" (פרוט' עמ' 12 ש' 29 - עמ' 13 ש' 7).
כלומר, עדי התובעת לא יכלו להראות ולהוכיח כי בגלל ביטול ההזמנה של הנתבעת נגרם להם נזק כלשהו.
ובמיוחד שגם לטענתם הצעתם נשלחה לאישור וקבלה רק ביום 19.3.99 והביטול נעשה ביום 21.3.99 בתקופת אותם ימים משרדי צים סגורים.
בנוסף, לעניין ההוצאות שהתובעת טוענת שנגרמו לה כתוצאה מביטול ההתקשרות ושלשם הוכחתם צירפה את נספחים יב'1 ו-יב'2 לתצהיר יעקב לוי ת/1 ועליהם העיד מר לוי.
מסמכים אלה העד עצמו הפיק אותם, לדבריו הם נעשים סמוך לאירוע סגירת קבלת המטענים והחשבון נעשה לפני טעינת האוניה.
ומדבריו:
"ש: כלומר, הנתונים הטכניים מופיעים ב-יב'1 וב-יב'2 בדבר דמי
ההובלה התעריף לנמל או כל מיני נתונים טכניים שלא קשורים
למטען אינם בהכרח הנתונים שהיו בפועל, כי זה הופך לפני
ההפלגות עצמן כך אתה אומר?
ת: בד"כ זה מופע לפני ביצוע הטעינה.
ש: האם יב' 1 ו-יב'2 הופקו על ידך לפני ההפלגות?
ת: כן" (פרוט' עמ' 8 ש' 19-23).
עולה מכך, שהתובעת גם באמצעות מסמכים אלה שבהם רצתה להראות את הנזק שנגרם לה מביטול ההתקשרות עם הנתבעת, לא הוכיחה דבר, כי ראשית אין המסמכים מצביעים על נזקים בפועל או על הוצאות בפועל שנגרמו לה, מאחר והוצאו עוד בטרם הוטען המטען על האוניה (יותר מחודש ימים) וגם הוצאו למעשה מבלי כל קשר למטען עצמו.
מכאן, שהתביעה לא הצליחה להוכיח בראיותיה נזק כלשהו שנגרם לה כתוצאה מביטול ההתקשרות על ידי הנתבעת.
לסיכום:
ההצעה שנשלחה על ידי התובעת צים ביום 19.3.99 נחתמה על ידי הנתבעת, אולם, הופיעו בה הסתייגויות מהותיות, אין לראות בחתימה זו של הנתבעת משום הודעת קיבול להצעת התובעת, אלא הצעה חדשה שנשלחה מטעמה לתובעת ואשר להצעה זו לא ניתנה כל הודעת קיבול.
גם אם נקבל את גירסת הנתבעת כי התובעת סירבה לאשר את התיקונים וגם אם נקבל את גירסת התובעת כי אישרה את התיקונים בע"פ בטלפון; משלא נתקבלה הודעת קיבול מטעם התובעת בכתב, יכלה הנתבעת לבטל את ההתקשרות בינה ובין התובעת כפי שעשתה.
התובעת לדבריה החלה בהפעלת סוכניה ועובדיה לשם שינוע המטען שהיה מטען חריג, אולם בכך שגתה מאחר ופעולותיה היו טרם נכרת הסכם בינה לבין הנתבעת.
מאידך, אי אפשר להתעלם מתחושת אי הנוחות שנובעת מהתנהגות הנתבעת כלפי התובעת במהלך ההתקשרות.
הנתבעת לאחר שליחת ההצעה המתוקנת אשר לשיטתי היתה הצעה חדשה, ראתה למעשה את עצמה מחד מובטחת באשר למועדי ההפלגה אצל התובעת.
מאידך, העדר אישור קבלת ההצעה בכתב איפשר לה למצוא שינוע ימי חלופי בתנאים טובים יותר אצל חברות מתחרות, דבר שכנראה נעשה.
לו רצתה הנתבעת, באמת ובתמים לקבל אישור בכתב להצעתה, הרי היתה פונה לתובעת לפני משיכת הצעתה, במטרה לקבל את אישור העיסקה, ומשלא עשתה כן, ולא התריעה קודם לפני ביטול הצעתה, אלא הודיעה על ביטול ההצעה לאחר שהתקשרה עם אחר, הרי הדבר מעלה שאלות לעניין תום ליבה וכוונתה הכנה לכל נושא ההתקשרות, אולם אין בכך כדי לשנות את העובדה שבנסיבות העניין לא נכרת הסכם קביל בין הצדדים.
והתובעת לא הוכיחה את נזקיה בגין ביטול "ההתקשרות" עם הנתבעת.
אשר על כן, התביעה של התובעת נדחית מהטעם שכלל לא נכרת הסכם בין הצדדים, ובנסיבות העניין אני קובעת כי כל צד ישא בהוצאותיו.
למזכירות: יש לשלוח העתק פסק דין זה לב"כ הצדדים.
ניתן היום י"ז בתמוז, תשס"ה (24 ביולי 2005).
ניצה שרון, שופטת
עדכוני מכס ורגולציה
