פסק דין
א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 10.7.02 של בית המשפט לתביעות קטנות ברחובות (כב' הש' א' שטמר), בת"ק 2229/01, בו חויבה המבקשת לפצות את המשיב 1, בגין אובדן מזוודה, נדחתה תביעת המשיב 1 כנגד המשיבות 2 ו-3, וכן נדחתה הודעת צד ג' שהגישה המבקשת כנגד המשיבה 4. הערעור נסב אך ורק על דחיית הודעת צד ג' שהגישה המבקשת כנגד המשיבה 4, כלומר במישור היחסים שבין חברת התעופה ורשות שדות התעופה.
אני מחליטה ליתן רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.
לציין, כי בישיבת יום 13.3.03, הוחלט כי ההליך ימשיך רק בין המערערת למשיבה 4 (להלן: "המשיבה" או "רשות שדות התעופה") ואילו המשיבים 1-3 פטורים מהמשך ההשתתפות בדיון.
ב. העובדות הצריכות לענייננו, כפי שפורטו בפסק דינו של בית המשפט קמא, הן כדלהלן:
המערערת היא חברת התעופה הלאומית של הרפובליקה התורכית בקפריסין ורשומה בתורכיה (להלן: "המובילה" או "המוביל" או "חברת התעופה"). על פי הצהרתה של המערערת, עיקר פעילותה בהטסת נוסעים בטיסות שכר.
המשיב 1 ורעייתו (להלן - "הנוסעים") רכשו מהמשיבה 2 "השטיח המעופף" - העוסקת במתן שירותי תיירות ונופש (להלן: "הסוכנת") - נופשון שכלל כרטיסי טיסה לטיסות שכר של המערערת, שיעדן אנטליה, תורכיה.
ביום 1.6.00 טסו המשיב 1 ורעייתו לתורכיה, באמצעות המערערת. מטענם של הנוסעים כלל שתי מזוודות, אותן מסרו, עם הגיעם לשדה התעופה בישראל, לידי נציגי המשיבה 3 - Q.A.S ישראל בע"מ (להלן: "חברת הבידוק"), אשר ביצעו את הליך ה-check-in.
ההליך הטכני אותו עוברת מזוודה בתהליך ה-check-in, ואשר אינו שנוי במחלוקת, הוא כדלקמן:
א. המזוודה נמסרת על ידי הנוסע לידי חברת ה-handling (חברת הבידוק), בענייננו המשיבה 3, שדיילות מטעמה מבצעות את הליך ה-check-in, הכולל גם כירטוס.
ב. דיילות חברת הבידוק משתמשות בציוד השייך לרשות שדות התעופה, המשיבה 4 (להלן: "המשיבה 4" או "המשיבה"), הכולל מחשב, משקל לשקילת המטען, ומסוע עליו מניחה הדיילת את המזוודה. המסוע מעביר את המזוודות לידיהם של עובדי המשיבה 4.
ג. דיילות חברת הבידוק, השוקלות את המזוודות, אמורות להצמיד לכל מזוודה תווית, עליה רשום מהו היעד אליו יש לשלוח את המזוודה. לאחר מכן - מעבירות הדיילות את המזוודה למסוע, באמצעותו מוסעת המזוודה לידי עובדי המשיבה 4.
ד. המשיבה מקבלת דו"ח ממוחשב ובו פירוט כמות המזוודות שהועמסו על המסוע לכל טיסה וטיסה.
ה. בצדו השני של המסוע, נמצאים עובדי המשיבה 4, הממיינים את המזוודות ליעדים השונים, ומעמיסים את המזוודות על עגלות שונות על פי יעדן.
ו. העגלות עם המטען מוסעות למטוסים השונים, שם מטעינים עובדי המשיבה 4 את המזוודות בבטן המטוס.
ז. כל הפעילות, המתוארת לעיל, מבוצעת בתחומה של המשיבה 4, תחת פיקוחה, בניהולה ועל פי הנחיותיה והוראותיה.
בהגיעם לשדה התעופה בתורכיה, נוכחו הנוסעים, המשיב 1 ורעייתו, כי אחת ממזוודותיהם חסרה. הם פנו לנציגי המערערת בתורכיה, אשר הנחו אותם למלא טופס דיווח על אבדן, אותו אכן מילאו.ב
עם שובם לישראל, פנו הנוסעים למשיבות 2 ו-3 ולמערערת, בבקשה לפצותם על אבדן המזוודה האמורה, אך נתקלו בסירוב מצד כל הגורמים. משכך, הגיש המשיב 1 תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות כנגד המערערת והמשיבות 2 ו- 3. המשיב 1 תבע פיצוי בסכום של 16,700 ₪ בגין הנזק שנגרם בשל אבדן המזוודה אשר כללה, לטענת המשיב 1, ביגוד יקר המתאים למטרת הנסיעה שהיתה כנס מקצועי, וכן פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה למשיב 1 ולרעייתו.
פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, בו הוטלה האחריות לאירוע על המערערת, שחוייבה לפצות את המשיב 1 בסכום של 1,070 ₪ בתוספת הוצאות, הוא נשוא הערעור שבפני.
ג. המערערת טוענת, כי אין היא כופרת באחריות המוטלת עליה כלפי נוסעי המטוס, אשר מפקידים בידיה את מטענם. חובת חברת התעופה לשמור על הכבודה מקורה באחריות החוזית על פי כרטיס הטיסה. כן מוטלת על המערערת אחריות על פי אמנת ורשה, כאשר האחריות, בשני המקרים, מוגבלת לגובה הפיצוי שנקבע באמנה.
לטענת המערערת, אין ערעור זה בא להרע את מצבו של הנוסע, באשר אין חולק כי מבחינתו חברת התעופה אחראית לאבדן כבודתו. ערעורה של המערערת נסוב, לטענתה, על דחיית הודעת צד ג' שהוגשה על ידה במישור היחסים שבינה לבין המשיבה 4, מאחר שלטענת המערערת, המצב המשפטי, מחייב הטלת האחריות לאבדן על המשיבה 4.
המערערת טוענת, כי אין היא אחראית לאופן קבלת המזוודות והעמסתן על המטוס, באשר העמסת המזוודות על המטוס אינה מבוצעת על ידה, אינה בשליטתה, ולפיכך אין לה כל אפשרות לפקח על העלאת המזוודות למטוס. לטענת המערערת, העמסת המזוודות, מצויה בשליטתה ובאחריותה הבלעדית של המשיבה 4, והמערערת אינה רשאית לסטות, כהוא זה, מתהליך העמסת המזוודות שנקבע על ידי המשיבה 4.
המערערת מציינת, כי חוק רשות שדות התעופה, התשל"ז-1977, מעניק למשיבה 4 את הסמכות הבלעדית לבצע את שירותי העמסת מטען ופריקתו מהמטוסים שבתחומה, ובגין שירותים אלה, משלמות חברות התעופה למשיבה 4 עמלה, הנקבעת על ידה.
כן, טוענת המערערת, כי על פי החוק הקיים, גם אם רצתה המערערת בכך, אין היא יכולה לבצע בעצמה את עבודת הובלת המזוודות בשטחי שדה התעופה והעמסת המזוודות אל בטן המטוס.ב
המערערת טוענת, כי מוטלת עליה חובה חוקית לשלם אגרת סבלות , נכפה עליה להשתמש בשירותי הסבלות של המשיבה 4 ולקבל את מרותה, ללא כל עוררין, ומבלי כל יכולת לפקח על הנעשה במזוודות בתחומה של המשיבה 4. כל זאת - בלא שהמשיבה 4 נושאת באחריות למתן שירותים אלה ולהתנהלותם התקינה, ולכל נזק שנגרם עקב ביצוע שירותים אלה או התרשלות בביצועם. אין זה סביר, לטענת המערערת, כי משנכפה שירות על ידי המדינה, מכוח חוק, שירות זה יינתן ללא כל אחריות מצד נותן השירות.
לטענת המערערת, אין להטיל עליה את הנטל להוכיח כי עובדי המשיבה 4 התרשלו בעבודתם, אלא, על פי דין, הנטל על המשיבה 4 להוכיח כי מילאה חובתה על פי דין. לשון אחר, מוטלת על המשיבה 4 החובה להוכיח כי מסרה את המזוודה לחברת התעופה, בהעדר הוכחה כאמור, יש להטיל את האחריות לאבדן ואת חובת פיצוי הנוסע על המשיבה 4. במיוחד כך, לטענת המערערת, משהוכח כי הנוסעים מסרו את מזוודתם לחברת הבידוק, כי זו האחרונה העמיסה את המזוודה על המסוע, כי הונח על המזוודה תיוג מתאים ליעד הטיסה וכי המזוודה הועברה, לאחר מכן, לחזקתם של עובדי המשיבה 4.
עוד טוענת המערערת, כי חל בענייננו הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ומשהוכיחה כי נתקיימו תנאי הסעיף האמור, אין המערערת חייבת להוכיח עוד דבר.
המערערת הוכיחה, לטענתה, כי לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לאבדן המזוודה וכי הנזק נגרם בנכס או בתחום אשר למשיבה היתה שליטה מלאה עליו. המערערת טוענת כי בענייננו, אבדן המזוודה מתיישב יותר עם המסקנה שהמשיבה לא נהגה זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה לפיה המשיבה נהגה בזהירות סבירה.
לטענת המערערת, בפעולת שרשרת של מסירת חפץ, משומר שכר אחד לשני, על כל שומר שכר בשרשרת להוכיח כי עשה את המוטל עליו בלא רשלנות.
כן טוענת המערערת, כי לא הוכח היכן אבדה המזוודה, ומשום כך - בשרשרת הארוכה אותה עברה, לכאורה, המזוודה, לכל אחד מן הגורמים שקבל את המזוודה לידיו, אחריות שווה לאובדנה.
המערערת טוענת עוד, כי יש להחיל על ענייננו גם את הוראות סעיף 2 לחוק השומרים, התשכ"ז-1967, לעניין שומר שכר. לטענת המערערת, עובדי המשיבה הם שומרי שכר של כבודת הנוסעים. לאחר שהכבודה עוברת את תהליך ה-check-in, על המשיבה 4 לצפות, איפוא, את קיומו של סיכון לאובדן מזוודות ועליה לנקוט בכל האמצעים על מנת למנוע זאת. הנטל הוא, איפוא, על המשיבה להוכיח כי לא התרשלה בעבודתה ומסרה את המזוודה לידי חברת התעופה.
עוד טוענת המערערת, כי הפסיקה קבעה כי יש לקבוע את אחריות חברת התעופה על פי תיקון סעיף 25 לאמנת וארשה בפרוטוקול האג, על פיו התובע חייב להוכיח "הוכחת אי-אכפתיות מצדו של המוביל". לטענת המערערת, על מנת שתתקיים "אי-אכפתיות" כלשון האמנה דרושה רשלנות המגיעה לכדי פזיזות סובייקטיבית. המערערת טוענת, כי לא ניתן לטעון כי נהגה ב"אי-אכפתיות" או ברשלנות, משהטיפול בכבודה נעשה, כאמור, על ידי עובדי המשיבה 4.
לבסוף, טוענת המערערת, כי ראוי היה שיקבעו נורמות אחידות, לפיהן יחויב כל אחד מן הגורמים המטפל בכבודת הנוסעים, ובכלל זה - המשיבה 4 - לנקוט בהליך טיפול במטען מלווה בסימון ובדיווח, כך שכל גורם, כאמור, ייקח על עצמו אחריות על חלקו בהליך, זאת על מנת שניתן יהיה לפקח על מצב הכבודה בכל שלב ושלב.
ד. המשיבה 4 טוענת, כי אין חולק כי המערערת היא הנושאת באחריות כלפי הנוסעים, מכח אמנת וארשה וחוק התובלה האווירית, התש"ם-1980.
חובה מוחלטת זו של המערערת על פי אמנת וארשה, בצירוף סעיף 10 לחוק התובלה האווירית, יוצרת "ייחוד עילה".
לטענת המשיבה, הליך "התובלה האווירית" מתחיל בתהליך ה-check-in, אשר מתבצע על ידי המוביל האווירי או סוכניו. משהחלה "התובלה האווירית", היא מסתיימת בפריקת המטען בשדה התעופה בנמל היעד, כאשר תובלה יבשתית - אפילו למטרות טעינה - נכללת על פי אמנת וארשה בגדר "התובלה האווירית".
המשיבה טוענת, כי בענייננו המדובר בהטענת המטוס, לאחר שהמטען נמסר לנציגי המוביל האווירי בעת ה-check-in, והעובדה שלאחר מכן נמסר המטען לעובדי המשיבה, לשם הטענתו על המטוס, אינה משנה את העובדה שהחלה "התובלה האווירית", וגם שלב זה, בו טופל המטען על ידי עובדי המשיבה, כלול בה.
לטענת המשיבה, מטרתה של אמנת וארשה הייתה ליצור מנגנון אשר יבטיח פיצוי אם כי מוגבל, לבעלי מטען, ולשם כך נקבעה בה אחריות מוחלטת ובלעדית של המוביל האווירי, כלפי כולי עלמא ולא רק כלפי הנוסעים. כן נקבעה באמנה החזקה לפיה "כל נזק, כל עוד לא הוכח ההיפך, הוא תוצאה של אירוע שהתרחש תוך כדי ההובלה באוויר."
המשיבה הטוענת, כי על מנת לשלול את החזקה האמורה, על המערערת להביא ראיות בדבר מקום התרחשותה של התקלה שגרמה לנזק, בענייננו - לאבדן המזוודה, והמערערת לא עשתה כן. לא הוברר, בראיות, האם המטען אבד בישראל, במטוס או בתורכיה. יתרה מזאת, המשיבה טוענת, כי הוכח שהמערערת אינה בודקת אם רשימת המטען המועמס על המטוס זהה לרשימה המוחזקת על ידי שלוחתה, המשיבה 3, וכן אינה בודקת אם המטען הנפרק בשדה התעופה במדינת היעד, מגיע למסוע, במסוף הנוסעים הנכנסים.
עוד טוענת המשיבה, כי על המערערת לוודא, בעצמה, כי כל המזוודות המיועדות לטיסה מסוימת, אכן מוטענות בבטן המטוס הנכון.
כמו-כן, המשיבה טוענת, כי המערערת לא הוכיחה כי נתקיימו כל תנאיו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין, באשר לא הוכיחה כלל היכן ומתי אירע הנזק. משכך, לא יכולה היתה המערערת להוכיח כי "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו". כן טוענת המשיבה, כי מקום בו ישנם מספר מעוולים פוטנציאליים, לא יעשה שימוש בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.
עוד טוענת המשיבה, כי על מנת להוכיח חבותו של שומר שכר, בגין נזק שגרם לנכס, תנאי מוקדם הוא כי הוכח שהנזק נגרם בעוד הנכס נמצא בידי השומר, כלומר כי התקיים יסוד ההחזקה. המערערת, לטענת המשיבה, לא הוכיחה כי המשיבה היתה "השומרת" על המזוודה, בעת שזו אבדה.ו
ה. בית המשפט קמא קבע:
"קמה חזקה בדבר אחריות המוביל, ונטל ההוכחה לגבי נסיבות אובדן הכבודה מוטל עליו. ... במקרה זה לא הורם הנטל, והוצעו רק השערות בדבר המקום בו אבדה הכבודה, אולם לא הובאה ראיה כלשהי לאיזו מן ההשערות." (עמ' 5 לפסק הדין).
"משלא הוכיח המוביל פטור כלשהו מתשלום, הרי הוא אחראי למלוא הנזק כלפי הנתבעים [צ.ל. "התובעים" - י.ש.] לפי האמנה." (עמ' 6 לפסק הדין).
"התוצאה היא שאני מחייבת את הנתבעת מס' 3 [המערערת בענייננו - י.ש.] לשלם לתובע סכום של 1,070 ₪, וכן את הוצאותיו ודמי ביטול זמנו בסכום של 1,500 ₪.
התביעה נגד נתבעות 1 ו-2 [המשיבות 2 ו-3 בענייננו - י.ש.] נדחית. ...ההודעות לצד ג' נדחות אף הן, ..." (עמ' 10 לפסק הדין).
ו. המסגרת הנורמטיבית
אין חולק כי על אחריותו של המוביל בענייננו חלה האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית, שנחתמה בורשה ביום 12 באוקטובר 1929 (להלן – "אמנת ורשה"). אמנת ורשה נחתמה על ידי ישראל ביום 8, ונכנסה לתוקף לגבי ישראל ביום 6.1.1950.ו
ביום 28.9.1955, נחתם בהאג הפרוטוקול המתקן את האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית, שנחתמה בורשה ביום 12 באוקטובר 1929 (להלן – "פרוטוקול האג"). ישראל חתמה ביום 28.9.1955 על פרוטוקול האג, אשר נכנס לתוקף בישראל ביום 3.11.1964.
תורכיה חתמה על אמנת ורשה ועל פרוטוקול האג ביום 25.3.1978, ואלו נכנסה לתוקף לגביה ביום 23.6.1978, בהתאם להוראות סעיף 38(3) לאמנת ורשה וסעיף 23 לפרוטוקול האג.
הוראות אמנת ורשה כפי שתוקנה בפרוטוקול האג שולבו בחקיקה הישראלית באמצעות חוק התובלה האווירית, תשכ"ב-1962, אשר בוטל בתיקון תש"ם והוחלף בחוק התובלה האוירית, תש"ם-1980 (להלן – "חוק התובלה האוירית" או "החוק").
חוק התובלה האוירית קובע את תחולתם של אמנת ורשה ופרוטוקול האג בחוק הישראלי:
2. תובלה בין מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה
על תובלה אוירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין צדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה.
3. תובלה בין מדינות שהן צדדים לפרוטוקול האג
על תובלה אוירית שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לפרוטוקול האג, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה כפי שתוקנה על ידי פרוטוקול האג.
כאמור, ישראל ותורכיה הם צדדים לאמנת ורשה כפי שתוקנה בפרוטוקול האג, והאמנה נכנסה לתוקף לגבי שתי המדינות.
מקום יציאתה של הטיסה בה עסקינן היה ישראל, ומקום היעוד שלה – תורכיה, ומשכך, על פי סעיפים 2-3 לעיל, לחוק התובלה האוירית, חלות על התובלה האווירית בענייננו, הוראות אמנת ורשה כפי שתוקנה בהאג.
חוק התובלה האוירית מוסיף וקובע, כי:
4. הודעה ברשומות על כניסה לתוקף
שר התחבורה רשאי להודיע ברשומות על כניסת אמנת גואדלהרה, פרוטוקול גואטמלה, הפרוטוקולים הראשון, השני, השלישי והרביעי, כולם או מקצתם, לתקפם לגבי תובלה אוירית בהתאם לקבוע בהם, והם יפורסמו ברשומות.
מבין הפרוטוקולים המנויים בסעיף 4 חל בענייננו רק הפרוטוקול הרביעי (פרוטוקול נוסף מס' 4 לתיקון האמנה בדבר איחוד כללים מסוימים הקשורים להובלה בינלאומית באוויר שנחתמה בוורשה ב-12 באוקטובר 1929), אשר נערך ונחתם במונטריאול ביום 25.9.1975 (להלן – "הפרוטוקול הרביעי") (פירוט סיבות אי-התחולה בענייננו של שאר הפרוטוקולים המנויים בסעיף האמור הובא בפסק דינו המקיף של בית המשפט קמא).נ
הפרוטוקול הרביעי נחתם על ידי ישראל ביום 27.11.1987 ועל ידי תורכיה ביום 28.6.1993, והוא נכנס לתוקף ביום 14.6.1998, כאשר התמלאו התנאים הקבועים בסעיף 18 בו. הודעה על כניסתו של הפרוטוקול הרביעי לתוקף בישראל, נעשתה בהודעת התובלה האווירית (כניסה לתוקף של פרוטוקול לתיקון אמנת ורשה), התשס"ב –2002, אשר פורסמה ביום 21.3.2002.
לאור האמור לעיל, יש לבחון את אחריות המוביל (המערערת) בענייננו, על פי אמנת ורשה, כפי שתוקנה בפרוטוקול האג ובפרוטוקול הרביעי (להלן: "האמנה").
סעיף 1 לאמנה קובע את היקף תחולתה של האמנה, ומגדיר את המושג "תובלה בינלאומית" לצורך האמנה:
סעיף 1
(1) אמנה זו חלה על כל תובלה בינלאומית - של אנשים, כבודה או טובין, כשהיא מבוצעת בכלי טיס בתמורה. כן היא חלה על תובלה חינם בכלי טיס, המבוצעת על ידי מיזם לתובלה אוירית.
(2) באמנה זו, "תובלה בינלאומית" פרושה - כל תובלה שבה, בהתאם לתנאי ההסכם בין הצדדים, מקום היציאה ומקום היעוד ... נמצאים בשטחיהם של שנים מבעלי האמנה או בשטחו של בעל אמנה אחד אם הוסכם על חניה בשטחה של מדינה אחרת, אף אם אותה מדינה איננה מבעלי האמנה. ...
בענייננו מדובר בטיסה בינלאומית, בכלי טיס בתמורה, שמקום יציאתה ומקום יעודה בשטחיהם של שניים מבעלי האמנה (ישראל ותורכיה), ואשר מהווה לכן "תובלה בינלאומית" לצורך האמנה, כשהמוביל – חברת התעופה - הוא המערערת. מכאן שעל ענייננו, חלות הוראות האמנה והוראות החוק בדבר תובלה אווירית.
ז. היקף אחריותה של המערערת לפי האמנה והחוק
סעיפים 18 ו-19 לאמנה מגדיר את היקף אחריות המוביל לנזק שנגרם בזמן ההובלה באוויר, כהגדרתה בסעיף 18:
סעיף 18
(1) המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אובדן או נזק לכל כבודה רשומה, אם האירוע שגרם לנזק שנגרם כך התרחש בזמן ההובלה באוויר.
(2) המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אובדן או נזק למטען רק בתנאי שאירוע שגרם לנזק שנגרם כך התרחש בזמן ההובלה באוויר.
(3) ...
(4) ההובלה באוויר, כמשמעותה בס"ק הקודמים של סעיף זה, מורכבת מפרק הזמן שבו מצויים הכבודה או המטען באחריות המוביל, בין אם בנמל התעופה או במטוס, או במקרה של נחיתה מחוץ לנמל תעופה, בכל מקום שהוא.
(5) פרק הזמן של הובלה באוויר אינו כולל כל הובלה ביבשה, בים או בנהר שבוצעה מחוץ לנמל תעופה. אולם, אם מתקיימת הובלה כאמור במהלך ביצוע חוזה להובלה באוויר, למטרות טעינה, מסירה או שינוע, ההנחה היא שכל נזק, כל עוד לא הוכח ההיפך, הוא תוצאה של אירוע שהתרחש תוך כדי ההובלה באוויר.
סעיף 19
המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אוירית של נוסעים, כבודה או טובין.
האמנה מקימה חזקה של אחריות המוביל כלפי הנוסע. אחריותו של המוביל, לנזק שנגרם לנוסעים או לכבודה, על פי האמנה, היא אחריות מוחלטת, שאינה דורשת כל הוכחה, כל עוד הנזק נגרם "בזמן ההובלה באויר".
הובלה באויר מורכבת, על פי ההגדרה בסעיף 18(4) לעיל, "מפרק הזמן שבו מצויים הכבודה או המטען באחריות המוביל". המערערת טוענת, כי מעת שמועברת הכבודה לחזקת המשיבה 4, ועד לאחר שכבודה זו מוטענת על המטוס על ידי המשיבה 4, אין למערערת שליטה או אפשרות לפקח על הכבודה, ולכן אין לקבל את הטענה כי הכבודה היתה באחריותה של המערערת בפרק זמן זה.
סבורה אני כי אין לקבל טענתה זו של המערערת. לעניין זה, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא, כי:
"המונח "אחריות", מטבעו, רחב הוא, ובוודאי שאינו מחייב כי הכבודה תהיה בכל עת בחזקתו הפיזית של המוביל. פירוש כזה עלול לרוקן את הוראות האמנה מתוכן, שכן המילה "מוביל" מתייחסת לחברת תעופה שבאופן הרגיל פועלת באמצעות עובדיה ו/או באמצעות אחרים מטעמה. האמנה דנה לכל אורכה במוביל עצמו, ובאחריות הישירה כלפי הנוסע, ולפיכך האחריות לפיצוי לפי האמנה מוטלת במלואה על המוביל, ולא על גוף אחר." (עמ' 6 לפסק הדין).
אינני סבורה שהגדרתה של המערערת למונח "אחריות" עולה בקנה אחד עם מטרות האמנה ורוחה. אחת ממטרות האמנה היתה להקל על נוסע המבקש לקבל פיצויי על נזק שנגרם למטענו במהלך טיסה בינלאומית, ומנוסח סעיפי האמנה עולה בבירור, כי האמצעי בו נקטה האמנה, לשם הבטחת הפיצוי והקלת גבייתו, היה הטלת אחריות מוחלטת על המוביל, כלפי הנוסע.
מבחינתו של הנוסע – מרגע שמסר את כבודתו לידיו של המוביל, נציגיו או סוכניו, הכבודה נמצאת באחריות המוביל. הנוסע אינו בא במגע ישיר עם עובדי רשות שדות התעופה המטפלים בכבודתו, והוא נותן את אמונו המלא במוביל, אשר מתחייב כלפיו להביא את כבודתו ליעדה. משכך, במערכת היחסים שבין המוביל לנוסע ועל פי האמנה, אחריותו של המוביל לכבודתו של הנוסע חלה כלפי הנוסע מרגע שמסר הנוסע את כבודתו לידי המוביל, ועד הרגע בו הוא מקבל אותה לידיו, בהגיעו ליעדו.
יתרה מכך, האמנה קובעת בסעיף 18(5), כי אף הובלה שהתבצעה מחוץ לנמל התעופה, אם היא מתקיימת "במהלך ביצוע חוזה להובלה באוויר, למטרות טעינה, מסירה או שינוע" תחשב להובלה באוויר, לצורך אחריות המוביל לנזק. משכך, קל וחומר שנזק אשר נגרם במהלך הובלת הכבודה, בתוך נמל התעופה, למטרות שינוע וטעינה, יחשב כנזק שנגרם במהלך ההובלה באוויר. משהכבודה נמסרה לידי המוביל ונגרם לה נזק, במהלך ביצוע החוזה בין המוביל לנוסע, שהוא כרטיס הטיסה במקרה זה, ייחשב הנזק לנזק שנגרם, במהלך הובלה באוויר, לצורך סעיף 18 האמור והאמנה בכלל.
ח. סייגים לאחריותה המוחלטת של המערערת
האמנה קובעת, בסעיפים 18(3) ו-20, רשימה סגורה של סייגים לאחריותו המוחלטת של המוביל כלפי הנוסע, אך נטל ההוכחה, לגבי נסיבות גרימת הנזק או אבדן הכבודה, הוא על המוביל. על המוביל להוכיח את קיומם של תנאי הסייג, על מנת לסתור את החזקה בדבר אחריותו המוחלטת.
סעיף 18
(3) אולם המוביל אינו אחראי אם יוכיח שההשמדה, האובדן או הנזק למטען נגרם אך ורק ע"י אחד או יותר מאלה:
א. מום, איכות או פגם שהם חלק בלתי נפרד מהמטען;
ב. אריזה לקויה של המטען שהתבצעה ע"י אדם שאינו המוביל או שליחיו או סוכניו;
ג. פעולת מלחמה או עימות מזוין;
ד. פעולה של רשות ציבורית המבוצעת בקשר לכניסה, יציאה או מעבר של המטען.
סעיף 20
בהובלת נוסעים וכבודה, ובמקרה של נזק הנגרם ע"י עיכוב בהובלת מטען, לא יישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, שליחיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע את הנזק או שנקיטת אמצעים כאמור הייתה בלתי אפשרית לגביהם.
הסייגים לאחריות המוביל, הרלוונטיים לענייננו הם שניים: האחד – אם יוכיח המוביל שהנזק או האובדן נגרם על ידי פעולה של רשות ציבורית, המבוצעת בקשר ליציאה או מעבר של המטען (סעיף 18(3)(ד) לאמנה); השני – אם יוכיח המוביל כי הוא, שליחיו וסוכניו, נקטו בכל האמצעים הדרושים על מנת למנוע את הנזק, או שנקיטת אמצעים, כאמור, לא היתה אפשרית לגביהם (סעיף 20 לאמנה).
הסעיפים האמורים מציבים תנאי ברור, והוא שהמוביל "יוכיח" את התקיימות התנאים להחלתם, כלומר נטל ההוכחה על המוביל לסתור את חזקת אחריותו המוחלטת. אינני סבורה כי המערערת עמדה בנטל המוטל עליה. המערערת לא הוכיחה קיומו של סיג מהסייגים האמורים, ומשכך לא סתרה את חזקת אחריותה המוחלטת.
לגבי הסייג הראשון – קבע בית המשפט קמא:
"המוביל לא הביא כל ראיה שהיא: לא בדבר השאלה היכן אבד המטען (אם היה זה בזמן שהיה המטען באחריות רשות שדות התעופה (מן המסוע ועד המטוס) או שמא בשלב מאוחר יותר (כגון אם נשכחה המזוודה בבטן המטוס בתורכיה, והמטוס המריא ליעד אחר) ... אין בענייננו ולו שמץ ראיה היכן הלכה המזוודה לאיבוד, לא כל שכן שהדבר קשור בהתרשלות של מי מהצדדים..." (עמ' 6-7 לפסק הדין).
בידוע הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת, אלא במקרים חריגים, בקביעות עובדתיות וקביעות מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.נ
בענייננו, לא ברור היכן אבדה המזוודה ומתי אבדה, האפשרויות לכך הן רבות – אבדן אפשרי במהלך הובלתה של המזוודה מהמסוע למטוס, שכחה אפשרית בבטן המטוס, אובדנה של המזוודה בעת פריקת המטען בתורכיה, לקיחת המזוודה על ידי נוסע אחר ועוד.ב
משלא הוכיחה המערערת, כי המזוודה אבדה בעת שהיתה בחזקתה של המשיבה 4 ועובדיה, הרי שלא עמדה בנטל המוטל עליה לקיומו של הסייג האמור, בסעיף 18(3)(ד). וכך משלא הוכיחה קיומו של פטור, נותרה בעינה אחריותה המוחלטת של המערערת כלפי הנוסע, כעולה בבירור מהאמנה.ו
ט. באשר לסייג השני – קבע בית המשפט קמא:
"עוד טוען המוביל, כי במקרה זה ראוי לפטור אותו מאחריות בשל הוראות סעיף 20 לאמנה ... לטענתו, החיוב החל עליו מכח החוק להשתמש בשירותי רשות שדות התעופה מונע ממנו נקיטת אמצעים למניעת הנזק.
אין דעתי כדעתו: על מנת שיחול הסעיף הפוטר את המוביל כלפי הנוסע, צריך המוביל להוכיח לא רק שהוא לא יכול היה לנקוט בצעדים כלשהם, אלא שגם משמשיו וסוכניו לא יכלו לנקוט צעדים כאלו ולכן תרופתו של המוביל, אם בכלל, היא השתתפות או שיפוי מאת משמשיו או סוכניו ולא פטור כלפי הנוסע." (עמ' 8 לפסק הדין).
לא שנוי במחלוקת, כי חוק רשות שדות התעופה, התקנות והכללים שנקבעו מכוחו, מעניקים למשיבה 4 את הסמכות הבלעדית לבצע את שירותי פריקת המטען והעמסתו על המטוסים בתחומה. המוביל חייב, איפוא, להשתמש בשירותי הרשות להעמסת הכבודה ופריקתה, תמורת אגרה קבועה המשולמת לרשות. המוביל מנוע, איפוא, מלבצע פעולות אלה בעצמו או באמצעות סוכניו.
עם זאת, לא מקובלת עלי טענתה של המערערת, כי אין בידה כל אפשרות לפקח אל טעינת הכבודה ופריקתה ולדאוג כי יבוצעו כראוי, תוך שמירה מדוקדקת על הכבודה. כללי רשות שדות התעופה (פריקת כלי טיס וטעינתם), התשמ"ח-1988 קובעים נהלים, אשר לא רק מאפשרים למוביל לפקח על הטעינה, אלא אף מטילים עליו חובה כזו:
1. הגדרות [תיקון: תשמ"ט]
בכללים אלה -
"המוביל" - בעלו של כלי הטיס, שוכרו או מפעילו, חברת תעופה או תאגיד הנותנים שירותי קרקע בנמל על פי חוזה עם הרשות;
]…[
"משגור" (Consignment) - חבילה אחת או יותר, שנתקבלה במקום אחד במשלוח אחד להובלה על פי שטר מטען אוירי אחד, למקבל אחד במען מיוחד אחד;
[...]
"נציג המוביל" - מי שהמוביל מינהו כנציגו והודיע על כך לרשות;
5. נוכחות נציג המוביל [תיקון: תשמ"ט]
(א) לא יפתח אדם תא מטען לצורך פריקתו אלא אם הוא נציגו של המוביל, או אם נציג המוביל הורהו לפתוח את תא המטען.
(ב) לא יחל אדם שאינו נציג המוביל בפריקת כלי טיס או בטעינתו אלא על פי הוראתו והנחייתו של נציג המוביל הנוכח במקום שבידו הודעה על פי סעיף 7, הכוללת את הפרטים הנדרשים, או הצהרה על העדר חמרים מסוכנים.
9. בדיקה, פריקה והובלה [תיקון: תשמ"ט]
(א) נציג המוביל:
(1) יזהיר את צוות הפריקה, הטעינה והשינוע וינחה אותו;
(2) ילווה את המשגורים במשך כל זמן הפריקה והטעינה, ובמקרה של פריקה או טעינה של מטוסי מטען - ילווה את המשגורים גם בשינוע, וימסור את המשגור לממ"ן או למקבלו במסירה ישירה; בטעינה של כלי טיס של מטען - ילווה את המשגורים מממ"ן ועד לסגירת כלי הטיס.
[...]
(6) יבדוק בקפידה את מערכות השינוע ולוחות הפיקוד והבקרה בתאי המטען בטרם יתחילו בפריקה ובטעינה כדי לאפשר פריקה וטעינה נאותים ובטוחים.
לא הוכח כי המערערת, שליחיה וסוכניה נקטו בכל האמצעים הדרושים על מנת למנוע את הנזק. סבורה אני, כי גם אם אין באפשרותו של המוביל לבצע את פעולות הטעינה והפריקה בעצמו, הרי שביכולתו לפקח על פעולתה של הרשות, ולבדוק שכל המזוודות אותן יש להטעין על המטוס – לפי הרשימה שבידיו או בידי נציגיו – אכן הוטענו.
אין לקבל את טענת המערערת, לפיה נקיטת אמצעים, כאמור, היתה בלתי אפשרית עבורה, באשר החוק מאפשר זאת במפורש. המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת קיומו של הסייג על פי סעיף 20 לאמנה.
כמו בעניינו של הסייג הראשון, כך גם במקרה זה - משלא הוכיחה המערערת פטור, נותרה בעינה אחריותה המוחלטת של המערערת כלפי הנוסע.
י. וכך, לא עלה בידיה של המערערת לסתור את החזקה שמקימה האמנה בדבר אחריותה המוחלטת של המערערת כמוביל בענייננו, ומשכך מחוייבת היא, ולא צדדים אחרים, בתשלום פיצוי לנוסעים.
אינני סבורה כי יש לקבל את טענתה של המערערת לפיה היה על המשיבה להוכיח כי לא היתה התרשלות מצידה, על מנת שלא תישא המשיבה באחריות לנזק. טענה זו סותרת את מילות החוק - וכוונתו. אם היתה המערערת מוכיחה כי הנזק נגרם בעת שהיתה המזוודה בחזקתה של המשיבה 4, היתה נסתרת החזקה, והנטל להוכיח כי לא היא האחראית לנזק היה עובר למשיבה 4. אולם, כאמור, המערערת לא הוכיחה דבר באשר לנסיבות אבדן המזוודה, אלא העלתה השערות בלבד, ואין בכך די על מנת לשחררה מנטל ההוכחה.
יא. הודעת צד ג' של המערערת למשיבה
ברי, שאין בכל האמור לעיל, כדי למנוע מהמערערת תביעת לשיפוי מגורם אחר אשר לדידה אחראי לנזק שנגרם, וזאת גם לפי סעיף 30א לאמנה:
סעיף 30א
אין באמנה זו דבר שיפגע בשאלה האם לאדם החייב בנזק בהתאם להוראותיה יש זכות לנקוט באמצעים כנגד אדם אחר כלשהו.
זאת, כמובן, בתנאי שהמערערת אכן תוכיח את תביעתה.
עם זאת, כאמור, המערערת לא הוכיחה דבר באשר לאחריותה של המשיבה לאובדן המזוודה, ומשלא עמדה המערערת בנטל ההוכחה המוטל עליה כתובעת, דין הודעת צד ג' נגד המשיבה להידחות.
מעבר לנדרש, אציין שאין כל ממש בטענותיה של המערערת כי קמה לה עילה מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו) ומכוח סעיף 2 לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 (אחריות שומרים):
פקודת הנזיקין [נוסח חדש]:
41. חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו
בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ...
חוק השומרים, תשכ"ז-1967:
1. שמירה ושומרים
(א) שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות.
(ג) השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר.
2. אחריות שומרים
(ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו,
פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו.
המערערת לא הוכיחה תנאי מקדמי לחלותם של שני הסעיפים האמורים, דהיינו, כי המזוודה היתה בחזקתה או בשליטתה של המשיבה עת אירע הנזק, כלומר עת אבדה המזוודה, ומשכך לא קמה לה עילת תביעה כנגד המשיבה מכוח חוק השומרים. וכן, לא יחול בענייננו הכלל בדבר "הדבר מדבר בעדו"
יב. סוף דבר - הערעור נדחה.
המערערת תשלם למשיבה 4 הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000₪ בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד תשלומם בפועל.
ניתן היום י"א בשבט, תשס"ד (3 בפברואר 2004) במעמד .
י' שטופמן, שופטת
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
