פסק דין
1. התובעת (להלן: "שטרן") הגישה תביעה בתיק דנן על סך 261,094 ₪, ביום 20/8/2002, נגד P & O NEDLLOYD (להלן: "פי אנד או"), נגד צים חברת השיט לישראל בע"מ, נגד טירן שיפינג אג'נסיס 2000 בע"מ (להלן: "טירן") ונגד מוריס בן דוד (להלן: "בן דוד") שבכתב התביעה נטען, כי הוא שימש כמנהלה ו/או נציגה של טירן.
2. התביעה היא בגין נזק שנגרם לסחורה שהובלה לישראל מנמל הלסינקי מפינלנד לנמל אשדוד בישראל והנזקים הם נזקים ישירים ונזקים עקיפים, הכוללים הפסד רווח בגין אותה סחורה שהתקלקלה.
3. במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק, עוכבו ההליכים ביחס לנתבעים 1 – 3 וזאת בשל תניות שיפוט שנקבעו בשטר המטען.
נותר אם כך, הנתבע 4 לבדו בתביעה דנן, כאשר עילת התביעה נגדו אינה נובעת משטר המטען, אלא התובעת מבקשת לחייב אותו בחבות אישית, וזאת בשל טענתה, ולפיה הוא התחייב באופן אישי כלפיה לעמוד בכל ההתחייבויות החוזיות והנזיקיות של טירן כלפי התובעת (סעיף 6 לכתב התביעה).
4. באשר לנתבע 4, צוין בכתב התביעה, כי הוא פעל בדרכי רמייה וכחש והטעה את התובעת במתכוון בכך, שזרה חול בעיניה על מנת שיחלוף זמן רב והתביעה כביכול תתישן מבלי שהתובעת תפוצה למרות שהובטח לתובעת מספר פעמים רב לאורך זמן, כי היא תפוצה על נזקיה.ו
כמו כן נטען, כי הנתבע הציג מצג שווא בפני התובעת ופעל בניגוד להתחייבותו המפורשת. (סעיפים 24, 25 לכתב התביעה).
למרות שהמערכת ההסכמית של התובעת היא אינה עם הנתבע (לפחות מערכת הסכמית בכתב), טוענת התובעת, כי הנתבע הוא זה אשר חייב לשלם לה את הכספים בגין הנזק שנגרם לסחורה.
5. מבוא עובדתי:
א) התובעת עוסקת בין היתר ביבוא של מוצרי חלב מחו"ל לישראל ואין חולק על כך, שבהתאם לשטר המטען (נספח א' לכתב התביעה) היתה צריכה להיות מובלת הסחורה/גבינה מהלסינקי לנמל אשדוד כאשר ניתנה הוראה מפורשת שהטמפרטורה במכולה תנוע בין 2 ל- 4 מעלות צלסיוס לכל היותר, כל זמן שהגבינות נמצאות במכולה.
ב) הסחורה הגיעה לישראל ביום 9/12/2000, ואין חולק על כך, שהתברר בסופו של דבר, כי המכולה לא היתה מחוברת למקור מתח במהלך כל ההפלגה, וזאת בניגוד לנדרש על פי שטר המטען.
ג) הנתבע 4, הוא מנהל בכיר בטירן ומשמש כמנהל תפעול של טירן (סעיף 5 לתצהירו של מר חיים אביעוז) והוא לא הכחיש כלל, כי למחרת היום נודע לו שהמכולה לא היתה מחוברת למקור מתח וזאת בניגוד לנדרש.
ד) התובעת פנתה למשרד שמאים שגיב ושות' על מנת לערוך דו"ח ביחס לנזק, וביום 12/12/2000 נערכה בדיקה של הסחורה גם בנוכחות שמאי מטעם טירן (ראה נספח ד' לתצהירו של בן דוד ממנו עולה, כי הדו"ח הוא לבקשת טירן).
בהתאם לדו"ח השמאי מטעם התובעת, הנזקים הישירים שנגרמו כתוצאה מכך שהגבינות לא הובלו במכולה כשהמכולה מחוברת כל הזמן למקור מתח, הם בסך של 27,550 דולר.
ה) השמאית נחקרה על הדו"ח והדו"ח כפי שהוא לא נסתר ולו לכאורה, וזאת ביחס לנזקים הישירים שנגרמו כתוצאה מהובלת הסחורה בניגוד להוראות שטר המטען.
ו) מכל מקום, למרות שגם מנהל התובעת סבר, כי לא כל הגבינה התקלקלה ואין צורך להשמיד אותה, אזי - לא תחושתו היא זו שהכריעה בענין, שכן משרד הבריאות סירב לאפשר ולשחרר את הסחורה והיא הושמדה ביום 22/2/2001 על ידי נציגי משרד הבריאות, כאשר בדו"ח צוין שהסחורה הושמדה מאחר ונמצאה מקולקלת (הדו"ח צורף כנספח ג' לכתב התביעה).
ז) למעשה, קיומו של הנזק הישיר אינו שנוי במחלוקת אמיתית, ואין חולק על כך, שסמוך לאחר אותו אירוע, כאשר מנהל התובעת היה בקשר עם בן דוד וטען את טענותיו באשר לנזקים, הוא לא טען בפניו שהוא מבקש פיצוי גם על נזק עקיף שנגרם לתובעת כתוצאה מאותו אירוע.נ
ורק ביום 8/10/2001, כאשר שלחה התובעת מכתב הממוען, ל"פי אנד או" לידי רב חובל מוריס בן דוד (הנתבע 4), היא טענה לראשונה שנגרמו לה נזקים עקיפים בגין אובדן הכנסה המתייחס לאותה סחורה שהושמדה וביקשה פיצוי בגין רכיב זה.
6. סכום התביעה מורכב מהרכיבים הבאים:
א) נזק על פי דו"ח שמאי על סך 27,550 דולר אשר היו שווים ביום הגשת התביעה ל- 130,862 ₪.
ב) נזקים עקיפים לגבי אובדן הכנסה בגין הסחורה שהושמדה: 130,532 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה).
סה"כ 261,094 ₪.
7. הנתבע טען, כי אין כל עילת תביעה נגדו.
הוא היה עובד שכיר בחברת טירן, ומעבר לנטען על ידי הנתבע, כי גם חברת טירן לא חייבת לשלם עבור הנזק, טען בן דוד, כי נגדו אין כל עילת תביעה אישית.
8. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם, הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להדחות מהנימוקים כדלקמן:
באשר לנזק הנטען: א) התובעת הוכיחה כדבעי את סכום התביעה הן בנוגע לנזק הישיר וזאת על פי דו"ח שמאי שלא נסתר והן בגין הנזק העקיף.
התובעת צירפה חוות דעת של רואה חשבון צבי רדליך, שהוא רואה החשבון של החברה.ו
רואה החשבון, על יסוד מסמכי החברה שהיו בפניו (והיו גם ברשות הצד שכנגד ובתיק בית המשפט) בדק את אובדן ההכנסה בגין השמדת מכולה של גבינת אולטרמני, שהיא זו הגבינה שהושמדה.
בהתאם לתחשיב שלו, מחיר קנייה לק"ג גבינה מסוג אולטרמני הוא 18.53 ₪ ומחיר מכירה בתקופה הרלוונטית היה 31.24 ₪, כך שהרווח לקילוגרם הוא 12.71 ₪.
הכמות שהושמדה היא 9,839.30 קילוגרם ומכאן הגיע לסכום בגין הפסד רווח של 125,060 ₪ אשר נכון ליום הגשת התביעה היה שווה ל- 130,532 ₪.
רואה חשבון רדליך נחקר על תחשיבו בחקירה נגדית, וחוות דעתו לא נסתרה.
ב) הנתבע הגיש חוות דעת מומחה של רואה חשבון שלינגר מטעמו, אשר ערך תחשיב ולפיו הפסד הרווח הוא רק 20,367 ₪ וזאת כיון שלפי תחשיבו עלות קנייה לקילו היא 12.62 ₪ ומחיר מכירה הוא 14.69 ₪ ולפיכך, הרווח לקילוגרם הוא 2.07 ₪ בלבד.
חוות דעתו של רואה חשבון שלינגר מבוססת על השערות רבות למרות שהיו מסמכים בפניו, שעל פיהם הוא יכל לאמת נתונים ולא לשער השערות.
מכל מקום, כאשר הוא חישב את הרווח, הוא לא הפריד בין מחיר של גבינת אולטרמני ומחיר של גבינה אחרת, אלא ערך חישוב באופן כללי לגבי גבינות המייבאות על ידי התובעת ונמכרות על ידה בישראל.
אין הצדקה לערוך חישוב כזה, כאשר על סמך נתוני הנהלת החשבונות של התובעת יש נתונים מבוססים באשר למחיר קנייה של גבינת אולטרמני, וכן נתונים באשר למכירה.
רואה חשבון שלינגר לא נתן הסבר מניח את הדעת, מדוע הוא לא התייחס לנתונים שהיו ברשותו (לאחר שכבר הוגשה חוות דעתו הראשונית, אך בטרם נתן את חוות הדעת המשלימה).
ומכל מקום, חוות דעתו של רואה חשבון רדליך, אשר הסתמכה על נתונים מבוקרים של ספרי החברה התובעת, לא נסתרה.
כל הנתונים, שעליהם מתבססת תחשיבו של רואה חשבון רדליך ניתנים לאימות במסמכים שצורפו לחוות הדעת, ואין כל סיבה שלא לקבל את אותה חוות הדעת ולהסתפק דווקא בהשערה ובהנחות של רואה חשבון שלינגר, שאינם מסתמכות על ספרי החברה התובעת.
לו התביעה היתה מנוהלת כתביעת נזק שנגרם לסחורה בגין הובלה ימית לקויה, כי אז נראה לכאורה, כי היה מקום לקבל את התביעה, ולהכריע מי מבין הנתבעות 1 – 3 צריכה לשאת בנזק (כפוף כמובן לטענת התיישנות).
אלא, שהתביעה דנן, באשר לנתבעות 1 – 3 – עוכבה, ולא נדונה כלל בפני, והתביעה נגד בן דוד היא תביעה בגין חיוב אישית שהתובעת טוענת כי בן דוד חב כלפיה.
9. לאחר שמיעת התיק ועיון בכל המסמכים, לא מצאתי כי יש למר בן דוד חבות אישית כלשהי כלפי התובעת.
10. הניתוח המשפטי:
א) קיימות שתי אפשרויות לחייב אורגן בחברה בחיוב אישי.
האחת – הרמת מסך והשניה – הטלת חבות אישית.
סעיף 4 לחוק החברות תשנ"ט - 1999 קובע את הכלל הבסיסי בדיני חברות.
"חברה היא אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד, על כן קם מסך בין האישיות המשפטית של החברה לבין בעלי המניות".
ב) סעיף 54 לחוק קבע:
"54. אחריות יחידי האורגן.
(א) אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס.
(ב) נוסף על הוראת סעיף 6 רשאי בית המשפט לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6 (ג), בשינויים המחויבים, או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור".
סעיף קטן (ב) בוטל עם כניסתו לתוקף של תיקון מספר 3 לחוק החברות מחודש מרץ 2005.
ג) סעיף 6 (ג) לחוק אשר היה חל בתקופה הרלוונטית לתביעה דנן, קבע:
"בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל וכוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם.
(2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה"
דהיינו - חיוב אישי בדיני חברות אפשרי כשיש הצדקה להרמת מסך עקב מעשה מרמה כמשמעותו בדיני החברות.
על פי דיני החברות, קיימת חזקת תקינות של פעולות החברה והאורגנים, ועל המבקש להרים מסך לסתור חזקה זו והנטל מוטל עליו.
הרמת מסך נעשית רק במקרים חריגים, וכאשר מוכיח המבקש - התובע כי הנתבע עשה שימוש שאינו ראוי במסך ההתאגדות, באופן החורג מניהול עסקים רגיל, מתוך חוסר הגינות, ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק, וכך מגלים מעשיו "מעשה תרמית" מבחינת דיני החברות.
ד) חוק החברות תוקן בחודש מרץ 2005, וסעיף 6 החדש קובע כדלקמן:
"(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה:
(1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה.
(2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה.
(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג).
(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין להונות או לקפח אדם.
(2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
(ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר ההתחייבויותיה".
כלומר – הרמת מסך אפשרית כיום בנסיבות מצומצמות יותר, מהנסיבות אשר היו מצומצמות, ממילא עוד קודם לתיקון החוק.
וראה לענין הרמת מסך:
ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' סולדר חברה לבניה בע"מ ואח' תק-על 2004 (1) 938, סעיף 42 לפסה"ד
ה) במקרה דנן, עילת התביעה לא מבוססת על הרמת מסך אלא, התובעת טוענת, כי בן דוד באופן אישי הפר התחייבויות שנתן לה, וגרם לה באופן אישי לנזקים.
קיימים שלושה מקורות משפטיים להטלת חבות אישית על אורגן של חברה:
(1) פקודת הנזיקין.
סעיף 56 לפקודת הנזיקין מדבר על עוולת התרמית.
בהתאם לאותו סעיף: "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו, אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".
בפסיקה נקבע, כי נדרשת הוכחה של כל התשתית העובדתית לקיומה של עוולת התרמית, ורמת ההוכחה הנדרשת קרובה יותר לוודאות מהמבחן הרגיל של מאזן ההסתברות הנהוג במשפט אזרחי.
ראה לענין זה; ע"א 125/89 רואה חשבון עובדיה בלס נ' ערן פילובסקי פ"ד מ"ו (4) 441, 448 – 449.
שאלת ניהול עסקים בתרמית, עלולה להתעורר גם בהתייחס לתקופת ניהול עסקים ללא קשר לפירוק או אי פירוק חברה וראה לענין זה: ע"א 4747/93 דומת טכסטיל בע"מ (בפירוק) נ' דוד ביטי פ"ד נ' (2) 27, 37 – 38.
הקריטריונים לניהול עסקים בתרמית במסגרת דיני החברות, פורטו בתיק פירוק 315/92 המרצה עו"ד גולדשטיין כמפרק ס. עויסאת נ' עויסאת, דינים מחוזי כ"ו (8) 713.
בפסק הדין הנ"ל קבע כב' השופט גינת כי שיטות המשפט השונות נוהגות להרים את מסך ההתאגדות בדרך של הטלת אחריות אישית, לצורך הגנה מתרמית. לדבריו: "במקום שבו התרמית יוצרת מצג שווא, יש מקום להטיל על המנהלים שהיו חלק מתרמית זו את הנזקים שהביאה התרמית, יהא הכינוי שניתן לפעולה אשר יהא".
(2) חוק החוזים [נוסח חדש]
ניתן להביא לחיוב אישי של אורגן בחברה שאחראי לכריתת חוזה, וזאת כאשר הוא מפר את חובת תום הלב במשא ומתן לכריתת חוזה מכוח סעיף 12 לחוק חוזים או בקיום החוזה מכוח סעיף 39 לחוק החוזים וכן בכל דיני החיובים מכוח סעיף 61 (ב) לחוק החוזים.
ראה לענין זה, גם ד"נ 7/89 פנידר נ' קסטרו פ"ד ל"ז (4) 673, 696. וכן בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה בבאר שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד ל"ה (1) 828.
(3) הטעייה:
ניתן להטיל אחריות אישית על אורגן בחברה, כאשר מוכיחים הטעייה מכוח סעיף 15 לחוק החוזים [חלק כללי].
הפסיקה אומנם מסויגת מהטלת אחריות אישית במקרים כאלו, שכן, כאשר מתקשרים בחוזה עם תאגיד, עושים זאת מרצון וזאת בניגוד לנושה נזיקי, אותו לא בוחרים מראש.
ראה לענין זה, ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח' פ"ד מ"ח (5) 669.
11. הניתוח העובדתי:
במקרה דנן, התובעת לא הצליחה להוכיח כל עילה המובילה לחיוב אישי של בן דוד.
א) באשר לעילת התרמית:
כפי שכבר צוין לעיל, יש צורך בהוכחה של כל רכיבי העוולה וזאת ברמת הוכחה גבוהה יותר ממאזן ההסתברויות הדרוש בתביעות אזרחיות "רגילות".
במקרה דנן, לא מצאתי כי ניתן לייחס למר בן דוד כל מעשה של תרמית.
מר בן דוד הוא עובד של חברת טירן – עובד בכיר, והוא רב חובל של האוניה.
חברת טירן היא סוכנת של פי אנד או.
מר בן דוד לא חולק על כך, שהמטען היה צריך להיות מובל במהלך כל ההובלה, כשהוא מחובר למקור מתח וכי בפועל, המטען לא היה מחובר כל העת למקור מתח.
למרות שלטענתו, לא מסרו לתובעת את הטמוגרף שכן, חברת פי אנד או לא מתירה לו להמציא לתובעת את אותו טרמוגרף, הוא למעשה לא חולק על כך, שלא כל העת היה המטען מחובר למכולה, וממילא הוא לא מבקש לסתור את טענת התובעת, ולפיה בפועל המכולה לא היתה מחוברת למקור מתח.
מר בן דוד ציין, כי הוא ביקש באופן מיידי להקטין נזקים והוא ביקש לחבר את המכולה למקור מתח, שכן המכולה הובלה מפינלנד לישראל בחודש דצמבר. כלומר – בחורף.
הטמפרטורה שהיתה אמורה להיות במכולה , היתה אמורה להיות לא יותר מ- 4 מעלות צלסיוס והוא סבר, שיש אפשרות שהסחורה בכל זאת לא התקלקלה.
לא נעשה כל מעשה על ידי מר בן דוד שהתכוון לטשטש את עובדת אי חיבור המכולה למקור מתח, ולא הוכחה כל טענה נגד בן דוד באשר לכך.
מר בן דוד ציין, כי הוא הורה לשמאי מר דוד גל לגשת לנמל על מנת לבדוק את מצב הסחורה, וגם התובעת שלחה שמאי מטעמה והתבצעה בדיקה, ואין כל פגם בהתנהגותו זו, והטיפול בסחורה היה מקובל בהחלט ולא נובע מכל מעשה של תרמית.
הטענה של התובעת ביחס לתרמית, מתייחסת לשלב שלאחר השמדת הסחורה.
מר יבגני סטרמובסקי מנהל התובעת הצהיר והעיד, כי מר בן דוד אמר לו, סמוך לאחר שדו"ח השמאי נשלח לנתבעים, כי אין לו מה לדאוג וכי כל הנושא יטופל על הצד הטוב ביותר.
מר יבגני הצהיר: "...בדיעבד התברר לי כי כל מטרתו היתה להוליך אותי שולל, להוליך אותי סחור סחור, ליתן לי הבטחות שווא, וכל זאת במטרה כי תחלוף תקופת ההתיישנות בת השנה והנתבעים ינסו להתחמק מאחריותם לנזקים" (סעיף 24 לתצהיר).
מר יבגני ציין, כי במהלך שיחות הטלפון בינו ובין בן דוד, טען בן דוד כי הוא מודע לנזק שנגרם לתובעת והוא ביקש ממנו להמתין עד למיצוי ההליכים במסגרת טירן ופי אנד או וציין, כי הדבר עשוי לערוך מספר חודשים לא מבוטל.
מר יבגני ציין, כי השמאי מטעמו הגיש דו"ח ביום 3/4/2001 והדו"ח נשלח על ידי השמאי ישירות לנתבעים (השמאית מטעם התובע ציינה בעדותה, כי לא רשום בתיק שלה, כי היא שלחה את הדו"ח לנתבעים אלא רק שהדו"ח נשלח ללקוח).
וציין, כי במהלך חודש יוני 2001 כשהוא נוכח לדעת שפניותיו לא נענו, הוא החל בהליכי תביעה באמצעות משרד עורכי דין, ולאחר שקיבל הצעת שכר טירחה מעורך דין (נספח ז' לתצהיר) הוא פנה לבן דוד והודיע, שהוא מתכון לתבוע את נזקי התובעת ובן דוד ביקש ממנו להמתין והוא התרצה והמתין.
רק בחודש אוקטובר 2001, לאחר שיחות נוספות עם בן דוד, ביקש ממנו בן דוד לכתוב דרישה לפיצוי מפי אנד או שתועבר דרכו, והוא אכן העביר המכתב.
כעבור מספר ימים, בהתאם לבקשת בן דוד, הוא שלח את המכתב באנגלית במקום בעברית.
ביום 18/12/2001 כלומר חודשיים לאחר משלוח אותו מכתב, השיב לו בן דוד שהתביעה התיישנה וכי לא ניתן להעניק הארכת זמן.
אותו מכתב (נספח ט' לתצהירו של יבגני) נשלח באיי מייל על ידי מר בן דוד, הוא מאשר את קבלת התביעה מה- 8/11/2001, הוא מאשר שהענין בטיפול, אך הוא תמה מדוע התביעה נשלחה כה מאוחר כאשר מדובר באירוע מדצמבר 2000.
בסופו של דבר, נשלח איי מייל הנושא לוגו של חברת טירן חתום על ידי בן דוד נושא תאריך 18/12/2001, ובו כותב מר בן דוד, כי הדרישה שתאריכה ה- 8/10/2001 שהתקבלה בעברית, ובאנגלית שבועיים לאחר מכן, נדחתה, שכן פי אנד או, טוענת כי תקופת ההתיישנות חלפה.
יבגני טען, כי בן דוד ידע שעומדת לחלוף תקופת ההתיישנות, ו"הרדים" אותו עם הבטחות שכל הנושא יטופל ושדו"ח השמאי שנשלח לנתבעות עוד בחודש אפריל 2001 מטופל, ולפיכך, הוא לא היה צריך לחשוב שתועלה טענה של התיישנות, ובמעשים אלו של בן דוד, הוא למעשה רימה את התובעת.
יבגני אף טען, כי מדובר בהטעייה ובחוסר תום לב, ויש לחייב את בן דוד בחיוב אישי, גם מכוח טענות אלו.
ב) אני סבורה, כי התובעת לא הוכיחה כלל לא עילת תרמית, לא טענת הטעייה, ולא טענה בדבר פעולה בחוסר תום לב מצידו של בן דוד.
בן דוד הסכים לטפל לאורך כל הדרך בטענות ובדרישות של החברה התובעת ולא שלח אותם ישירות ל"פי אנד או", אלא מכוח עבודתו בחברת טירן, שהיא הסוכנת של פי אנד או, הוא היה צינור הקשר בין התובעת ובין פי אנד או.
מר בן דוד אישר שהוא היה בקשר טלפוני עם יבגני וכי הוא זה שדרש מהתובעת לשלוח דרישה בכתב המופנה ל"פי אנד או" באשר לנזק.
התובעת לא הוכיחה כי בחודש אפריל 2001, כבר התקבל דו"ח השמאי אצל טירן / פי אנד או.
יבגני לא יכל להציג אישור משלוח אותו דו"ח שמאי לטירן/פי אנד או, והשמאית מטעמו ציינה, כי אין בתיק שלה כל אינדיקציה לכך שהיא שלחה את דו"ח השמאי בחודש אפריל 2001.
המועד הראשון שבו יש מסמך המאשר שדו"ח השמאי התקבל הוא המכתב מה- 8/10/2001.
באותו מכתב מצוינים מסמכים המצורפים וחלק מהנספחים של אותם מסמכים, כולל גם את דו"ח השמאי, ודו"ח השמאי נכתב בשפה האנגלית.
בן דוד אישר, שהוא העביר את אותו מכתב (מכתב שנכתב באנגלית שבועיים לאחר ה- 8/10/2001 אך המועד שמבחינתו הוגשה התביעה הוא המועד שבו הוגשה הבקשה בעברית ב- 8/10/2001) ל"פי אנד או" והם אלו שמטפלים בדרישה והם החליטו שחלפה תקופת ההתיישנות.
מר בן דוד הוא רב חובל ולא יועץ משפטי וממילא, חברת טירן שהוא פועל מטעמה, היא רק סוכנת של פי אנד או ולא יכולה לקבל החלטות בעלות נפקות משפטית במקום חברת "פי אנד או".
תשובתה של "פי אנד או" כפי שהועברה לתובעת על ידי מר בן דוד בחודש דצמבר 2001, היא התשובה המביעה את עמדתה של "פי אנד או" ולא את עמדתו האישית של מר בן דוד.
יצוין, כי מר בן דוד בחקירתו הנגדית טוען, כי לגרסתו, כלל לא חלפה תקופת ההתיישנות והוא עצמו לא מבין, מדוע "פי אנד או" סברה שחלפה תקופת ההתיישנות וציין, כי בשיחה טלפונית הוא אמר לנציג פי אנד או את עמדתו.
מכל מקום, בדו"ח הסופי ששלח מר בן דוד ל"פי אנד או" (ת/1) הוא מציין, שתאריך התביעה/הדרישה נשלח ב- 8/10/2001.
כלומר – בנתון שהוא מסר ל"פי אנד או" הוא מציין, שהדרישה של התובעת היא מיום 8/10/2001 ולא מועד מאוחר יותר.
ג) לפיכך, לאור האמור לעיל, לא שוכנעתי, כי הוכחה, ולו לכאורה, כל עילת תביעה אישית נגד הנתבע 4.
12. לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, דין התביעה להדחות.
ב) התובעת תשא בהוצאות הנתבע 4 ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ + מע"מ.
ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.
ניתנה היום י"ג באייר, תשס"ה (22 במאי 2005) בהעדר הצדדים
אביגיל כהן, שופטת
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
