פסק דין-כנגד הנתבעת 6
1. עניינה של תביעה זו בנזק שנגרם למטען תרופות שייבאה התובעת בחודש אפריל 2000 (להלן: "המטען").
בתחילה הוגשה התביעה כנגד שש נתבעות שונות - חמש חברות שהיו מעורבות בהובלת המטען (ויוער כי שלוש מהן נמחקו במהלך הדיון); וכן הנתבעת כאן, היא חברת הביטוח אשר ביטחה את המטען (להלן: "הנתבעת" ו/או "חברת הביטוח").
יצוין כי הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כנגד שאר הנתבעות (וכי מחקה מהודעה זו כל אותן נתבעות אשר נמחקו מהתביעה).
2. במהלך קדם המשפט בפני כבוד השופט ד"ר עדי אזר ז"ל הוחלט לפצל את הדיון כך שתחילה תדון השאלה "האם חברת הביטוח נושאת אחריות כלפי התובעת" (ישיבת בית המשפט מיום 18.2.04, עמ' 4 לפרוטוקול). כאשר הועבר התיק לשמיעה בפני נתתי תוקף להחלטה דיונית זו (ישיבה מיום 6.3.05, עמ' 24 לפרוטוקול).
כמו כן, נתתי תוקף להסכמה דיונית נוספת לפיה הקביעות העובדתיות שייקבעו בפסק דין זה לא יחייבו את שאר הנתבעים בתביעה - אם יתקיים הליך נוסף בין הצדדים (ישיבה מיום 15.6.05, עמ' 24 לפרוטוקול).
3. לפיכך, פסק דין זה יעסוק אך ורק בשאלת חבות הנתבעת 6 (במסגרת התביעה העיקרית) כלפי התובעת. בנוסף, יעסוק פסק דין זה בתביעה שכנגד שהגישה הנתבעת כנגד התובעת - בשל חיובים וזיכוים שונים במערכת היחסים החוזית ביניהן, על סך של 49,196 דולר.
יוער כי בסיכומיה טענה התובעת שכנגד לחבות בסכום של 52,816 דולר. אך כיוון שלא ביקשה רשות לתקן את תביעתה, וממילא הנתבעת שכנגד לא התגוננה מפני סכום זה, יוותר גובה סכום התביעה שכנגד על כנו - כפי שצוין בכתב התביעה שכנגד.
רקע עובדתי
4. עיקריה של השתלשלות האירועים הקודמת להגשת התביעה אינם נתונים במחלוקת, ואלו הם הנדרשים לפסק דין זה.
א.בחודש אפריל 2000 ייבאה התובעת לארץ מטען של תרופות, אשר צריכות להישמר בקירור (8-2 מעלות צלסיוס) על מנת שלא יינזקו.
ב.המטען בוטח אצל הנתבעת בפוליסה ימית/אווירית מסוג "כל הסיכונים" (All Risks), המכסה הובלת תרופות (להלן: "הפוליסה").
ג.בשלב הראשון אוחסן המטען - בקירור - במחסני ממ"ן בנתב"ג, למשך כשבוע ימים.
ד.בהמשך נתנה התובעת הוראה להעביר את המטען לאחסון במחסן ערובה (בונדד) "קרסו", שאינו מצויד בתנאי קירור (להלן: "ההוראה השגויה").
ה. במחסן ערובה "קרסו" אוחסן המטען - ללא קירור - למשך כ-3 שבועות. כתוצאה מהיעדר קירור ניזוקו התרופות, נפסלו לשימוש והושמדו.
ו. הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהשמדת המטען הוא שווי המטען (525,400 דולר, שהם2,211,935 ש"ח) בנוסף לעלות פינוי והשמדת המטען (134 ש"ח), פחות החזר המיסים שקיבלה התובעת עקב השמדת המטען (369,976 ש"ח) - סך הכול: 1,842,092 ש"ח. יצוין כי בכתב הגנתה טענה הנתבעת בעניין גובה הנזק, אך זנחה טענה זו בהמשך הדיון ואף לא חזרה עליה בסיכומיה.
טענות הצדדים
טענות התובעת
5. התובעת טוענת כי בנסיבות המקרה התרחש אירוע ביטוחי המכוסה על פי הפוליסה, ולכן על הנתבעת לשלם לה את סך הנזק שנגרם לה.
טענות הנתבעת
6. ואלה עיקרי טענות הנתבעת, אשר טוענת כי לא התרחש אירוע ביטוחי המכוסה על פי הפוליסה, ולכן אינה חייבת בתשלום כלשהו לתובעת:
א. הנזק למטען ארע לאחר שהמטען הגיע ליעדו הסופי, והכיסוי לפי פוליסת הביטוח תם - בהתאם לסעיף 8.1.1 ו/או סעיף 8.1.2 ל-Institute Cargo Clause A(להלן: "סעיפי המכון").
ב. התובעת הורתה על שינוי יעדו של המטען, דבר המביא לסיומו של הביטוח - בהתאם לסעיף 8.2 לסעיפי המכון.
ג. הנזק למטען היה "צפוי וודאי", מאחר שנגרם בשל הוראות אחסנה בלתי-מתאימות, ולכן אינו בגדר סיכון המכוסה על פי הפוליסה - בהתאם לסעיף 4.3 לסעיפי המכון. כמו כן, הנזק למטען הינו "נזק מטבע הבריאה", שאינו מכוסה על פי הפוליסה - בהתאם לסעיף 4.4 לסעיפי המכון.
ד. הנזק למטען נגרם בשל עיכוב - בהתאם לסעיף 4.5 לסעיפי המכון, והתובעת לא פעלה במהירות הסבירה על מנת למנוע פיגור בהגעת המטען ובשחרורו ולמניעת הנזק - בהתאם לסעיף 18 לסעיפי המכון.
ה.הוראת התובעת לאחסון המטען שלא בקירור - בשים לב (בעיקר) לשוויו, דחיפותו, היותו "חירום" ולאופיו המיוחד - עולה כדי "התנהגות פזיזה", שאינה מכוסה על פי הפוליסה - בהתאם לסעיף 4.1 לסעיפי המכון.
דיון
הערות מקדמיות - דיוניות
7. בטרם אפסוק לגוף הטענות שהעלו הצדדים, אקדים ואכריע במספר מחלוקות דיוניות שהתגלעו ביניהם. הראשונה מבין מחלוקות אלה היא ביחס לקבילות חוות הדעת של עו"ד רחל רימון, שהובאה כמומחית לדין זר - הדין האנגלי, חוות דעת שהוגשה על ידי הנתבעת.
בסיכומיה טוענת התובעת כי הגשתה של חוות דעת זו מהווה "ניסיון להכתיב פסק דין לבית המשפט". זאת, מכיוון שהדין החל על המקרה הינו הדין האנגלי - כפי שנקלט בארץ - ולכן אינו בבחינת דין זר המצריך ראיה (דבר המוסכם גם על הנתבעת), וכן משום שחוות הדעת כוללת הערכות עובדתיות ביחס למקרה הנדון.
8. טענה זו הועלתה על ידי התובעת כבר בטרם העדתה של עו"ד רימון. באותה עת קבעתי כי אני מתירה את הגשת חוות הדעת (על אף שהוגשה מאוחר מהקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), וזאת בתנאים הבאים: "העדה רשאית ליתן עדות אך ורק בנושא החוק האנגלי והפסיקה שפירשה אותו. כל מסקנה של העדה לגבי העובדות נשוא הדיון אינה עדות מומחה ואין היא רשאית להעיד לגביה. לפיכך תמחקנה מהתצהיר כל אותן מסקנות והלכות עובדתיות של התיק נשוא הדיון" (ישיבה מיום 15.6.05, עמ' 34 לפרוטוקול).
גם במועד כתיבת פסק הדין, אינני מוצאת לשנות מהחלטה זו - ולפיכך תישאר עומדת בעינה. חלקיה הנותרים של חוות הדעת (אותם חלקים אשר לא נמחקו בעקבות ההחלטה הנ"ל) יהוו, לפיכך, ראיה קבילה במסגרת משפט זה.
9. המחלוקת הדיונית השניה בין הצדדים קשורה בטענה שהעלתה התובעת בעניין הימנעות הנתבעת מלהביא ראיות לגיבוי טענותיה. הדברים נכונים בייחוד ביחס לטענתה החמישית והאחרונה של הנתבעת - אשר ביחס אליה ציינה הנתבעת, מפורשות, כי בדעתה להעיד עובד של הנתבעת 3, חברת אגיש הובלה בינלאומית בע"מ. ואולם, עד זה לא הובא להעיד במהלך המשפט.
מנגד, גם הנתבעת מייחסת לתובעת הימנעות מהבאת ראיות, ובפרט - הימנעות מהעדת אותו "עובד זוטר", אשר שגה בסימון הוראות האחסנה של המטען, וכן הימנעות מהעדתם של העובדים אשר העידו בפני צוות תחקור האירוע אצל התובעת.
אכן, מהימנעות מהבאת ראיה מתחייבת המסקנה שאילו הובאה ראיה - היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (ראו: קדמי, "על הראיות", 2003, חלק שלישי, עמ' 1648-1668). עם זאת, בענייננו ניתן לייחס "הימנעות" שכזו, ביחס לטענות שונות, לשני הצדדים. מכל מקום, הימנעויות אלה נלקחו על ידי בחשבון בטרם הכרעתי בכל טענה בפסק הדין.
10. האחרונה מבין המחלוקות הדיוניות הייתה בשאלה איזה צד נושא בנטל ההוכחה.
לגישתי, בנסיבות המקרה - אשר, כאמור, אינן נתונות במחלוקת - הוכיחה התובעת את תחולתה הלכאורית של הפוליסה על המקרה. בכך יש כדי להעביר את הנטל על הנתבעת להראות כי האירוע נכנס בגדר אחד החריגים לפוליסה, ואינו מכוסה על פיה. כל זאת, אף לפי עמדתה של הנתבעת עצמה (הנסמכת במחלוקת זו על ע"א 1757/90 מעלה יצרני עורות נ' סלע חברה לביטוח, 1991, לא פורסם - אותו אף צירפה כנספח לסיכומיה).
לפיכך - בדיון להלן לגופו של עניין אקדים ואציין את טענות הנתבעת, אחר כך אציין את טענות התובעת כטענות נגד, ואכריע בהתאם להחלטתי לעיל.
לגופו של עניין
11. עתה אגש לבחינת טענות הנתבעת לגופן - וראשית, דווקא, לטענתה השלישית של הנתבעת (המאוזכרת בסעיף 6(ג) לעיל).
אקדים ואומר כי בחרתי לפתוח בטענה זו של הנתבעת שכן לדעתי מדובר בטענה כבדת משקל, שדי בקבלתה בכדי לדחות את תביעתה של התובעת למול הנתבעת.
12. טענתה השלישית של הנתבעת היא טענה כפולה - כי הנזק היה "צפוי וודאי" ו/או "מטבע הבריאה", ולכן אינו מכוסה על פי הפוליסה - בהתאם לסעיפים 4.3 ו/או 4.4 לסעיפי המכון. לטענה זו ענתה התובעת כי אין לקבל אותה, מאחר שהנזק למטען נגרם כתוצאה מגורם חיצוני.
אין חולק כי היעדר הקירור הוא שגרם לנזק למטען. התובעת, בהוראה שגויה (וגם על כך אין חולק), הורתה להעביר את המטען למחסן ערובה "קרסו", שאינו מצויד בתנאי קירור. אחסנת המטען בתנאים בלתי-מתאימים אלו, במשך כ-3 שבועות, גרמה להתקלקלותו של המטען.
החזקת טובין בתנאים שאינם מתאימים להן, כאשר וודאי שההחזקה הלקויה תגרום להתכלות הטובין או להיעדר יכולת לעשות בהם שימוש - כמוה כאריזת הטובין באריזה בלתי-מתאימה ובדרך בלתי-מקובלת.
וכך פסק בית המשפט העליון בסוגיה דומה:
"הקביעה, כי מבטח של טובין מוחזק כמי שהסכים לבטחם כנגד כל הסיכונים הכרוכים בהובלתם, מותנית בכך שההובלה נעשתה בדרך המתיישבת עם ה"פרקטיקה הנוהגת" (ע"א 3909/90 B.V. HANDELSMAATSCHAPPIJנ' קונטיננטל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(4) 554 - להלן: "פרשת קונטיננטל" - פסקה 5(ב)(4) לחוות דעתו של כבוד השופט י' קדמי).
בהמשך לכך נקבע מפורשות:
"הובלתם של תפוחי האדמה נעשתה שלא בדרך המקובלת להובלת טובין מסוגם, לאמור: שלא בקירור ומבלי להבטיח אוורור יעיל. אשר על כן - חלה בהקשר זה "תנית הפטור" שבפוליסה, המתנה את תשלום הנזק בשל הנביטה בכך שההובלה נעשתה ב"אריזה מתאימה"; והכול מסכימים ש"האריזה" - קרי: תנאי ההחזקה באוניה - הייתה בלתי מתאימה לתפוחי אדמה" (שם, פסקה 5(ב)(5) לחוות דעתו של כבוד השופט י' קדמי - ההדגשה אינה במקור).
אם כך - אחסנה בתנאים בלתי-מתאימים דינה כאריזה בלתי-מתאימה שנעשתה על ידי המבוטח או מי מטעמו, והיא מחריגה את האירוע הביטוחי מתכולתה של הפוליסה.
13. אריזה בלתי-מתאימה הופכת את הנזק למטען ל"צפוי וודאי" ואף ל"מטבע הבריאה". כך במשפט האנגלי, וכך במשפט הישראלי לפי פסיקת בית המשפט המחוזי בפרשת קונטיננטל -
כפי שצוטטה על ידי בית המשפט העליון:
"ובהתאם לדין האנגלי - שעל פיו, כאמור, מוכרעות התביעות על פי הפוליסה - נזק "מטבע הבריאה" של הטובין המבוטחים מכוסה רק אם הוא "עלול" להיגרם ולא כאשר התרחשותו היא "ודאית"." (שם, פסקה 3(ב)(2)(ב) לחוות דעתו של כבוד השופט י' קדמי).
יוער כי בית המשפט העליון לא התייחס מפורשות לקביעה זו של בית המשפט המחוזי, שעה שדחה את הערעור על פסק דינה של הערכאה קמא.
בענייננו, אחסנת מטען התרופות שלא בתנאי קירור במשך כ-3 שבועות פירושה כליה וודאית של התרופות. מכאן שאין מדובר באפשרות הסתברותית של הנזק, כי אם באפשרות וודאית - אכן אירעה.
משכך - תנאי הפוליסה אינם חלים במקרה הנדון, דין הטענה להתקבל ותביעת התובעת כנגד הנתבעת להידחות.
14. אף כי די בקבלת טענתה לעיל של הנתבעת בכדי לדחות את תביעתה של התובעת כנגדה, אמשיך ואדון גם ביתר טענות הנתבעת (על פי סדרן).
ותחילה, באשר לטענתה הראשונה של הנתבעת: כי הנזק למטען ארע לאחר שהמטען הגיע ליעדו הסופי וכי הכיסוי לפי פוליסת הביטוח תם - בהתאם לסעיף 8.1.1 ו/או סעיף 8.1.2 לסעיפי המכון.
בבסיס טענה זו עומדים שני אלה: ראשית, גישת הנתבעת לפיה מועד קרות הנזק הוא מהלך אחסנת המטען במחסן "קרסו"; שנית, היות האחסנה במחסן "קרסו" אחסנה במחסן סופי או אחסנה שלא במהלך הרגיל של ההעברה.
התובעת השיבה לטענה זו בשלוש טענות נגד - חלופיות - אלה:
א. כי מועד קרות הנזק הוא מתן ההוראה השגויה, קודם לאחסנת המטען במחסן "קרסו";
ב. כי האחסנה במחסן "קרסו" מכוסה במסגרת סעיף 2 להרחבות הפוליסה;
ג. כי הנתבעת שילמה לתובעת בעבר - במסגרת הפוליסה - בגין נזקים שהתגלו במחסן "קרסו" (ר' תצהירה - וכן עדותה בפני בית המשפט, ישיבה מיום 15.6.05, עמ' 32 לפרוטוקול - של גב' ז'קלין (זיוה) קירקמן, ומוצג נ/7 שהוגש באמצעות אותה עדה).
15. אינני יכולה לקבל את טענת הנגד הראשונה שהעלתה התובעת: פרשנותה של התובעת, כאילו ניתן להקדים את מועד קרות הנזק קודם להתרחשותו בפועל, עומדת בניגוד גמור למושכלות יסוד של דיני הנזיקין. ההוראה השגויה היא - ועל כך אין חולק - הגורם לנזק, אשר נגרם גופא (מטבע הדברים) מאוחר יותר.
משל למה הדבר דומה? לנהג ברכב, שהחל בנסיעה יום קודם לכן ונהג שעות רבות ללא שינה - וכתוצאה מכך נרדם וגרם לתאונה. האם ייתכן לומר שנזקי התאונה אירעו שעה שהנהג עלה על הכביש עם רכבו יום קודם לכן? דומני שהתשובה לכך ברורה מאליה.
16. אינני יכולה לקבל אף את טענת הנגד השניה שהעלתה התובעת. התובעת כשלה מלהוכיח כיצד חל במקרה שלפנינו סעיף 2 להרחבות הפוליסה, שזו לשונו:
“Goods sent to Assureds clients such as hospitals or district offices will be covered up to final destination including interim storage at Assured’s warehouse in the event of loss/damage is not covered by other insurances of Kupat Holim.”
זאת שעה שהמטען אוחסן במחסן שאינו מחסן של התובעת, כי אם במחסן "חיצוני" לה.
17. עם זאת, הריני מקבלת את טענת הנגד השלישית שהעלתה התובעת, טענה אשר יצוין כי הנתבעת לא ענתה עליה כלל.
העובדה שהנתבעת נהגה לשלם לתובעת בגין נזקים שהתגלו במחסן "קרסו", יש בה כדי מתן פרשנות חדשה לפוליסה, פרשנות המרחיבה את תחולתה של הפוליסה מעבר ללשונה. נוהג זה מהווה קיבול דרך התנהגות, אשר יש לו תוקף מחייב לפי הוראת סעיף 6 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. בנסיבות אלו אין לקבל את סירובה של הנתבעת לשלם עבור הנזק שאירע למטען במקרה הנדון במחסן "קרסו", למרות שהוא "מחסן סופי" לפי לשון הפוליסה.
לפיכך, מכיוון שקיבלתי אחת מטענות הנגד החלופיות של התובעת, הריני דוחה טענתה הראשונה של הנתבעת, כי הנזק למטען ארע לאחר שהמטען הגיע ליעדו הסופי - בהתאם לסעיף 8.1.1 ו/או סעיף 8.1.2 לסעיפי המכון.
18. באשר לטענתה השניה של הנתבעת - כי התובעת הורתה על שינוי יעדו של המטען, דבר המביא לסיומו של הביטוח - בהתאם לסעיף 8.2 לסעיפי המכון.
התובעת ענתה לטענה זו בארבע טענות נגד אלה:
א. לא היה כל עיכוב בפריקת המטען בנמל היעד;
ב. אין כל קשר סיבתי בין השינוי הנטען בנתיב לנזק;
ג. הפוליסה חלה על אחסנה במחסני ביניים;
ד. על פי כללי המכון הארכת המסע אינה מבטלת את הביטוח.
19. אינני יכולה לקבל אף לא אחת מטענות הנגד שהעלתה התובעת.
את שתי טענות הנגד הראשונות מבססת התובעת על הנחת יסוד כאילו שינוי היעד צריך לגרום לנזק למטען. את הנחת יסוד זו מבקשת התובעת לתמוך בשני קטעים מספרו של כ' חכם אהרון, "ביטוח ימי ותביעות", מהדורה שישית, תשנ"ח-1998 - סעיף 134 בעמ' 132 וסעיף 140 בעמ' 137 - אותם היא מצרפת כנספח י"ג לסיכומיה. ואולם, קטעים אלה אינם עוסקים כלל בסעיף 8.2 לסעיפי המכון, עליו מבססת הנתבעת את טענות הנגד האמורות לעיל, אלא על סעיפים אחרים לסעיפי המכון. מנגד, הקשר הסיבתי הנדרש בין שינוי היעד לנזק - הקשר לו טוענת הנתבעת - אינו עולה מלשון סעיף 8.2 לסעיפי המכון.
באשר לשתי טענות הנגד הנוספות: הרי שלא ברורה לי כלל מידת הרלוונטיות של טענת הנגד השלישית - שכן אין מדובר באחסנה במחסן ביניים, כי אם במחסן סופי; ובאשר לטענת הנגד האחרונה, הרי שמאחר שנטענה בעלמא - ללא הפנייה לסעיף מסוים מסעיפי המכון, הקובע את שטוענת התובעת, ובלא שהובאו בעניין זה אסמכתאות משפטיות כלשהן - דינה להידחות.
20. עם זאת, אינני יכולה לקבל את טענת הנתבעת כשלעצמה. מלשון סעיף 8.2 לסעיפי המכון עולה כי הוא אינו חל ביחס לשינוי יעד המטען, אלא על הארכת המסע ליעד נוסף. כך נאמר גם בספרו של גיאופרי הדסון (N. Geoffrey Hudson) - "The Institute Clauses", המצורף כנספח 11 לסיכומי הנתבעת. לפי הנאמר שם מקרה זה מטופל תחת סעיף 10 לסעיפי המכון - סעיף אשר הנתבעת לא טענה כלל לחלותו במקרה הנדון.
לפיכך, אין לטענתה השניה של הנתבעת, כי הביטוח הסתיים מחמת שינוי של היעד בהוראת התובעת - בהתאם לסעיף 8.2 לסעיפי המכון - על מה שתעמוד, והיא נדחית.
21. באשר לטענתה הרביעית של הנתבעת - כי הנזק למטען נגרם בשל עיכוב וכי התובעת לא פעלה במהירות הסבירה על מנת למנוע פיגור בטיפול במטען - בהתאם לסעיפים 4.5ו-18 לסעיפי המכון.
בכל הקשור לטענה זו הריני לקבל את עיקרן של טענות הנגד של התובעת. טענה זו של הנתבעת מתבססת על הנחת יסוד כי הנזק נגרם בחלוף זמן בלתי-מוגדר מתחילת האחסנה בהיעדר קירור. בהיעדר עדויות על המועד המדויק להתרחשות הנזק אין לקבוע כל ממצא בשאלה זו, ולפיכך דין טענתה הרביעית של הנתבעת להידחות.
22. לבסוף, אדון בטענתה החמישית והאחרונה של הנתבעת - כי הוראת התובעת לאחסון המטען שלא בקירור עולה כדי "התנהגות פזיזה", שאינה מכוסה על פי הפוליסה - בהתאם לסעיף 4.1 לסעיפי המכון. בהקשר זה ניסתה הנתבעת להוכיח גם כי התובעת בוחרת בשגרה לחסוך בהוצאות אחסנה, ולהעביר תרופות לאחסנה בהיעדר קירור - בניגוד לנדרש.
גם בכל הקשור לטענה זו הריני לקבל את עיקרן של טענות הנגד של התובעת. העובדות - עליהן, כאמור, אין חולק - מצביעות על כך שההוראה השגויה ניתנה בטעות. הנתבעת לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה, אשר - כפי שקבעתי קודם לכן - מוטל עליה, כי ההוראה ניתנה מתוך הכרה ממשית של הסכנה ואי-אכפתיות להתממשותה. הדבר אינו נלמד אף מהתרחשותו של מקרה אחר בו אוחסנו תרופות בהעדר קירור - בניגוד לנדרש - כפי שעולה ממוצג נ/5. ביחס לאותו מקרה, כמו גם ביחס למקרה הנדון, לא הוכח היסוד הנפשי האמור אצל התובעת.
לפיכך, גם דין טענתה החמישית של הנתבעת להידחות.
סיכום התביעה העיקרית
23. כאמור, משקיבלתי את טענתה השלישית של הנתבעת - אף כי דחיתי את שאר טענותיה -הרי שדין תביעת התובעת, שירותי בריאות כללית, כנגד הנתבעת 6, המגן חברה לביטוח בע"מ, להידחות.
התביעה שכנגד
24. התביעה שכנגד עניינה בסכומים שונים אשר לא שולמו על ידי הנתבעת שכנגד לתובעת שכנגד בשנים בהן שימשה הראשונה כמבטחת של האחרונה (2003-2000). בהתאם לסיכומי התובעת שכנגד מדובר בסכום של 52,816 דולר. יוזכר כי בהתאם לכתב התביעה שכנגד מדובר בסכום של 49,196 דולר כנגד התובעת, בלבד, וזה הסכום אליו אתייחס.
למול זאת, טוענת הנתבעת שכנגד שלא רק שאין לה חוב לתובעת שכנגד, אלא שהאחרונה אף חייבת לה 35,569 דולר.
25. התובעת שכנגד הביאה לעדות בעניין זה את גב' דנה שפלר - מי שהייתה עובדת (וכיום - מנהלת) מדור תביעות ימיות אצלה. בתצהירה פירטה גב' שפלר את הסכומים אותם חייבת הנתבעת שכנגד לתובעת שכנגד בגין כל אחת מהשנים הרלוונטיות - הן מחמת שינוי הפרמיה בעקבות הגדלת ערך המשלוחים; הן מחמת הגשת תביעות ביטוח על ידי התובעת שכנגד; והן מחמת העלאת תעריף כיסוי מלחמה (War Risk). יצוין כי סכומים אלו מסתכמים ב-49,196 דולר, בלבד.
26. למול כך, הביאה הנתבעת שכנגד לעדות את מר נתן אדלר - מי ששימש בתקופה הנדונה כחשב מינהל האספקה שלה. בתצהירו טען מר אדלר: כנגד חיוב הנתבעת שכנגד בדמי גבייה (collection fees); כנגד גביית תוספת פרמיה מחמת תביעת ביטוח אשר התובעת שכנגד מסרבת להכיר בה; כי התובעת שכנגד זכאית לבונוס בגין היעדר תביעות בשנת 2002 בסך 21,762 דולר ובסך 9,919 דולר בגין היעדר תביעות בשנת 2003; כי עומדת לה יתרת זכות מתביעות קודמות, בסך 3,888 דולר.
עוד העיד בעניין זה מטעם הנתבעת שכנגד מי ששימש כסוכן הביטוח שלה, מר רפאל פשוטי.
27. בטרם אדון בכל אחד מהסכומים הנטענים על ידי הצדדים בנפרד, מצאתי לייחד מקום לדיון בסוגיית דמי הגבייה (collection fees), המהווים רכיב מחלק הסכומים שיידונו להלן.
בסוגיה זו מצביעים התצהירים והעדויות כי רכיב זה מעולם לא נגבה מהנתבעת שכנגד וכי היא אף מעולם לא נדרשה לשלמו. עובדה זו יש בה כדי מתן פרשנות חדשה בשאלת החיובים על פי הפוליסה, פרשנות המצמצמת את רשימת החיובים הנהוגים על פיה ביחס ללשונה. נוהג זה שהתקיים במשך שנים מהווה קיבול דרך התנהגות, אשר יש לו תוקף מחייב לפי הוראת סעיף 6 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. בנסיבות אלו אין לקבל את דרישתה של התובעת שכנגד לתשלום רכיב זה, למרות שזכותה לו קבועה בלשון הפוליסה.
וכעת לדיון פרטני בסכומים הנטענים על ידי הצדדים.
28.
הסכומים להם טוענת התובעת שכנגד
א.התובעת שכנגד טוענת לסך של 6,307.75 דולר, בגין הגדלת ערך המשלוחים בשנת 2000. להוכחת חבות זו צירפה התובעת שכנגד, כנספח 3 לתצהיר גב' שפלר, פלט מחשב מחשבונה של הנתבעת שכנגד אצלה, עליו נרשם בכתב ידו של מאן דהוא "לא שולם".
כמענה צירפה הנתבעת שכנגד, כנספח 2 לתצהיר מר אדלר, העתק המחאה המעיד על תשלום 5,840.75 דולר בגין דרישה זו. יצוין כי סכום זה מהווה את הסכום הנדרש לעיל, פחות הסכום הנדרש כדמי גבייה.
בנסיבות אלו אין התובעת שכנגד זכאית לתשלום סכום זה, שכבר שולם על ידי הנתבעת שכנגד.
ב. התובעת שכנגד טוענת לסך של 18,187.72 דולר, בגין הגשת תביעות ביטוח על ידי הנתבעת שכנגד, ובכללן התביעה נשוא הדיון (זאת, לאחר ביטול הבונוס בגין היעדר תביעות). יצוין כי סכום זה כולל רכיב של דמי גבייה בסך 1,346 דולר.
לטענת הנתבעת שכנגד, התובעת שכנגד אינה יכולה לדרוש תוספת פרמיה בגין תביעה שהיא אינה מכירה בה ולא שולמה על ידה.
טענה זו אינני יכולה לקבל. משעה שהוגשה תביעה על ידי המבוטחת הרי שאין היא נכנסת לקטגוריה של "היעדר תביעות" - היא אינה זכאית לקבל את הבונוס המגיע רק למי שאינו תובע כלל, אלא נדרשת לשלם פרמיה בהתאם לתביעות שהוגשו. הבונוס מחד והפרמיה מאידך אינם תלויים בתוצאת התביעה, כי אם בעצם הגשתה - שכן תהיה התוצאה אשר תהיה, הצדדים מוצאים עצמם מנהלים התדיינות הכרוכה בהוצאות.
בנסיבות אלו אני מקבלת, בעיקרה, תביעתה זו של התובעת שכנגד. התובעת שכנגד זכאית אפוא לסכום של 16,841.72 דולר (לאחר שהופחת רכיב דמי הגבייה).
ג. התובעת שכנגד טוענת לסך של 7,893 דולר, בגין חלק הפרמיה שלא שולם מדרישת הפרמיה הבסיסית עבור משלוחים בשנת 2001. כמענה צירפה הנתבעת שכנגד, כנספח 2 לתצהיר מר אדלר, העתק המחאה המעיד על תשלומה המלא של דרישת הפרמיה הבסיסית הנ"ל.
בנסיבות אלו אין לקבל תביעת התובעת שכנגד לתשלום סכום זה.
ד. התובעת שכנגד טוענת לסך של 17,069.43 דולר, בגין הגדלת ערך המשלוחים בשנת 2001. יצוין כי סכום זה כולל רכיב של דמי גבייה בסך 1,264 דולר. לפיכך, סכום החוב הוא אפוא 15,805.43 דולר. מסכום זה, אף לטענת התובעת שכנגד, יש להוריד זיכוי בסך של 17,019 דולר (ר' נספח 10א לתצהיר גב' שפלר).
מכאן שלא רק שהנתבעת שכנגד אינה חייבת דבר לתובעת שכנגד, אלא שעומד לזכותה של הנתבעת שכנגד סכום של 1,213.57 דולר.
ה.התובעת שכנגד טוענת לסך של 7,509.07 דולר, בגין העלאת תעריף כיסוי מלחמה (War Risk). ההוכחה היחידה לקיומו של חוב שכזה הינו תדפיס מחשב שצורף כנספח 11 לתצהיר גב' שפלר. במסמך זה לא מצוינת עילת החוב, לא כל שכן שהחוב נובע מסיכוני מלחמה. בנוסף, לא הוצגה בפני כל דרישה שנשלחה לנתבעת שכנגד לתשלום חוב זה.
בהיעדר כל ראיה אודות מהות החוב כמו גם על דרישתו, הרי שהתובעת שכנגד לא הוכיחה את תביעתה לתשלום סכום זה.
ו. התובעת שכנגד טוענת לסך של 14,805.96 דולר, בגין הגדלת ערך המשלוחים בשנת 2003.יצוין כי סכום זה כולל רכיב של דמי גבייה בסך 986.61 דולר, אותו כאמור יש להפחית. כמו כן, יש להפחית מסכום זה - אף לטענת התובעת שכנגד - סך של 1,024.04 דולר בגין הפרשי שער.
הנתבעת שכנגד מודה באי-תשלום סכום זה.
לפיכך, הריני מקבלת, בעיקרה, תביעתה זו של התובעת שכנגד. התובעת שכנגד זכאית לסכום של 12,795.31 דולר (לאחר הפחתת שני הסכומים שפורטו לעיל).
ז. התובעת שכנגד טוענת לסך של 3,914.73 דולר, בגין הפרשי הצמדה וריבית לכל החוב הנטען על ידה.
כפי שקבעתי, סכום החוב הנטען לא הוכח. יתרה מזו, החוב נרשם בערכים דולריים, ולפיכך לא ברור מדוע מבקשת התובעת שכנגד הפרשי הצמדה.
מכל מקום, לא הוכח שהתובעת שכנגד זכאית לסכום הנ"ל, ותביעתה זו נדחית.
29. לסיכום: גובה הסכום שהתובעת שכנגד הוכיחה כי היא זכאית לקבל מהנתבעת שכנגד הוא - סך של 16,841.72 דולר בגין הסכום השני; וכן סך של 12,795.31 דולר בגין הסכום השישי, סך הכול 29,637.03 דולר. מסכום זה יש להפחית את הסכום הרביעי בסך 1,213.57 דולר, לו זכאית הנתבעת שכנגד.
לפיכך, הנתבעת שכנגד חייבת לתובעת שכנגד סך של 28,423.46 דולר.
הסכומים שביחס אליהם טוענת הנתבעת שכנגד לזכות קיזוז
30.
א. הנתבעת שכנגד טוענת לסך של 21,762 דולר, בגין היעדר תביעות בשנת 2002.
מאחר והתובעת שכנגד לא טענה כנגד דרישה זו אני מקבלת תביעה זו של הנתבעת שכנגד. הנתבעת שכנגד זכאית אפוא לקזז סכום של 21,762 דולר.
ב.הנתבעת שכנגד טוענת לסך של 3,888 דולר, בגין יתרת זכות מתביעות קודמות.
התובעת שכנגד, אשר הודתה בחבותה בסכום זה (סעיף 11 לתצהיר גב' שפלר), טוענת כי קיזזה אותו מחשבון הנתבעת שכנגד אצלה. ואולם, לא הציגה כל מסמך המצביע באופן ברור על קיזוז נטען זה.
מנגד, טענה הנתבעת שכנגד (בסעיף 24 לתצהיר מר אדלר) כי הסכום מעולם לא קוזז.
בנסיבות אלו, הריני מקבלת תביעתה זו של הנתבעת שכנגד. הנתבעת שכנגד זכאית אפוא לקזז סכום של 3,888 דולר.
ג. הנתבעת שכנגד טוענת לסך של 9,919 דולר, בגין היעדר תביעות בשנת 2003.
כמענה, טוענת התובעת שכנגד, כשהיא נסמכת בעניין זה גם על עדותו של מר פשוטי (ישיבה מיום 7.7.05, עמ' 54 לפרוטוקול, שורות 22-23), כי לפי הפוליסה לא קמה זכאות לבונוס להיעדר תביעות בגין תקופה הקצרה משנה מלאה. עובדה היא, ועל כך אין חולק, כי הנתבעת שכנגד הפסיקה להיות מבוטחת של התובעת שכנגד במחצית שנת 2003.
לפיכך, דין טענה זו של הנתבעת שכנגד להידחות.
31. לסיכום: גובה הסכום שהנתבעת שכנגד הוכיחה כי היא זכאית לקזז מסכום התביעה שכנגד הוא - סך של 21,762 דולר בגין הסכום הראשון; וכן סך של 3,888 דולר בגין הסכום השני, סך הכול 25,650 דולר.
סיכום התביעה שכנגד
32. בסופו של יום, זכאית התובעת שכנגד לסכום של 28,423.46 דולר (כקבוע בסעיף 29, לעיל) פחות 25,650 דולר, הסכום אותו זכאית הנתבעת שכנגד לקזז (כקבוע בסעיף 31, לעיל) - ובסך הכול 2,773.46 דולר.
לפיכך, תשלם הנתבעת שכנגד, המגן חברה לביטוח בע"מ,לתובעת שכנגד, שירותי בריאות כללית, 2,733.46 דולר כערכם בשקלים חדשים לפי השער היציג ביום הגשת התביעה שכנגד בתוספת ריבית והצמדה כחוק מאותו יום ועד מועד התשלום בפועל.
לסיכום
33. לאור כל האמור לעיל, הריני דוחה את התביעה, כאמור בסעיף 13 לעיל, ומקבלת באופן חלקי את התביעה שכנגד, כאמור בסעיף 32 לעיל.
הנני מחייבת את התובעת, שירותי בריאות כללית, בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין של הנתבעת, מגן חברה לביטוח בע"מ, בסך של 10,000 ש"ח + מע"מ, ובצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
סכום זה מביא בחשבון את התנהגותה הדיונית של הנתבעת במהלך המשפט, כפי שצוין הדבר גם במספר החלטות של בית המשפט (ישיבה מיום 8.7.03, עמ' 9 לפרוטוקול; ישיבה מיום 15.6.05, עמ' 25 לפרוטוקול וכן עמ' 33 לפרוטוקול), וכן את העובדה שמרבית התביעה שכנגד שהגישה נדחתה.
ניתן ביום י"ב באייר תשס"ו (10 מאי 2006)
אחיטוב נורית, שופטת
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
