החלטה
אתמול התקיים בפני דיון בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט.
דחיתי את מועד מתן ההחלטה לשעה 12:00 היום.
בטרם ניתנה החלטתי הוגשה לי בקשה על ידי המשיבה, ממנה עולה כי אתמול הוגשה על ידה בקשה בהולה לבית המשפט המחוזי למתן סעד ארעי של עיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי ביום 13/11/05, וזאת עד למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע התלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי מאז יום 30/11/05.
כבוד השופט ורדי הורה למשיבה להמציא את בקשתה למבקשת עד השעה 17:00 אתמול, ועל המבקשת בהליך שבפני, היה למסור את תגובתה לבקשה שהוגשה בבית המשפט המחוזי עד לשעה 9:00 הבוקר.
הבוקר, הגישה לי המשיבה בקשה "דחופה" לדחיית הבקשה לבזיון בית המשפט בנימוק כי בעקבות הבקשה שהוגשה אתמול על ידה לבית המשפט המחוזי ניתנה הבוקר החלטה על ידי כבוד השופט שילה "לפיה ניתן צו ארעי כמבוקש וזאת עד לדיון במעמד הצדדים שנקבע ליום 15/1/06 בשעה 11:30".
המשיבה צירפה את החלטת כבוד השופט שילה ומעיון בה נראה כי המשיבה ציטטה את החלטת כבוד השופט שילה באופן חלקי בלבד, שכן החלטתו קובעת כי "ניתן בזה צו ארעי כמבוקש עד לדיון במעמד הצדדים ביום 15/1/06 שעה 11:30 יש להמציא החלטת כבוד השופטת בוסתן מיד עם קבלתה" (ההדגשה אינה במקור- ז.ב.).
יוצא אם כן, כי כבוד השופט שילה ביקש לקבל את החלטתי בבקשה לבזיון בית המשפט על מנת שתעמוד בפניו במועד הדיון ביום 15/1/06 ואילו המשיבה מבקשת שאפעל בדרך שונה.
בנסיבות אלה הבקשה לדחיית הבקשה לבזיון בית המשפט נדחית ולהלן החלטתי לגופה.
אלה העובדות הרלוונטיות:
ביום 13.11.05 ניתן על ידי פסק דין אשר הורה למשיבה 1 לשחרר את האוניה השייכת למבקשת והמוחזקת על ידי המשיבה 1 בכפוף לכך שהמבקשת תשלם קנס בסך של 300,000 ₪.
כמו כן חויבה המשיבה 1 לשאת בהוצאות המשפט בסכום כולל של 1,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.
ביום 15.11.05 הגישה המשיבה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין כיוון שבכוונתה להגיש ערעור על פסק הדין. הבקשה הועברה לתגובת הצד שכנגד וניתן צו לעיכוב ביצוע פסק הדין עד לקבלת תגובת המבקשת ומתן החלטה בבקשה.
ביום 23.11.05, לאחר קבלת תגובת המבקשת, עוכב ביצוע פסק הדין עד יום 1.12.05 תוך שציינתי בהחלטתי כי אם בכוונת המשיבה להגיש ערעור יהיה עליה להגיש אותו עד לאותו מועד.
ביום 30.11.05 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין וביום 1.12.05 הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור. טרם ניתנה החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.
לטענת המבקשת מאז יום 2.12.05 האוניה מוחזקת על ידי המשיבה שלא כדין ובניגוד להחלטת בית המשפט.
לטענת המבקשת היא פנתה אל המשיבה כדי לקבל לידיה את כל המסמכים הרלוונטיים כדי לשחרר את האוניה ונתקלה בסרוב נחרץ לא מובן ולא ברור.
ביום 12.12.05 פנה ב"כ המבקשת אל משרדי המשיבה והודע לו כי המשיבה מוכנה למסור לידיו רק את הרשיונות שפג תוקפם.
לטענת המבקשת מבזה המשיבה את בית המשפט והיא מבקשת לכוף את המשיבים במאסר או בקנס לבצע את פסק הדין.
המשיב מס' 2 בבקשה הוא גובה המכס. גובה המכס היה משיב בבקשה המקורית לביטול הקנס ובפסק הדיו הוריתי על מחיקתו מכתב הערעור, ולא הוטל עליו כל חיוב.
לאור האמור אני דוחה את הבקשה ככל שהיא מתייחסת למשיב 2.
המשיבה אינה חולקת על העובדות האמורות. על אף שאין בידה צו לעיכוב ביצוע פסק הדין היא טוענת כי יש לדחות את הבקשה. לדבריה האוניה מוחזקת מכח סעיף 468 לתקנות סדר הדין האזרחי שזו לשונה:
"סירב בית המשפט או הרשם שנתן החלטה לעכב את ביצועה, רשאי בית המשפט שלערעור לצוות על העיכוב".
לטענת ב"כ המשיבה מכח תקנה זו ניתן להמתין עד למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי שאם לא כן תשלל זכותו של המבקש עיכוב ביצוע.
למעשה טוענת המשיבה כי עם הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע ניתן למבקש באופן אוטומטי עיכוב ביצוע עד למתן החלטה מפורשת בבקשה לעיכוב ביצוע.
פרשנות זו אין לה תימוכין בלשון התקנה או בפסיקה.
פסקי דין יש לקיים. כלל זה חל וביתר שאת על המדינה. למרבה הצער עשתה המדינה במקרה זה דין לעצמה ופעלה כאחרון בריוני הכפר ללא סמכות חוקית לעכב תחת ידה את האוניה על אף שאין בידה מזה למעלה מחודש צו לעיכוב ביצוע פסק הדין, תוך שהיא מסתתרת תחת פרשנות בלתי הגיונית ובלתי סבירה שאינה נתמכת לא בהגיון הפשוט לא בלשון החוק ולא בפסיקה.
קשה להשתחרר מהרושם כי המדינה מנסה "להרוויח זמן" עד שתינתן החלטה בבקשתה לעיכוב ביצוע מתוך תקווה כי אם בית המשפט המחוזי ייעתר לבקשתה אזי מיום מתן ההחלטה היא תשוב ותחזיק באוניה כדין.
כפי שנאמר בבג"צ 18/82 חברה קדיש"א גחש"א ת"א נ' הוועדה המחוזית פ"ד לח
(1), 701 ביחס לפעולות שלטוניות כלפי גופים פרטיים:
"לא נוכל לסיים דברינו בפרשה לא נעימה זו, בטרם נביע את מורת רוחנו מהדרך שבה נהגו המשיבים בהתייחסותם לעניין בכללו ובהתנהגותם כלפי העותרת".
החזקת אוניות שלא כדין אינה זרה למשיבה והיא נוהגת כך אף במקרים אחרים, ראה בש"א (חי') 1806/04 שם אמר כב' השופט גנון את הדברים הבאים:
"בדיון שהתקיים בפני היה, איפוא, ברור כי עסקינן בערעור על קנס שהוטל ובקשה לשחרור האנייה ככל שהדבר נוגע לשלב השני, דהיינו, משעה שהוטל הקנס. נראה לי, כי עד לשלב שבו הוטל הקנס, עוכבה האוניה ללא כל בסיס בדין. "מעצר" האנייה נעשה ללא סמכות. המשיבים (מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ – ז.ב.) היו ערים ככל הנראה לבעית תוקפו המשפטי של העיכוב....." (ההדגשה במקור – ז.ב.).
לאור האמור, אני מקבלת את הבקשה.
ביחס לשיעור הקנס קבע כבוד השופט ברק בע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן בעמ' 107
"קביעת סכום הקנס צריכה להיעשות על רקע מטרותיו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. כאמור, המטרה אינה ענישה אלא כפייה. סכום נמוך מדי לא יגשים את מטרת הכפייה. סכום גבוה מדי יהיה בו יסוד עונשי, והוא עשוי אף להחטיא את מטרת הכפייה".
ובעמוד 107-108 לע"א 24/78 הנ"ל :
"הקנס צריך שיהא משמעותי מבחינת כוח הכפיה אשר בו. כשם שקנס בסכום קטן לא ישיג את מטרתו, כך לא ישיג את מטרתו קנס בסכום שמעבר ליכולתו של העומד לשלמו; הן הקנס הקטן והן הקנס הגדול - חדלים להיות "משמעותיים" - בעוברם את הגבול הראוי: הקטן - כי לא ירגיש בו החייב בתשלומו, והגדול - כי הוא מעבר ליכולתו של העובד...
סכום הקנס צריך איפוא להיות קשור, במקרים מסוג המקרים שלפנינו, בהם ההמריה קשורה בשיקולים כלכליים-עסקיים, למידת ההנאה הכלכלית שעשוי הממרה להפיק מהמרת הצו בעתיד, באופן שהמריה זו תיהפך לבלתי כדאית מבחינתו, ובכך תביא אותו לכדי קיום הצו".
לאור האמור לעיל, ועל מנת לכפות את קיומו של פסק הדין, אני מטילה על המשיבה קנס בסך של -.7,000 ₪ לכל יום נוסף של הפרה החל מהיום.
ניתנה היום י"ב בטבת, תשס"ו (12 בינואר 2006) במעמד הצדדים.
ז. בוסתן, שופטת
סגנית נשיא
עדכוני מכס ורגולציה
