פסק דין

מבוא- הפלוגתאות הצריכות הכרעה

1. בפני תביעת התובעת, חברה שעיסוקה בשילוח והובלת סחורות, בגין יתרת חוב הנחובה לה, על פי הנטען, על ידי הנתבעים, בהמשך לשירותים שניתנו על ידי התובעת לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), ובתוקף ערבותו של הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") לפרעון חובותיה של הנתבעת לתובעת.

2. הפלוגתאות הצריכות הכרעה נוגעות הן לעצם קיומו של החוב הנתבע והן לקיומה של ערבות אישית של הנתבע לפרעונו (אם ימצא כי הנתבעת חבה כספים לתובעת), המוכחשים על ידי הנתבעים.

החוב הנתבע:

3. פרטי החוב הנתבע הובהרו בתצהיר עדותו הראשית של חשב התובעת, מר רפי נעים (להלן: "החשב"), שם בסעיפים 11,14-15 ו-16, כדלקמן:

3.1 סך של 3,900 ₪ - יתרת חוב בגין החשבונית נספח ב לתצהיר החשב (חשבונית מס' 10300080 מיום 25.1.03 – להלן: "החשבונית הראשונה"). סכום החשבונית הנ"ל 2,302 דולר, ולטענת התובעת שולם על חשבון החשבונית הנ"ל סך של 1537.7 דולר, באופן שנותרה יתרת חוב בסך של 765 דולר, שהם 3,900 ₪ נכון למועד התשלום בפועל לתובעת.

3.2 סך של 1,192 ₪, בגין חשבונית מס שהוצאה לנתבעים ביום 10.5.04 (נספח ג' לתצהיר החשב- להלן: "החשבונית השניה"), בהמשך למסי נמל בארץ ששולמו על ידי התובעת עבור הנתבעים לרשות הנמלים והרכבות.

3.3  סך של 116 ₪ הנובע מהפרשי שער אותם חבים הנתבעים לתובעת.

4. הנתבעים הכחישו את החוב הנתבע בהכחשה כללית, בטוענם כי לא ניתן לסמוך תביעה על כרטיס הנהלת החשבונות של התובעת – נספח א' לתצהיר החשב (להלן: "כרטיס הנהלת החשבונות"), תוך שהם טוענים לכרטיס הנהלת חשבונות של הנתבעת המורה על יתרת זכות לנתבעת דווקא.

עוד נטען על ידי הנתבעים כי יש להם טענות הגנה גם כנגד חיובים אחרים הכלולים בכרטיס הנהלת החשבונות, וכי לא ברורה שיטת זקיפת התשלומים השונים לחיובים השונים ששולמו על ידי הנתבעים. כך למשל הרחיב הנתבע בחקירתו את הגב' לוי, עדה נוספת מטעם התובעת (להלן: "לוי") בדבר משגה נטען שנפל בעבודתה של התובעת ואשר בעטיו נדרשה הנתבעת לתשלום דמי השהיה בישראל, כאשר מלכתחילה היה על התובעת לדאוג ליצואה המיידי של הסחורה ליעדה המקורי (ולנסיה, ספרד) מיד עם הגעתה לישראל (מסין) כשלנתבעים נגרמו נזקים כבדים כתוצאה מהאיחור בהגעתה של הסחורה לנמל היעד הסופי, בנוסף על הצורך במימון דמי ההשהיה.

אינני מקבלת את טענתם האחרונה של הנתבעים. בראש ובראשונה, כעניין שבדין ועל פי הוראות חוק החוזים, אם לא זקפו הנתבעים במועד התשלום את התשלום כנגד חיוב ספציפי כלשהו היתה התובעת זכאית לעשות כן. שנית, כרטיס הנהלת החשבונות שהוצג עומד על יתרת פתיחה, בתחילת 2003 של כ-13 ₪. בכרטיס תשלומים ספורים, ואני מקבלת את עדות החשב כי ההתאמה שבין סכומי הפרעון לסכומי החשבוניות השונות מאפשרת את ייחוס התשלומים לחשבוניות המסויימות. שלישית, בכל מקרה הטענה כי הנתבעים זכאים להשבתם של דמי השהייה ששולמו על ידם ביתר ובשל מחדל של התובעת, או כל טענה אחרת לדמי נזק הנחובים לנתבעים כתוצאה ממעשים או מחדלים של התובעת טעונה ראיות כדרך שמוכיחים תביעה. הטענות כאמור נלמדו מקו חקירתו של הנתבע בלבד, לא אושרו על ידי העדים מטעם התובעת, ולא הובאו להן כל ראיות.

לאור האמור לעיל יש לבחון ביחס לכל אחד מרכיבי החוב הנתבע האם הוכח קיומו הלכאורי של אותו חוב על ידי התובעת והאם הוכחה על ידי הנתבע טענה המקימה הגנה מפני החובה לפורעו.

5. אין מחלוקת כי העסקה נשוא החשבונית הראשונה כהגדרתה לעיל היתה עסקה שכונתה על ידי הצדדים עסקת שטעון, שמשמעה כי התובעת טיפלה עבור הנתבעים בהובלת של סחורה מסין לספרד, דרך ישראל, כאשר הסחורה מיובאת לישראל ומיוצאת שנית לספרד, ללא הוצאתה מהנמל בישראל.

נטען על ידי הנתבע כי הסכום אותו נתבע לשלם בגין העסקה נשוא החשבונית הראשונה כהגדרתה לעיל שגוי ואינו עולה בקנה אחד עם ההסכם שנקשר בעניין זה בינו לבין התובעת. הנתבעים הציגו את ההצעה שניתנה להם על ידי התובעת, אשר לטענתם קובלה על ידם ובעקבותיה נקשרה העסקה (נספח 1 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, להלן: "הצעת המחיר"). בהצעת המחיר נאמר כי מחיר ההובלה המוצע הינו 1,750 דולר, בתנאי מכר ALL IN(כולל הכל), כשעל המחיר מתווספים מס נמל ביצוא בסך של 0.2%, ועמלת רשימון בסך 30 דולר למשלוח.

אין מחלוקת כי בפועל חוייבו הנתבעים בדמי הובלה בסכום של 2,200 דולר, תחת 1,750 דולר כאמור בהצעת המחיר, וכי התובע אוחז באישור החתום על ידי מר סרג'יו שרייבר (להלן: "שרייבר"), עובד בכיר של התובעת, מיום 10.8.03, בו נאמר כי החיוב על פי החשבונית הראשונה שגוי בשים לב להצעת המחיר, וכי יש לזכותו בהתאמה בסכום של 552 דולר (להלן: "מזכר הזיכוי").

הנתבעים הוסיפו וטענו כי הסתמכו על המצג בדבר מחיר ההובלה בקביעתם של דמי התיווך לה היו זכאים בעסקה שנעשתה על ידם בסחורה נשוא שירותי ההובלה שניתנו על ידי התובעת.

6. לטענת התובעת:

6.1  בין מועד מתן ההצעה לבין מועד ביצועה של העסקה חלו שינויים במחירי ההובלה. הנתבע עודכן באותם שינויים ונתן הסכמתו לביצועה של העסקה במחירים בהם חוייבה הנתבעת.

6.2 אין בעולם ההובלה הבינלאומית "מחירים קבועים", המחירים משתנים חדשות לבקרים, כאשר התעריפים הנגבים על ידי התובעת משתנים בהתאמה.

6.3 לאור האמור לעיל מזכר הזיכוי שגוי, והנתבעים מבקשים להבנות, בחוסר תום לב, מטעותו של שרייבר. שרייבר לא היה מוסמך ליתן את מזכר הזיכוי ועריכת החשבון וגביית הכספים אינם בתחום טיפולו. הטעות כאמור הוסברה לנתבע בפגישה שהתקיימה בעניין זה בנוכחות שרייבר במשרדי התובעת.

6.4 אפילו יש ליתן להצעת המחיר תוקף מלא הרי שגובה הזיכוי צריך להיות בגובה ההפרש שבין דמי המשלוח המוסכמים (1,750$) לבין דמי המשלוח בהם חוייבה הנתבעת בפועל (2,200$) בלבד.

7. התובעת ייחדה את טענותיה בדבר חריגה של שרייבר מסמכויותיו ותחומי אחריותו למזכר הזיכוי בלבד. הנתבעת לא העלתה את אותן טענות ביחס להצעת המחיר (החתומה גם היא על ידי שרייבר). יתרה מזאת, מעדותה של הגברת לוי עולה במפורש כי הקשר בין הנתבעים לבין התובעת נוצר באמצעות שרייבר, ושרייבר היה גם מי שהחתים את הנתבע על כתב הערבות מכוחו נתבע הנתבע, כחודשיים לאחר מתן הצעת המחיר. שרייבר שימש, על פי המסמכים כסמנכ"ל עמילות בתובעת. במלים אחרות התובעת לא העלתה כל טענה של חריגה מסמכות של שרייבר במתן הצעת המחיר, וממילא לא הוכיחה כל טענה כאמור.

אם וככל שהתובעת בקשה לטעון כי הנתבע ידע שהמחירים נתונים לשינוי ועדכון, וכי זהו תנאי מכללא בהתקשרויות מסוג זה, הרי שאותה טענה לא הוכחה. לכל היותר עולה מעדויותיהם של העדים מטעם התובעת כי כך נוהגת התובעת בהתקשרויותיה, אולם הדבר לא קיבל ביטוי כלשהו בהצעת המחיר שניתנה לנתבעים, וזאת בניגוד להצעות מחיר אחרות שניתנו במועדים מאוחרים בזמן, לרבות על ידי שרייבר, שם הותנה במפורש בעניין זה. התובעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה נוהג כללי בעניין זה, או נוהג שהיה קיים בין הצדדים, והשאלה האם לעסקה נשוא החשבונית הראשונה קדמו עסקאות נוספות בין הנתבעים לבין התובעת לא התבררה. בנסיבות אלה אני מקבלת את טענת הנתבעים כי על פי הצעת המחיר הוצעה עסקה במחיר סופי וידוע, אשר עדכונו היה טעון הסכמה מפורשת של הנתבעת.

אני סבורה כי גם טענתה הנוספת של התובעת, בדבר הסכמה מפורשת לשינויו של המחיר המוסכם לא הוכחה כנדרש. על פי תאורה של הגברת לוי עסקת שטעון מורכבת למעשה מפעולת יבוא ואחריה פעולת יצוא, כאשר שני חלקי העסקה מטופלים בהתאמה על ידי מחלקות שונות בתובעת. על פי הנטען עדכון המחיר נעשה, על פי נוהלי העבודה, וגם בענייננו, בטרם מתחיל מסעה של הסחורה, על ידי מחלקת היבוא, ואילו הגברת לוי נכנסה לתמונה בחלקה השני של העסקה, בביצוע היצוא מישראל לולנסיה. אף אחד מהעדים מטעם התובעת לא טוען כי הוא זה אשר סיכם עם הנתבע את שינוי המחיר המוסכם. כל אחד מאלה מצהיר כי כך הוא יודע על פי ברור שערך, ללא שהדברים בידיעה אישית של מי מהמצהירים, ללא שהם נוקבים בשמה של עובדת התובעת אשר שוחחה על פי הנטען עם הנתבע, ללא שניתן הסבר כלשהו על שום מה לא הוזמנה אותה עובדת עלומה להעיד על השאלה שהיא השאלה העיקרית שבמחלוקת. הגברת לוי אמנם צרפה לתצהירה תרשומת, אשר נמצאה ככל הנראה בתיק העסקה ובה שרבוט של מחיר העסקה העדכני. אותה תרשומת לא רק שאינה חתומה, אלא שכנזכר לעיל לא התברר מי ערך אותה, באיזה נסיבות ואין בה לכשעצמה לתעד שיחה עם הנתבע. המצהירים לא פרטו את פרטי הברור שערכו שהביאם למסקנה כי התקיימה אותה שיחת טלפון נטענת בה הוסכם על ביצוע של ההובלה במחיר העסקה בו חוייב הנתבע. בנסיבות אלה, גם ללא מזכר הזיכוי, אני סבורה כי הנתבע זכאי לחיובו על פי המחיר הנקוב בהצעת המחיר, ועל אחת כמה וכמה כשהוא אוחז בידו את מזכר הזיכוי, החתום על ידי מנהל בכיר לשעבר בתובעת (במועדים הרלוונטיים), ללא שהתובעת מבקשת להוכיח את גרסת הטעות, בה השתכנע לטענתה שרייבר הנ"ל לאחר עריכתו של המזכר ומסירתו לידי הנתבע, על דרך העדתו בדבר אותה טעות.

8. אני מקבלת את טענת התובעת כי על פניו נפלה במזכר הזיכוי טעות בחישוב. טענות הנתבעים ומזכר הזיכוי מתייחסים לפער שבין הצעת המחיר לבין החשבונית שהופקה. פער זה בא לידי ביטוי בסכום של 450$, כמובהר בסעיף 6.4 לעיל. יתרת חובה של הנתבעת על פי החשבונית הנ"ל הינה איפוא סך של 315$.

9. רכיב החוב השני הנתבע הינו החיוב על פי החשבונית השניה (ראה סעיף 3.2.לעיל).

בחשבונית השניה פרוט מלא של המשלוח נשוא החיוב (ובכלל זה תאור הטובין, הכמות, חברת ההובלה, ארץ ונמל המוצא ומועד ההגעה ארצה). החיוב הנטען על פי האמור בחשבונית גופא ובעדותו של החשב (סעיף 14 לתצהיר עדותו הראשית) הינו מיסי נמל בהם חבה הנתבעת על פי דין ואשר שולמו עבור הנתבעת לרשות הנמלים והרכבות על ידי הנתבעת.

הנתבעים לא העלו כל טענת הגנה כנגד החיוב כאמור. בחקירתו הנגדית אישר הנתבע את קבלתה של החשבונית על ידו. החשבונית השניה מאוחרת בזמן לחשבונית הראשונה והופקה לאחר תקופה בה התקיימו יחסי מסחר בין הצדדים. לא נטען במפורש כי הנתבע סבר שהתובעת מתחייבת לשאת במסים כאמור ואלה כלולים בדמי המשלוח ולכאורה אין כל יסוד להנחה כאמור. לא באה כל הכחשה מפורשת כי התובעת לא נשאה בתשלום כאמור או שהנתבעת לא חבה בתשלומו.

בנסיבות דלעיל אני סבורה כי התובעת עמדה בנטל הבאת הראיות הראשוני הרובץ לפתחה ובהעדרה של הגנה, להוציא הכחשה כללית של החוב הנתבע, עמדה בנטל הראיה להוכחתו של רכיב זה של תביעתה.

10. הרכיב השלישי של החוב הנתבע הינו סך של 116 ₪ הנובע מהפרשי שער שאותה חבים הנתבעים לתובעת. להוכחת התביעה הנ"ל לא הובא דבר להוציא האמירה הסתמית דלעיל בתצהיר החשב (שם בסעיף 16), ולמיטב הבנתי אותה יתרה גם לא קבלה ביטוי מפורש בכרטיס הנהלת החשבונות. כך או אחרת, בשים לב לסתמיות הגרסה ולהכחשה הכללית של התביעה אינני סבורה כי התובעת עמדה בנטל הראיה הרובץ לפתחה להוכחתו של רכיב זה של תביעתה.

הערבות האישית

11. לגרסת התובעת, כפי שהובאה בתצהירי עדותו של החשב, ערב הנתבע לפרעון כל חובותיה של הנתבעת כלפי התובעת.

במאמר מוסגר יצויין כי הורתו של החוב הנתבע מהנתבעת, והבא לידי ביטוי בכרטיס הנהלת חשבונות של הנתבעת שהתנהל אצל התובעת, בחיוביה של חברה אחרת (ROBI ROM) שבשליטת הנתבע. המחאת החיובים מחברת רובי רום הנ"ל לנתבעת איננה שנויה במחלוקת, וכתב הערבות הנטען, עליו מושתתת טענת הערבות האישית ניתן לחובות הנתבעת והחברה הנוספת הנ"ל כאחד.

בתצהיר עדותו הראשית של החשב סמכה התובעת את טענת הערבות על כתב הערבות אשר צורף לאותו תצהיר וסומן שם נספח ד (להלן: "כתב הערבות"). בתצהיר משלים שניתן על ידי החשב ובחקירתו הנגדית הוסיף החשב וטען כי באפריל 2004, נוכח יתרת חובה של הנתבעים כלפי התובעת התנה החשב את המשך הפעילות המסחרית שבין הצדדים בשיפור הבטחונות. הנתבעת מסרה לידי התובעת שיק בטחון על סך של 60,000 ₪ (להלן: "שטר הבטחון"), ובאותם מועדים חזר הנתבע ואשרר את ערבותו האישית לכלל חובות הנתבעת.

12. בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידי הנתבע צמצמו הנתבעים את טענות הגנתם כנגד קיומו של החוב הנתבע ולא באה טענה בדבר העדרה של ערבות אישית. קיומה של הטענה הנ"ל התברר ככל הנראה בדיון בבקשה הנ"ל, כטענת הנתבע, שאחרת אין הסבר לתוכנו של התצהיר המשלים של החשב ובאיזה נסיבות בא לעולם. הטענה נטענה על ידי הנתבע לראשונה בתצהיר עדותו הראשית שהוגש ביום 28.11.05, לאחר הגשתם של כל תצהירי העדות מטעם התובעת. בהמשך להסכם דיוני שהושג בדיון זנחה התובעת את טענתה כי אין לדון בפלוגתה הנ"ל בהיותה שינוי חזית אסור, אך טענה כי יש ליתן לאיחור במועד העלאתה לראשונה נפקות בבוא בית המשפט להעריך את מהימנות הגרסה המכחישה את קיומה של ערבות אישית של הנתבע לחובות הנתבעת.

13. בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע ובחקירתו הנגדית אין הכחשה של חתימתו של כתב הערבות על ידי הנתבע, אלא שלטענת הנתבע  שטר הבטחון וכתב הערבות נחתמו על ידו באותו מועד, באוקטובר 2002, תוך שהותנה במפורש עם שרייבר, בפניו נחתם כתב הערבות, כי הערבות ושטר הבטחון נועדו להבטיח אך ורק את השבתם של שטרי המטען המקוריים שנשלחו על ידי הספק מחו"ל לידי התובעת, וכי סכום השיק נקבע בהתאמה לשוויו הממוצע של מטען שעמד על כ-15,000 דולר (60,000 ₪ בשים לב לשער הדולר באותו מועד). משהושבו כל שטרי המטען היה על התובעת להשיב את כתב הערבות ושיק הבטחון לידי הנתבעים, ואין היא רשאית לתבוע דבר מכוחם.

בחקירתו הנגדית הסביר הנתבע את הפער שבין סכום שיק הבטחון (החתום על ידי הנתבעת, בסך של 60,000 ש"ח) לבין סכום הערבות האישית (שהוגבלה ל-100,000 ₪) בכך שאי השבתו של שטר מטען צפויה היתה לגרום נזקים לתובעת ולפיכך ההסכמה להגדלתו של סכום הערבות האישית. באותה חקירה אישר הנתבע את חתימתו של כתב הערבות, במועד ובסכום הנקובים בו, בפני שרייבר ועל פי המוסכם עימו. משנשאל הנתבע האם קרא את נוסחו של כתב הערבות בטרם חתם עליו, השיב: "האמת, אז בשנת 2002 לא הבנתי מה שאני מבין היום ולכן לא חשבתי לדקדק. סך הכל האדם הזה הביא אותי לתובעת ולא הייתי צריך לדקדק במלים, היום ברור שלא הייתי חותם בלי לסייג את זה"(עמוד 12, שורות 4-6).

14. אני מעדיפה את גרסת התובעת, כפי שהובאה בעדות החשב והנתמכת בנוסחו של כתב הערבות, על פי גרסת הנתבע שהובאה בתצהירו, וזאת, בנוסף על ההתרשמות הכללית מעדויות העדים הנ"ל בנושא הדיון, גם בשים לב למשקלם המצטבר של השיקולים הבאים:

14.1 נוסחו של כתב הערבות והודאתו של הנתבע עצמו, כמצוטט לעיל, כי הנוסח כאמור אינו תואם את תוכנו הנטען של המוסכם על פי גרסתו. הגם שהתובעת לא העלתה התנגדות לקבילות הגרסה שיסודה בטענה שבעל פה כנגד מסמך בכתב הרי שמהות הטענה מהווה שיקול בהערכת העדות והמשקל שיינתן לה.

14.2 המנעותו של הנתבע להזמין לעדות את שרייבר, שהיה בעל דברו הנטען לאותו הסכם. שרייבר אינו עוד עובד של התובעת, מצוי בסכסוך עימה, ומעדותו של הנתבע עולה כי בכוחו היה להזמין את שרייבר לעדות, אלא שהנתבע, מטעמים השמורים עימו, בחר שלא לעשות כן.

14.3 השיהוי בהעלאתה של גרסת הנתבע כמפורט בסעיף 12 לעיל.

14.4 חוסר ההתאמה שבין סכום שיק הבטחון לבין סכום הערבות האישית לו ניתן היה לצפות אילו אלה ניתנו באותו מועד ומעמד, לתכלית מוגבלת ולאותה תכלית, וכי במהלך עסקים רגיל במקרה של הבדל בסכומים ניתן היה לצפות כי דווקא סכום הערבות האישית יוגבל ויהיה נמוך מסכום התחייבות החברה, ולא ההיפך.

15. סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל אני קובעת כי הנתבע ערב באופן אישי לחוב הנתבעת כלפי התובעת, וחב עימה, יחד ולחוד בפרעונו.

סוף דבר

16. סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל חבים הנתבעים לתובעת, יחד ולחוד, את הסך של 2,798 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 28.12.04 ועד ליום התשלום בפועל.

לנוכח זכיה חלקית בלבד של התובעת מזה, והעדרו של  הצדק לאי פרעונו של יתרת החוב הנתבע, ישלמו הנתבעים לתובעת, בנוסף, את סכום האגרה בו נשאה, וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 800 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

כל הסכומים שיש לשלמם על פי האמור לעיל ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום כ"ח בניסן, תשס"ו (26 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.

ריבי צוק, שופטת

לראש העמוד