פסק-דין
השופט י' אנגלרד
לפנינו שני ערעורים העוסקים במסכת עובדות דומה, והיא תביעה מצד בנק אשר מימן רכישת כמויות גדולות של ברזל באמצעות אשראי דוקומנטרי. הברזל הובל בהובלה ימית לישראל, כשבידי הבנק שטרי המטען המקוריים אשר שימשו, כנהוג בסחר בינלאומי, בתור בטוחה לכיסוי האשראי שניתן ליבואן. דא עקא, הסחורה המיובאת שוחררה מפיקוח המכס בנמל בישראל בלי שהיבואן הציג את שטרי המטען המקוריים כנדרש על-פי הנהוג באשראי דוקומנטרי. הסחורה נעלמה, היבואן נמצא חדל-פירעון וכתוצאה מכך נפגע הבנק. הלה הגיש תביעה נגד כל הגורמים האחראים לשחרור הבלתי תקין של הברזל, ביניהם עמיל מכס. השאלה בערעורים שלפנינו מצטמצמת לאחריותו בנזיקין של עמיל המכס לשחרור הסחורה. לשם הבהרת הסוגיה אפרט תחילה את נסיבות המקרים הנדונים.
1. אתאר תחילה את העובדות בע"א 3656/99. בסוף חודש אוקטובר 1991 ביקשה חברת שירא בניה מסחר ושיווק בע"מ (להלן – שירא) לייבא לישראל שני מטעני ברזל שנרכשו מחברת Alfa Acciaiבאיטליה. המטען האחד כלל 2,000,000 טון ברזל בקוטר 12 מ"מ והשני כלל 500,000 טון ברזל בקוטר 12 מ"מ. חברת שירא, כמו גופים נוספים המעורבים בפרשה, השתייכה לקבוצת רם, שהייתה בשליטת אסא ראובן – משיב פורמאלי מס' 3 בערעור זה.
2. רכישת מטעני הברזל מומנה על-ידי Banco Exterior (Suiza) S.A.(להלן – הבנק). הבנק הוציא מכתב אשראי דוקומנטרי, לבקשת חברת Metec Steel Trading Ltd.(להלן –Metec ) – חברה אנגלית שהשתייכה גם היא לקבוצת רם – על סכום של 695,000 דולר. המוטב במכתב האשראי היה Alfa Acciai(המוכר). Metecהתחייבה לפרוע את האשראי בחודש ינואר 1992.
3. הובלת המטענים לישראל נעשתה באמצעות האנייה ילדיראן, השייכת לחברת הספנות הטורקית Yildiran Denizcilik Sanayi ve Ticaret(להלן – ילדיראן). ביום 28.10.1991 הוציאה ילדיראן שני שטרי מטען עבור מטעני הברזל בחתימת רב-החובל של האנייה. בשני שטרי המטען הופיעו הפרטים האלה:סוכן המשלוח/השוגר (shipper) הוא Alfa Acciai. הנשגר (consignee) הוא “To order of Banco Exterior (Suiza) S.A. Zurich”, כלומר השטרות היו לפקודת הבנק. הכתובת להודעות (notify address) היא חברת שירא. כלי השיט הוא Yildiran. ילדיראן התחייבה להוביל את המטענים מנמל Chioggiaשבאיטליה לנמל אשדוד בישראל ולמוסרם לאוחז בשטרי המטען המקוריים.
4. הבנק החזיק בידיו כבטוחה את שטרי המטען המקוריים של המטענים, שבהם הנשגר הוא כאמור לפקודת הבנק. נוסף על כך, הייתה בידי הבנק ערבות של חברת ר.א.ם (מקבוצת רם) וכן ערבות אישית של אסא ראובן עד לסכום של 8 מיליוני דולר. שטרי המטען הועברו לבנק הספנות בישראל כדי שיגבה את כספי האשראי תוך 90 יום.
5. בקשר למטעני הברזל נערכו כמה חשבונות ספקים. שני חשבונות נערכו על-ידי Alfa Acciai(המוכר) אל Metec:חשבון אחד על מטען של 2,000,000 טון ברזל בסך 556,000 דולר, וחשבון אחר על מטען של 500,000 טון ברזל בסך 139,000 דולר (סה"כ 695,000 דולר). כן נערך חשבון ספק על-ידי Metecאל שירא – יבואנית הסחורה בישראל – על סך של 695,000 דולר ארצות-הברית. חשבונות הספק המקוריים שהוציאה Alfa Acciaiנותרו בידי הבנק. לא נתברר עד תום בידי מי הוחזק חשבון הספק בין Metecלשירא.
6. האנייה ילדיראן, נושאת המטען, הגיעה לנמל אשדוד ביום 4.11.1991. מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, המשיבה 1 (להלן – מ.א.ר.), שימשה כסוכן של האנייה בנמל אשדוד. המשיבים האחרים – רמי רווה ויוחנן יששכרי – היו בעלי המניות והמנהלים של מ.א.ר. חברת טרנסכלל בע"מ, המערערת לפנינו (להלן – טרנסכלל), הייתה עמילת המכס אשר טיפלה מטעם שירא בשחרור המטענים מפיקוח המכס ובהוצאתם מן הנמל. והנה, בין מ.א.ר. לבין שירא היה "הסדר", ולפיו הסכימה מ.א.ר. לשחרר מטעני ברזל בלי שהוצגו לה על-ידי שירא שטרי מטען מקוריים, וזאת כנגד מכתב ערבות של שירא. מ.א.ר. הסתפקה בקבלת מכתבי ערבות משירא משום שהיא סמכה על חוסנה הכלכלי של שירא. טרנסכלל, ששימשה כאמור כעמיל מכס, הייתה מודעת ל"הסדר" בין מ.א.ר. לבין שירא, ואף נטלה בו חלק פעיל. כפי שעולה מן העובדות, טרנסכלל הייתה מכינה את מכתבי הערבות לבקשתה של שירא, מחתימה אותם בשמה של שירא ומוסרת אותם לסוכן האנייה לשם קבלת המטען. טרנסכלל הייתה נוהגת להטביע גם את חותמתה שלה על גבי מכתבי הערבות לשם זיהויה כמקבלת פקודות המסירה. במקרה הנדון הכינה טרנסכלל ביום 5.11.1991 את מכתב הערבות אשר זו לשונו:
"מכתב ערבות
לכבוד סוכני אוניה מ.א.ר ספנות ו/או רב חובלה, ו/או בעליה, ו/או חוכריה.
...
תמורת הסכמתכם לשחרר לשם מסירה לנו או לפקודתנו, מבלי שיוצג(ו) שטר(י) המטען, אשר אינו(ם) עדיין ברשותנו, את המטענים המפורטים להלן, אשר אנו מאשרים ומצהירים שהננו בעליהם היחידים ההחלטיים והחוקיים, אנו מסכימים ומתחייבים בזה:–
א. לפצות אתכם ו/או את כל אחד מכם פצוי מלא נגד כל הדרישות ו/או תביעות שהן עלולות להתעורר ו/או להיות מובאות נגד כל אחד מכם ע"י השולח ו/או בעל המטען ו/או עמיל המכס ו/או אלה המתימרים להיות מקבלי המטען ו/או כל צד שלישי העלולים לתבוע איזה זכויות שהן לגבי או בקשר עם המטען האמור, המחייבים אתכם או את כל אחד מכם להיות אחראי(ים) עבור מסירת המטען ללא הצגת שטר(י) המטען על ידינו כמצוין מעלה.
ב. כל תשלום שייעשה על ידיכם ו/או כל אחד מכם האמור לעיל לפי עצת עורכי-הדין שלכם לעולם יחשב כתשלום שנעשה על ידכם ו/או כל אחד מכם כהלכה ואנו נהיה מנועים מלהכחיש את נכונות התשלום ו/או לדרוש שתוכיחו שהתשלום נעשה כהלכה ו/או למעשה הגיע למקבליו ו/או לטעון שהתשלום לא הגיע למקבליו ו/או בוצע על ידיכם שלא כדין ו/או שאינו מכוסה ע"י התחייבותינו לעיל.
...
מבלי לפגוע בהתחייבותינו דלעיל ומבלי לצמצמן, אני מתחייבים בזה לעשות הכל שביכולתנו על מנת להשיג את שטר המטען – שטרי המטען המקורי(ים) תוך 30 יום מכתב זה ולהמציאו(ם) לכם מושלם ומוסב כדין.
...
5/11/91 (–) .
תאריך חתימה
TRANSCLAL".
7. עם קבלת מכתב הערבות הוציאה מ.א.ר. לטרנסכלל ביום 6.11.1991 שתי פקודות מסירה המורות לנמל למסור את המטענים אל:"טרנסכלל SHIRA BUILDING TRADING & MARKETING LTD.". יצוין כי באותו יום הוציאה מ.א.ר. גם שני חשבונות מטעני יבוא (חשבונות דמי הובלה) בקשר למטענים, ובהם נכתב:"מטען נמסר לפקודת:טרנסכלל SHIRA BUILDING TRADING & MARKETING LTD.". החשבונות כללו הודעה על הגעת הטובין, ובה נאמר:"פקודת מסירה תינתן רק תמורת שטר מטען מקורי ומוסב כחוק".
8. מלבד הוצאת פקודות המסירה, דאגה מ.א.ר. גם לביצוע יתר הפעולות הנחוצות בפועל לפריקתם של מטעני הברזל מן האנייה:הזמנת סוורים, פריקת הסחורה ומסירתה למוביל היבשתי להעברה ליעדה. טרנסכלל, מצדה, לאחר שקיבלה ממ.א.ר. את פקודות המסירה, פעלה להתרת רשימון יבוא ולתשלום המסים. עם השלמת פעילותה היא קיבלה מרשויות הנמל "תעודת שער". בעקבות זאת הוצאו המטענים מהנמל ב"מסירה ישירה" (מהאנייה למשאיות) ונמסרו למוביל יבשתי מטעם שירא. הדבר התבצע על-ידי מסירת "תעודת השער" מטרנסכלל אל המוביל היבשתי. לא ידוע מה עלה בגורל המטענים לאחר הוצאתם מן הנמל.
9. בקיץ 1992 התמוטטה כל קבוצת רם מבחינה כלכלית.הבנק לא קיבל משירא או מ-Metecכיסוי עבור האשראי שהעמיד לרשותן לרכישת המטענים. ביולי 1992 הודיע בנק הספנות בישראל לבנק כי התמורה של המטענים לא שולמה, והוא החזיר לבנק את שטרי המטען המקוריים. משלא קיבל הבנק את כספי המימון, הוא ביקש לקבל את ההחזקה במטענים. ביום 30.8.1992 פנה הבנק לראשונה לחברת מ.א.ר. בדרישה לקבל מידע על מה שאירע למטעני הברזל והיכן הם נמצאים. משהתברר כי המטענים אינם עוד בנמצא, הגיש הבנק בנובמבר 1992 תביעה כספית נגד מ.א.ר., רווה, יששכרי, מרגושס, ילדיראן וראובן אסא על סכום האשראי הדוקומנטרי, בתוספת ריבית שנתית. מ.א.ר., רווה ויששכרי (לשם הנוחות נכנה אותם ביחד "מ.א.ר.") שלחו הודעת צד ג' נגד טרנסכלל.
10. לאחר שמיעת הראיות בתביעה של הבנק, שהוגשה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, דהיינו בשלב הסיכומים, הגיעו הבנק התובע והנתבעים לידי הסכם פשרה, ולפיו ישלמו הנתבעים לבנק סכום של 490,000 דולר על-פי החלוקה הזו:מ.א.ר. תשלם 140,000 דולר ובעלת האנייה ילדיראן תשלם את היתרה בסך 350,000 דולר. להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק-דין. נמצא, כי הסוגיה היחידה שנשארה להכרעת בית-המשפט הייתה תביעת ההשתתפות שהגישה מ.א.ר. נגד טרנסכלל בדרך של הודעת צד ג'.
11. המסגרת הנורמטיבית לתביעת השתתפות בין מעוולים יחד מצויה בהוראת סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין). לשם מציאותם של מעוולים יחד תנאי הכרחי הוא כי הם אחראים כלפי הניזוק וחבים לפצותו על התוצאה המזיקה. יצוין, כי במקרה הנדון הבנק הניזוק לא תבע כלל את טרנסכלל; האחרונה צורפה, כאמור, למשפט על-ידי הנתבעת מ.א.ר., בדרך של הודעת צד ג', לשם שיפויה של מ.א.ר. על חבותה הנזיקית כלפי הבנק. מאחר שהחבות כלפי הבנק של כל המעוולים היא יחד ולחוד, לא היה לבנק צורך לתבוע את טרנסכלל כדי לקבל את מלוא הפיצויים. ואמנם, הבנק בא על סיפוקו בדרך של הסכם פשרה עם הנתבעים שלו ובכך הוא יצא ממסגרת התביעה המקורית. עם זאת כולם מסכימים כי הפשרה שנערכה בין הבנק לבין הנתבעים שלו אינה מחייבת את טרנסכלל, הנתבעת להשתתפות בחבות על-ידי חלק מן הנתבעים. מבחינתה של טרנסכלל יש להוכיח את כל היסודות של היותה מעוולת לצד יתר הנתבעים. כלומר, בנסיבות המקרה הנדון יש להוכיח כי גם מ.א.ר. וגם טרנסכלל הן אחראיות בנזיקין לנזקו של הבנק, וכי הן חייבות לפצות את הבנק על מלוא הסכום ששולם על-ידי מ.א.ר. לאחר שיוכח כי יסודות אלה נתקיימו במקרה הנדון, הרי אז תתעורר השאלה הנוספת, המיוחדת לתביעת ההשתתפות, והיא כיצד לחלק את החובה לתשלום פיצויים בין המעוולים בינם לבין עצמם. הוראת סעיף 84 לפקודת הנזיקין קובעת כי החלוקה תיעשה לפי "מידת האחריות".
12. ואמנם, בהגנתה מפני תביעת ההשתתפות מצד מ.א.ר. העלתה טרנסכלל שורה של טענות בדבר קיום האחריות בנזיקין כלפי הבנק ובדבר היקפה של אחריות זו. בעניין אחריותה כלפי הבנק טענה טרנסכלל כי מלכתחילה, בשל אופי תפקידה כעמיל מכס אין היא חבה לבנק חובת זהירות בעניין האשראי הדוקומנטרי. יתרה מזו, גם בהנחה כי קיימת מצדה חובת זהירות כלפי הבנק, הרי מעשיהם של הגורמים האחרים בנוגע לשחרור המטענים ניתקו את הקשר הסיבתי בין מעשיה שלה לבין נזקו של הבנק. טרנסכלל העלתה טענות גם בדבר גובה הנזק שנגרם לבנק. לטענתה, היה בהתנהגותו של הבנק משום אשם עצמי, המחייב הפחתה בהיקף הפיצויים המגיעים לו מן האחראים בנזיקין. לבסוף, טרנסכלל טוענת כי גם לו קיימת מצדה חובת השתתפות עקרונית, הרי על-פי המבחן של סעיף 84 לפקודת הנזיקין, יש לפטור אותה לחלוטין על רקע התנהגותה של מ.א.ר. בעניין שחרור המטענים.
13. לפני שאכנס לעובי הקורה של הסוגיה, מן הראוי להקדים תיאור קצר של ההליכים הקשורים לשחרורם של טובין מיובאים מהמוביל הימי ומן הנמל אל היבואן וכן של מהות תפקידו של עמיל מכס בהליכים אלה. תחילה עניין תפקידו של עמיל המכס:הלה הוא אדם או תאגיד הפועל מטעם היבואן לשם שחרור טובין מיובאים מן המכס. המסגרת הנורמטיבית לפעילותו של עמיל מכס מצויה בחוק סוכני המכס, תשכ"ה1964-. "סוכן מכס" הוא "אדם העושה פעולת מכס בשביל זולתו דרך שירות לכל, והוא רשום בפנקס סוכני המכס לפי חוק זה" (סעיף 1 לחוק סוכני המכס). "פעולת מכס" היא "כל עשיה למען הזולת כלפי רשויות המכס בקשר ליבוא, ליצוא או למעבר טובין, ששר האוצר קבע אותה בצו" (סעיף 1 לחוק זה). פעולות המכס שקבע שר האוצר, הנוגעות לענייננו, הן "פעולה או מגע עם גובה המכס, משעת יבואם של טובין ועד למסירתם לצריכה בארץ, הנדרשים על פי דין, או שניתן לעשותם, בקשר לסילוק אותם טובין מפיקוח רשות המכס, למעט בקשת ידיעות גרידא וקבלתן או קבלת מס ששולם ביתר" (צו סוכני המכס (קביעת פעולות מכס), תשכ"ה1965-). חוק סוכני המכס ייחד את הפעילות של שחרור טובין לסוכני מכס מורשים, שעברו התמחות ועמדו בבחינות הסמכה. עם זאת היבואן גם יכול לשחרר את הטובין מן המכס בעצמו, שלא באמצעות סוכן מכס (סעיף 168 לפקודת המכס [נוסח חדש]).
14. השחרור של הטובין מן הנמל נעשה באמצעות פקודת מסירה(המכונה גם הוראת מסירה) ורשימון יבוא של המכס(המכונה גם תעודת מפדה). תנאי נוסף לשחרור הטובין הוא תשלום כל אגרות הנמל וההיטלים. וכך מורה סעיף 14 לפקודת הנמלים [נוסח חדש], תשל"א1971-:
"לא יימסרו טובין ממשמורתו של הממונה על הנמלים אלא אם נעשו שתי אלה:
(1) הוצגו הוראת מסירה, בטופס שאישר הממונה על הנמלים, ותעודת מִפדֶה של המכס;
(2) שולמו כל אגרות הנמל וההיטלים האחרים שעליהם".
בתקנה 79 לתקנות הנמלים, תשל"א1971- נקבע:
"טובין שנפרקו בנמל לשם יבוא או כמטען במעבר, יגישו מקבלי הטובין או סוכניהם למנהל הנמל הוראת מסירה מטעם סוכן כלי השיט שבו יובאו הטובין בטופס שנקבע על פי סעיף 14 לפקודה".
15. את פקודת המסירה של המטען מוציא הסוכן של האנייה שהובילה את הטובין לישראל. סוכן האנייה הוא הנציג של המוביל הימי בנמל היעד. על-פי ההסדר הנכון והמקובל, הוצאת פקודות מסירה מטעם סוכן האנייה נעשית אך ורק כנגד הצגת שטרי מטען מקוריים. ראה: T.G. Carver Carriage by Sea [21], at p. 883; C-Art, Ltd. v. Hong Kong Islands Line America, S.A.(1991) [10]. המטען המיובא צריך להימסר למי שמופיע כנשגר על-פי שטר המטען (Carver supra [21], בעמ' 882). יבואן שאין בידו שטרי מטען מקוריים אינו זכאי לקבל את המטען, ומי שמשחרר לידיו את המטען חשוף לתביעה מצד המחזיק בשטר המטען המקורי (C. Debattista Sale of Goods Carried by Sea [22], at pp. 31-32). העיקרון הוא כי המחזיק בשטר המטען המקורי (שאינו תמיד היבואן) הוא בעל הזכות לקבל את המטען. ראה י' ויסמן דיני קניין – חלק כללי [13], בעמ'351. כן ראה ש' לרנר דיני שטרות [14]הכותב את הדברים האלה:
"המחזיק בשטר המטען הוא בעל זכויות קניין בסחורה המצויה אצל המוביל. מבחינה זו, לשטר המטען יש פונקציה כפולה: הוא מהווה הוכחה שהיצואן עמד בהסכם המכר ושלח את הסחורה ליבואן, ומזווית ראייתו של הבנק, ההחזקה בשטר המטען מבטיחה את חובותיו של הלקוח כלפיו" (שם, בעמ' 27).
על מהותו של שטר המטען עמד בית-משפט זה בפרשת ע"א 603/83 "צים" חברת השיט הישראלית נ' אדרס חמרי בנין בע"מ [1], בעמ' 371:
"שטר המטען, הניתן על-ידי המוביל לשולח הסחורה, על-פי בקשתו, משמש כמה מטרות:
א. זהו מסמך המעיד על זכות הקניין בנכסים הרשומים בו. הסבתו לאדם שלישי – במקרה שלנו למשיבה – מקנה לו את הזכויות הרשומות בו.
ב. השטר הוא מסמך בכתב, המהווה ראיה לחוזה ההובלה עצמו ותנאיו.
ג. על-פי כללי האג בנושא שטרי מטען, כללים שנדון בהם להלן, מהווה הוא ראיה לכאורה (הניתנת לסתירה) לקבלת הנכסים על-ידי המוביל, בכמות או במספר או במשקל המצוינים בו".
16. בעיסקאות אשראי דוקומנטרי, שבהן מעמיד בנק ליבואן אשראי לרכישת הטובין המיובאים, נהוג כי שטר המטען משמש כבטוחה בידי אותו הבנק עד למועד שבו ישלם מבקש האשראי (היבואן) לבנק את סכום האשראי, בתוספת עמלה. ראה
ד' מ' ששון, מ' יפרח, א' שנקר אשראים דוקומנטריים – היבטים מעשיים ומשפטיים [15], בעמ'226, 294. זאת ועוד, לבנק, כבעל שעבוד על המטען, הזכות להיפרע מן המטען, שהוא מושא שטר המטען: ע"א 601/82 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' C.I.S. – Continent Israel SchiffahrtsG.M.B.H.[2], בעמ' 691. אם המטען נמסר ליבואן כששטר המטען עודנו בידי הבנק, האחרון מאבד את הבטוחה שבידיו, וכתוצאה מכך הוא חשוף לסיכון שהיבואן לא יפרע את ההלוואה.
17. עם ההצגה של שטרי המטען המקוריים סוכן האנייה מעביר את פקודת המסירה של המטען לידי עמיל המכס הפועל מטעם היבואן. מכאן ואילך שולט עמיל המכס (או היבואן) על המטען ועל-פי הוראותיו נפרק המטען מן האנייה. לשם שחרור הטובין מהמכס עמיל המכס מכין את רשימון היבוא, ובו פרטים בדבר כמות הסחורה, האריזה, הסימון, הערך לפי חשבון הספקים, דמי ההובלה הימית וכן סכום מסי היבוא ששולם על הסחורה. ראה ח"א כדורי ביטוח ימי ותביעות [16], בעמ'325. עמיל המכס מתיר את רשימון היבוא ברשויות המכס ודואג לתשלום המסים, ההיטלים ואגרות הנמל. לצורך זה הוא מצרף לפקודת המסירה גם רישיון ייבוא, חשבון ספק ותצהיר יבואן. בתום התהליך יש בידיו "תעודת שער" מוחתמת, המהווה אישור על כך שכל הפעולות בוצעו ושניתן להוציא את הסחורה מהנמל (פקודת המסירה ותעודת השער הן חלקים מאותו טופס).
18. על רקע העובדות המפורטות לעיל, המתארות הן את נסיבות המקרה הנדון, הן את מהות ההליכים המקובלים של שחרור טובין מיובאים מן המכס והן את מהות הגורמים השונים המעורבים בשחרור זה, אוכל כעת לגשת לבחינת ההיבטים המשפטיים. אביא תחילה את מסקנתו של בית-המשפט המחוזי בפסק-הדין שניתן מפי השופטת ד' פלפל. בעניין אחריותה הנזיקית של טרנסכלל גרס בית-המשפט המחוזי כי היא חבה חובת זהירות כלפי הבנק וכי היא הפרה חובה זו. בהקשר זה קבע בית-המשפט כי עמיל מכס יכול לצפות נזק שייגרם לאוחז בשטר מטען מקורי עקב כך שהמטען יימסר למי שאינו מחזיק בשטר המטען, וכי המדיניות המשפטית אינה שוללת חובה זו. בית-המשפט דחה את טענת טרנסכלל כי תפקידה מיניסטריאלי בלבד, בציינו את הדברים האלה:
"סוכן מכס אינו פועל בחלל הריק. הוא מודע לנורמות הקיימות בענף, לנוהגים, לכך שזכויות צד ג' אמורות להפגע במידה הוא אינו נוהג בנאמנות וביושר, לכך שהמדובר בסחר בינלאומי. גם הוא יכול להעלות על הדעת את הנזק המסחרי-כלכלי העלול להגרם לא רק לצד קרוב או רחוק אלא גם למדינה, אם יצא הקול שאינה מקפידה לשחרר שחרור טובין לפי הוראות הדין ושטרי המטען, ובניגוד לנוהגי שחרור נורמטיביים ידועים. על הסדרים בינלאומיים יש להקפיד הקפדת יתר, באשר הם אמורים להביא בטחון במסחר הבינלאומי, בקשר בין האנשים והמדינה, ולשמור על זכויות הצדדים. אין ליצור בהם הסדרים 'פנימיים' לא בטוחים, ללקוחות מועדפים, שסיכון רב בצידם. הסדרים אלו אינם ידועים לכל הצדדים לעיסקה, וספק אם היו מקובלים עליהם אילו ידעו עליהם בזמן אמת".
בהתייחסו להפרה המוחשית של טרנסכלל מציין בית-המשפט:
"[טרנסכלל] לקה בשניים: בכך ששחרר את רשומון היבוא שלא עפ"י חשבון ספק מקורי; ובכך שידע אודות הוצאת פקודת מסירה ללא שטרי מטען מקוריים, והמשיך בכל זאת בתהליך, ביודעו שהוא נוהג שלא לפי הנורמה המקובלת. פעולות אלה אינן בגדר הנורמה של אנשי מקצוע סבירים והגונים; הם חריגה ופגיעה בחובת אמון שהם חייבים הן מכח תפקידם, הן מכח הדין, ובמיוחד מכח היות נורמה זו גם בגדר נוהג בינלאומי, ואבן יסוד לעקרון ההסתמכות על חיובי צדדים ובעלי מקצוע בסחר הבינלאומי".
ובית-המשפט המחוזי מסכם:
"[טרנסכלל] היה מרכיב חשוב בהליך שחרור הסחורה מהנמל. אלמלא פעולתו ודרך פעולתו, הסחורה לא היתה משוחררת. הוא ידע שפעולתו לא תקינה, וצריך היה לצפות ששחרור מסוג כזה עלול להביא נזקים ל[בנק] ולחשוף את [מ.א.ר.] לתביעת נזקים בגין כך. המדיניות המשפטית הנאותה, בהתיחס למהות תפקידו של עמיל המכס, ולתפקיד שהוא ממלא בסחר הבינלאומי ובעזרה לשמור על נורמות שחרור מקובלים וידועים, – מחייבים הטלת אחריות קונקרטית במקרה הנוכחי".
19. באשר לגובה הנזק שנגרם לבנק אימץ בית-המשפט המחוזי את הסכומים הנקובים בהסכם הפשרה. הוא קבע כי הפשרה מייצגת, למטרותיה, את גבול הנזקים המוסכמים והנכונים שאליהם הגיעו הצדדים בהסכמה. אמנם טרנסכלל אינה כפופה להסכמות הצדדים, אך אם רצתה לסתור את גובה הנזק המוסכם, היה עליה להצביע על ראיות פוזיטיביות בנדון. על-כן קבע בית-המשפט כי גובה הנזק הוכח ולעניין הודעת צד ג' הוא עומד על 140,000 דולר.
20. בעניין הטענה של קיום אשם עצמי תורם מצד הבנק בחן בית-המשפט המחוזי את כל נסיבות המקרה והגיע למסקנה כי יש לדחותה. בין היתר הוא פסק כי טרנסכלל לא הוכיחה, שאלמלא שחרור המטענים הם היו מאוחסנים בנמל חודשים רבים, דבר שהיה גורר – לטענתה – דמי אחסנה גבוהים וירידת ערך המטענים. באשר לטענה כי הבנק לא ערך בדיקה של המטענים ציין בית-המשפט כי הבנק לא היה אמור להניח שהמטענים ישוחררו ללא שטרי מטען מקוריים, וכי חשדו היה אמור להתעורר רק בעבור זמן סביר מהמועד שנקבע לביצוע התשלום. בית-המשפט אף מזכיר את העובדה כי סכום הפשרה נופל ממלוא הנזק בכמחצית, כך שאפשר שהוא מבטא הפחתה בשל קיום אשם עצמי מצד הבנק.
21. על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגש הערעור שבפנינו. בעיקרו של דבר חוזרת טרנסכלל על הטענות שנדחו על-ידי בית-משפט קמא. יש לציין כי טרנסכלל מערערת על הקביעה של בית-המשפט המחוזי כי פעלה שלא כדין בכך שהוציאה רשימון יבוא ללא חשבון ספק מקורי. לטענתה, במקרה הנדון היה מדובר בעיסקת מכר כפולה, ובידה היה חשבון ספק מקורי שהוציאה Metecאל שירא (להבדיל מחשבון הספק שהוצא על-ידי חברת Alfa Acciaiאל Metec), ובאמצעותו הותר רשימון היבוא על שם שירא. טענה נוספת היא כי אין דרישה בחוק להצגת חשבון ספק מקורי לצורך הוצאת רשימון יבוא, והדבר נתון לשיקול-דעתן של רשויות המכס.
22. בעניין אחריותה הנזיקית של טרנסכלל סומך אני את ידיי על מסקנתו של בית-המשפט המחוזי מטעמיו המפורטים. סוכן המכס הוא גורם מקצועי המכיר את הנהלים לשחרור טובין מהנמל. אין ספק כי הוא מודע, וצריך להיות מודע, לדרישה להציג שטר מטען מקורי כתנאי למסירת הטובין ליבואן, והוא ער לחשיבות הרבה של שטרי מטען מקוריים כבטוחות בידי גופים המעניקים אשראי ליבואנים. סוכן המכס צריך לצפות את הפגיעה במחזיק בשטר המטען המקורי המאבד את הבטוחה שלו כאשר המטען משוחרר ללא הצגת השטר המקורי. בכך הונחו היסודות לקיומה של חובת הזהירות במסגרת עוולת הרשלנות.
23. בנסיבות המקרה הנדון קיים ממד נוסף לביסוס אחריותה של טרנסכלל בנזיקין: היא שערכה את מכתב הערבות ששימש תחליף לשטרי המטען המקוריים. היא אמנם חתמה על המכתב בשמה של שירא, ולכן היא אינה נושאת בחבות כלפי מ.א.ר. בתור ערבה, אך מנוסח המכתב עולה בעליל שכל המעורבים, לרבות טרנסכלל, היו מודעים יפה לסיכונים הטמונים בשחרור המטען שלא על-פי שטר המטען המקורי ולאפשרות שצדדים שלישיים יתבעו את מי ששחרר את המטענים בדרך בלתי תקינה זו. לכן טרנסכלל אינה יכולה לטעון כי היא צד תמים, אשר כביכול לא ידע על זכויות אפשריות של צדדים שלישיים ועל הפגיעה בזכויות אלה על-ידי שחרור המטען. אמנם נכון כי חוק סוכני המכס, המטיל על סוכן המכס חובת יושר ואמונים כלפי רשויות המכס וכלפי הלקוח (סעיף 20 לחוק), אינו מזכיר את חובותיו של הסוכן כלפי גופים אחרים. עם זאת ברי כי חובת האמונים הקבועה בחוק סוכני המכס אינה באה לגרוע מאחריותו של סוכן המכס על-פי כל דין אחר, כגון אחריותו בנזיקין.
24. כפי שקבע בית-משפט קמא, סוכן המכס חייב להקפיד על כללי הסחר הבינלאומי המקובלים, המבטאים את סטנדרד ההתנהגות המקצועית. טרנסכלל הפרה כללים אלה. היא פעלה באופן בלתי סביר בכך שהיא שחררה את המטען מן המכס ומסרה אותו ליבואן ביודעה כי היבואן אינו אוחז בשטרי המטען המקוריים. טרנסכלל לא נקטה כל אמצעי כדי לברר מה עלה בגורלם של שטרי המטען המקוריים ומדוע אין הם מוחזקים בידי היבואן. בנסיבות אלה איני מייחס חשיבות מיוחדת לשאלה אם נדרשה טרנסכלל להציג חשבון ספק מקורי כדי לשחרר טובין מהמכס, כפי שגרס בית-המשפט המחוזי. הנסיבה המכרעת והמספקת להטלת אחריות היא שטרנסכלל פעלה לקבלתן של פקודות מסירה בהיעדר שטרי מטען מקוריים, ועם קבלת הפקודות טיפלה בשחרור המטענים מהנמל. בשל התנהגותה של טרנסכלל איבד הבנק את השעבוד ששימש כבטוחה לאשראי הדוקומנטרי. אין ספק כי מתקיים קשר סיבתי בין שחרור הטובין באמצעות טרנסכלל לבין הנזק שנגרם לבנק.
25. בהקשר זה של סיבתיות מעלה טרנסכלל את הטענה כי בשל מעשיהם של הגורמים האחרים נותק הקשר הסיבתי בין התנהגותה לבין התוצאה המזיקה. טענה זו, המסתמכת, כך נראה, על הוראת סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, דינה להידחות. טרנסכלל הייתה מודעת לאשמיהם של כל הגורמים האחרים, ומבחינתה לא היה בהם ובתוצאתם המזיקה לבנק שום דבר בלתי צפוי. יתרה מזו, כפי שנראה להלן, טרנסכלל יכולה להיחשב שותפה לעוולה של האחרים. בנסיבות אלה אין מקום לראות באשם של הגורמים האחרים משום סיבה מכרעת בהשוואה לאשמה של טרנסכלל.
26. יש רגליים לסברה שהעלתה מ.א.ר. בטענותיה, כי טרנסכלל אחראית כלפי הבנק לא רק על-פי עוולת הרשלנות, אלא נוסף על כך גם על יסוד עוולת הגזל. על-פי הוראת סעיף 52 לפקודת הנזיקין, מוטלת אחריות בנזיקין על כל מי שהעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין "שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת" (ההדגשות שלי – י' א'). אין חולקים כי הבנק היה זכאי לקבל את ההחזקה במטענים מכוח החזקתו בשטרי המטען המקוריים. על-כן עומדת לו עילת תביעה בעוולת גזל כלפי כל מי שנטל חלק בגזל המטענים. אין ספק שהיבואן, המוביל הימי וסוכן האנייה ביצעו במעשיהם את עוולת הגזל, והם אחראים על-פיה כלפי הבנק. לטעמי, יש יסוד לראות גם בעמיל המכס כנושא באחריות למעשה הגזל, שהרי הוא אשר מסר בפועל את המטענים לאדם שלישי. כי הרי מרגע קבלת פקודות המסירה ממ.א.ר. ועד להעברת "תעודת השער" למוביל היבשתי מטעם שירא היו המטענים בשליטתה של טרנסכלל, הגם שהיא לא החזיקה בהם פיזית. השליטה במטענים באה לה מכוח ההחזקה במסמכי שחרור המטענים מהנמל ובראשם "תעודת השער". טרנסכלל מסרה, כאמור, את תעודת השער לידי המוביל היבשתי. בכך היא גרמה למסירת המטענים לידי אדם שלישי תוך כדי שלילת זכות ההחזקה של הבנק.
27. הרעיון כי מי שמעביר מטען בלי שהוצג לו שטר מטען על-ידי הזכאי למטען על-פי השטר, נושא באחריות על-פי עוולת הגזל, מקובל בפסיקה באנגליה. ראה: השופטWrightבפרשת Skibsaktieselskapet Thor Thoresens Lindje v. H. Tyrer & Co. Ltd.(1929) [11], at p. 170; J.F. Clerk, W.H.B. Lindsell On Torts [23],
at p. 735. הרעיון התקבל גם באוסטרליה. ראה The “Stone Gemini” (1999) [9]. מעשה המסירה שלא על יסוד שטר מטען מקורי הוא גם בבחינת הפרת חוזה בין המוביל הימי לבין היצואן ששיגר את המטען הימי. ראה את פסק-הדין בפרשת Sze Hai Tong Bank Ltd. v. Rambler Cycle Co. Ltd. (1959) [12], at p. 586. יצוין בהקשר זה כי צד שלישי, המאפשר את מסירת המטען ללא הצגת שטר מטען מקורי ביודעו עובדה זו, עשוי להתחייב גם בעוולה של גרם הפרת חוזה כהגדרתה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין.
28. טענה נוספת של טרנסכלל היא כי היא פעלה אך ורק כשלוח או כנאמן של היבואן, ולכן אין לחייבה בנזיקין כלפי צד שלישי. גם טענה זו אין בה כדי לשמש הגנה מפני אחריות בנזיקין. עובדת היותו של אדם שלוח של אחר אינה פוטרת אותו מאחריות בנזיקין. ראה על כך א' ברק חוק השליחות(כרך א) [17], בעמ' 85-84:
"חוק השליחות עוסק בביצוע פעולה משפטית על ידי השלוח בשמו או במקומו של השולח כלפי הצד השלישי. אין חוק השליחות עוסק בביצוע פעולה אסורה על ידי השלוח. מכאן שאין בחוק השליחות כל הסדר של אחריות בנזיקין... על כן, אם תוך כדי ביצוע הפעולה המשפטית כלפי הצד השלישי, השלוח מבצע גם עוולה (כגון תרמית תוך כדי משא ומתן לכריתת חוזה), הוא יחויב (אישית) בנזיקין על מעשיו. השולח עשוי לחוב שילוחית בגין מעשה נזיקין זה... עוולה של השלוח אינה 'בהרשאה', שכן ההרשאה היא לביצוע פעולה משפטית ולא לביצוע עוולה. עם זאת, השולח עשוי לתת לשלוח הרשאה לבצע עוולה. אחריות השולח והשלוח תקבע בדיני הנזיקין".
כן ראה ג' פרוקצ'יה דיני שליחות בישראל[18], בעמ' 77.
29. גם טענת טרנסכלל כי פעלה כנאמן של היבואן אינה מסייעת בידה: ראה
ש' כרם חוק הנאמנות, תשל"ט1979- [19], המציין כי גם "נאמן עשוי להתחייב בנזיקין כלפי אדם שלישי בשל רשלנותו, מחדליו או מחמת עילה אחרת כלשהי" (שם,
בעמ' 265). לגבי ביצוע של עוולת הגזל על-ידי שלוח הפועל להעברת נכס לאחר שלא כדין ראה: ע"א 448/74 אוטו בלה שותפות למסחר בכלי רכב נ' לקי דרייב בע"מ [3]; ע"א 526/75 רובינשטיין נ' אלקלעי [4], בעמ' 751. בשולי דברים אלה אעיר כי גם בהנחה שלא כל היסודות הדרושים לקיומה של עוולת הגזל התקיימו אצל טרנסכלל, הרי בפעולותיה לשם שחרור המטענים יש, בנסיבות המקרה, משום סיוע לגורמים האחרים אשר ביצעו גזל כלפי הבנק. בכך נתפסת טרנסכלל לאחריות אישית בנזיקין מכוח הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין.
30. עד כאן הטענות של טרנסכלל הנוגעות לעצם אחריותה בנזיקין כלפי הבנק. עם דחייתן אני מגיע לטענות הנוגעות לגובה הנזק ולמידת האשם התורם של הבנק. לדעתי, גם בסוגיות אלה אין מקום להתערב בקביעותיו של בית-המשפט המחוזי. מטעני הברזל שימשו כאמור כבטוחה להבטחת האשראי הדוקומנטרי שנתן הבנק לרכישת המטענים. כאשר ההלוואה לא נפרעה, לא הייתה לבנק יכולת לגבות את כספי ההלוואה. הנזק של הבנק הוא ברור וקצוב: הוא איבד בטוחה שערכה 695,000 דולר. על סכום זה ביקש הבנק להוסיף ריבית שנתית בשיעור 8%, כך שבמועד פסק-הדין עמד הנזק על כמיליון דולר. כפי שנאמר בפסק-הדין המחוזי, טרנסכלל לא העלתה כל טענה לגופו של עניין בנוגע לגובה הנזק. גובה הפשרה עמד על כמחצית מסכום הנזק הנטען, כך שהוא משקף, כביכול, אשם תורם משמעותי. יש לזכור בהקשר זה כי לא היה דבר בהתנהגותו של הבנק שתרם לכך שהמטענים שוחררו ללא שטרי מטען. הסחורה שוחררה מן הנמל ב"מסירה ישירה", כלומר באופן מיידי עם פריקתה מן האנייה. היא לא אוחסנה כלל במחסני הנמל. עם זאת הבנק המתין תקופה ארוכה עד שהחל לברר מה עלה בגורל הסחורה. ייתכן שבשלב מוקדם יותר עדיין היה ניתן לאתר את המטענים או חלקם, אך בנסיבות הנדונות איני רואה כל מקום להתערב במסקנתו של בית-המשפט. ושוב בשולי הדברים אעיר כי ספק רב בעיניי אם בנסיבות המקרה הנדון תישמע בכלל מפי הגזלן טענה של אשם עצמי, המכוונת כלפי הנגזל. משל למה הדבר דומה: לטענתו של גנב כי הנגנב לא שמר כראוי על נכסיו ובכך איפשר לו את הגניבה ולכן יש להפחית מחובת תשלום הפיצויים. טענה מעין זאת יש לשלול מכוח הוראת סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, ולחלופין, מכוח המבחן להפחתת פיצויים במסגרת הוראת סעיף 68 לפקודת הנזיקין. השווה לדין האנגלי, שם קובע סעיף 11(1) ל-Torts (Interference with Goods) Act 1977כי בתביעה בגזל לא תישמע טענת הגנה של רשלנות תורמת. על-פי המשפט המקובל, שקדם לחקיקה, לא הייתה הלכה חד-משמעית בסוגיה. עיין Clerk & Lindsell supra [23], at p. 786.
31. נשארת טענתה של טרנסכלל בעניין "חלוקת האחריות הפנימית" בינה לבין מ.א.ר. במסגרת הוראת סעיף 84 לפקודת הנזיקין. טרנסכלל סבורה כי בקביעת שיעור ההשתתפות ההדדית בתשלום הפיצויים לבנק יש להטיל את מלוא הפיצויים על מ.א.ר.: היא תכננה את "הסדר" שחרור המטען עם שירא ויצרה סיכון במתכוון; היא הוליכה שולל את טרנסכלל וטמנה לה מלכודת בהוצאת פקודות מסירה, אשר בכותרתן נקובה שירא כנשגרת; היא שידלה את טרנסכלל לשחרר את המטענים. לעומתה טוענת מ.א.ר. כי הכנת מכתב הערבות על-ידי טרנסכלל, מטעם שירא, היה השלב הראשון שאיפשר הוצאת פקודות מסירה על-ידי מ.א.ר., ולכן יש להטיל על טרנסכלל שיעור השתתפות ניכר, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי.
32. המבחן לקביעת שיעור ההשתתפות ההדדית הקבוע בהוראת סעיף 84 לפקודת הנזיקין הוא "מידת האחריות". מושג זה פורש בפסיקה כנוגע בראש ובראשונה למידת האשמה ההדדית. ראה: ע"א 267/58 לקריץ נ' שפיר [5]; ע"א 746/76 עזבון דוד עזרא נ' בן מויאל [6]; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה [7]; ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל [8]. כן ראה א' ברק "מעוולים יחד" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית [20], בעמ'509-507. אבחן אפוא את חלקן של שתי השותפות לעוולה לפי מבחן זה. אשמתה של מ.א.ר. מצויה בהסכמתה ל"הסדר" העקרוני הבלתי תקין עם שירא ובמתן פקודות המסירה על-פי הסדר זה. יצוין כי ההסדר בדבר שחרור המטענים כנגד מכתבי ערבות ללא שטר מטען מקורי גובש בשלב ראשון בין מ.א.ר. לבין שירא, ללא מעורבותה של טרנסכלל. מ.א.ר., כסוכנת האנייה, נטלה על עצמה סיכון באופן מודע, תוך שהיא דואגת לבטח את עצמה מפני הסיכון באמצעות מכתב הערבות מצד שירא. אשמתה של טרנסכלל היא בכך שלקחה על עצמה את הטיפול בשחרור המטענים מן הנמל ביודעה על ההסדר הבלתי תקין. היא שילמה את ההיטלים, התירה את הרשימון ומסרה את "תעודות השער" המוחתמות למוביל היבשתי מטעם שירא.
33. בהשוואת האשמות ההדדיות האלה, כיצד יש לקבוע את שיעורי ההשתתפות בפיצויים ששילמה מ.א.ר. לבנק? בית-המשפט המחוזי חילק את הפיצויים שווה בשווה בין שתי החברות המעוולות. ככלל, אין בית-המשפט הזה נוטה להתערב בשיעורי ההשתתפות שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא. אך, לטעמי, בנסיבות המקרה הנדון יש צידוק להתערבותו של בית-משפט זה. בית-משפט קמא לא פירט את שיקוליו לחלוקה שווה על רקע המבחן הקבוע בהוראת סעיף 84 לפקודת הנזיקין. הסיבות הנראות בעיניי כמכריעות להטלת עיקר הנטל על מ.א.ר. לפי מבחן השוואת האשמות ההדדיות הן אלה: הגורם המרכזי לשחרור המטען מפיקוח המכס הוא סוכן האנייה המוציא את פקודת המסירה. כאן נערך הסדר בין היבואן לבין הסוכן במטרה לעקוף את ההסדר המקובל בסחר בינלאומי, שלפיו אין לשחרר את המטען אלא על-פי שטר מטען מקורי. הסדר בלתי תקין זה הוא שורש הרע במקרה זה ובכך מוטלת אשמה כבדה על סוכן האניות. מ.א.ר. ידעה לדאוג לעצמה, תוך מודעות מלאה לסיכון שבמעשיה, באמצעות כתב ערבות מצד שירא. נכון שטרנסכלל שיתפה פעולה בהסדר הבלתי תקין, אך נראה בעליל כי בכך היא סמכה על יוזמתה של מ.א.ר. עובדה היא כי בעוד אשר האחרונה דאגה לערבות לשם כיסוי סיכונה מפני תביעות של בעלי המטען, וכן מפני תביעה מצד עמיל המכס, הרי לטרנסכלל לא היה כיסוי מעין זה. נמצא, כי אשמתה פחותה בהרבה מזו של מ.א.ר. עם זאת בניגוד לטענתה של טרנסכלל, גם אין לפטור אותה לגמרי מכל השתתפות.
34. לאור מכלול השיקולים הנזכרים הגעתי למסקנה כי יש לשנות את שיעורי ההשתתפות שנקבעו בפסק-דין קמא, כך שמ.א.ר. תישא ב75%- מן הפיצויים ששולמו על-ידיה לבנק וחלקה של טרנסכלל יופחת במקביל ל25%- מסכום הפיצויים. בהתאם להוראת בית-המשפט המחוזי, הסכום יומר לשקלים ליום הסכם הפשרה ויישא ריבית והצמדה כדין מאותו יום ועד לתשלום בפועל.
35. בכך מגיע אני לערעור השני שלפנינו, הלוא הוא ע"א 6011/99, ששמיעתו אוחדה עם ע"א 3656/99 על רקע הסכמה דיונית של בעלי-הדין, ולפיה תוצאות פסק-הדין בת"א 1268/92 תחייבנה את הצדדים בכל הנוגע לחלוקת האחריות בין המערערת לבין המשיבה גם בפסק-הדין בת"א 1282/92 נושא ע"א 6011/99. אביא אפוא את העובדות של מקרה זה בקיצור: כאן מימן בנק Credit Lyonnais Suisse S.A.עבור Metecרכישה של מוצרי ברזל מספקים שונים באירופה. גם במקרה זה שימשה מ.א.ר. כסוכנת של האניות שבהן הובלו מטעני הברזל, וטרנסכלל כעמיל מכס. Metecהתחייבה לשלם לבנק את התמורה תוך 90 יום ממועד הנפקת שטרי המטען, וכנגד התשלום היה על הבנק להעביר ל-Metecאת שטרי המטען המקוריים שבאמצעותם היא תקבל את המטענים. והנה, גם במקרה זה שוחררו המטענים מהנמל באמצעות מ.א.ר. וטרנסכלל בלא שהוצגו שטרי המטען המקוריים. משלא שולמו לבנק כספי המימון והמטענים לא אותרו, הגיש הבנק תביעה נגד Metecונגד מ.א.ר., והאחרונה הגישה הודעת צד ג' נגד טרנסכלל. מ.א.ר. והבנק הגיעו להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין, ולפיו מ.א.ר. תשלם לבנק 133,500 דולר. בעקבות ההסכם הדיוני הנזכר, ולפיו תוצאות פסק-הדין בת"א 1268/92 יחייבו את הצדדים בכל הנוגע לחלוקת האחריות ביניהם גם בתיק השני, פסק בית-המשפט בת"א 1282/92, מפי השופטת א' קובו, כי טרנסכלל מחויבת לשאת ב50%- מהסכום הדולרי ששילמה מ.א.ר. לבנק על-פי הסכם הפשרה, דהיינו 66,750 דולר.
36. מאחר שהשאלות המשפטיות וטענות בעלי-הדין זהות בשני הערעורים המאוחדים, התוצאה היא כי גם בערעור השני יש לשנות את שיעורי ההשתתפות מן הנימוקים שפורטו לעיל, כך שמ.א.ר. תישא ב75%- מן הסכום הדולרי ששילמה לבנק לפי הסכם הפשרה וטרנסכלל תישא ביתרה של 25% מסכום זה. בהתאם להוראת בית-המשפט המחוזי, יש לצרף לסכום זה ששולם על-ידי מ.א.ר. ריבית והצמדה מיום התשלום ועד לתשלום בפועל על-ידי טרנסכלל.
אי לכך הערעורים מתקבלים באופן חלקי, במובן זה שסכום ההשתתפות של טרנסכלל יופחת מ50%- ל25%- מן הסכום ששולם על-ידי מ.א.ר. לבנקים. מ.א.ר. תשלם לטרנסכלל שכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח והוצאות משפט לפי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-.
המשנה לנשיא ש' לוין
אני מסכים.
השופטת ד' דורנר
אני מסכימה.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.
ניתן היום, א' בטבת תשס"ב (16.12.2001).
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
