בפני תביעה לתשלום דמי השהייה בגין מכולה בה יובאה סחורה לארץ.
רקע כללי –
התובעת, אושפיר סוכנות מכס ותעבורה ייבוא וייצוא בע"מ (להלן – "אושפיר"), עוסקת בין היתר במתן שירותי שילוח בין לאומי.
הנתבעת, טרנסכלל סחר בע"מ (להלן – "טרנסכלל"), עוסקת בין היתר בשחרור טובין המגיעים לארץ.
אין חולק כי במהלך יוני 2004 טיפלה אושפיר בשחרור מטען בן 3 מכולות אשר יובא לארץ על ידי אדם בשם חאלד עשור (להלן – "עשור"), תושב עזה, אשר הסתייע בשירותיה של טרנסכלל. עשור מסר בידיה של טרנסכלל את שטר המטען על מנת שזו האחרונה תפעל לשחרור המטען ותפעל בהקשר זה, בשמו, מול אושפיר.
ביום 17/6/2004 חתמה טרנסכלל על מסמך המופנה כלפי אושפיר אשר מתייחס לשלוש המכולות הרלבנטיות ואשר לשונו כדלקמן :
"אנו הח"מ _____ מרח' ______ מוסרים בזאת לידיכם המחאה בחתימתנו, לפקודתכם בלבד, ע"ס ______ ₪/ללא ציון סכום, וזאת לכיסוי עלות המכולה ו/או לכיסוי דמי השהייה – למקרה והמכולה לא תוחזר על ידינו לנמל ____ בתוך 30 ימים מיום שמסרתם לנו את פקודת המסירה.
אנו נותנים לכם בזאת הוראה בלתי חוזרת – שתפקידו את ההמחאה הנ"ל, לכיסוי ההוצאות הנ"ל, לאחר שתודיעו לנו מראש בכתב מה סכום ההוצאות הנ"ל אותו תהיו רשאים למלא ע"ג ההמחאה (למקרה וההמחאה תהיה ללא ציון סכום".
(נספח "ג" לכתב התביעה, להלן – "כתב ההתחייבות").
במקביל לחתימה על כתב ההתחייבות, מסרה טרנסכלל לאושפיר המחאה על סך 1,500 $ ארה"ב (להלן – "ההמחאה").
טענות הצדדים –
אושפירטוענת כי לאחר שהמטען שוחרר, הוא הועבר לידי עשור באמצעות טרנסכלל אך המכולות הריקות עצמן הושבו באיחור ניכר – דבר שהביא לחיוב אושפיר בדמי השהייה (חיוב אשר הוטל עליה מטעם חברת ההובלה). לטענתה היא שילמה לאותה חברת הובלה סכום של 17,578 ₪, אשר אותו על טרנסכלל להשיב לה. אושפיר טוענת כי מסכום זה יש לקזז את סכום ההמחאה אשר נפרעה, בסך 1,500 $, ולכן הסכום שנותר לתשלום לאחר הניכוי הינו בסכום של 13,078 ₪ - הוא הסכום הנתבע.
עוד טוענת אושפיר כי ההמחאה על סך 1,500 $ נועדה לכסות אך ורק את הוצאות האחסנה ודמי השהייה שהצטברו עד למועד מסירת המטען לטרנסכלל, ולא את ההוצאות שנוספות לאחר שהמטען נמסר. לטענתה היו צריכות להמסר לידיה שתי המחאות : האחת - לגבי ההוצאות שהצטברו עד מועד המסירה של המטען, והשניה - המחאה ריקה, ללא סכום, בהתאם להוראות כתב ההתחייבות, אשר באמצעותה יהא ניתן לפרוע את ההוצאות הנוספות.
בנוסף, אושפיר טוענת כי העובדה שעשור הסב את שטר המטען לטובת טרנסכלל מלמדת על כך שהיא הפכה לבעליו של המטען, לכל דבר ועניין, וממילא, לצורך חיובה באופן ישיר בכל ההוצאות הכרוכות בשחרור המטען, לרבות דמי ההשהייה הנתבעים.
טרנסכלל,מנגד, טוענת כי התחייבותה בשם עשור היתה מוגבלת עד תקרה של 1,500 $, אשר אכן שולמו לידי אושפיר באמצעות ההמחאה.
לטענתה, היא לא היתה ערבה לכל חוב אפשרי מצד עשור, ללא הגבלת סכום ומועד – ולא היתה מסכימה להתחייבות שכזו.
המסגרת הדיונית -
בהמשך לישיבה ביום 2/11/2006 ובהתאם להודעה מיום 15/11/2006 – הסכימו הצדדים לוותר על החקירות הנגדיות של שני המצהירים מטעם הצדדים, תוך שהדבר אינו מהווה הודאה בטענות המופיעות באותם תצהירים, והסכימו שינתן פסק דין על בסיס החומר הקיים בתיק.
התשתית הראייתית אם כן, הינה תצהירה מיום 8/10/06 של הגב' סבטלנה צ'ורצ'יץ', מנהלת מחלקת הייבוא באושפיר, על נספחיו, ותצהירו מיום 9/1/2006 של מר שלמה שרון, מנהל בטרנסכלל (אשר ניתן במסגרת בש"א 1637/06).
דיון –
לאחר בחינת הראיות שהונחו לפני ושקילת טענות הצדדים, לרבות בסיכומיהם בכתב – מסקנתי היא כי דין התביעה להדחות, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן.
כתב ההתחייבות ומשמעותו -
הטענה העיקרית של אושפיר הינה כי חבותה של טרנסכלל קמה מכח כתב ההתחייבות, אך טענה זו אין באפשרותי לקבל.
תחילה, הרי שכתב ההתחייבות לוקה בחסר, אינו ברור, והצדדים לא מילאו בו את הפרטים הדרושים. חשובה מכל היא העובדה שהצדדים לא כתבו בכתב ההתחייבות אם נמסרת המחאה על סכום מסוים או שמא המחאה ללא ציון סכום, והשדה שבו צריך היה לרשום איזו חלופה מתוך השתיים היא הרלבנטית, הושאר ריק, ללא שהצדדים רשמו בו את ההסכמה ביניהם.
יש כמובן חשיבות עליונה לרישום הרלבנטי, כיון שאם עסקינן בהמחאה שניתנה לגבי סכום מסוים, הרי שההתחייבות שמגולמת בכתב ההתחייבות משקפת את הרף המקסימלי של ההתחייבות שנטלה עליה טרנסכלל. מלשון כתב ההתחייבות עולה, שאם עסקינן במצב בו ניתנה המחאה ובה סכום מסוים, אזי המחאה זו – והיא בלבד – תשמש "לכיסוי עלות המכולה ו/או לכיסוי דמי ההשהייה". מנגד, אם עסקינן במצב בו ניתנה המחאה "ריקה", ללא הגבלת סכום, אזי יכולה אושפיר לעשות בה שימוש לצורך תשלום עלות המכולה ו/או דמי ההשהייה, בהתאם לגובה ההוצאות בפועל, ללא הגבלה, בתנאי שהיא תודיע לטרנסכלל מראש מהו הסכום אותו היא מתעתדת למלא בהמחאה.
כפי שציינתי, שני הצדדים לא הקפידו למלא את הפרטים הרלבנטיים בכתב ההתחייבות, לכן לא ניתן ללמוד מנוסח כתב ההתחייבות באיזו חלופה הם בחרו – ובמקרה דנן, הדבר יפעל לחובת אושפיר, הן כיון שהיא ניסחה את המסמך, הן כיון שהיא היתה זו אשר חייבה את טרנסכלל לחתום עליו והן כיון שחובת ההוכחה באשר למהות ההתקשרות עליה.
לפיכך, כבר מהטעם שכתב ההתחייבות אינו ברור ואינו חד משמעי יש לדחות את טענת אושפיר לפיה טרנסכלל התחייבה לשלם את כל עלויות דמי ההשהייה ללא כל מגבלה, ויש לדחות את התביעה.
בנוסף, העובדה שטרנסכלל נתנה בידי אושפיר את ההמחאה על סך 1,500 $ ביחד עם החתימה על כתב ההתחייבות, מלמדת כי ככל הנראה כוונת הצדדים היתה אכן שכתב ההתחייבות יתייחס למקרה בו ההתחייבות מוגבלת בסכום ולא למקרה בו ההתחייבות אינה מוגבלת.
אבהיר כאן כי נציגת אושפיר בתצהירה, טוענת כי כוונת הצדדים היתה שההתחייבות לא תהיה מוגבלת בסכום, וכי טרנסכלל היתה אמורה ליתן בידי אושפיר המחאה לא מוגבלת בסכום. עם זאת, ממשיכה ומצהירה נציגת אושפיר, הרי שטרנסכלל לא המציאה את ההמחאה הרלבנטית ונוכח אמונתה של אושפיר לפיה טרנסכלל תעמוד בהתחייבותה, הסכימה אושפיר לשחרר את המטען כנגד הפקדת ההמחאה שנועדה - "לכסות את הוצאות האחסנה והשהייה שהצטברו עד למועד מסירת המטען, ואשר ממילא היתה אמורה להמסר לאושפיר בנוסף להמחאה הריקה" (וראו את סעיף 17 לתצהירה).
כיון שהצדדים ויתרו על חקירות המצהירים, לא ניתן היה להתרשם מעדותה של הגב' צ'ורצ'יץ', אך קיימים מספר טעמים לכך שלא ניתן לקבל את גרסתה המפורטת מעלה, אף ללא צורך בשמיעת גרסתה –
ראשית, בכתב ההתחייבות אין כל זכר לכך שהיו אמורות להמסר שתי המחאות – האחת לכיסוי ההוצאות עד למועד מסירת המטען והשניה לכיסוי ההוצאות שלאחר מסירת המטען ועד להחזרת המכולות הריקות. כלומר, שאין כל תימוכין במסמך לגבי האפשרות שבעצם תמסרנה שתי המחאות שונות ומופיעות במסמך רק שתי אפשרויות – או המחאה אחתעם סכום או המחאה אחתבלי סכום.
שנית, אם אכן שחרור המטען הותנה במתן שתי ההמחאות, לא ברור מדוע הסכימה אושפיר לשחררו רק כנגד הפקדת אחת מהשתיים, ואין ליתן כל משקל לטענה בדבר "אמונתה" של אושפיר.
שלישית, לא הובאה כל ראיה לכך שאכן הצטברו הוצאות בסך של 1,500 $ (בסכום עגול ומדויק שכזה) עד מועד שחרור המכולה לידי טרנסכלל – והדבר פוגע בגרסה לפיה זהו בדיוק היה סכום ההוצאות עד לשחרור אותו הסכימה טרנסכלל לשלם (במובחן מההוצאות שנוספו לאחר השחרור).
רביעית– מהמסמכים שצורפו לתצהיר אושפיר עולה כי המטען נפרק ביום 20/6/2004 וכי החיוב בגין דמי ההשהייה מתייחס לתקופה שבין 28/6/2004 עד 7/9/2004 (ולאחר מכן הופחת החיוב במקצת – ובוצע חיוב רק עד 2/9/2004 ולאחר מכן רק עד 25/8/2004). החשוב הוא, כי החיוב התחיל רק ביום 28/6/2004 – לאחר שהמטען כבר שוחרר. לכן, אם ההמחאה על סך 1,500 $ נועדה לכסות את ההוצאות עד השחרור, אליבא דגרסת אושפיר, היא לא קשורה לחיוב שהגיע לאחר מכן לגבי דמי ההשהייה בתקופה שלאחר 28/6/2004בסך 17,018 ₪ (בהתאם לנספח "ה" לתצהיר צ'ורצ'יץ'). ואם כך, נשאלת השאלה - מדוע בכתב התביעה טוענת אושפיר שיש לנכות מהסכום של 17,018 ₪ את סכום ההמחאה ? שהרי אם ההמחאה נועדה לכסות הוצאות שלפני השחרור אין כל סיבה לנכות את הסכום מההוצאות לאחר השחרור, ולמעשה זכאית היתה אושפיר לתבוע הן את סכום ההמחאה במלואה והן את כל ההוצאות שלאחר השחרור. תמיהה זו מצטרפת לעמדתי באשר לדחיית גרסתה של אושפיר.
חמישית, הגב' צ'ורצ'יץ' לא טענה כי היא באופן אישי היתה זו אשר ניהלה את המגעים עם טרנסכלל לגבי ההתקשרות וכתב ההתחייבות, ובוודאי שלא ניתן היה ללמוד מתצהירה כי היא היתה זו אשר החתימה את טרנסכלל על כתב ההתחייבות. גם מתצהירו של מר שרון לא ניתן להבין שהוא היה זה אשר חתם בשם טרנסכלל על המסמך. במצב דברים זה – לא ברור לי כיצד התכוונו שני הצדדים להוכיח מה היתה כוונת הצדדים בעת שחתמו על כתב ההתחייבות החסר והבעייתי. מן הראוי היה ששני הצדדים יזמנו לצורך מתן עדות את הגורם אשר חתם על המסמך ואשר אולי יוכל להסביר בבהמ"ש מה אכן היתה כוונת הצדדים במועדים הרלבנטיים. כשל ראייתי זה מתייחס לשני הצדדים, אך יפעל לחובת אושפיר, אשר עליה נטל ההוכחה.
אשר על כן, לסיכום הדיון בטענת אושפיר ככל שזו מבוססת על כתב ההתחייבות – הרי שאני מבכרת את גרסת טרנבכלל, לפיה התחייבותה היתה מוגבלת עד סכום של 1,500 $, על פני גרסת אושפיר, לפיה טרנסכלל התחייבה לכסות את כל ההוצאות ללא מגבלה כלשהי.
בשל המסקנה אליה הגעתי, לא מצאתי להוסיף ולהדרש לטענת אושפיר לפי אין כל הגיון בטענה לפיה היא הסכימה לקחת על עצמה את הסיכון שלא ניתן יהא לגבות את החוב מאת מר עשור וכי ההגיון מחייב את המסקנה לפיה הסיכון חייב ליפול על כתפי טרנסכלל אשר נמצאת במגע ישיר עם עשור ויכולה לגבות ממנו חובות אלו או אחרים. כך גם לא מצאתי לנכון להוסיף ולהדרש לטענת טרנסכלל לפיה אין כל הגיון בכך שהיא תסכים לקחת על עצמה התחייבות ללא כל מגבלה לגבי סכומים שעשויים להגיע לעשרות אלפי שקלים והקשורים להתנהגות של לקוח בעזה, אשר אין לה כל שליטה לגביו (ואשר יכול לגרום לנזקים למכולות ויכול שלא להחזירן כלל וכלל). כיון שמצאתי לקבל את עמדת טרנסכלל לגבי מהות ההסכמה בין הצדדים על בסיס מסקנות הנובעות מהוראות כתב ההתחייבות, הנובעות מרשלנותם של הצדדים באשר לניסוחו והנובעות מההשלכות שיש למתן ההמחאה – איני סבורה שיש צורך להגיע אל הרובד הפרשני אליו מפנים ב"כ הצדדים. לו הייתי מגיעה למצב בו לא נמצאה הפרשנות לכתב ההתחייבות גם לאחר בחינת הכתב, ההמחאה ותצהירי הצדדים – יתכן ולא היה מנוס אלא לפרש את המסמך לאור ההגיון העסקי הטמון בו – והייתי נאלצת להכריע בטענות ההדדיות של הצדדים באשר לחוסר ההגיון העסקי כלכלי של גרסת הצד שכנגד. במקרה זה, מצאתי את הפתרון הראוי, לשיטתי, עוד טרם אגיע לשלב פרשני זה, ולכן לא ארחיב לגביו, למרות טיעוני הצדדים בהקשר זה.
הסבת שטר המטען ומשמעותה -
הטענה החלופית של אושפיר היתה כי חבותה של טרנסכלל מושתתת אף על היותה בעליו של המטען, מכח הסבת שטר המטען, אולם – אף טענה זו יש לדחות.
הפסיקה אשר אליה מפנה ב"כ אושפיר בסיכומיו באשר למשמעותו של שטר המטען ככזה אשר מקים זכות קניינית, הינה אכן הלכה פסוקה – אך יש לקרוא אותה בהקשר הרלבנטי.
ראשית, אפנה אל ע"א 603/83 צים חברת השיט הישראלית נ' אדרס חמרי בנין, פ"ד מ(3) 365 בעמ' 370-371, לאמור –
"שטר המטען, הניתן על ידי המוביל לשולח הסחורה, עפ"י בקשתו, משמש כמה מטרות: א. זהו מסמך המעיד על זכות הקניין בנכסים הרשומים בו. הסבתו לאדם שלישי - במקרה שלנו למשיבה - מקנה לו את הזכויות הרשומות בו. ב. השטר הוא מסמך בכתב המהווה ראיה לחוזה ההובלה עצמו ותנאיו. ג. על פי כללי האג בנושא שטרי מטען, כללים שנדון בהם להלן, מהווה הוא ראיה לכאורה (הניתנת לסתירה) לקבלת הנכסים ע"י המוביל, בכמות או במספר או במשקל המצויינים בו."
משמע, שלכאורה, בהתאם לפס"ד זה, אכן הסבת שטר המטען מאת עשור לטרנסכלל מלמדת על כך שטרנסכלל קיבלה זכויות קנייניות במטען.
עם זאת, אני סבורה הגדרה מדוייקת יותר של המשמעות הקניינית של שטר המטען, בכל הנוגע למחלוקת כגון זו אשר בפני, מצויה בע"א 6260/97 Polska Zegluga Morskaנגד Banque Nationale De Paris, פ"ד נז (5) 193, בעמ' 209, לאמור -
"שטר מטען ממלא, מן הבחינה המשפטית, שלושה תפקידים: ראשית, הוא קבלה מאת המוביל לשולח המטען המעידה על מסירת המטען לרשות המוביל. שנית, הוא ראיה לחוזה ההובלה בין המוביל לבין שולח המטען. שלישית, שטר המטען הוא מסמך קנייני (Document of title) המקנה למחזיק בו את הזכות לדרוש ולקבל את החזקה במטען הרשום בו (ראו: עניין ירדניה הנ"ל [1], בעמ' 627; ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ (להלן – עניין טרנסכלל [2]); ש' לרנר דיני שטרות (להלן – לרנר [37]), בעמ' 27). לענייננו רלוונטי התפקיד השלישי: בנק המחזיק בשטר מטען מבטיח כך את חובותיו של הלווה כלפיו. שטרי המטען הם אפוא משכון בידי הבנק (ראו: ע"א 601/82 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' C.I.S. – Continent Israel Schiffahrts G.M.B.H. [3]; לרנר [37], שם).
כלומר, ששטר המטען מקנה את הזכות לדרוש את החזקה במטען אך אינו מלמד על העברת הבעלות במטען באופן מוחלט.
עוד אציין כי לו היתה מתעוררת מחלוקת בין עשור לבין טרנסכלל באשר לבעלות על המטען – איני בטוחה כי טרנסכלל היתה זוכה להחשב כבעלת המטען על בסיס ההסבה של שטר המטען, במיוחד שעה שטרנסכלל טענה שההסבה נועדה רק על מנת לאפשר את שחרור המטען, וטענה זו לא נסתרה.
יתרה מכך. אף אם נרצה לומר שניתן לראות בטרנסכלל בעלים של המטען מכח חתימת ההסבה (בהיבט הצר לצורך העניין דנן), אזי יש צורך בהוכחת חבותה לפרוע את כל ההוצאות הקשורות בדמי ההשהיה
54678313כלומר, אף אם טרנסכלל היא הבעלים – חייבת להיות התחייבות מפורשת שלה כלפי אושפיר לגבי תשלום זה או אחר, והתחייבות מפורשת שכזו לא הוכחה.
שהרי לא הוכח קיומו של חיקוק, תקנה, נוהל או נוהג כל שהוא המחייב את בעל המטען בתשלום דמי ההשהייה, ובוודאי שלא הוכח חיקוק או נוהג ממנו ניתן ללמוד לגבי איזו תקופה ישולמו דמיי ההשהייה ומה יהא שיעורם. אפנה כאן לת"א 55665/01 (שלום תל-אביב) אטלנטיקה אס.פיי.איי.די נביגציון נ' אשר חברה להפצת צמיגים בע"מ (מיום 27/10/2003, פורסם ב"נבו") שם נדחתה תביעה לתשלום דמי השהייה, בין היתר, בשל אי הוכחת תשתית חקיקתית או חוזית לקבלת הסכומים הנתבעים.
ואם תאמר אושפיר כי ההסכמה החוזית הרלבנטית, אשר מכוחה יש לחייב את טרנסכלל ישירות, כבעלת המטען, היא כתב ההתחייבות – אזי חוזרים אנו לתחילת הדיון, שם קבעתי כי כתב ההתחייבות לוקה בחסר ולא ניתן ללמוד ממנו את שמנסה ללמדני אושפיר.
סיכום –
אשר על כן, דין התביעה להידחות. בשל ההסכמה הדיונית אשר צויינה לעיל, ואשר חסכה מזמנם של הצדדים וחסכה בהוצאותיהם - אפסוק לטובת הנתבעת הוצאות בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ בלבד, אותן תשלם התובעת בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
עדכוני מכס ורגולציה
