מבוא וטענות הצדדים
1. לפניי תביעתה של התובעת, יבואנית מערכות-שמע לרכב, לפיצוי בסך 31,500 ₪ בגין נזקי עיכובו של משלוח מסין עקב אי-שחרורו מהמכס על ידי הנתבעת, עמילת-מכס.
2. התובעת טוענת שהעבירה לנתבעת את מלוא התשלום הנדרש בגין שחרור המשלוח מסין, ומעבר לכך. לפיכך לא הייתה לנתבעת עילה שלא לפעול לשחרורו, ועל ידי כך לגרום לתובעת לנזק בסך 100$ לכל יום של עיכוב מיום התשלום (20.6.05) עד יום הגשת התביעה (30.8.05).
3. הנתבעת טוענת שהתובעת הזמינה מהנתבעת שירותים גם בגין 2 משלוחים מארה"ב. לפיכך זקפה הנתבעת חלק מן התשלום שהעבירה התובעת על חשבון המשלוחים הללו. בנסיבות אלה התשלום לא הספיק לשחרור המשלוח מסין, ומשהתובעת סירבה להשלים את הסכום הנדרש בסך 12,000 ש"ח – השחרור לא בוצע.
4. התובעת מגיבה לטענה זו בטענה שהמשלוחים מארה"ב לא הוזמנו על ידיה ולצורך עסקה, אלא על ידי אריאל פוקוטינסקי ('אריאל') ולצורך עסקו. לפיכך אינה חבה בגינם, והתשלום שהעבירה לצורך שחרורו של המשלוח מסין לא היה אמור לשמש עבורם. לטענת התובעת, אריאל היה אמנם מנהלה באותה עת – אך גם בעל עסק פרטי באותו שם (ללא התוספת 'בע"מ') ליבוא מערכות שמע ביתיות (בניגוד לתובעת שעסקה במערכות-שמע לרכב), והנתבעת ידעה על כך.
5. הנתבעת מכחישה כי ידעה על פעילותו הנפרדת של אריאל, וטוענת כי ייחסה, ובדין, את כל הזמנותיו והתחייבויותיו לתובעת.
דיון והכרעה
6. הממצא הבולט ביותר בענייננו, אשר מכריע לשבט את גורל התביעה, הוא היעדרה המוחלט של ראיה כלשהי הנחוצה לביסוס הנזק המיוחד מושא התביעה [גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהד' 2 (תשנ"ה), עמ' 584-585].
7. התובעת לא פירשה על מה מיוסדת תביעתה לפיצוי בסך 100$ לכל יום של עיכוב. אם קיימת תניה חוזית כזו, התובעת לא הצביעה עליה ואני לא מצאתיה בחומר הראיות. אם מדובר באומדן, התובעת לא הביאה ראשית פירוט וביסוס לאומדנה.
8. מחומר הראיות עולה שהמשלוח מסין, משלא שוחרר, חולט – במועד מאוחר להגשת התביעה – למימון הוצאות אחסנתו [תצהיר אבירם מטעם הנתבעת, סעיף 24]. התובעת אישרה זאת [סיכומיה, סעיף 19], אך לא ביקשה לתקן את תביעתה ולהעמידה על הפסדיה עקב כך. לא הובאה ראשית ראיה בדבר הפסדים כאמור, או בדבר שווי המטען, או עלותו, או כל היבט אחר של נזק שאני יכול להעלות בדעתי. מאלף כי עצם העובדה של החילוט הובאה לידיעת בית המשפט רק מפי הנתבעת, במסגרת הגשת התצהירים, וגם אז לא התייחסה התובעת לעובדה זו בטענותיה ובראיותיה.
9. עליי לקבוע כי תוצאתה המשפטית של ההתנהלות המתוארת היא שהתביעה לא הוכחה, ועל-כן דינה להידחות.
10. לפיכך לא אדון בעניינים הנוספים, הלא-פשוטים, שהועלו במשפט – כלהלן: על מי, בנסיבות העניין, היה מוטל לשלם את הסכום הפעוט-יחסית של 12,000 ₪ כדי למנוע נזק גדול יותר של דמי-עיכוב גבוהים אוו אף חילוט המטען; האם התקיימו ביחסים בין אריאל לנתבעת נסיבות של 'הרשאה חיצונית/נחזית', או שמא על הנתבעת היה לפשפש בציציותיו והיא נושאת באשם בשיעור כלשהו בגין מחדלה מלעשות כן; והאם אי-השחרור של המשלוח על ידי הנתבעת שקול לעיכבון, והאם הופעל כיאות.
11. אף על פי כן, אוסיף קביעה אחת בעניין נוסף לצורך הכרעה בשאלת הוצאות המשפט.
12. זקיפת תשלומים בחיובים אחדים היא פררוגטיבה של החייב [חוק החוזים (חלק כללי), סעיף 50]. הנתבעת הודתה בגרסת התובעת שלפיה התשלום שבוצע, בסך 50,000 ₪, נזקף במפורש על ידי התובעת לחשבון המשלוח מסין [תצהיר אבירם מטעם הנתבעת, סעיפים 13-21]. בנסיבות אלה לא הייתה הנתבעת רשאית לזקוף את התשלום או חלקו לחשבון המשלוחים מארה"ב, אף ללא קשר לשאלות של נזקים צפויים והחובה להקטינם.
13. התנהלותה של הנתבעת כאמור, מלבד היותה מנוגדת להוראה האמורה בחוק החוזים, העמידה את התובעת במצב שבו אף אחד מן המשלוחים לא היה מוכן לשחרור. על ידי כך נקלעה התובעת לסיכון של חילוט המשלוחים (הוברר כי לתובעת היה עניין, אם בכלל, רק במשלוח מסין), שאמנם התממש. התנהלות כאמור עולה כדי חוסר תום לב ורשלנות מצד הנתבעת כלפי התובעת. חובות תום הלב והזהירות חייבו את הנתבעת, אפילו הייתה לה זכות לזקוף את התשלומים מאת הנתבעת לפי שיקול דעתה, לממש זכות זו באופן שיציל מסכנת חילוט את מירב המשלוחים, בכמות או בשווי, או למצער מי מהם.
14. לפיכך אני קובע כי הנתבעת לא פעלה כראוי, ואין היא זכאית להוצאות המשפט – אף שהתובעת לא הוכיחה את הנזק שנגרם לה כתוצאה מהתנהלות הנתבעת, ואף שלא הוכרעו, לטובת התובעת ובכלל, השאלות הנוספות שהוזכרו לעיל.
סיכום
15. משהתובעת לא הוכיחה את נזקה – התביעה נדחית.
17. משהוברר שהנתבעת לא פעלה כראוי בזקיפת התשלומים ובניתובם הסביר – אין חיוב בהוצאות.
ניתן היום, י"ב בטבת, תשס"ז (2 בינואר 2007), בלשכתי.
שלמה פרידלנדר, שופט
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
