על סכסוכים כספיים בגין סוכן מכס ליבואן

עו"ד גיל נדל
 
לאחרונה הכריע בית משפט השלום בתל אביב במחלוקת ארוכה בין סוכן מכס ליבואנית בנוגע לתשלום כספים בגין שירותי עמילות מכס ושירותים אחרים.
 
סקירת פסק הדין
 
היבואנית, חברת רשת דולר 1 בע"מ, נתבעה בשעתו על ידי סוכן המכס (כסלו שירותי מכס בע"מ), לשלם סכום של 331,000 ₪ בגין שירותי עמילות מכס וסכומים שונים ששולמו על ידה עבור היבואנית. בהליך הראשון (שהוכרע בשנת 2000), קבע בית המשפט כי לא ניתן היה להסתמך על הכרטסת של סוכן המכס כבסיס לחיוב היבואנית, מן הטעם שלא ניתנו הסברים מספקים לחיובים שונים שמופיעים בכרטסת, וכן משום שזיכויים בגין סכומים שסוכן המכס מודה בקבלתם – לא הופיעו בה. בית המשפט קבע כי סוכן המכס לא הרים את הנטל שהוטל עליו ולא הוכיח כי היבואנית חייבת לו את הסכום המצויין בכרטסת.
 
עוד קבע בית המשפט, בהליך הראשון, כי ההסכמים שנעשו בין היבואנית לסוכן המכס לסחורות שהועברו לבעלות סוכן המכס משקפים הסכמה בין הצדדים, הן על גובה החוב, והן על אופן פרעונו – על ידי העברת הבעלות לסוכן המכס בסחורה שהצדדים העריכו אותה כשוות ערך לגובה החוב, אלא שסוכן המכס לא הצליח להוכיח את שוויו העדכני של החוב לאחר מכירת הסחורה, ולא הסביר מדוע לא שיקף מחיר הסחורה את שווי החוב. בהתאם לכך דחה בית המשפט, בהליך הראשון, את תביעת סוכן המכס לתשלום החוב.
 
לאחר שהצליחה היבואנית להדוף את תביעת סוכן המכס, פתחה היבואנית בתביעה משל עצמה ותבעה את סוכן המכס ואת מחסן הערובה (אשדוד בונדד) לשלם לה פיצוי כספי בגין נטילת סחורות שלא כדין והעברת סחורה למכירה כסב"ן ללא הצדקה.
 
בית המשפט דחה את תביעת היבואנית מכמה טעמים:
 
אשר לתביעה כנגד סוכן המכס, בית המשפט קבע כי אמנם סוכן המכס בהליך הראשון לא הצליח להוכיח את הסכום שהיבואנית חייבת לו, אולם הוכח גם הוכח כי היה הסכם בין היבואנית לסוכן המכס ובו הועברו סחורות לסוכן המכס לצורך תשלום החוב. בית המשפט קבע כי העברת הסחורה לבעלות סוכן המכס התבצעה בהתאם להסכמות מפורשות שבין סוכן המכס לבין היבואנית, ועל כן לדרישה של היבואנית לחייב את סוכן המכס להשיב את הסחורה או לשלם את שוויה אין כל יסוד – לבטח לא על בסיס העילה של נטילה שלא כדין.
 
אשר לתביעה כנגד מחסן הערובה –  ראשית, בית המשפט מצא כי מחסן הערובה פנה ליבואנית והודיע על מראש על כוונתו להעביר את סחורה למכירה כסב"ן כמתחייב בדין. שנית, בית המשפט ניתח את חילופי התכתובות שבין היבואנית למחסן הערובה ומצא כי לא רק שאין בהם שום רמז לכך שהיבואנית מעוניינת בשחרור הסחורה, אלא שניתן להסיק כי היבואנית זנחה את הסחורה. "לבוא שנים לאחר מכן ולדרוש את השבת הסחורה הזו או את שוויה בטענה שהנתבעות "נטלו" את הסחורה מהתובעת, שאף לא הגיבה לפנייתה של הנתבעת 2 עובר להעברת הסחורה לממ"ן – היא דרישה בלתי מתקבלת על הדעת ובלתי מוצדקת, ואין מקום להיעתר לה" קבע בית המשפט. (ת.א. 44897/03, פס"ד מיום 18.8.08, לרשת דולר 1 – עו"ד שטרסברג, לכסלו – עו"ד ליכטנשטיין, לאשדוד בונדד – עו"ד סימון).
 
הרחבה – פסק הדין בענין ניולוג
 
תוקפם של חיובים שונים שהיו שנויים בין יבואנים לסוכני מכס ומשלחים  נידונו במספר פסקי דין שניתנו לאחרונה. נציין בענין זה את פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, שניתן ביום 12.8.07 בת.א 16115/05 (ניולוג נגד שחף שידרוג חומרים), אשר סיפק נקודת תצפית פנורמית וברורה על האופן שבית המשפט רואה את היחסים המסחריים שבין המשלח הבינלאומי/סוכן המכס ליבואן.

באותו מקרה דובר בתביעה כספית שהגיש משלח בינלאומי/סוכן מכס כנגד יבואנית, לקבלת כספים שהיבואנית חייבת לו. לטענת המשלח, חובות היבואנית קשורים לארבעה עניינים:
 
האחד - חוב בגין ריביות על אשראים שהמשלח סיפק ליבואנית. השני - דמי השהיות מכולה שהמשלח שילם למוביל ימי בנוגע למשלוחים של היבואנית. השלישי – דמי הובלה שלא שולמו בעיסקה ספציפית של יבוא מכונת גריסה. והרביעי – חיוב שונים.
 
בית המשפט קיבל את תביעת המשלח בנוגע להשהיות המכולה, ואילו בשאר העניינים דחה בית המשפט את התביעה.
 
השהיות המכולה:
 
בענין זה, קיבל בית המשפט, מצד אחד, את טענת היבואנית כי בטרם שילם המשלח את ההשהיות למוביל הימי, היה חובה עליו ליידע את היבואנית בנוגע לחיובים הנדרשים ולקבל את הסכמתה מראש לביצוע כל תשלום ותשלום. והואיל והמשלח לא פעל באופן זה, ופגע בזכות היבואנית לבוא בדין ודברים עם חברת הספנות, הרי שיש הרי שיש לראותו כפועל באופן התנדבותי בלבד.
 
יחד עם זאת , קבע בית המשפט כי היבואנית צריכה לשלם תשלומים אלו, מכוח דיני עשיית עושר או מכח דיני תום הלב.
 
בית המשפט עמד על כך שהיבואנית לא הכחישה שחברת הספנות רשאית לדרוש כספים בגין השהיית מכולה, הן באופן עקרוני והן במקרה הספציפי שלפנינו. אמנם היבואנית טענה כאילו המשלח פגע בזכותה לבוא בדברים עם חברת הספנות ולדרוש הנחה לגבי הסכומים הנטענים – אלא שבית המשפט קבע בענין זה כי היבואנית לא הוכיחה שהתשלום שהמשלח ביצע היה שלא לצורך, ולא הוכיחה שפנתה לחברת הספנות בדרישה לקבלת החזר ונדחתה, ואף לא הוכיחה שקיבלה זיכויים מחברות אחרות במקרים דומים. בקיצור, תשלום ההשהיות שירת בסופו של יום את היבואנית, ולא הוכח שהיבואנית הייתה יכולה להימנע מביצועו או לצמצמו.
 
חוב ריביות:
 
בענין זה קיבל בית המשפט את עמדת היבואנית אין לחייבה בתשלומי ריבית על אשראים שניתנו לה. במישור הראייתי, קבע בית המשפט כי קיימות גירסאות סותרות בשאלה האם סוכם שהיבואנית תשלם רבית על האשראי או לא, ונטל ההוכחה בענין זה הוא על התובע – המשלח, ונטל זה לא הורם. בית המשפט מצא כי לא היה הסכם בכתב בין המשלח ליבואנית על תשלומי הריביות, ואף מצא שמכתב גמר חשבון שהוציא המשלח ליבואנית לא נזכר נושא הריביות.
 
עוד התברר לבית המשפט כי היבואנית לא שילמה אף פעם, עוד לפני האירועים שנדונו בפסק הדין, חשבוניות עבור ריבית, אף שהמשלח שלח חשבוניות כאלו. מכאן הסיק בית המשפט כי אם המשלח נוכח לדעת כבר מהעסקאות הראשונות שהיבואנית אינה משלמת את חיובי הריבית הנדרשים, ובכל זאת המשיך לעבוד עמה, הרי שבהנהגות זו ניתן לראות ויתור על דרישת התשלום.
 
המשלח ניסה להתגבר על הכשלים הנ"ל בכך שטען כי קיים נוהג בדבר תשלום עבור האשראי שנותנות חברות עמילות מכס, שניתן לראותו כמגבש הסכמה בענין זה.   ואולם, בית המשפט קבע שלא הוכח בפניו נוהג שכזה, ואין לבצע סתם כך הקבלה בין משלח/סוכן מכס לבין בנק, שכן בנק הינו מוסד פיננסי מוסדר בחקיקה מיוחדת, ואילו משלח/סוכן מכס דומה לכל ספק המעניק ללקוחו אשראי, בעת שזה קונה ב"הקפה" או בתנאי תשלום שוטף פלוס.
 
דמי הובלה בעיסקה ספציפית:
 
בענין זה דחה בית המשפט את טענת המשלח כי לסכום ההובלה שסוכם יש להוסיף עוד 1000 דולר. בית המשפט קבע כי היה על המשלח להפנות ליבואנית את הדרישה לתוספת התשלום ולא לשלמו בעצמו ולאחר מכן לתובעו מהיבואנית. בית המשפט עמד על כך שפער הזמנים מעת ביצוע העסקה ועד הדרישה לתשלום הנוסף (כ- 10 חודשים) הצריכה את העברת הדרישה לטיפול ישיר מול היבואנית, והמשלח לא היה צריך להתנדב לשלם תשלומים על חשבון היבואנית.

חיובים נוספים:

בענין זה טען המשלח לקיומן של חשבוניות פתוחות נוספות שלא שולמו. בית המשפט דחה את טענות המשלח, בציינו כי לא ניתן להבין ממסמכי המשלח מהן החשבוניות הפתוחות הנטענות, מהו סכום החוב נכון ליום סיום היחסים החוזיים, ממה הוא מורכב וכו'. בית המשפט ציין כי העד מטעם המשלח התקשה בחקירתו לספק הסברים ממה מורכב החוב והסתפק בביצוע הערכות בעת עדותו. בנסיבות אלו, כשנטל ההוכחה מוטל על המשלח, ובכלל זה לעניין גובה הנזק, ונטל זה לא הורם – דחה בית המשפט את עמדת המשלח.

אכן, הרבה מלים נאמרו ונכתבו בענין נטל ההוכחה בבתי המשפט והצורך בתיעוד בכתב. פסק דין זה  - בענין הריביות, דמי ההובלה והחשבוניות הפתוחות - ממחיש את חשיבות הדברים, ומספק את נקודת הראות של בית המשפט.

שונה מזאת היא התייחסותו של בית המשפט לענין דמי ההשהייה, שכן בית המשפט חתר להגיע לתוצאה צודקת, גם על חשבון הוודאות הפורמאלית. אמנם, במישור הפורמאלי, לא היה הסדר ברור על תשלום דמי השהייה, והמשלח שילם את דמי ההשהיה באופן אוטומטי, ואולם  תשלום ההשהיות שירת את היבואן, ועל כן היבואן לא יוכל להתנער מחובתו לשלם עבור השהיות אלו.