עו"ד גיל נדל
לאחרונה ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בעכו, ובו נדונה תביעה כספית של יבואן כנגד סוכן מכס, שתבע פיצוי בשל מסירת פקודת המסירה לגורם (צד שלישי) שהתחזה כשלוח היבואן ושאינו נציג היבואן באמת.
מצד אחד, בית המשפט חזר על הקביעות המוכרות מפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין טרנסכלל, לפיהן עמיל מכס חב חובת זהירות כלפי האוחז בשטר המטען המקורי; הוא צריך לצפות את הפגיעה במחזיק בשטר המטען המקורי המאבד את הבטוחה שלו, כאשר המטען משוחרר ללא הצגת השטר המקורי; ומכאן, שעמיל המכס חב חובת זהירות במסגרת עוולת הרשלנות ויכול הוא לחוב בעוולת הגזל אם הוא מוסר את המטען למי שאינו מחזיק בשטר המטען המקורי.
מצד שני בית המשפט פסק כי התנהגותו של היבואן וכן התנהגותו של הצד השלישי, יצרו כלפי סוכן המכס מצג הרשאה ונטעו אצלו את היסוד להאמין כי הצד השלישי אכן משמש כשלוחו של היבואן, מבלי שסוכן המכס ידע דבר אודות התחזותו של הצד השלישי כשלוח לצורך העניין.
עוד הוסיף בית המשפט כי גם אם ינקוט גישה מחמירה יותר עם סוכן המכס, ויקבע כי לא די בבדיקת מידת והיקף ידיעתו בפועל של סוכן המכס לגבי מהות היחסים ששררו בין היבואן לבין המתחזה, אלא שנדרשת בדיקה נוספת של מה שסוכן המכס היה צריך לדעת, הרי שגם ברובד זה מערך הראיות מבסס את המסקנה כי סוכן המכס לא היה צריך לדעת או לחשוד כי המתחזה אינו שלוח של היבואן.
האם מפסק דין זה ניתן ללמוד על הקלת מה מאותן קביעות מחמירות של בית המשפט העליון בעניין טרנסכלל? היה מי שכתב, בעקבות פסק הדין, כי אם על פניו נראה כי אין לחשוד במחזיק שטר המטען כי החזקתו בשטר יסודה במרמה, מסירת המטען לידיו היא פעולה סבירה וראויה המתחייבת מתפקידו.
לדעתנו, קביעה זאת דורשת הסתייגות.
ראשית, בית המשפט היה מוכן, במישור העקרוני, לקבוע רף מחמיר כלפי סוכני המכס, הקובע כי אין להסתפק בידיעתו של סוכן המכס על מה שאירע בפועל, אלא יש לבחון מה היה על סוכן המכס לדעת. אלא שבית המשפט קבע בנסיבות העניין כי סוכן המכס לא היה צריך לדעת או לחשוד כי המתחזה אינו שלוח של היבואן. ומה הן אותם נסיבות עניין? למשל – שלא הוצג הצד האחורי של שטר המטען, ועל כן יתכן והיתה הסבת בנק על החלק המאפשרת לאוחז שטר המטען לקבל את החזקה בטובין, ועוד. יתכן שאילו היה מוצג הצד האחורי של שטר המטען היה בית המשפט מגיע למסקנות אחרות.
שנית, בוודאי שלא ניתן לומר, באופן עקרוני, ועל אחת כמה וכמה בעקבות פסק הדין, ש"אם על פניו נראה כי אין לחשוד במחזיק שטר המטען כי החזקתו בשטר יסודה במרמה, מסירת המטען לידיו היא פעולה סבירה וראויה המתחייבת מתפקידו (ההדגשה אינה במקור)". מהו אותו רף של "על פניו"? נראה לנו שפסק הדין נזהר מלקבוע מסמרות בעניין הזה, ודחה בעיקר את תביעת היבואן לאור קלישות הראיות שהביא. נראה, שאדרבה, במצב עובדתי אחר, יתכן ובית המשפט מגיע למסקנות אחרות.
גישה שמרנית נראית בענייננו כנכונה הרבה יותר. נראה לנו שעל סוכן המכס לוודא באופן אקטיבי, באמצעות בדיקת הצד האחורי של שטר המטען, ובאמצעות בדיקת הגורם הפונה אליו לקבל את פקודת המסירה (והצלבת הפרטים מול היבואן), האם אותו גורם הינו אכן מוסמך לקבל את פקודת המסירה. לא כדאי לסוכן המכס לסמוך על כך שתביעתו של היבואן כנגדו תנוהל באופן שמצטייר מפסק דינו של בית משפט השלום בעכו.
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
