עם קרח או בלי קרח? על אופן הטלת המכס על דגים מיובאים

עו"ד עומר וגנר, עו"ד גיל נדל

 

קיימות שיטות שונות להטלת מכס על טובין מיובאים. לרוב, מוטל מכס לפי ערך הטובין (באחוזים), אך ביחס לטובין מסוימים מוטל המכס לפי משקל הטובין (כסכום קצוב).

 

על דגים מיובאים מוטל מכס בהתאם למשקלם. כאשר מדובר בדגים קפואים עטופים בשכבת קרח, המיועדת להגנה על טריותם, האם המשקל לצרכי המכס כולל את הקרח או שיש לחייב במכס על משקל הדג נטו? עניין זה הוכרע לאחרונה בפסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים, ביחס לתביעה של יבואני דגים קפואים נגד רשות המכס.

 

עובדות המקרה וטענות הצדדים:

 

שש חברות העוסקות ביבוא דגים קפואים (בעיקר אמנונים מסין), הגישו תביעה נגד רשות המכס, הנוגעת לאופן חישוב המכס הקצוב המוטל על דגים מיובאים. מדובר בחברות דגי תנובה, מאסטרפוד, לאטי עזרא, פ.ד.א.ן. השקעות (מקבוצת נטו), חיים פסקוביץ' ובניו, וש.י.ל.ה. סחר וקירור.

 

בצו תעריף המכס נקבע כי על דגים מיובאים יוטל מכס קצוב לפי משקלם. החברות טענו כי כאשר מדובר בדגים קפואים עטופים בשכבת קרח המיועדת לשמירה על טריותם, המשקל שלפיו יש לחייב במכס הוא משקל הדג נטו, ולא משקל הדג כולל שכבת הקרח (בעוד רשות המכס טענה להיפך). החברות טענו כי שכבת הקרח מהווה בין 10 ל-20% ממשקל הדג הכולל. לאור זאת, הגישו החברות תביעות משותפות להשבת סכומי מכס ששולמו ביתר על רכיב שכבת הקרח, בסך כולל של כ- 5.6 מיליון ש"ח.

 

רשות המכס טענה כי כאשר מדובר בזיתים או שימורים אחרים, המכס המוטל על משקל השימורים כולל גם את משקל המים שבתוך הקופסה (כך נקבע בצו), ולכן אין כל היגיון להבדיל בין מקרה כזה למקרה של שכבת קרח. בנוסף, טענה רשות המכס כי בעת מכירת הדגים במרכולים, הצרכן משלם על כל משקל הדג כולל שכבת הקרח ובכך יש רמז שמדובר בחלק מהטובין.

 

מנגד, טענו החברות כי שכבת הקרח מיועדת להגנה על הדג, והיא ממלאת תפקיד של אריזה (בדומה לשקיות ניילון או אריזת קרטון) ואינה "נצרכת" על ידי הקונים (בשונה ממים של שימורים), ומאחר ועל פי החוק, לא מוטל מכס על "אריזה" של טובין, יש לפטור את שכבת הקרח מתשלום מכס. ביחס למכירה במרכולים, טענו החברות כי אין לכך משמעות מאחר והן אינן המוכרות.

 

 

פסק-הדין:

 

בית המשפט קבע כי אין כל היגיון להבחין בין מקרה של מים בקופסת שימורים (החייבים בתשלום מכס לפי הצו), לבין שכבת קרח העוטפת דג מיובא. בית המשפט העדיף את עדות המומחה מטעם רשות המכס על פני עדות המומחה של החברות, וקבע כי הוכח (עובדתית) כי שכבת הקרח אינה מסוגלת למלא את כל התפקידים ה"רגילים" של אריזה, והצרכן יכול אף לצרוך את הדג כולל שכבת הקרח (לשים את הדג על מחבת כך שהקרח יפשיר). כך למשל, הוכח בבית המשפט כי מים בקופסת שימורים של טונה לא מתמזגים בטובין אלא ממלאים תפקיד דומה לשכבת קרח, ועדיין, יש לשלם מכס גם על משקל המים.

 

לאור זאת, קבע בית המשפט כי שכבת הקרח אינה דומה לאריזת קרטון או לשקיות ניילון, וקבע כי שכבת הקרח נחשבת לצורך החוק כחלק מן הטובין עצמם ולא כאריזה של הטובין.

 

בנוסף, קבע בית המשפט כי יש משמעות לכך שהצרכן משלם בסופו של יום על משקל הדג כולל שכבת הקרח, והדבר רק מחזק את הטענה כי הקרח מהווה חלק מהטובין עצמם.

 

לאור נימוקים אלה, בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעת החברות וחייב אותן בתשלום הוצאות משפט ובנוסף בשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ש"ח (לכל שש החברות יחד).

 

(ת.א. (שלום ירושלים) 13544/07, 13639/07, 10225/08, 10407/08, 12161/08, 13527/08 (באיחוד דיון) דגי תנובה (2002) בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל-אגף המכס ומע"מ, השופט יחזקאל ברקלי, פסק-דין מיום 30.12.10.

 

ב"כ הצדדים:

החברות יוצגו על ידי משרד שדות ושות'.

רשות המכס יוצגה על ידי עו"ד ניר סרי וציפי קוינט מפרקליטות מחוז ירושלים-אזרחי).

 

הערות:

 

מקריאת פסק-הדין עולה כי החברות הסתמכו על עד אחד בלבד, כאשר בית המשפט בחר שלא לקבל את עדותו ומצא בה פגמים. יתכן שאם החברות היו מביאות עדים נוספים, תוצאת פסק-הדין הייתה שונה.

 

שנית, יש להדגיש כי גם אם החברות היו מנצחות ובית המשפט היה פוסק כי אין לשלם מכס על שכבת הקרח, עדיין היו נדרשות החברות להוכיח, כתנאי לקבלת כספי המכס שנתבעו, כי לא "גלגלו" את המכס (ששולם על שכבת הקרח) על לקוחותיהם בעת מכירת הדגים, ומדובר במכשול לא קל בכלל.