שמן למאכל לעומת שמן לשימושים אחרים - ביקורת על ההנחיה החדשה של המכס

 

לאחרונה, בתאריך 16.10.12, יצאה הנחיית סיווג מכס חדשה, של הנהלת המכס,  בנוגע לשמני מאכל',  ולפיה[1];
 
"סיווג של שמנים ממקור צמחי ייקבע בפרטי משנה ישראליים "למאכל",  אם קיימת התאמה בין תוצאות הבדיקות האנליטיות של אותו שמן לדרישות הרכב שמן למאכל המופיעות בתקנים ישראליים (ת"י 191,  ת"י 216, ת"י 228).  לצורך הסיווג יש לבדוק את ההתאמה לדרישות הרכב השמן בלבד המפורטות בתקנים,  ללא התייחסות לדרישות כלליות אחרות המפורטות בתקנים, כגון ייעוד השמן,  אופן אריזתו, סימונו או השימוש בו."

 

לעמדתנו, הנחייה זו אינה נקייה מביקורת, מן הסיבות שנפרט כאן.

 

נקודת המוצא לדיוננו הינה כי גם אם שמן מסוים נחשב כראוי למאכל על פי התקנים הרלבנטים, עובדה זו אינה הופכת אותו באופן מיידי לשמן "למאכל" לצרכי סיווג בתעריף המכס, שלא כהנחיית הסיווג שמציגה רשות המסים.

 

כפי שיוסבר להלן, על אף שהשמן ראוי למאכל על פי תנאי התקינה הישראלית הקיימת, יש לבדוק את השימוש והיעוד בפועל של השמן ובמקרה שהשמן מיועד ו/או משמש לשימושים אחרים [כגון למאור] ראוי לסווגו בפרט המכס "אחר".

 

ראשית, העובדה ששמן מסוים עומד בתקינה הישראלית המוחלת מלכתחילה רק על שמנים למאכל, אינו מבטיח כי השמן אכן ראוי למאכל;

 

למשל, בתהליך ייצור של השמן שאינו מיועד למאכל, בא השמן במגע עם חומרים כימיים שונים וביניהם ממסים שונים אשר  תפקידם להלבין ולנטרל ריחות ואשר אין בטחון  שחומרים אלו נוקו מהשמן לחלוטין. כך, יתכן בהחלט שעל אף עמידה בתקן הישראלי, השמן יהיה מסוכן למאכל.

יודגש, כי התקינה הרלבנטית יוצאת מנקודת הנחה כי השמנים שיבדקו לפיה מיועדים למאכל, נקודת הנחה זו מובאת בדרישות הכלליות של התקן, שלפי הנחיית הסיווג יש להתעלם מהם.

 

זאת ועוד, לעמדתנו, שמן שאינו מחזיק באישור משרד הבריאות, אינו יכול להיחשב כשמן ראוי למאכל. על מנת לקבל אישור ממשרד הבריאות המתיר לייבא שמן למאכל, נדרש היבואן להגיש מסמכים שונים מן היצרן ובין היתר, אישור מרשות המוסמכת כי מפעל היצרן נמצא בפיקוחה וכן מסמכים/תעודות /אנליזות והצהרות המעידות על בטיחות ואיכות המזון. במקרה בו השמן אינו מיועד למאכל מלכתחילה, לא יכולים להיות בידי היבואן המסמכים הנדרשים על מנת לקבל אישור משרד הבריאות ליבוא השמן.

 

למותר לציין כי הנחיית המכס עשויה להוציא את היבואן קירח מכאן ומכאן שכן, מחד נדרש היבואן לשלם מס גבוה על השמן כשמן למאכל, ומאידך, כל עוד לא יתקבל אישור משרד הבריאות, לא יתאפשר ליבואן למכור את השמן כשמן מאכל ולכן סביר להניח שיוכל לקבל בעבורו מחירים נמוכים יותר. 

           

נוסיף כי אף אם שמן מסוג מסוים הינו "ראוי למאכל", מבחינת המאפיינים הפיזיים שלו, הרי שעדין אין לסווגו לדעתנו בפרט המכס "למאכל" שכן פרט זה מתייחס לשימוש וליעוד של הטובין בפועל, ולא לפוטנציאל השימוש שלהם.

 

לגישתנו, תעריף המכס מבחין היטב בין שמנים "למאכל" לבין שמנים "ראויים למאכל" באופן שכשמתכוון המחוקק לשמן הראוי למאכל הוא נוקט במילים מפורשות; "הראוי למאכל".

 

כך למשל ניתן לראות כי כותרת פרט מכס 15.16-1091 הינה "שמן דגים ראוי למאכל", וקיימים פרטי מכס אחרים ששמם "למאכל", כמו פרט מכס 15.16-1011 ורבים נוספים.

 

ולסיום, סיבה נוספת התומכת בבחינת יעוד ושימוש בפועל היא זו העומדת בבסיס החוקי להטלת המכס  - הטעם להטלת המכס הינו הגנה על היצור המקומי. בית המשפט העליון דן בפקודת המכס והפיטורין, וקבע כי תכליתה המרכזית היא הסדרת הביקוש והגנה על התוצר המקומי: שעה שהמחוקק ביקש לקבוע פרט מכס שיגן על הייצור המקומי של שמן המיועד למאכל, אין כל סיבה למסות גם שמן שאינו מיועד לכך.

 

לאור כל האמור לעיל, קיימת האפשרות בידי היבואנים אשר נדרשים ע"י המכס לסווג שמן צמחי אשר אינו מיועד למאכל כשמן למאכל,  לשלם את המס כנדרש, תוך ציון על גבי הרשימונים שהמסים שולמו אגב מחאה, ולהגיש תובענה להשבת מסי יבוא ששולמו אגב מחאה בתוך שלושה חודשים מיום התשלום.