|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
28/09/08 1. ביקורת קשה על רשות המכס בעקבות הפרת חובותיה כלפי האזרח
28/09/08 2. הנחיות רשות המכס לסוכני המכס – סקירה ביקורתית
28/09/08 3. סעיף 154 לרעת היבואן - בעקבות החלטתו האחרונה של בית משפט השלום בראשון לציון
28/09/08 4. האם ניתן לבצע הרמת מסך לצורך גביית מסי יבוא?
28/09/08 5. על סכסוכים כספיים בגין סוכן מכס ליבואן
28/09/08 6. האם תום ליבו של המפר יספק לו הגנה בתביעה בגין הפרת סימני מסחר?
28/09/08 7. מה חדש במשרדנו
28/09/08 8. סדרת ספרים ופרסומים בנושאי סחר בינלאומי בעריכת עו"ד גיל נדל
28/09/08 1. ביקורת קשה על רשות המכס בעקבות הפרת חובותיה כלפי האזרח
עו"ד גיל נדל
"אני סבורה כי כל חברה מתוקנת נשענת כתנאי בלעדיו אין, על אמון הציבור ברשות. אמון זה מותנה, בין היתר, בסבירות פעולותיה ודרך קבלת החלטות הרשות כפי שהן נצפות על ידי האזרח. כמו כן זה המקום לציין כי במקרה דנן אין עסקינן בפגם בודד, זה או אחר, שנפל בפעולת הרשות אלא במספר ליקויים המשתלבים זה בזה והמכוונים לתוצאה בתיק זה".
לא בכל יום אנו נתקלים בפסיקה המותחת ביקורת חריפה על התנהגות המדינה בכלל, ורשות המכס בפרט. החלטתו הטריה של בית משפט השלום ברמלה, מספקת דוגמה טובה לחשיבות הביקורת השיפוטית של בתי המשפט על הרשות המינהלית, ועל היקף חובותיה של הרשות כלפי הציבור והיבואן. הדברים כל כך חריפים, שהדבר הנכון שיש לעשותו הוא להביא את דברי בית המשפט ככתבם וכלשונם.
באותו ענין דובר באדם שביקש לעבור במעבר הכניסה לישראל בנמל התעופה בן גוריון, מבלי שדווח על כך שהוא מחזיק בידיו סך של 357,000 ₪. באותו מועד נתפס הסכום הכולל בידי רשות המכס. אותו אדם נחקר ונגבו ממנו הודאות באזהרה. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית על פיה יושב לאזרח סך של 90,000 ₪ שבגינו לא עומדת חובת דיווח), ולגבי היתרה יתקיים דיון בוועדה. ביום 7.8.08 התקיים הדיון בוועדה להטלת עיצום כספי, וביום 10.8.08 נשלחה הודעה בדבר ההחלטה להטלת עיצום כספי בשיעור של 200,000 ש"ח. כבר עתה נציין כי רק ביום 25.8.08 נחתמה החלטת הועדה והועברה לאזרח בסמוך לאותו מועד בליווי פרוטוקול הדיון.
האזרח ערער ביו היתר על סבירות החלטתה של הרשות המינהלית – הועדה להטלת עיצום כספי בראשות מר רפי גבאי, גובה המכס נתב"ג.
וכך קבע בית המשפט:
"בפעילותה בכלל ובקבלת החלטותיה בפרט מחוייבת הועדה להפעיל שיקול דעת סביר, תוך מניעת מצב של ניגוד עניינים, אפלייה או חוסר סבירות... יכול שתהייה השפעה על שיקול הדעת אותו יפעיל בעתיד מי שנטל חלק באירוע. בני אדם, מעצם טיבם מושפעים, בין במודע ובין שלא במודע מאירועים בהם הם נוטלים חלק. אין אני סבורה כי הוכח או נטען כי מר גבאי הוא חריג לכך. ....
עולה לכל הפחות השאלה, האם מר גבאי לא היה גם שותף לקבלת ההחלטה להטלת עיצום כספי חלף ההחלטה להגשת כתב אישום. המשיבה לא פירטה מטעמים השמורים עימה כיצד התקבלה במקרה זה ההחלטה ואולם יש בכך כדי להדגיש את הבעייתיות הגלומה בעצם כהונתו של מר גבאי כיו"ר הועדה במקרה זה.
מר גבאי אינו עובד המכס הבלעדי אשר יכול לשמש כיו"ר ועדה להטלת עיצום כספי ולא נטען כי הוא עובד המכס והמע"מ היחידי אשר יכול לטפל בעניינם של הנכנסים ויוצאים מנמל התעופה. מתוך הבקשה שהוגשה על ידי המשיבה עצמה למתן ארכה להתכנסות הועדה (נספח ז' לעיקרי טיעון המשיבה) עלה כי ישנו יו"ר נוסף לועדה (מר משה כהן), וגם מתוך שכך נדמה כי עמדו בפני המשיבה דרכי פעולה נוספות ואחרות. ...
במקרה שבפני החשש הוא כי שיקול דעתו של יו"ר הועדה תושפע ממעורבותו בתהליכים קודמים והיקף שיקול הדעת שניתן לוועדה הוא רחב מאוד.
המשיבה כגוף ציבורי, מחויבת לאמות מידה של שקיפות, אובייקטיביות וניקיון כפיים הבאים לידי ביטוי, בין היתר, בדרך שבה מתקבלות החלטותיה. לצורך כך, אני סבורה כי חייבת להתקיים הפרדה ברורה בין הגורמים המבצעים בשטח לבין הגורם המכהן כטריבונל מנהלי המקבל בסופו של יום החלטה בעניינו של האזרח, בוודאי כאשר אין מניעה לבצע את אותה הפרדה.
לאמון שנותן הציבור בהחלטות הרשות המנהלית יש חשיבות עצומה. אמון זה מותנה, בין היתר, גם בחזות פני הדברים, דהיינו באופן שבו אדם מןהציבור רואה את דרך התנהלות הרשות. במקרה זה שבפני אני סבורה כי דרך התנהלות המשיבה אינו עומד בקנה אחד עם המטרה לשימור אותו אמון....
מהותית, נפל פגם של ממש בדרך התנהלות המשיבה בעניין זה. תמוהה עד מאוד העובדה כי המשיבה מצאה לנכון לקבוע כי המערער ישלם סך של 200,000 ₪, אך הנימוקים לכך ניתנו רק כשבועיים לאחר מכן. ויש להדגיש, לא מדובר במצב שבו הנימוקים נימנו באותו מועד ורק הוקלדו לאחר מכן, אלא שהנימוקים ניתנו לאחר שנתקבלה ההחלטה....
בית המשפט העליון קבע לא אחת כי החלטותיה של הרשות צריך שיהיו מנומקות וזאת על מנת להבטיח שקיפות כמו גם אפשרות בחינת סבירות החלטותיה של הרשות. ואולם הנימוק הוא השורש והבסיס לקבלת ההחלטה ולא הפרי הנובע ממתן ההחלטה. דומה המקרה דנן למצב שבו נורה חץ ולאחריו מצוירת סביבו המטרה. מתוך שכך יש להסיק כי בפועל נתקבלה החלטות הרשות ללא נימוקים, ומכאן שהיא פגומה מהותית. ...
טענה נוספת שהועלתה על ידי המערער עניינה המגבלה שהציבה המשיבה על יכולתו של המערער להשיג ולערער על החלטות הועדה במקום שבו החלטותיה אינן מפורסמות. ... הסיק מכך כב' הנשיא דאז ברק "מכח הנאמנות של הרשות הציבורית, הסיק בית משפט זה שורה של חובות ספציפיות המוטלות על הרשות. כך למשל מכח היותה של רשות הציבור נאמנה של הציבור היא חייבת להעמיד מידע שברשותה לידיעת הפרט." לשיטתי אין המדובר בפעולות הנעשות על ידי הרשות במחשכים, אלא בהתנהלות ציבורית שאמורה להיות שקופה. ככל שמבקשת הרשות להגן על פרטיותם של אלו שעניינם נדון שהרי ניתן לפרסם את הפרוטוקולים ללא פרטים מזהים, כפי שככל הנראה מתעתדת המשיבה לעשות ממילא.
אני סבורה כי כל חברה מתוקנת נשענת כתנאי בלעדיו אין, על אמון הציבור ברשות. אמון זה מותנה, בין היתר, בסבירות פעולותיה ודרך קבלת החלטות הרשות כפי שהן נצפות על ידי האזרח. כמו כן זה המקום לציין כי במקרה דנן אין עסקינן בפגם בודד, זה או אחר, שנפל בפעולת הרשות אלא במספר ליקויים המשתלבים זה בזה והמכוונים לתוצאה בתיק זה.
ממכלול הטעמים שנימנו לעיל אני מורה כי הערעור מתקבל במובן זה שהחלטת הועדה מיום 10.08.08 (אשר נחתמה ביום 26.8.08) בטלה ובמקומה תתכנס ועדה חלופית. הועדה תתכנס בתוך ארבעה ימים ממועד קבלת החלטתי זו ותיתן החלטתה לא יאוחר מארבעה ימים לאחר מכן. ככל שלא תתכנס הועדה כאמור בהחלטתי זו, או לא תינתן החלטתה במועד הנקוב, יושבו למערער מלוא הסכומים שנתפסו על ידי המשיבה, לרבות הסכומים שהופקדו בנאמנות בידי ב"כ המערער. המשיבה תישא בהוצאות ההליך בשיעור של 7,500 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל".
ב"ש (שלום – רמלה) 5080/08, אמין נ' מ"י, החלטה מיום 16.9.08, למערער – עו"ד כהן, למדינה – עו"ד מוראל.
כפי שכתבנו לא אחת לרשויות השלטון יש חובות כלפי האזרח: חובת ההגינות, חובת ההנמקה, החובה לשמוע את האזרח ועוד.
חובת ההגינות: "היחיד והשלטון אין הם שווי-זכויות, אין הם שווי-כוחות ואין הם שווי-מעמד", כתב שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין, בפסיקת בג"צ שהתייחסה לאגף המכס והמע"מ. "...השלטון מחזיק בידו רוב כוח, רוב עוצמה ורוב עושר, עד שהיחיד - יהיו כוחו, עוצמתו ועושרו רבים ככל שיהיו - לא ישווה לו ולא ידמה לו". מסיבה זו, הדגיש השופט חשין, חלה על הרשויות חובת ההגינות.
קבלת החלטה על בסיס תשתית עובדתית מתאימה: החלטת הרשות חייבת להתבסס על תשתית עובדתית מתאימה, והיא אינה יכולה להתקבל על סמך נתונים חלקיים ובלתי מספקים. "החלטתה של רשות סטטוטורית", קבע בג"צ בעתירה נגד שר המשפטים, "...חייבת להישען על נתונים בדוקים היכולים לשמש תשתית סבירה להחלטתה ומבססים אותה...". "בחינה נכונה ומקצועית של העובדות היא לב לבה ומהותה של תקינות קבלת ההחלטה המינהלית", קבע בית משפט מחוזי בתביעה נגד שר המסחר והתעשייה.
זכות עיון במסמכי הרשות: זכותו של כל אזרח לעיין במסמכי הרשויות (אלא אם הדבר פוגע באינטרס ציבורי חשוב). בפסק דין שנתן בשנת 2004 בית המשפט העליון נקבע כי זכות העיון של הנישום במסמכי רשות המס ששימשו להחלטה נגדו הינה כלל מחייב, וכי רק במקרים חריגים (כגון חשש לשיבוש הליכי חקירה) לא ייחשף החומר בפני האזרח. נקבע שם, בין היתר, כי "הנחת המוצא היא כלל הגילוי... החיסיון אינו מיועד להקנות יתרון טקטי לרשות המס במחלוקתה עם האזרח".
קבלת מידע מהרשות: באמצע שנת 1999 נכנס לתוקף חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, המעגן את זכותו של כל אזרח ותושב ישראל לקבל מידע המצוי בידי רשויות ציבוריות בישראל. מדובר ב"כל מידע המצוי ברשות ציבורית, והוא כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב". הגדרת "רשות ציבורית" כוללת רשימה ארוכה מאד. לדוגמא: ממשלה ומשרדי ממשלה, רשויות מקומיות, הכנסת, ועוד. על מנת לקבל את המידע צריך המבקש להגיש בקשה לממונה על חופש המידע. המבקש אינו חייב לציין מדוע הוא מבקש את המידע. קיימים חריגים לחובתה של הרשות למסור מידע. למשל: כאשר על הרשות מוטלת חובת סודיות כלפי גורם אחר, כאשר גילוי המידע מהווה פגיעה בפרטיות ועוד. הרשות רשאית לסרב למסור מידע בדבר דיונים פנימיים ועוד. החלטה של הרשות שלא למסור מידע אינה סוף פסוק בענין. ניתן לערער על החלטת הרשות בפני בית המשפט. למי שמורגל באכזבות מבתי המשפט נספר כי תמונת המצב בענין חופש המידע הינה ורודה למדי: הנסיון מלמד כי בתי המשפט מפרשים בליברליות את החוק, ונוטים ככל האפשר, לתמוך בזכות לקבל מידע. כמו כן, החלטות בתי המשפט ניתנות די מהר, באופן יחסי.
החובה לנמק: רשויות השלטון חייבות לנמק את החלטותיהן, ואינן יכולות לצאת ידי חובה בהחלטות סתמיות. בג"צ קבע כי חובת ההנמקה חלה לא רק על בית המשפט, אלא על רשויות מינהליות באשר הן. גם בעבר מתח בית המשפט ביקורת קשה על רשות המכס, שהטילה היטל בלא לנמק אותו במידה מספקת: "...המשיב (=רשות המכס) נהג במקרה זה בצורה הראויה לביקורת רצינית, שכן בהחלטתו על הטלת ההיטל הוא לא ציין את הבסיס החוקי להטלת ההיטל ולא את דרך החישוב, ובכך העמיד את המערערת במצב "קפקאי" שעליה להתגונן בפני חיוב שמהותו כלל אינה ברורה".
החובה לקיים שימוע: אחת החובות החשובות של רשות שלטונית היא החובה לשמוע את האזרח לפני קבלת החלטה שפוגעת באינטרס מוגן שלו (זכויות קניין, חופש העיסוק ועוד). הנה דברים שאמר בית המשפט העליון כשקיבל את ערעורה של חברה בענין זה: "...היות שההחלטה לחלט את הטובין פוגעת בקניינן... קמה להן הזכות להישמע בפני המכס בטרם תתקבל החלטת החילוט, ומנגד מוטלת על המכס החובה לאפשר להן לממש זכות זו".
לראש העמוד
28/09/08 2. הנחיות רשות המכס לסוכני המכס – סקירה ביקורתית
עו"ד גיל נדל
יש לשבח את רשות המכס על עצם הוצאת הנחיות לציבור סוכני המכס, ופרסומן באינטרנט, באופן שקוף וברור, באופן המצופה מרשות מינהלית. ואולם, מספר הנחיות שהוצאו לאחרונה על ידי גורמים שונים ברשות המכס בתקופה האחרונה טעונות ביקורת, כפי שיפורט להלן:
א. ההנחייה בענין חתימה על חשבונות מסווגים
בחודש יולי 2008 הוציא מר ראובן מלצר, סגן ראש מינהל המכס, את הנחייתו בענין חתימה על חשבונות מסווגים. באותה הנחייה כותב מר מלצר כי "בהתאם להוראות שבתוקף, סוכן המכס חייב לצרף לרשמון את חשבון הספק כאשר המסווג שלו רשם עליו את פרטי המכס המתייחסים. אצל חלק לא מבוטל מסוכני המכס, המסווג נוהג להטביע על החשבון את החותמת השמית שלו, בתום מלאכת הסיווג. דבר זה מקל על הבירור של יח' התש"ר בבתי המכס עם המסווג של סוכן המכס, במידת הצורך. החל מתאריך הודעה זו, אבקש כי בעת רישום הסיווג על החשבון, המסווג של סוכן המכס יטביע בכל מקרה על החשבון את החותמת השמית שלו".
לדעתנו, אין מקום לדרישתו של מר מלצר לפיה על המסווג של סוכן המכס להטביע על החשבון את החותמת השמית שלו, ודרישה זאת כלפי סוכני המכס מהווה תחילתו של מדרון חלקלק שעלול להביא לדרישות נוספות, מכבידות ומיותרות גם הן.
במה דברים אמורים? אצל חלק ניכר מסוכני המכס, ובוודאי אצל התאגידים הגדולים, המסווגים אינם סוכן המכס של התאגיד כמשמעו בסעיף 5 לחוק סוכני המכס ("תאגיד יהא כשיר לרישום כסוכן מכס אם נתקיימו בו כל אלה... יש בו לפחות מנהל פעיל אחד או פקיד אחד שהוא אחראי לפעולות מכס או שותף אחד, לפי המקרה, שהוא סוכן מכס"), ויתכן שהם אינם סוכני מכס / פקידים רשויים כלל ועיקר. פורמאלית, הם גם אינם מבצעים פעולות מכס, שכן הם רק מסווגים את הטובין, ואינם משדרים את הרשימונים.
הגורם האחראי כלפי רשות המכס הינו סוכן המכס של התאגיד ולא המסווג: "סוכן מכס יפעל בפעולות מכס במהימנות, בנאמנות וביושר הן כלפי רשות המכס והן כלפי לקוחותיו, וכן ינקוט אמצעים סבירים כדי להבטיח התנהגותם המהימנה, הנאמנה והישרה של פקידיו הרשויים, או של תאגיד-סוכן-מכס שבהנהלתו או שהוא פקיד אחראי לפעולות מכס או שותף בו, כדי לסייע לרשות המכס במילוי תפקידיה על פי כל דין" (סעיף 20 לחוק סוכני המכס).
במלים אחרות, למסווג (שאינו סוכן המכס של התאגיד) ושאינו מבצע פעולת מכס, אין חובה משמעתית כלפי רשות המכס, ולכן אין לרשות המכס יסוד והצדקה לפקח עליו כשלעצמו (ועל הצורך לפקח על סוכן המכס נגיע מיד). יתירה מזו, אם יש לחתימת המסווג על החשבון משמעות משפטית כלשהי כלפי רשות המכס (שאם לא כן – מדוע בכלל נדרשת חתימתו?), הרי שיש בדרישה זאת משום גרימה למסווג (אם אינו סוכן מכס) לביצוע פעולת מכס שאינו רשאי לבצעה, שכן רק סוכן מכס רשאי לבצע פעולת מכס מול רשות המכס.
נראה שהצורך בחתימתו של המסווג על גבי החשבון נועדה לצורך פיקוח רשות המכס על פעולתו של סוכן המכס של התאגיד, על מנת להבטיח שסוכן המכס ימלא את חובותיו על פי סעיף 20 לחוק (ראה לעיל). ככלל, יש הצדקה בפיקוח על פעולתו של סוכן המכס, אך הרחבת מעגל הבדיקות על עובדי התאגיד שאינם מבצעים פעולות מכס הינה מהלך גורף ובלתי מידתי. מי יתקע לידי סוכני המכס שרשות המכס, בעתיד, לא תדרוש הצגת תעודות יושר של המסווגים, או שלא תבקש פירוט אודות ההכשרה של המסווגים, או שלא תדרוש לקבל מידע גם על אנשי המכירות והלוגיסטיקה של תאגיד סוכני המכס, והכל בשם הפיקוח על התאגיד? אין לדבר סוף. החוק נותן מרווח רחב לסוכן המכס לפקח על פעולות המכס שבתאגיד ("ינקוט אמצעים סבירים"), ונסיון לייצר קונקרטיזציה של הפיקוח בכיוון המסתמן כעת, עלול לקחת את הענין לכיוונים שהמחוקק לא התכוון אליהם.
אכן, יש הצדקה בפיקוח על סוכן המכס של התאגיד, אך הרחבת הבדיקות כלפי גורמים אחרים בתאגיד – גורפת ובעייתית כלפי סוכני המכס.
ב. מכתבה של גב' אדית הרושבענין יבוא עגורן
בחודש יולי 2008 שלחה הגב' אדית הרוש, המעריכה הראשית בבית המכס חיפה, מכתב למר יורם ארבל, יו"ר לשכת סוכני המכס והמשלחים הבינלאומיים חיפה והצפון, ובה היא מעלה שני מקרים שבהם "סוכני המכס ו/או נציגיהם בחיפה פעלו בניגוד להוראות החוק ולנהלים הקיימים. באחד המקרים דובר ביבוא של עגורן לישראל, וסוכן המכס שטיפל בתיק סיווג את הטובין בהתאם למשקל אשר היה רשום על גבי חשבון הספק. "בחינת הפרוספקט המקורי ע"י המעריך גילתה כי משקל הטובין בחשבון הספק היה מוטעה. גם במקרה זה, אילו סוכן המכס היה מבקש פרוספקט מאת היבואן היה יכול לסווג את הטובין בהתאם למשקלם האמיתי", כותבת גב' הרוש.
קשה להסכים עם דברים אלו, שהרי לסוכן המכס לא היה כל יסוד להניח שהאמור בחשבון הספק אינו נכון. אם נלך עם הקו המוצג על ידי גב' הרוש, יצטרכו סוכני המכס לבדוק כל חשבון הניתן להם על ידי היבואן ולהשוותו לפרוספקטים, ואולי אף לבצע בדיקה פיזית. כידוע, רשות המכס מנתבת אחוז זעום של הרשומונים לתהליך ג' ו - א' (ועל כך גאוותה – ובצדק). האם הציפייה היא שסוכן המכס ינתב את כל התיקים לתהליך ג' וא' פנימי שלו, ויעשה את מה שהמכס בעצמו אינו עושה? אם רשות המכס סוברת שכך צריך להיות, מוצע שתקבע חובה זאת בחוק. במקרה שכזה, מי שישא בעלות הזאת יהיו היבואנים והצרכנים.
גב' הרוש מתייחסת גם לסעיף 22 לחוק סוכני המכס ומציינת "על פי חוק סוכני המכס חובתו של סוכן המכס לבצע לגבי הטובין את כל הפעולות החלות על פי כל דין וזה כולל בדיקת מסמכי יבוא וכן בחינת קטלוגים מקוריים". נראה לנו כי גב' הרוש נתפסה לכלל טעות בענין זה. שכן המונח "דין" מוגדר בחוק הפרשנות כ"חוק או תקנה", ולא נראה שבחינת קטלוגים ע"י היבואן הינה חובה החלה, בוודאי לא בכל מקרה, מכח חוק או תקנה.
נזכיר בענין זה את פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה מיום 27.2.08 שקבע כי סוכן המכס לא התרשל בסיווג טובין של יבואן, כאשר הסתמך על הצהרת היבואן בדבר מהות הטובין (ת.א. 22272/06).
באותו מקרה דובר בקנס שהטילה רשות המכס על סוכן מכס עקב סיווג שגוי מצד סוכן המכס. לטענת רשות המכס היה צריך לסווג את הטובין כצעצועים ולא כרהיטים, ואף כי שיעור המכס זהה בשני המקרים, הרי שיבוא צעצועים מחויב באישור תקן, אשר לא הוצג. עקב כך חויב היבואן בקנס (ככל הנראה – כופר כסף בגין הפרת חוקיות היבוא), והואיל והיבואן סרב לשפות את סוכן המכס בגין הקנס, הגיש סוכן המכס תביעה כספית כנגד היבואן לתשלום הקנס.
היבואן, מצידו, טען כי מדובר בהתרשלות של סוכן המכס, ועל כן אין סוכן המכס זכאי לשיפוי. סוכן המכס טען, מנגד, כי אמנם בתחילה סבר לסווג את הטובין כצעצועים, אך לאחר קבלת הצהרה מהיבואן על סוג הסחורה המיובאת על ידו, אשר תאמה את האמור בשטר המטען ובחשבונית הספק, סיווג את הטובין כרהיטים.
בית המשפט קיבל את עמדת סוכן המכס, וקבע כי סיווג הטובין על ידי סוכן המכס כרהיטים לא חרג ממתחם הסבירות שלפיו היה נוהג כל עמיל מכס סביר. בית המשפט עמד על כך שמסמכי היבוא שעמדו בפני סוכן המכס בעת הסיווג, הצביעו, בין היתר, על יבוא רהיטים לגני ילדים, מה עוד שהיבואן אכן עסק במכירת רהיטים, והחברה ממנה נרכשה הסחורה אף היא עסקה בייצור רהיטים. בית המשפט הסביר, כי הספק "הלכאורי" שהתעורר בתחילה אצל סוכן המכס, נשלל באמצעות הצהרת היבואן.
ג. ההנחייה בענין התניית שחרור ממחסן רשוי בקליטת הגוש במחסן (זמינות במחסן)
בחודש אפריל 2008 הוציא מר ראובן מלצר, סגן ראש מינהל המכס, את הנחייתו בענין התניית שחרור ממחסן רשוי בקליטת הגוש במחסן (זמינות במחסן).
בהנחייה זו כותב מר מלצר כי "מתברר כי באחוז לא מבוטל של המקרים, אחרי רשמון הכנ"מ מוגש מייד רשמון שח"מ מבלי להמתין לקליטת הטובין במחסן הרשוי. אמנם יכולות להיות סיבות סבירות לדחיפות, אך הדבר פותח פתח לניצול לרעה", ובהתאם לכך הוא מודיע כי "החל מיום 29.4.08, המערכת תבדוק בעת הגשת רשמון שח"מ כי המחסן הרשוי שידר כבר את התחלת קליטת הגוש... וכי שודרה קליטת כמות מספקת של אריזות המכסה את הכמות המשוחררת ברשמון השח"מ... [ו]בהעדר מסר קליטה של הגוש במחסן, בכמות המספקת לביצוע השחרור, הרשמון לא יקבל התרה, ויופנה לאילוץ התרה לבדיקת נסיבות המקרה... [ו]האילוץ יאושר רק במקרים חריגים (תקלת תקשורת וכיו"ב)".
לא ברור לנו מהו אותו ניצול לרעה שמר מלצר כותב עליו, שכן הדבר אינו מפורט במכתבו, אך נראה לנו שההנחייה עומדת בניגוד להוראות סעיף 94 לפקודת המכס הקובע כי "טובין שנרשמו להחסנה, בין לאחר ייבואם ובין לאחר סילוקם, ולפני שהוחסנו למעשה באו לרשמם לצריכה בארץ, לייצוא או לסילוק, יש לראותם כמוחסנים להלכה, ומותר למסרם לצריכה בארץ, לייצוא או לסילוק כאילו היו מוחסנים למעשה". נשמח אם מר מלצר יבהיר ענין זה. (תודתנו למר גבי פודור ולמר יוסי אשתמקרעל תובנותיהם בענין זה).
נסיים בכך שאל לה לביקורת זאת כדי להסיט את תשומת הלב מהמגמה החיובית של הוצאת הנחיות ופרסומן ע"י רשות המכס, בענייני סיווג, הערכה, תש"ר, כללי מקור ועוד. יש בהם כדי לסייע בידי ציבור היבואנים וסוכני המכס בתהליכי היבוא, לספק שקיפות ולחסוך בעלויות. הלוואי ונזכה לכך שרשות המכס תקים מאגר מפורט של החלטות סיווג, הערכה וכללי מקור, כדוגמת המאגרים האמריקאיים והאירופיים, לטובת העוסקים בסחר חוץ.
לראש העמוד
28/09/08 3. סעיף 154 לרעת היבואן - בעקבות החלטתו האחרונה של בית משפט השלום בראשון לציון
עו"ד גיל נדל
כידוע, בסוף שנת 2007 אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב את פסק דינו של בית משפט השלום בת"א בענין אופטקס, וקבע כי גלאים למערכות אזעקה יסווגו כחלקים של מערכות אזעקה (הפטורים ממכס) ולא כממסרים (בינתיים תוקן צו תעריף המכס באופן המחייב במכס גלאים למערכות אזעקה, והענין אמור לידון בפני ועדת הכספים של הכנסת).
על בסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב פנה היבואן, חברת ויסוניק, לבית משפט השלום בראשון לציון ותבע את השבת המסים ששולמו על ידו בגין יבוא הגלאים, בתקופה שעד למועד פסק הדין בענין אופטקס. באותו ענין דובר במצב שבו ליבואן הוצאו גרעונות עוד בשנת 2003, שנגבו על ידי רשות המכס, ועמדת הסיווג שלו נדחתה, ולאחר מכן יישר היבואן קו עם עמדת רשות המכס ושילם מכס על הטובין. משניתן פסק הדין בענין אופטקס, תבע היבואן, בין היתר, את הפרשי המסים ששולמו על ידו בתקופת הביניים.
רשות המכס ביקשה למחוק על הסף את טענת היבואן בנוגע לתשלומי המכס בתקופת הביניים, שכן, לדעת רשות המכס, התביעה הוגשה שלא בתוך תקופת שלושת החודשים הנקובה בסעיף 154 לפקודת המכס, ועל כן דין התביעה להתיישן. מנגד, טען היבואן, כי בתקופת הביניים לא התגלע סכסוך בינו לבין רשות המכס, שכן היבואן קיבל את עמדת הרשות, ורק בעקבות מתן פסק הדין בענין אופטקס חזר הענין וניעור. לחילופין טען היבואן כי בנסיבות הענין יש להאריך את תקופת שלושת החדשים הקבועה בסעיף 154.
בית המשפט קיבל את עמדת רשות המכס ודחה את עמדת היבואן, תוך שחייב את היבואן בתשלום הוצאות של 5000 ₪ + מע"מ. בית המשפט קבע כי לאור העובדה שהיבואן לא נתן הודעה פוזיטיבית כי הוא מקבל את עמדת המכס בנוגע לסיווג הטובין, אלא רק חדל מלרשום את המלים אגב מחאה על גבי הרשימונים, לא ניתן לקבוע שהמחלוקת בין היבואן לרשות המכס הסתיימה, ועל כן היה על היבואן להגיש תביעתו תוך שלושת החודשים הקבועים בסעיף 154.
בית המשפט גם קבע כי סעיף 154 קובע תקופת התיישנות, ועל כן לא ניתן להאריך את המועד להגשת התביעה, מה עוד שחלפו מספר שנים מאז נוצרה העילה להגשת התביעה על ידי היבואן ועד להגשתה בפועל, וגם לאחר שניתן פסק הדין בעניין אופטקס, חלפה למעלה משנה, עד שהוגשה התביעה.
לדעתנו מדובר בעמדה שגויה הראויה לביקורת. ראשית, בכל הנוגע לשאלה האם המחלוקת בין היבואן לרשות המכס המשיכה להתקיים בתקופת הביניים, קשה להבין מדוע לא ניתן לראות, בביצוע התשלום בפועל כהסכמה בשתיקה לעמדת המכס. גם רשות המכס, פעמים רבות, נוהגת להביע את עמדתה באמצעות התנהגות (התרת רשימון, למשל), ולא באמצעות מכתב פוזיטיבי. למעשה, פסק הדין אינו מנמק בצורה ברורה מה ההבדל לשיטתו בין הסכמה בהתנהגות, לבין הסכמה פוזיטיבית, ואדרבה, חוק החוזים מאפשר לבצע פעולות משפטיות גם בהתנהגות.
בכל הנוגע לקביעתו של בית המשפט כי סעיף 154 קובע התיישנות, הרי שפסיקה זאת עומדת בניגוד לרוח הדברים של בית המשפט המחוזי בירושלים ובית המשפט העליון בענין אופטקס (שם יוצג היבואן על ידי משרדו של הח"מ, עו"ד נדל). אמנם בית המשפט באותו ענין לא סיפק קביעות סופיות, אך היה ברור, מאופן הבאת הדברים, כי בית המשפט נטה לראות בסעיף 154 כסעיף פרוצדורלי, שאת המועדים שבו ניתן להאריך. בית המשפט בראשון לציון נקט בקו פורמליסטי נוקשה אף שהיו בידיו הכלים ללכת בדרך אחרת, ויתכן שהגשת התביעה במחוז אחר היתה מביאה לתוצאה אחרת. בכל מקרה, מדובר בהחלטה של ערכאה נמוכה, ואולי תוגש עליה בקשת רשות ערעור.
ראוי לציין כי בית המשפט העליון, בענין שהוזכר לעיל, היה ער לבעייתיות של תקופת שלושת החודשים של סעיף 154, וקרא למחוקק לתקן את הסעיף, מטעמי חוסר הוגנות כלפי היבואן: "אורכה, או ליתר דיוק קוצרה, של התקופה המוגבלת המנויה בסעיף, אמנם, מעורר קשיים בדבר שאלת התאמתו לזמננו, ושמא יתן על כך המחוקק דעתו, במגמת הוגנות כלפי כולי עלמא" ... "אם ניתן לסבור כי היה מקום ללוח זמנים מרווח יותר, ואיני רחוק ממחשבה זו, זו מלאכת המחוקק".
בש"א 3729/07, 5136/07 מדינת ישראל נ' ויסוניק, למדינה –עו"ד סמרה, ליבואן –עו"ד נקר
לראש העמוד
28/09/08 4. האם ניתן לבצע הרמת מסך לצורך גביית מסי יבוא?
עו"ד גיל נדל, עו"ד הילה וולגמוט
האם רשאית רשות המכס "להרים מסך", ולגבות חוב מיסי יבוא מבעלי המניות בחברה או מחברה קשורה, במקרה שלחברה החייבת אין די אמצעים לכיסוי חובותיה לרשות המכס?
ככלל, עניין הרמת מסך בין חברה לבין בעלי מניותיה מוסדר בסעיף 6 לחוק החברות. הסעיף קובע כי לבית המשפט קיימת הסמכות לייחס חוב של חברה לבעל מניותיה, אם מצא כי צודק ונכון לעשות כך, ובמקרים חריגים שבהם השימוש באישיות המשפט הנפרדות נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם, לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש האמור.
במספר מקרים ניסתה רשות המכס לעשות שימוש בסעיף 6 לחוק החברות, ולהרים בעצמה, מבלי לפנות לבית המשפט, את מסך ההתאגדות של החברה על מנת לגבות את חוב מסי היבואן מחברה קשורה לחברה החייבת.
בהחלטה בעניין זייתון תעשיות שמנים (בש"א (שלום – חיפה) 12318/07), שאומצה גם במקרה אחר על ידי בית משפט השלום ברמלה) נקבע כי לרשות המכס אין סמכות לבצע בעצמה הרמת מסך לצרכי גביית מס ללא צו שיפוטי. במידה ורשות המכס מעוניינת לעשות שימוש בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, הרי שעליה לפנות לבית המשפט בהליך מתאים על מנת לקבל צו שיאפשר לה לבצע את הרמת המסך. באותה החלטה גם נמתחה ביקורת נוקבת על התנהלות רשות המכס בענין. נמסר לנו על ידי רשות המכס שבכוונתה להגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר.
יחד עם זאת, ובשונה מהסמכות הכללית להרמת מסך על פי סעיף 6 לחוק החברות, מקנים סעיף 106 לחוק מע"מ וסעיף 231א פקודת המכס סמכות לרשות המכס להרים מסך בין חברות. אלא שסמכות זאת צרה יותר מזאת של סעיף 6 לחוק החברות, והיא מוגבלת מבחינת העילות - העברת נכסים או פעילות ללא תמורה או בתמורה חלקית, ומבחינת גובה הסכום אותו ניתן להיפרע מצד ג' – עד לשווי הנכסים שהועברו ללא תמורה/ להפרש שבין השווי האמיתי לבין התמורה החלקית ששולמה בעדם.
כמו כן הרמת המסך לפי סעיפים אלו תתבצע רק בשלושה תנאים: ראשית, קיומו של חוב סופי של החברה הראשונה (דהיינו חוב הניתן לגבייה לפי פקודת המסים [גביה], אם כי במקרה אחד שנידון בבית המשפט המחוזי בתל אביב רוככה דרישה זאת והומרה בדרישה של מודעות ברורה לחוב המס); שנית, שהעברת הנכסים אירעה לאחר גיבוש החוב הסופי (ראה ע"ש 5010/05 בי.אי.סי.סי נ' רשות המכס); ושלישית, שלחברה המעבירה אין די נכסים לכיסוי חובותיה.
נציין כי בכל מקרה שרשות המכס מודיעה על החלטתה להרים מסך, בין אם מכוח סעיף 106 לחוק מע"מ ובין אם מכוח סעיף 6 לחוק החברות, עומדת לחברה הנפגעת הזכות לבקש את התשתית העובדתית שהובילה את הרשות להחלטה וכן את הזכות לקיים שימוע בפני הרשות.
לאחרונה, בענין שטופל על ידי הח"מ, חזרה בה רשות המכס מהחלטתה להרים מסך ולגבות את חובות החברה החייבת מן החברה הקשורה, לאחר שהחברה הקשורה קיבלה לידיה את התשתית עובדתית הרלוונטית מחקירת המכס, ולאחר שבשימוע שהתקיים שוכנעה הרשות כי אכן אין בעובדות שבפניה די בכדי להרים את מסך ההתאגדות. באותו ענין קבעה רשות המכס כי "טענותיכם הנוגעות ללקוחות החברה נבדקו ונמצא .. [ש]בנוסף לכך יש לכל חברה לקוחות נוספים משלה שלא עבדו עם החברה השניה... כמו כן, לאור העובדה ששתי החברות פעלו במקביל לאורך תקופה ארוכה, ולאור העובדה שחברת... החלה בפעילותה טרם חקירת המכס בענייניה, אני מוצא שאין לבצע הרמת מסך".
לראש העמוד
28/09/08 5. על סכסוכים כספיים בגין סוכן מכס ליבואן
עו"ד גיל נדל
לאחרונה הכריע בית משפט השלום בתל אביב במחלוקת ארוכה בין סוכן מכס ליבואנית בנוגע לתשלום כספים בגין שירותי עמילות מכס ושירותים אחרים.
סקירת פסק הדין
היבואנית, חברת רשת דולר 1 בע"מ, נתבעה בשעתו על ידי סוכן המכס (כסלו שירותי מכס בע"מ), לשלם סכום של 331,000 ₪ בגין שירותי עמילות מכס וסכומים שונים ששולמו על ידה עבור היבואנית. בהליך הראשון (שהוכרע בשנת 2000), קבע בית המשפט כי לא ניתן היה להסתמך על הכרטסת של סוכן המכס כבסיס לחיוב היבואנית, מן הטעם שלא ניתנו הסברים מספקים לחיובים שונים שמופיעים בכרטסת, וכן משום שזיכויים בגין סכומים שסוכן המכס מודה בקבלתם – לא הופיעו בה. בית המשפט קבע כי סוכן המכס לא הרים את הנטל שהוטל עליו ולא הוכיח כי היבואנית חייבת לו את הסכום המצויין בכרטסת.
עוד קבע בית המשפט, בהליך הראשון, כי ההסכמים שנעשו בין היבואנית לסוכן המכס לסחורות שהועברו לבעלות סוכן המכס משקפים הסכמה בין הצדדים, הן על גובה החוב, והן על אופן פרעונו – על ידי העברת הבעלות לסוכן המכס בסחורה שהצדדים העריכו אותה כשוות ערך לגובה החוב, אלא שסוכן המכס לא הצליח להוכיח את שוויו העדכני של החוב לאחר מכירת הסחורה, ולא הסביר מדוע לא שיקף מחיר הסחורה את שווי החוב. בהתאם לכך דחה בית המשפט, בהליך הראשון, את תביעת סוכן המכס לתשלום החוב.
לאחר שהצליחה היבואנית להדוף את תביעת סוכן המכס, פתחה היבואנית בתביעה משל עצמה ותבעה את סוכן המכס ואת מחסן הערובה (אשדוד בונדד) לשלם לה פיצוי כספי בגין נטילת סחורות שלא כדין והעברת סחורה למכירה כסב"ן ללא הצדקה.
בית המשפט דחה את תביעת היבואנית מכמה טעמים:
אשר לתביעה כנגד סוכן המכס, בית המשפט קבע כי אמנם סוכן המכס בהליך הראשון לא הצליח להוכיח את הסכום שהיבואנית חייבת לו, אולם הוכח גם הוכח כי היה הסכם בין היבואנית לסוכן המכס ובו הועברו סחורות לסוכן המכס לצורך תשלום החוב. בית המשפט קבע כי העברת הסחורה לבעלות סוכן המכס התבצעה בהתאם להסכמות מפורשות שבין סוכן המכס לבין היבואנית, ועל כן לדרישה של היבואנית לחייב את סוכן המכס להשיב את הסחורה או לשלם את שוויה אין כל יסוד – לבטח לא על בסיס העילה של נטילה שלא כדין.
אשר לתביעה כנגד מחסן הערובה – ראשית, בית המשפט מצא כי מחסן הערובה פנה ליבואנית והודיע על מראש על כוונתו להעביר את סחורה למכירה כסב"ן כמתחייב בדין. שנית, בית המשפט ניתח את חילופי התכתובות שבין היבואנית למחסן הערובה ומצא כי לא רק שאין בהם שום רמז לכך שהיבואנית מעוניינת בשחרור הסחורה, אלא שניתן להסיק כי היבואנית זנחה את הסחורה. "לבוא שנים לאחר מכן ולדרוש את השבת הסחורה הזו או את שוויה בטענה שהנתבעות "נטלו" את הסחורה מהתובעת, שאף לא הגיבה לפנייתה של הנתבעת 2 עובר להעברת הסחורה לממ"ן – היא דרישה בלתי מתקבלת על הדעת ובלתי מוצדקת, ואין מקום להיעתר לה" קבע בית המשפט. (ת.א. 44897/03, פס"ד מיום 18.8.08, לרשת דולר 1 – עו"ד שטרסברג, לכסלו – עו"ד ליכטנשטיין, לאשדוד בונדד – עו"ד סימון).
הרחבה – פסק הדין בענין ניולוג
תוקפם של חיובים שונים שהיו שנויים בין יבואנים לסוכני מכס ומשלחים נידונו במספר פסקי דין שניתנו לאחרונה. נציין בענין זה את פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, שניתן ביום 12.8.07 בת.א 16115/05 (ניולוג נגד שחף שידרוג חומרים), אשר סיפק נקודת תצפית פנורמית וברורה על האופן שבית המשפט רואה את היחסים המסחריים שבין המשלח הבינלאומי/סוכן המכס ליבואן.
באותו מקרה דובר בתביעה כספית שהגיש משלח בינלאומי/סוכן מכס כנגד יבואנית, לקבלת כספים שהיבואנית חייבת לו. לטענת המשלח, חובות היבואנית קשורים לארבעה עניינים:
האחד - חוב בגין ריביות על אשראים שהמשלח סיפק ליבואנית. השני - דמי השהיות מכולה שהמשלח שילם למוביל ימי בנוגע למשלוחים של היבואנית. השלישי – דמי הובלה שלא שולמו בעיסקה ספציפית של יבוא מכונת גריסה. והרביעי – חיוב שונים.
בית המשפט קיבל את תביעת המשלח בנוגע להשהיות המכולה, ואילו בשאר העניינים דחה בית המשפט את התביעה.
השהיות המכולה:
בענין זה, קיבל בית המשפט, מצד אחד, את טענת היבואנית כי בטרם שילם המשלח את ההשהיות למוביל הימי, היה חובה עליו ליידע את היבואנית בנוגע לחיובים הנדרשים ולקבל את הסכמתה מראש לביצוע כל תשלום ותשלום. והואיל והמשלח לא פעל באופן זה, ופגע בזכות היבואנית לבוא בדין ודברים עם חברת הספנות, הרי שיש הרי שיש לראותו כפועל באופן התנדבותי בלבד.
יחד עם זאת , קבע בית המשפט כי היבואנית צריכה לשלם תשלומים אלו, מכוח דיני עשיית עושר או מכח דיני תום הלב.
בית המשפט עמד על כך שהיבואנית לא הכחישה שחברת הספנות רשאית לדרוש כספים בגין השהיית מכולה, הן באופן עקרוני והן במקרה הספציפי שלפנינו. אמנם היבואנית טענה כאילו המשלח פגע בזכותה לבוא בדברים עם חברת הספנות ולדרוש הנחה לגבי הסכומים הנטענים – אלא שבית המשפט קבע בענין זה כי היבואנית לא הוכיחה שהתשלום שהמשלח ביצע היה שלא לצורך, ולא הוכיחה שפנתה לחברת הספנות בדרישה לקבלת החזר ונדחתה, ואף לא הוכיחה שקיבלה זיכויים מחברות אחרות במקרים דומים. בקיצור, תשלום ההשהיות שירת בסופו של יום את היבואנית, ולא הוכח שהיבואנית הייתה יכולה להימנע מביצועו או לצמצמו.
חוב ריביות:
בענין זה קיבל בית המשפט את עמדת היבואנית אין לחייבה בתשלומי ריבית על אשראים שניתנו לה. במישור הראייתי, קבע בית המשפט כי קיימות גירסאות סותרות בשאלה האם סוכם שהיבואנית תשלם רבית על האשראי או לא, ונטל ההוכחה בענין זה הוא על התובע – המשלח, ונטל זה לא הורם. בית המשפט מצא כי לא היה הסכם בכתב בין המשלח ליבואנית על תשלומי הריביות, ואף מצא שמכתב גמר חשבון שהוציא המשלח ליבואנית לא נזכר נושא הריביות.
עוד התברר לבית המשפט כי היבואנית לא שילמה אף פעם, עוד לפני האירועים שנדונו בפסק הדין, חשבוניות עבור ריבית, אף שהמשלח שלח חשבוניות כאלו. מכאן הסיק בית המשפט כי אם המשלח נוכח לדעת כבר מהעסקאות הראשונות שהיבואנית אינה משלמת את חיובי הריבית הנדרשים, ובכל זאת המשיך לעבוד עמה, הרי שבהנהגות זו ניתן לראות ויתור על דרישת התשלום.
המשלח ניסה להתגבר על הכשלים הנ"ל בכך שטען כי קיים נוהג בדבר תשלום עבור האשראי שנותנות חברות עמילות מכס, שניתן לראותו כמגבש הסכמה בענין זה. ואולם, בית המשפט קבע שלא הוכח בפניו נוהג שכזה, ואין לבצע סתם כך הקבלה בין משלח/סוכן מכס לבין בנק, שכן בנק הינו מוסד פיננסי מוסדר בחקיקה מיוחדת, ואילו משלח/סוכן מכס דומה לכל ספק המעניק ללקוחו אשראי, בעת שזה קונה ב"הקפה" או בתנאי תשלום שוטף פלוס.
דמי הובלה בעיסקה ספציפית:
בענין זה דחה בית המשפט את טענת המשלח כי לסכום ההובלה שסוכם יש להוסיף עוד 1000 דולר. בית המשפט קבע כי היה על המשלח להפנות ליבואנית את הדרישה לתוספת התשלום ולא לשלמו בעצמו ולאחר מכן לתובעו מהיבואנית. בית המשפט עמד על כך שפער הזמנים מעת ביצוע העסקה ועד הדרישה לתשלום הנוסף (כ- 10 חודשים) הצריכה את העברת הדרישה לטיפול ישיר מול היבואנית, והמשלח לא היה צריך להתנדב לשלם תשלומים על חשבון היבואנית.
חיובים נוספים:
בענין זה טען המשלח לקיומן של חשבוניות פתוחות נוספות שלא שולמו. בית המשפט דחה את טענות המשלח, בציינו כי לא ניתן להבין ממסמכי המשלח מהן החשבוניות הפתוחות הנטענות, מהו סכום החוב נכון ליום סיום היחסים החוזיים, ממה הוא מורכב וכו'. בית המשפט ציין כי העד מטעם המשלח התקשה בחקירתו לספק הסברים ממה מורכב החוב והסתפק בביצוע הערכות בעת עדותו. בנסיבות אלו, כשנטל ההוכחה מוטל על המשלח, ובכלל זה לעניין גובה הנזק, ונטל זה לא הורם – דחה בית המשפט את עמדת המשלח.
אכן, הרבה מלים נאמרו ונכתבו בענין נטל ההוכחה בבתי המשפט והצורך בתיעוד בכתב. פסק דין זה - בענין הריביות, דמי ההובלה והחשבוניות הפתוחות - ממחיש את חשיבות הדברים, ומספק את נקודת הראות של בית המשפט.
שונה מזאת היא התייחסותו של בית המשפט לענין דמי ההשהייה, שכן בית המשפט חתר להגיע לתוצאה צודקת, גם על חשבון הוודאות הפורמאלית. אמנם, במישור הפורמאלי, לא היה הסדר ברור על תשלום דמי השהייה, והמשלח שילם את דמי ההשהיה באופן אוטומטי, ואולם תשלום ההשהיות שירת את היבואן, ועל כן היבואן לא יוכל להתנער מחובתו לשלם עבור השהיות אלו.
לראש העמוד
28/09/08 6. האם תום ליבו של המפר יספק לו הגנה בתביעה בגין הפרת סימני מסחר?
עו"ד גיל נדל, עו"ד הילה וולגמוט
עיכוב סחורות החשודות כמפרות סימני מסחר על ידי רשות המכס הינו חזיון נפרץ. בהמשך לאותו עיכוב, נדרש בעל הזכויות להגיש תובענה לבית המשפט כנגד המפר. על פי הגישה שרווחה בפסיקה בעבר ואף בפסקי דין מן השנים האחרונות, כל מה שעל התובע להוכיח בתביעה בעילה של הפרת סימן מסחר הוא כי היתה הפרה. כלומר די בקיום ההפרה כדי לזכות את התובע שנפגע על ידה בפיצויים, ללא קשר לשאלת תום ליבו של המפר – הנתבע.
לאחרונה ניתן ביטוי בפסיקה גם לדעה, ששררה זה מכבר באקדמיה, לפיה יש מקום לשינוי המצב המשפטי, ולהחלת הגנת תום הלב על הפרת סימן המסחר, באופן שייקבע כי רק שימוש מסחרי בחוסר תום לב עשוי להוות הפרה של סימן המסחר. בת.א. 2322/04 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כתב כב' השופט ברוך כי ייתכנו מקרים בהם היבואן ואולי אפילו גם היצרן, אינם מודעים לעצם ההפרה וכי מבחינת מדיניות משפטית לא יהיה זה ראוי לסווג את פקודת סימני המסחר כמגבשת אחריות מוחלטת מצד המפר. עוד נאמר שם, כי אחריותו של המפר אמורה להיות פונקציה של מצבו הנפשי בעת מעשה ההפרה, או במילים אחרות, של מידת תום ליבו, ומן הראוי להימנע ממצב שבו קביעת האחריות נובעת רק מעצם ההפרה. על אף האמור, באותו מקרה סבר השופט שהיבואן היה מודע להפרות ולכן היה חסר תום לב.
יחד עם זאת, יתכן כי עמדה זו באה לידי ביטוי, אם כי לא מפורש, בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 8502/06 NIKEנ' ערפה עבד אל לטיף ואח', לנייק – עו"ד מונטקיו, ליבואן – עו"ד גולדשטיין, למדינה – עו"ד פואה).
באותו הליך נדון עניינו של יבואן אשר ייבא לישראל מסין כ - 17,000 רצועות סופגות זיעה הנושאות את סימן המסחר NIKE. הרצועות נתגלו לפני השחרור מפיקוח המכס, והמכס הודיע לבעלת הזכויות אודות היבוא. בעל הזכויות, חברת NIKEפנתה לבית המשפט המחוזי בירושלים בתביעה לסעדים שונים, ובכללם צו מניעה כנגד היבואן ופיצוי כספי ללא הוכחת נזק על פי חוק עוולות מסחריות תשנ"ט – 1999 שסכומו המרבי עומד על 100,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. בכתב הגנתו טען היבואן כי הוא כלל לא הזמין את הרצועות המפרות אשר ככל הנראה הוכנסו בטעות אל תוך המכולה שנשלחה אליו מסין.לתמיכה בטענתו הציג היבואן אישור בכתב מן הספק.
בפסק הדין, שניתן על דרך של פשרה בהסכמת הצדדים, ניתן ככל הנראה משקל לטענת היבואן באשר לתום ליבו, שכן נפסק לחובת היבואן סכום פיצוי נמוך של כ - 15,000 ₪ בלבד.
אופן התנהלות המסחר בסין בימינו מצדיק, לטעמנו, עמדה זאת. במקרים רבים היבואן אינו מבקש שישלחו אליו טובין מפרים ולעיתים הוא אף פועל לבדיקת המשלוחים טרם שילוחם ארצה, ובכל זאת הוא מוצא עצמו מופתע מהימצאותם של טובין שלא הזמין והשתרבבו (אולי באשמת הספק ואולי בטעות) למכולה שייבא. נסיבות כאלו מצדיקות עמדה שתבחן את תום לבו של היבואן לצורך שאלת הפיצוי לבעל הזכויות בסימן המופר.
האם מדובר במגמה חדשה שתימצא אחיזה בפסיקה? – ימים יגידו.
לראש העמוד
28/09/08 7. מה חדש במשרדנו
*** למשרדנו נמסר ייצוג היבואנים ואיגוד לשכות המסחר בתביעה כנגד הממשלה לפיצוי יבואני המזון בגין נזקי העיכוב בנמל. מכתב דרישה מפורט נכתב לפרקליט המדינה, ובאם לא תתבצע התקדמות משמעותית עד לאחר החגים תוגש תביעה משפטית מתאימה.
משרדנו מונה כיועץ משפטי לחטיבת המשקאות האלכוהוליים בלשכת המסחר.
*** לאחרונה הוגשו על ידי משרדנו מספר תביעות משפטיות בעניינים הנוגעים לסחר בינלאומי:
*** הוגשה תביעה כנגד מכון התקנים והממונה על התקינה בשל תיקון התקן העוסק במתאמים לשקעים חשמליים באיחור של למעלה מ – 8 שנים!
*** הוגשה תביעה כנגד רשות המכס בענין סיווגם של גרעיני דלעת המשמשים למאכל ולא לזריעה.
*** הוגשה תביעה כנגד רשות המכס בענין סיווגן של טבליות חיטוי לבריכות.
*** הוגשה תביעה כנד רשות המכס בענין מועד הגשת תעודת מקור למכס.
*** הוגשה תביעה כנגד רשות המכס בענין סיווגם של משורים חשמליים למתכת ולעץ.
*** הוגשה תביעה כנגד רשות המכס בענין סיווגו של משקה מסוג "ביטר".
לראש העמוד
28/09/08 8. סדרת ספרים ופרסומים בנושאי סחר בינלאומי בעריכת עו"ד גיל נדל
היקף הפרסומים בעברית בנושאי סחר בינלאומי בכלל, ובנושאי משפט הסחר הבינלאומי בפרט, הינו דל באופן יחסי. "יבוא, יצוא ומה שביניהם" הינה סדרת פרסומים בנושאי הסחר הבינלאומי, בהוצאת ספרית הסחר, אשר באה לתת מענה לחוסר זה, ומספקת מידע בעברית לציבור העוסקים בסחר הבינלאומי.
עורך הסידרה הינו עו"ד גיל נדל, מוסמך הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, העוסק בתחום דיני יבוא ויצוא, הובלה ושילוח, ומשפט הסחר הבינלאומי.
עד כה יצאו לאור בסידרה שני הספרים הבאים:
הובלה ימית – מאת עו"ד גיל נדל, משה סיסטר. הספר דן בהרחבה בתפקידיו של שטר המטען הימי, בחובותיו של המוביל הימי, בהיקף אחריותו של המוביל הימי כלפי בעל המטען, בכלל האג-ויסבי, ובסוגיות נוספות כמו התיישנות, סעיפי שיפוט, פיצוי לנזק ועוד.
יבוא טובין – המותר והאסור – סוגיות בחוקיות היבוא – מאת עו"ד גיל נדל. הספר דן בהרחבה בענייני הסדרת היבוא (Import Control), ודן בנושאים כגון תחולת צו יבוא חופשי, סמכות ועדת היבוא, הטלת כופר כסף, הליכי תפיסה וחילוט, ועוד.
בקרוב יצא לאור ספר נוסף:
אשראי דוקומנטרי ואמצעי תשלום אחרים - היבטים מעשיים ומשפטיים– מאת סידני אמיר, עו"ד גיל נדל. הספר עוסק בהיבטים הפרקטיים והמשפטיים של אשראים דוקומנטריים ואמצעי תשלום אחרים, ודן בעניינים כמו כיצד יש למלא בקשה לאשראי דוקומנטארי, סוגי האשראי, ערבות ימית, נכיונות, UCP 600, אי התאמה, מרמה, עיקול מכתב אשראי ועוד. ספר מרכזי ופרקטי לכלל העוסקים בסחר בינלאומי.
עורך הסידרה הינו עו"ד גיל נדל, יליד 1969, מוסמך הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, עוסק בתחום דיני יבוא ויצוא, הובלה ושילוח, ומשפט הסחר הבינלאומי.
לפרטים נוספים:
הוצאת "ספריית הסחר": טל: 054-7962526 .
פקס: 072-2740224.
אינטרנט: www.tradelibrary.co.il
אימייל: tradelibrary@gmail.com
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
