|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
תוכן הענינים
מאמרונים ורשימות
דבר המערכת
לציבור העוסקים בסחר בינלאומי,
אנו שמחים לשוב עם הגליון השלישי של יבוא ויצוא ומה שביניהם.
גליון זה מוקדש להתפתחויות האחרונות שאירעו בתחום המסים העקיפים: פסקי דין תקדימיים של בית המשפט העליון בענין השבתם של מסים ששולמו ביתר, וכן תיקוני חקיקה שבוצעו לאחרונה בפקודת המכס.
קריאה נעימה,
המערכת.
מיסים עקיפים - השבתו של מס ששולם ביתר
פסק הדין בענין קמור:
סעיף 6 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968 ("חוק מסים עקיפים"), קובע כי מס ששולם ביתר יוחזר למי ששילמו, אם הוא יוכיח שהיתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם. פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6080/97 קמור רכב בע"מ נ` מדינת ישראל, קבע כי הוראתו של סעיף 6 הנ"ל, חלה גם על מסים ששולמו אגב מחאה, וכך יבואן ששילם מסי יבוא (מכס, מס קניה, היטלי סחר) אגב מחאה, יוכל לקבלם בחזרה אך ורק אם יוכיח כי לא גלגל את המס על לקוחותיו.
כיצד יוכל ציבור היבואנים להתמודד עם המכה שניחתה עליו?
שלושה תרחישים של תשלום יתר של מסי יבוא
כדי להבין את משמעות פסק הדין, נצייר לפנינו את שלושת התרחישים הבאים, שבהם מתקיים תשלום יתר של מסי יבוא:
מס ששולם בטעות: היבואן שילם מסי יבוא עודפים בחושבו כי זהו שיעור המס הנכון. לאחר מכן התברר ליבואן כי שיעור המס הנכון הינו נמוך יותר, והיבואן דורש מהמדינה להשיב לו את מסי היבוא העודפים. לדוגמא: היבואן סיווג את הטובין בפרט מכס הקובע תשלום מכס, ולאחר מכן התברר ליבואן כי סיווגם הנכון של הטובין נעשה בפרט מכס הפטור ממכס.
מס ששולם אגב מחאה: בעת שחרור הטובין מפיקוח רשות המכס מתגלעת מחלוקת בנוגע לשיעור מסי היבוא שיש לשלמם. היבואן משלם את מסי היבוא אגב מחאה, בהתאם להוראות סעיף 154 לפקודת המכס, ותובע מהמדינה להשיב לו את המסים. בית המשפט או הרשות מקבלים את עמדת היבואן וקובעים כי לא היה מקום לדרוש מהיבואן את תשלום המסים.
מס הנגוע באי חוקיות: היבואן שילם מסי יבוא בהתאם להוראות החקיקה הרלבנטית. לימים התברר שדבר החקיקה שעל פיו שולמו מסי היבוא הינו בלתי חוקי, והיבואן דורש מהמדינה להשיב לו את מסי היבוא ששילם. לדוגמא: צו תעריף המכס שמכוחו נדרש היבואן לשלם את מסי היבוא לא קיבל את אישור ועדת הכספים של הכנסת, ופקע.
בכל אחד משלושת התרחישים מוסכם על שני הצדדים - היבואן והמדינה - כי המדינה קיבלה לידיה מסי יבוא שאינם מגיעים לה. עם זאת, קיימים הבדלים ברורים בין שלושת התרחישים. בתרחיש הראשון שילם היבואן את מסי היבוא בשתיקה, ללא הסתייגות, ועם הזמן הלכה והתחזקה הסתמכותה של הרשות על הכספים ששולמו לה. מהתרחיש השני נעדרה הסתמכות זו, שכן היבואן מחה מלכתחילה על דרישת המס של הרשות, ולמעשה אולץ על ידי הרשות לשלם את המס כתנאי לשחרור הטובין מפיקוח המכס. בתרחיש השלישי מתלווה להחזקת הכספים בידי הרשות אלמנט של אי חוקיות.
העובדה המוסכמת שהמדינה קיבלה לידיה מסי יבוא שאינם מגיעים לה אינם מחייבת בהכרח שהמדינה תחזיר את הכספים ליבואן. כאשר היבואן גלגל את המס על לקוחותיו, הלקוחות הם אלו שנשאו בפועל בתשלום המס, והשבת המס ליבואן תעשיר אותו שלא כדין. נכון היה, אולי, להציע הסדר שישיב את המס אל הלקוחות, אלא שהמחוקק העדיף פתרון אחר. בהכרעה בשאלה מה ייעשה עם המסים המוחזקים בידי המדינה קבע המחוקק ברורות: אם היבואן לא גילגל את המס - יוחזר המס ליבואן. אם היבואן גילגל את המס - יישאר המס בידי המדינה. על הסדר זה נמתחה ביקורת רצינית בספרות המשפטית. לדרישה כי היבואן יוכיח שלא גלגל את המס על הלקוחות אין אח ורע במדינות כמו ארה"ב, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. הקהילייה האירופית מכירה בענין הגלגול, אך דורשת כי רשויות המס יוכיחו שהיבואן גלגל את המס על הלקוחות.
בית המשפט העליון נדרש לתרחיש הראשון בענין טמפו (ע"א 180/99 מנהל מס קניה נ` טמפו תעשיות בירה בע"מ), וקבע, על בסיס הוראתו של סעיף 6 לחוק, כי מס ששולם בטעות יישאר בידי המדינה אם המשלם גילגל את המס על הקונים. יחד עם זאת העיר בית המשפט כי "ראוי היה שהרשות תמצא דרך להשיב את הכספים שנגבו שלא כדין באופן שיגיעו לציבור ששילם את המחיר שכלל את מס היתר".
את התרחיש השני - מס ששולם אגב מחאה - ניתן היה לחלץ מתחולתו של סעיף 6 לחוק מסים עקיפים, ואכן, שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי קבעו כי מס ששולם אגב מחאה יוחזר למשלם ללא צורך בהוכחת אי-גלגול. טיעונים נכבדים תמכו בהבחנה זאת. על פי ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 154 לפקודת המכס, עקרון התשלום אגב מחאה נראה כבלתי קשור לסעיף 6 לחוק מסים עקיפים. כמו כן, לרשות לא עומדת הטענה בדבר הסתמכותה על המסים, שכן הללו שולמו אגב מחאה. הפרדתו של תשלום אגב מחאה מדרישת האי גלגול נתמכה גם בדילמה הקשה שבה ניצב יבואן הנדרש לשלם מס שלדעתו אינו מוצדק: אם לא יגלגל את המס הוא ייחשף לסיכון שמא ייקבע בהמשך שהמס מוצדק, ולא יהיה לו מהיכן לממן את תשלום המס; אם יגלגל את המס לא יוכל לדרוש את השבתו.
בית המשפט העליון בענין קמור לא קיבל את ההפרדה שבין תשלום אגב מחאה המתבצע מכח סעיף 154 לפקודת מכס ובין דרישת האי גלגול על פי סעיף 6 לחוק מסים עקיפים, וקבע כי השבתו של מס ששולם אגב הוכחה מותנית בהוכחת אי גלגול מצידו של היבואן. בית המשפט העליון הכיר בסעיף 6 לחוק מסים עקיפים כעקרון כללי החל על השבת מסים עקיפים, אשר תשלומים ששולמו אגב מחאה כפופים לו. בית המשפט העליון לא ראה מקום להבחין בין מצב שבו היבואן חלק מלכתחילה על חיובו במסי יבוא לבין יבואן שנדרש לענין זה רק בדיעבד.
התרחיש השלישי טרם הוכרע על ידי בית המשפט העליון. בית המשפט המחוזי בתל אביב, בע"ש 4523/98 ט.ל.ש. טבק ואח` נ` שר האוצר ואח` (טרם פורסם), מתח ביקורת חריפה על העמדה לפיה השבתו של מס בלתי חוקי מותנית בהוכחת אי גלגול. ערעור על פסק הדין תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון (ע"א 7308/00).
הגנת הגלגול - מה עושים? (שני פתרונות)
מבחינת ציבור היבואנים - הגרוע מכל כבר ארע. אבד הכלח על ההבחנה בין מס ששולם אגב מחאה למס אחר, ולצורך השבתם של מסי יבוא ששולמו ביתר לא זו בלבד שיהיה על היבואן לשכנע את בית המשפט/רשויות המס שמדובר במס עודף, אלא גם שהמס לא גולגל על הקונים. אין ספק כי זירת ההתמודדות בין ציבור היבואנים לרשויות המס תתמקד בשאלה האם המס גולגל או לא גולגל על הקונים. לכאורה מדובר בקרב אבוד מצידם של היבואנים, שכן איזה יבואן ייטול את הסיכון ולא יגלגל את המס על לקוחותיו. ואולם, בענין זה חלו התפתחויות מעניינות בפסיקות בתי המשפט, שציבור היבואנים ימצא בהם ענין רב.
השאלה המרכזית בענין זה הינה כיצד ניתן להוכיח שהמס לא גולגל על הקונה. מצד אחד, סעיף 6 לחוק מסים עקיפים נוקט בלשון: "היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם". המבחן יהיה, אפוא, מבחן טכני - האם המס הוסף למחיר או לא. מצד שני, בשוק בו קיימים מספר מתחרים, ולגבי מוצר בעל בביקוש גמיש (דהיינו, מוצר שהיקף המכירות שלו קטן ככל שמחירו עולה), כל מס מגולגל רק באופן חלקי על הקונה וחלקו האחר נספג על ידי היבואן, וזאת על מנת למזער את הפגיעה במכירות. באופן זה יהיה על היבואן להצביע על אופים של השוק ושל המוצר, ולהוכיח בהתאם לכך מהו שיעור המס שלא גולגל על הקונים. המבחן יהיה בעל אופי משולב כלכלי-טכני.
בענין טמפו נחלקו השופטים בשאלה האם ניתן יהיה לקבל את המבחן הכלכלי. בענין קמור, שנדון לאחר ענין טמפו, ובאותו הרכב(!), נותרה השאלה ללא הכרעה. בית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 501/92 פלב"ם מפעלי מתכת בע"מ נ` מדינת ישראל) אימץ בחום את המבחן הכלכלי (ערעור על פסק הדין תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון - ע"א 8491/02).
המבחן הכלכלי משאיר דלת פתוחה בפני תביעותיהם של יבואנים להשבת מס ששולם ביתר, ויש להניח כי במסגרת ההתדיינות בבתי המשפט יעשה ציבור היבואנים שימוש בחוות דעת כלכליות של מומחים המנתחים את אופיו של המוצר הרלבנטי והשוק אליו הוא משתייך. נצטרך לעקוב אחר פסיקותיהם של בתי המשפט כדי לדעת באיזו מידה של ליברליות יתקבל המבחן הכלכלי, וכמובן שנעדכן את קוראינו על כל התפתחות שהיא.
פתרון שני שהיינו מציעים ליבואנים, הינו לנסות, ככל האפשר, במקרה של מחלוקת עם רשות המכס, להסדיר את התשלום באמצעות העמדת ערבות בנקאית או בטוחה אחרת. לפי חוק מסים עקיפים, השבתו של מס ששולם ביתר כפופה הוכחת אי גלגול, אולם השבתו של סכום שהופקד אצל המנהל אינה כפופה להוכחת אי גלגול. ערבות בנקאית אינה מס ששולם ביתר, אלא בטוחה שהועמדה לטובת רשות המכס, וככזו - החזרתה אינה כפופה להוכחת אי גלגול, ויש לנסות ולהסדיר עם רשויות המכס, שאם עמדת היבואן תתקבל תוחזר הערבות ליבואן. הפרוצדורה כבר מוכרת לרשות המכס ומקובלת על ידה במקרים של מחלוקות בנוגע לתקפותן של תעודות מקור. העמדת ערבויות לטובת רשות המכס במקום ביצוע תשלום בפועל, עם כל הסרבול שבכך, תקל בסופו של דבר על היבואנים.
1. ע"א 6080/97 קמור רכב בע"מ נ` מדינת ישראל, ניתן ביום 6.8.03.
2. ע"א 180/99 מנהל מס קניה נ` טמפו תעשיות בירה בע"מ, ניתן ביום 9.4.03.
3. ע"ש (תל אביב) 4523/98 ט.ל.ש. טבק ואח` נ` שר האוצר ואח`, ניתן ביום 27.7.00.
4. ת.א. (ירושלים) 501/92 פלב"ם מפעלי מתכת בע"מ נ` מדינת ישראל, ניתן ביום 11.7.02.
לראש העמוד
תיקוני חקיקה - פקודת המכס
מספיחי התוכנית הכלכלית - הקשחה והחמרה של הוראות בפקודת המכס
העברת התוכנית הכלכלית בכנסת (1.6.03) שימשה לרשות המכס הזדמנות לביצוע תיקוני חקיקה בפקודת המכס, ולטובת הקוראים, נסקור בקצרה את עיקרי השינויים. למי מהקוראים שלא יוכל לעמוד בפיתוי וירצה כבר עתה לדעת "לאן הרוח נושבת", נספר כי מדובר בהקשחה והחמרה קיצוניות של הוראות ענישה וגביה בפקודת המכס.
1. כללי
תחילתו של העניין בתזכיר חוק לתיקון פקודת המכס שהוכן על ידי משרד האוצר והופץ בחודש אוקטובר 2002.
התזכיר הסביר כי מטרת התיקון הינה "לסייע במלחמה נגד הברחת סיגריות ומוצרי טבק אחרים שהפכה למכת מדינה". על פי התזכיר, "מוצרי טבק ככלל וסיגריות בפרט הם מוצרים עתירי מסים. לפיכך הרווח הכספי הנובע למבריחיהם הוא רב. מאידך העונשים הקבועים היום בפקודת המכס כנגד המבריחים הם קלים ויכולת ההרתעה מוגבלת".
על אף הדברים הברורים הנ"ל, חלקים ניכרים של התיקון אינם חלים על סיגריות ומוצרי טבק בלבד, אלא על כלל הטובין המיובאים, לכלל הטובין המיובאים, ומהווה החמרה משמעותית של אמצעי הענישה הפליליים (עבירות ועונשיהן) והאזרחיים (תפיסה, חילוט והחרמה) במקרה של הברחת טובין, וכן מתן סמכויות גבייה מרחיקות לכת לרשויות המכס .
2. סעיף 53 לפקודת המכס - הגשת מצהר עד 24 שעות לפני בואה של האוניה לנמל
על פי התיקון, קברניט האוניה יהיה חייב להגיש תסקיר על האוניה ומטענה ומצהר כניסה על הטובין עד 24 שעות לפני בוא האוניה לנמל (בנוסח שלפני התיקון המועד היה 24 שעות לאחר בוא האוניה לנמל).
התיקון מתעלם מקיומם של נמלים רבים הממוקמים בסמיכות למדינת ישראל, כדוגמת נמלי קפריסין, מרסין (תורכיה) ופורט סעיד (מצרים) אשר ההפלגה מהם לישראל נמשכת שעות מועטות. לגבי יעדים אלו, הגשת תסקיר ומצהר עד 24 לפני בוא האוניה לנמל בישראל הינה דרישה בלתי אפשרית.
לדעתנו, ראוי לשנות את התיקון, ולקבוע כי במקרה שבו נמל ההטענה האחרון של האוניה מרוחק פחות מ - 36 שעות הפלגה מהנמל, יש להתיר להגיש את התסקיר והמיצהר עד 24 לאחר בוא האוניה לנמל.
3. סעיף 190 לפקודה - הודעה על תביעה להחזרת התפוס תוך 7 ימים
סעיף 190 דן בתפיסת טובין. בנוסחו הקודם קבע הסעיף כי אדם שמידו נתפסו הטובין או בעל הטובין צריך למסור לרשות המכס תוך חודש ימים ממועד התפיסה, הודעה כי הוא תובע את החזרת הטובין שנתפסו. באם לא נעשה כן נחשבים הטובין למוחרמים ורשות רשאית למכרם.
התיקון קובע כי ביחס לטובין מסויימים יקוצר משך הזמן העומד לרשות בעל הטובין או האדם שמידו נתפסו הטובין למסור הודעה כנ"ל לכדי 7 ימים בלבד.
לדעתנו, תיקון זה אינו ראוי, משני טעמים עיקריים:
ראשית, תקופת 30 הימים נועדה לאפשר לבעל התפוס/המחזיק בתפוס לפנות לסוכן המכס ו/או לעו"ד לקבלת מלוא המידע על זכויותיו. תקופה של שבעה ימים הינה תקופה קצרה ביותר, והיא אינה מספיקה להגיש הודעה על תביעת התפוס, בייחוד באותם מקרים שבהם הטובין לא נתפסו כשהם בידי בעל הטובין, אלא בידי המחזיק בהם. חשוב להדגיש כי אם לא תינתן הודעה תוך שבעה ימים, הטובין יהפכו למוחרמים. החרמת הטובין מוציאה, באופן סופי ומוחלט, את הטובין מרשות בעל הטובין או המחזיק בהם. משמעותה של ההחרמה הינה פגיעה חמורה בקניינו של אדם, ולכן יש להותיר את משך הזמן להגשת הודעה על חודש ימים ולא לקצרו.
שנית, בעוד שמטרת התיקון היתה לסייע במלחמה כנגד הברחת סיגריות, לשון התיקון מתייחסת ל"סוגי טובין מסויימים", דבר שיאפשר לרשות המכס להחיל את לוח הזמנים המקוצר לא רק על סיגריות אלא על טובין רבים נוספים.
היועץ המשפטי לאגף המכס, בסקירה שהוציא לאחר העברת התיקון בכנסת, סיפק את קריאת הכיוון העתידית: "יש לגבש בעניין זה את המדיניות ולהמליץ למנהל על סוגי טובין שיקבעו לצורך הפעלת הסעיף. מטרת התיקון היתה לפתור את בעית הסיגריות במעברים, אך ניתן להחילו גם על סוגי טובין נוספים" (ההדגשה נוספה).
אנחנו מצידנו זוכרים היטב כי התיקון המוצע נועד להילחם בנגע הברחת הסיגריות, כדברי התזכיר. במידה ורשות המכס תרחיב את השימוש בסעיף זה, נתריע על החריגה מתכלית התיקון. רשמנו לפנינו גם את דבריו של היועץ המשפטי לאגף המכס בהמשך: "יש להפעילו (את התיקון - ג.נ.) בצמצום לאור הפגיעה הקיימת בו בזכות הטיעון של האזרח".
4. סעיף 203 לפקודה - הטלת קנס על אוניה שקיבולה מעל 250 טון
סעיף 203(א) דן בחילוט כלי שיט (דהיינו תפיסת כלי השיט בתור מחולט) שהקיבול הרשום אינו עולה על 250 טון. כלי שיט כאלו יחולטו, בין היתר, אם הם שימשו בהברחה, או אם שימשו ביודעין להוביל שלא כדין טובין מוברחים או מחולטים.
סעיף 203 (ב) מתייחס לכלי שיט בעלי קיבול העולה על 250 טונות, ומאפשר להטיל קנס על בעל האוניה באותן נסיבות המתירות חילוט של כלי שיט שבסעיף 203(א).
התיקון עידכן את שיעור הקנס המופיע בסעיף 203(ב), באופן שבעל אוניה שמעל 250 טון ייקנס במקרה של הברחה בשיעור של עד 1,500,000 ש"ח (נכון להיום) או פי שלושה מגובה מיסי היבוא שהיו אמורים להיחסך.
התיקון גם קבע הליך של ערעור לבית המשפט על הקנס, כאשר אין בהגשת הערעור כדי לעכב את תשלום הקנס, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת.
לא רק בעת האוניה קשור לענין זה אלא גם, למשל, סוכן האוניה. על פי סעיף 1 לפקודה, בעל - לענין כלי שיט וכלי הובלה הינו "לרבות אדם הפועל כסוכנו של הבעל, או מי שהבעל הרשהו לקבל דמי הובלה או תשלומים אחרים המשתלמים בקשר לאותם כלי הובלה". המשמעות של תיקון סעיף 203(ב) הינה החמרה קיצונית של הענישה לא רק כלפי בעל אוניה שהבריחה טובין, אלא כלפי סוכן האוניה וגורמים אחרים שיתכן שאין להם כל קשר להברחת הטובין.
5. סעיף 211 לפקודה - החמרת הענישה בעבירת הברחה
סעיף 211 לפקודה קובע את עבירת ההברחה. התיקון מחמיר את העונש על עבירת ההברחה לשלוש שנות מאסר (במקום שישה חדשים), או קנס של כ - 300,000 ש"ח (נכון להיום) (ובמקרה של החזקת טובין מוברחים - גם תשלום פי שלושה מסכום מסי היבוא החלים על הטובין).
במסגרת התיקון הוסף סעיף הקובע ענישה חמורה יותר במקרה של הברחה בנסיבות מחמירות - מאסר של חמש שנים או קנס של 600,000 ש"ח (נכון להיום) (ובמקרה של החזקת טובין מוברחים - גם תשלום פי שלושה מסכום מסי היבוא החלים על הטובין).
למי מבין הקוראים שינסה להבין מה פירוש המונח "הברחה בנסיבות מחמירות" לא נוכל לספק הסבר ברור, אבל נוכל לספר לכם מה היועץ המשפטי של המכס חושב על כך: "יצוין, כי לא פורטו נסיבות מחמירות ספציפיות, והכוונה היא להפעיל סעיף זה בהברחות בסכומים גבוהים מאד, בארועים מתמשכים ונסיבות אחרות המלמדות על חומרת הנסיבות". נכון? לא נכון? מתאים? לא מתאים? אין ספק כי הדברים ייבחנו בעתיד על ידי בתי המשפט ואנו נעקוב אחרי התפחתות הדברים ונעדכן אתכם.
לסוכני המכס שמבין קוראינו, נספר כי כי הוראות העונשין עשויות לחול גם על סוכני מכס מכח הוראת סעיף 218 לפקודת המכס הקובע כי: "המסייע, המעודד, המיעץ או המביא לביצוע עבירה על פקודה זו, או המעורב בו על ידי מעשה או מחדל, בכל דרך שהיא, אם במישרין ואם בעקיפין, רואים אותו כאילו עבר אותה עבירה ויהא בר עונשין בהתאם לכך".
בית המשפט העליון בענין למדן (ע"פ 5246/92 אברהם למדן נ` מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 98) התייחס לסעיף זה וקבע כי: "כאשר נעברת עבירה על ידי פקיד או פקיד רשוי אצל סוכן מכס, לא נראה לי שיוכל סוכן המכס לפטור עצמו מאחריות בגין אותה עבירה בלי שיוכיח שהוא לא ידע על ביצוע אותה עבירה ושהוא נקט באמצעים סבירים כדי למנוע אותה".
תיקון סעיף 231א לפקודה - אימוץ סעיף סעיף 106ב מחוק מע"מ - הקניית סמכויות גביה חריגות למנהל כנגד בעלי תפקיד בחברה.
אם פעם תתבקשו לתת דוגמא לפתכם "מעט המחזיק את המרובה" תזכרו את סעיף 8 של התיקון החדש, שכל מה שכתוב בו הוא "בסעיף 231א, אחרי "106" יבוא "106ב"".
מה זה אומר? זה אומר שעל גביית מכס הוחל סעיף 106ב לחוק מע"מ, המקנה לרשויות המכס סמכויות גביה חריגות, ומאפשר, בנסיבות מיוחדות, לגבות מבעלי תפקידים בחברה חובות מכס של החברה. למשל, כאשר חברה מסרה ידיעה כוזבת כדי להחמק מתשלום מס, והוצאה לה בשל כך דרישת תשלום והדרישה נדחתה על ידי בית המשפט, רשאית רשות המכס לחייב בעל תפקיד בחברה לשלם את המס.
ומיהו בעל תפקיד בחברה? מי שהיה בתקופה הרלבנטית מנהל פעיל, שותף או בעל שליטה בחברה, אפ יש בידי רשות המכס ראיות לכאורה להוכיח שהמעשה נעשה הידיעתו של בעל התפקיד, אלא אם כן אותו בעל תפקיד הוכיח שהוא נקט את כל האמצעים הסבירים כדי להבטיח מניעת המעשה.
ומה אומר היועץ המשפטי לאגף המכס על כך? "זהו סעיף המקנה סמכויות חריגות למנהל ובהתאם יש להפעילו בזהירות. רשאי על כן אין להפעילו בשלב זה עד שיקבעו קריטריונים ברורים לכך ובאישור היועץ המשפטי לאגף".
אנחנו נבדוק מה יהיו "הקריטריונים הברורים" ונעדכן בהתאם.
6. הוספת 231ב לפקודה - החלת פקודת המסים (גביה) על גבית מכס
באגף המכס "נזכרו" לקבוע בפקודת המכס הוראת הסמכה מפורשת המחילה את פקודה המסים (גביה) על גביית מכס, וכפי שכתב על כך היועץ המשפטי לאגף המכס: "על מנת שלא להיזקק לאכרזה שמעמדה המשפטי פחות". התזכיר שהוציא משרד האוצר הסביר קצת יותר: "פקודת המסים גביה מופעלת ביחס למכס מכח אכרזת גביית מסים (מכס), תשט"ז-1956. … מוצע להחיל את פקודת המסים (גביה) בתוך פקודת המכס עצמה, כפי שנעשה לגבי מס ערך מוסף ומס קניה, על מנת ליצור את מלוא השקיפות ולתת את העיגון המשפטי המירבי להחלת פקודת המסים (גביה) על מכס".
אז מה באמת היה קודם? האכרזה של שר האוצר לא היתה מספיקה? רשות המכס פעלה שלא כדין?
נגלה לכם סוד: בית המשפט העליון בענין מלרן (בג"צ 346/86 מלרן אלקטרוניקה בע"מ נ` מנהל המכס והבלו, פ"ד מא(1) 225) קבע כי אין תוקף חוקי להחלת פקודת המסים גביה על גביית חובות מכס (להבדיל ממס קניה, מע"מ ותשלומי חובה).
בפסק הדין הנ"ל נקבע מפורשות כי אין די באכרזת גביית מסים (שהיא ברמת חקיקת משנה) אלא יש צורך בהוראות חוק:
"אין די לדעתי בצו של שר האוצר לפגיעה כזו בזכותו של נשום להביא את המחלקת בדבר חבותו או שעורה לבירור בטרם ינקטו נגדו בצעדי הגביה הקיצוניים שבפקודה. דרוש לכך דבר חקיקה שיאמר כך, בין במפורש ובין במשתמע".
באיחור של הרבה שנים, באה רשות המכס והסדירה את הענין. כדי שלא להלאות אתכם בפלפול המשפטי נציין רק כי רשות המכס נאחזה בפסק דין אחר של בית המשפט העליון, שהתייחס לגבייית ארנונה, ושממנו הסיקה רשות המכס כי די באכרזה של שר האוצר. עם זאת, רשות המכס חשה כי הבסיס המשפטי שעליה היא נשענת - חלש ביותר, והעדיפה לתקן את פקודת המכס.
אז נכון, כעת ניתן לגבות חוב מכס באמצעות פקודת המסים (גביה). זה טוב? זה רצוי? ממש לא. פקודת המסים (גביה) הינה דבר חקיקה מנדטורי המעניק לרשויות המדינה סמכות מנהלית לגביית מס ללא צורך בקבלת פסק דין של בית המשפט, להפעיל הוצאה לפועל עצמאית, תוך קבלת סמכות לפרוץ בכוח לבתי האזרחים ולהוציא מהם טובין. על פקודת המסים (גביה) נמתחה לא אחת בקורת חריפה, ונאמר כי יש לפרש את הוראותיה בצמצום לנוכח חוקי היסוד. ראוי היה, בעידן חוקי היסוד, כי לא ייעשה שימוש בפקודת המסים (גביה).
7. סיכום
פקודת המכס, הינה חיקוק מנדטורי משנות העשרים של המאה הקודמת, שהיקנה לרשות השלטון (הנציב העליון) סמכויות מנהלתיות רחבות ביותר כלפי נתיניו. בית המשפט העליון קבע מפורשות כי סמכויות רחבות הנתונות בחיקוק מימי המנדט לרשויות מנהליות, יפורשו בצורה צרה (ע"א 666/88 מדינת ישראל נ` מונוגיל תעשיות מזון בע"מ, פ"ד מו(4) 1).
אין לראות בעין יפה, וזאת בלשון המעטה, את הרחבת סמכויות התפיסה והחילוט והגבייה שניתנו לרשות המכס. לסמכויות רחבות אלו, המאפשרות לרשות המינהל להחרים טובין גם ללא הרשעה בעבירה, ולהפעיל מנגנון הוצאה לפועל עצמאי, ללא בית משפט, אין אח ורע בחקיקה הישראלית שנחקקה לאחר הקמת מדינת ישראל, וסמכויות אלו אינן עולות בקנה אחד עם חוקי היסוד של מדינת ישראל במאה ה - 21.
החמרת הענישה, שלכאורה נועדה לסייע במלחמה בהברחת הסיגריות, התבצעה באופן כוללני כלפי כלל הטובין, ונראה שלא היה צורך בפעולה כל כך גורפת.
אנו נעקוב אחרי התפתחות הדברים. נבדוק האם הרשות משתמשת בסמכויותיה באורח שקול ומידתי, או שמא נפרצו הגבולות, והרשות משתמשת בכוחה באופן שרירותי. נעקוב, נבחן, וכמובן - נעדכן.
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
