|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
01. היטלי הסחר על פי ועדת טרכטנברג - שינוי מדיניות?
02. הצעת החוק בדבר הגבלת אחריות סוכן מכס לחוב יבואן לרשות הנמלים - עוברת לכנסת
03. המחיר שהוצהר נמוך מדי? על דחיית תביעת יבואן משקאות אלכוהוליים נגד רשות המכס
04. מטען חקלאי לא נמסר ללקוח בוונצואלה - האם הביטוח הימי יפצה?
05. יבוא אריזות של אבקות כביסה המפרות סימן מסחר - גורר תשלום פיצוי
06. נגזר דינם של עובדי גוטקס שהורשעו בהתחמקות מתשלומי מכס
07. התגלה נזק במשטח של מטען מחו"ל? הדבר לא מוכיח את הנזק למטען
08. נפלה טעות בשטר המטען? היבואן ישלם על כך ביוקר
09. מה חדש במשרדנו?
10. An Airline Company Will Compensate A Passenger For Damages Caused To Him, Due To A Delayed Flight
ATale of Two Deals- Which Is The rightful Owner?.11
12. Filing A Claim In Israel By A Foreign Company – When Is It Obligated To Deposit Guarantees?
01. היטלי הסחר על פי ועדת טרכטנברג - שינוי מדיניות?
עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר
לאחרונה, בסוף חודש ספטמבר, פורסמו המלצות ועדת טרכטנברג לשינוי כלכלי-חברתי. המלצות אלה אושרו על ידי הממשלה בתחילת אוקטובר, והן צפויות לעבור לאישור מליאת הכנסת בקרוב.
בתחום היטלי הסחר ואמצעי ההגנה, המליצה הועדה על שינויים רבים ומשמעותיים.
נזכיר, כי על פי חוק היטלי סחר ואמצעי הגנה, התשנ"א-1991, מוסמך הממונה על היטלי הסחר במשרד התמ"ת לפתוח בחקירה, אם מוגשת לו תלונה ובה פרטים מספקים אודות הנזק שנגרם ליצרן מקומי בעקבות יבוא בתנאים לא הוגנים כאלה או אחרים.
מאחר ומדינת ישראל חתומה על הסכמי סחר חופשי עם מדינות רבות, חל איסור להטיל מכס על יבוא ממדינות אלה, ולכן, מוסד היטלי הסחר בא לסייע ליצרנים מקומיים בתחרות מול יבוא בתנאים לא הוגנים.
היטלים ואמצעי הגנה שניתן לנקוט לפי החוק, מקורם בהסכמים בינלאומיים עליהם חתומה מדינת ישראל במסגרת ארגון הסחר העולמי WTO.
כך למשל, היטל היצף, שהוא ההיטל הנפוץ ביותר, מקורו בהסכם בינלאומי בעניין היצף, ששמו Agreement on Implementation of Article VI of the General Agreement on Tariffs and Trade 1994. אמצעי הגנה (Safeguards) מקורם בהסכם בינלאומי ששמו Agreement on Safeguards.
ביחס למוסד היטלי הסחר, ציינה ועדת טרכטנברג כי לדעתה השימוש שנעשה בהם אינו משקף איזון סביר בין טובת הצרכן המקומי וטובת התעשיין המקומי. כך, לטענת הועדה, שיעור נרחב מהחקירות שנפתחו בתקופה האחרונה היו בתעשיות מונופוליסטיות או ריכוזיות במידה חריגה, וכי מנגנון ההיטלים מייצר למשק הישראלי עלויות רבות (מבחינת הצרכן) וכן פגיעה בקשרי המסחר של ישראל, עלויות הכרוכות במניעת תחרות ועלויות ביורוקרטיות הכרוכות בהתמודדות עם חקירת היבוא.
לאור זאת, המליצה הועדה לבטל את כל ההיטלים פרט להיטל היצף, כך שההיטלים שהועדה ממליצה לבטל, הם: היטל בטחה, היטל יבוא, אמצעי הגנה (safeguards) והיטל משווה.
ביחס להיטל היצף, הוא ההיטל היחיד שהועדה המליצה להשאיר, המליצה הועדה לצמצם בצורה משמעותית את ההיטל, כך שבהתקיים אחד משלושה מקרים, לא יוטל היטל היצף.
המקרים בהם לא ראוי להטיל היטל היצף, על פי הועדה, הם כאשר קיימים פחות משלושה יצרנים מקומיים של המוצר הרלוונטי, כאשר בשוק הרלוונטי מתקיימת תחרות מעטה, או כאשר החברה המתלוננת מייצאת לחו"ל שיעור לא זניח מתוצרתה.
כמו כן, המליצה הועדה כי גם במקרים בהם יוטל היטל היצף, ההיטל יוטל לתקופה שאינה עולה על חמש שנים ולא יהיה ניתן להאריכו.
מה המשמעות של שינויים אלה?
המלצות אלה ידרשו שינוי נרחב של חוק היטלי סחר- ביטול ארבעה היטלים וצמצום של התנאים להטלת היטל היצף.
ביחס להיטל היצף, ההמלצות לא באות לשנות את התנאים הבסיסיים להטלת ההיטל הקבועים בהסכם הבינלאומי- כמו הוכחת קיומו של היצף, גרימת נזק ליצרן המקומי, והוכחת קשר סיבתי בין ההיצף לנזק.
יחד עם זאת, אחד התנאים הנוספים להטלת היטל היצף היא שהדבר מוצדק מבחינת טובת כלל המשק. עושה רושם שהמלצות הועדה באות לקבוע נקודת מבט שונה לגבי מה ייחשב כטובת המשק, והן באות לומר כי כאשר השוק ריכוזי ומונופוליסטי וממילא לא מתקיימת בו תחרות, לא מוצדק שהממשלה תתערב בשוק זה באמצעות היטלים.
ניתן להטיל ספק אם ההמלצות בתחום היטל ההיצף עולות בקנה אחד עם ההסכם הבינלאומי עליו חתומה המדינה ושמכוחו נחקק החוק, למשל, משום שההסכם הבינלאומי מגדיר כי "התעשייה המקומית" יכולה להגיש תלונה על יבוא בהיצף, כאשר אותה תעשייה מקומית מוגדרת כיצרנים מקומיים שאחוז התוצרת שלהם מהווה חלק ניכר מהייצור המקומי של אותו מוצר.
למשל, ההסכם לא קובע כי נדרש קיום של מינימום שלושה יצרנים מקומיים בשוק על מנת שתוגש תלונה, או שתתקיים תחרות גדולה באותו שוק.
בנוסף, דרישת הועדה כי היצרן המקומי שהגיש את התלונה לא יוכל לייצא לחו"ל שיעור ניכר מתוצרתו עשויה להתפרש כנוקשית מדי, משום שכאשר מתקיים יבוא בהיצף הגורם ליצרן המקומי נזק, לעיתים אין ליצרן המקומי ברירה אלא לייצא את תוצרתו על מנת להקטין את הנזק.
עשויה להישמע דעה כי אם יצרנים מקומיים לא יוכלו להגיש תלונה על יבוא לא הוגן כתוצאה מהתנאים החדשים שמציבה הועדה, הדבר עשוי להביא בטווח הרחוק לסגירה של מפעלים מקומיים ולעליית מחירים בטווח הארוך, ודווקא קיומם של מפעלים ישראליים עשוי להביא לשמירת התחרות מול היבוא ולמניעת עליית המחירים.
מנגד, עשויה להישמע דעה כי דווקא צמצום מדיניות ההיטלים תסייע לצרכן הישראלי משום שהיא תגביר את התחרות החופשית, תוציא מהשוק יצרנים בלתי-יעילים (או תגרום להם להתייעל), ותמנע התערבות ממשלתית בתחרות.
02. הצעת החוק בדבר הגבלת אחריות סוכן מכס לחוב יבואן לרשות הנמלים - עוברת לכנסת
עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר
בחודש דצמבר בשנה שעברה, עלתה לדיון בועדת שרים לענייני חקיקה הצעת חוק חדשה, שביקשה לחזק את מעמדו העצמאי של סוכן המכס מול רשות הנמלים. לפי אותה הצעה, סוכן המכס אינו מהווה שלוח של היבואן, אלא רק מייצגו מול הרשויות, ובאם ליבואן נוצר חוב כלפי רשות הנמלים, לא תוכל רשות הנמלים לגבות חובות אלה מסוכני מכס באופן רטרואקטיבי, אלא רק במקרים חריגים בהם הוכח שסוכן המכס סייע ליבואן להתחמק מתשלומי חובה.
לאחרונה, בסוף חודש יולי, אישרה ועדת השרים את ההצעה, וההצעה עוברת כעת לועדת הכספים של הכנסת לצורך הכנתה לקריאה ראשונה.
נזכיר בקצרה את מהותה של ההצעה:
כידוע, רוב העוסקים בייבוא מסחרי עושים שימוש בסוכני מכס לצורך שחרור מטענים המיובאים על ידם לישראל. במהלך יבוא הטובין, נדרשים היבואנים לשלם לרשויות שונות מסים ואגרות הכרוכים בתהליך הייבוא. בדרך כלל, על מנת לקצר תהליכים, נהוג כי סוכן המכס משלם עבור היבואן את המסים והאגרות באמצעות מס"ב (מסלקה בנקאית), וגובה מן היבואן את הסכומים Back to Back, וכל זאת נעשה באמצעות הסכם בין סוכן המכס לאותה הרשות.
אך מה קורה כאשר רשות כלשהי דורשת מן היבואן תשלום רטרואקטיבי. למשל, רשות המכס דורשת גרעון מסי יבוא, או רשות הנמלים דורשת אגרות נמל (בשל תיקון ערך טובין), האם ניתן לחייב את סוכן המכס באותו תשלום רטרואקטיבי?
עד להצעת חוק זו, הייתה רשות הנמלים גובה חובות רטרואקטיביים של יבואנים מסוכני המכס שלהם. בהצעת החוק נאמר כי תפקידו של סוכן מכס כלפי יבואן מקביל לתפקידו של עורך דין או רואה חשבון כלפי לקוח, כך שמאחר ועורך דין ורואה חשבון אינם אחראים לחובות כספיים של לקוחם כלפי צדדים שלישיים, כך צריך להיות דינם של סוכני המכס. בהצעת חוק זו נאמר כי, סוכן המכס אינו מהווה שלוח של היבואן, אלא רק מייצגו מול הרשויות (בדומה לעורך דין או רואה חשבון).
לאור זאת, הצעת החוק מבקשת לתקן את פקודת הנמלים כך שרשות הנמלים לא תוכל לגבות אגרות נמל מסוכני מכס באופן רטרואקטיבי, כאשר רשות המכס מתקנת ערך טובין מיובאים באופן רטרואקטיבי (דבר הגורם לחוב בהפרשי אגרות נמל), אלא רק במקרים חריגים בהם נקבע על ידי בעל סמכות, כי סוכן המכס סייע ליבואן להתחמק מתשלומי חובה.
לדעתנו, הצעת החוק נכונה ויש בה כדי לתרום למעמדו ולחופש פעולתו של סוכן המכס. על פי חוק סוכני המכס, על סוכן המכס מוטלת חובה לפעול במהימנות ובמקצועיות כלפי רשות המסים וכלפי לקוחו היבואן, אך לא מוטלת עליו אחריות לשלם חובות של היבואן, וככל שהסוכן נושא בחובות כאלו, הוא מהווה רק "צינור" להעברת או גביית הכספים (אך אינו הגורם החייב בהם, מבחינה חוקית). כך למשל, במקרה בו יבואן נדרש לשלם גרעון מסי יבוא באופן רטרואקטיבי, דרישה זו מופנית ליבואן עצמו, ולא לסוכן המכס, ולכן, הצעת חוק זו באה לקבוע דין דומה גם ביחס לאגרות הנמל.
במצבים חריגים במיוחד, קיימת סמכות חוקית לגבות מסוכן המכס את מסי הייבוא, כך למשל, במצב בו מנהל המכס השתכנע כי אותו סוכן מכס פעל שלא בתום לב וסייע ליבואן להשתמט מתשלום מסי יבוא (סעיף 22 (ב) לחוק סוכני המכס), והצעת החוק הנוכחית באה לקבוע חריג דומה ביחסים שבין רשות הנמלים לבין סוכן המכס.
אך, עד שהצעת חוק זו תהפוך לחוק מחייב, היא צריכה לעבור את אישור מליאת הכנסת, במסגרת שלוש קריאות.
03. המחיר שהוצהר נמוך מדי? על דחיית תביעת יבואן משקאות אלכוהוליים נגד רשות המכס
עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר
בימים אלה, נדחתה תביעה של יבואן משקאות אלכוהוליים נגד רשות המכס, במחלוקת שעסקה בשאלת אמיתות המחיר שהוצהר על ידי היבואן, בעת יבוא המשקאות.
כידוע, משקאות אלכוהוליים הם טובין עתירי מס (מכס, מס קניה ומע"מ), כאשר חלק ניכר מן המס מוטל באחוזים משווי המשקאות, ולכן קיימת חשיבות רבה לשאלה מה ייחשב כמחיר המשקה לעניין מסי יבוא.
עובדות המקרה:
חברת מרקיורי ייבאה לישראל משקאות אלכוהוליים שנרכשו על ידה, לפי טענתה, מספק באיי הבתולה.
בשנת 2007, בעקבות חקירה שנערכה ברשות המכס תוך שיתוף פעולה עם שלטונות המכס באוקראינה, דרשה רשות המכס מן החברה גרעון מסי יבוא בסך כולל של 4.9 מיליון ש"ח, והחברה שילמה אגב מחאה סכום נוסף של כ-135,000 ש"ח.
לטענת המכס, אותם משקאות אלכוהוליים יוצרו באוקראינה ונמכרו לספק בקפריסין שמכר אותם לחברת מרקיורי, אך נשלחו ישירות מאוקראינה לישראל, וכלל לא נמכרו על ידי ספק מאיי הבתולה.
עוד לטענת המכס, המחיר ביבוא שהוצהר על ידי מרקיורי היה נמוך מן המחיר שהוצהר על ידי היצרן באוקראינה בעת היצוא, מה גם שמרקיורי הצהירה כי רכשה בתנאי CIF(בהם היצואן מסדיר את ההובלה והביטוח) בעוד היצרן באוקראינה הצהיר כי מדובר במשלוח בתנאי FCA, בו היבואן מסדיר את ההובלה והביטוח.
בעניין התשלומים ששולמו ביתר, ביקשה המדינה לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות, מאחר והתביעה הוגשה לאחר יותר מ-3 חודשים מיום התשלום, בניגוד לסעיף 154 לפקודת המכס.
לטענת חברת מרקיורי, המחיר שהוצהר על ידה ביבוא היה מחיר העסקה האמיתי, ולכן, דרשה את ביטול הגרעון ואת השבת המסים ששולמו ביתר.
פסק-הדין:
בעניין ההתיישנות, קיבל בית המשפט את טענת המדינה וחזר על הלכות קודמות לפיהן לא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות לפי סעיף 154 לפקודת המכס, ולכן, דחה את תביעת ההשבה.
בעניין הגרעון, קבע בית המשפט כי נטל ההוכחה בתביעה זו מוטל על מרקיורי, אשר חייבת להוכיח כי המחיר שהוצהר על ידה ביבוא הוא המחיר האמיתי. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי הראיות שהציגה רשות המכס בעניין המסמכים שהתקבלו מאוקראינה מערערים את גרסת מרקיורי, בין היתר משום שהמחיר שהוצהר על ידי היצואן היה גבוה מן המחיר שהוצהר על ידי מרקיורי, וכמו כן היה קיים שוני בתנאי העסקה (CIFלעומת FCA), ולכן, קבע כי מרקיורי לא עמדה בנטל ההוכחה, ודחה את תביעתה גם בעניין הגרעון, תוך חיובה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ש"ח.
(ת.א. (מחוזי חיפה) 1189-07 מרקיורי מ.ג סחר והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל, פסק-דין מיום 25.7.11, השופט קיסרי. שמות ב"כ הצדדים לא צוינו).
סיכום ומסקנות:
בעניין ההתיישנות
לפי סעיף 154 לפקודת המכס, יבואן חייב להגיש לבית המשפט תביעה בתוך שלושה חודשים מיום תשלום מיסי היבוא במחאה, אחרת תביעתו תתיישן, ואף אם בית המשפט יקבל את עמדתו כי מסי היבוא נגבו ממנו ללא הצדקה - תביעתו תיכשל והכסף לא יושב לו. מדובר בתקופת התיישנות קצרה מאד שאין לה אח ורע בחוקי המס השונים.
מאחורי סעיף 154 לפקודת המכס לא קיים היגיון רב. סעיף זה מעודד יבואנים לרוץ לבתי המשפט ולהגיש תביעות נגד המכס אף אם הם מצויים במשא ומתן ובנסיונות להסדיר את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. לכן, הושמעה על ידי בתי המשפט השונים קריאה לתקן סעיף זה, וטוב יעשה המחוקק אם יישמע לקריאה זו.
בעניין נטל ההוכחה
למרות שבמקרה זה המדינה היא שהוציאה דרישת גרעון ליבואן, כך שלמעשה המדינה היא "התובעת", קובעת פקודת המכס כי בבית המשפט יתהפך נטל ההוכחה, והיבואן, הוא התובע, יצטרך להוכיח כי הגרעון הוצא שלא כדין.
הרעיון מאחורי "הקלה" זו לטובת המדינה נעוץ בעיקרו בכך שהעובדות ידועות יותר ליבואן מאשר לרשות המכס, ועל כן מן הראוי שהיבואן יהיה זה שנושא בנטל ההוכחה.
אלא שסעיף זה בפקודת המכס מקדם את הדיון רק במעט, שכן הסעיף אינו קובע כמה רחוק צריך ללכת היבואן בהוכחותיו. יוכל היבואן לטעון כי די בכך שהוא יציג חשבונות ספק אותנטיים ומסמכים נוספים הרלוונטיים לעניין התוספות למחיר העסקה, כגון מסמכים לגבי עלות אריזתם של הטובין, הובלתם וכיו"ב, הסכמים עם הספק, והצעות מחיר וחשבוניות של ספקים אחרים בגין טובין זהים. אם רשות המכס תרצה להפריך ראיות אלו ולהביא ראיות נגדיות למחיר – נטל ההוכחה באותן ראיות נגדיות יעבור אליה.
הד לדברים אלו אנו מוצאים בהחלטת בית משפט השלום ברמלה בבש"א בת.א. 1846/05 מיום 13.12.06 (היבואן יוצג על ידי משרדו של הח"מ, עו"ד גיל נדל) הקובעת כך:
"בשלב זה אני קובעת כי סדר הבאת הראיות יהיה "ברגיל", קרי, המבקשות יביאו את ראיותיהן כדי להוכיח את טענותיהן, ונטל ההוכחה על המבקשות; יחד עם זאת אומר כי אין זה מן הנמנע כי בסוף ההליך, אם יעלה בידי המבקשות להוכיח את טענותיהן העובדתיות לענין עלות הטובין, ובית המשפט ישתכנע בדבר 'אמיתות' ערך הטובין וכי המסמכים קבילים נכונים ואמינים, הרי שנטל הראיה יעבור אל המשיבה, כדרכם של נטלים שעברו מצד למשנהו על פי הראיות שיובאו".
כלומר, כאשר הסברו של היבואן למחיר הוא הגיוני וסביר, יעבור הכדור למגרשה של רשות המכס.
במקרה זה, קבע בית המשפט כי היבואן לא עמד בנטל זה ולא הצליח להעביר את הכדור למגרשה של רשות המכס. על פי פסק-הדין, הובא לעדות רק מנהל היבואן, שהעיד כי רכש את הסחורה במחיר שהוצהר. יתכן שאם היבואן היה מביא לעדות נציג של הספק הזר ממנו, לפי הטענה, רכש את הסחורה, ואותו נציג היה מאמת את גרסת היבואן, תוצאת פסק-הדין הייתה משתנה.
04. מטען חקלאי לא נמסר ללקוח בוונצואלה - האם הביטוח הימי יפצה?
עו"ד גיל נדל, עו"ד אליס אברמוביץ
לאחרונה, ניתנה החלטה על ידי בית משפט השלום בת"א, בנוגע למחלוקת בין יצואן חקלאי לבין חברת ביטוח, בנוגע למשלוח שיועד ללקוח בוונצואלה אך לא הגיע ליעדו.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת הזרע ג'נטיקס ביקשה לייצא לוונצואלה משלוח של זרעי בצל. המטען בוטח על ידי הראל בפוליסת ביטוח ימי פתוחה מסוג A, הכוללת הרחבות.
מועד ההגעה המשוער של המשלוח לנמל היעד, כפי שנקבע על ידי חברת השילוח, היה בחודש יולי 2007, אלא שהוא נפרק בנמל אחר והמתין לאוניה שתיקח אותו לנמל היעד. באוקטובר 2007, שלושה חודשים לאחר מועד ההגעה המשוער, נודע כי האוניה התקלקלה ולאור דרישתה של הזרע לשחרר את המשלוח רק בנמל שנקבע, דבר שלא התאפשר, לבסוף ביקשה הזרע להשיב את המשלוח לישראל. מכאן ואילך על פי הטענה לא עודכנה הזרע, ונכון למועד הגשת התביעה, שנה לאחר מועד ההגעה המשוער, לא ידעה את מיקום המטען.
הזרע ביקשה מחברת הביטוח לפצות אותה בגין אובדן המטען, אך חברת הביטוח דחתה את הבקשה וטענה כי המטען לא נמסר לנשגר מכיוון שזה סירב לקבלו מן המוביל, כנראה מחמת פקיעת רישיון היבוא ו/או סירוב השלטונות להתיר כניסתו, וכי אירוע כזה לא נחשב כאובדן ואינו מכוסה על פי הפוליסה, וגם אם נחשב כאובדן- מתקיימים חריגים לביטוח, משום שהזרע הורתה להשיב את המשלוח לישראל ואילו הנשגר סירב לקבלו, ואלה הם מעשים מכוונים (בשונה מתאונות או מעשים מקריים).
חברת הזרע הגישה תביעה נגד כל הגורמים בשרשרת ההובלה (חברת השילוח, סוכן האוניה והמוביל הימי), וכן כנגד הראל, המבטחת.
חברת הביטוח ביקשה לדחות נגדה את התביעה על הסף בטענה כי הפוליסה אינה מכסה מקרה כזה, ובית המשפט נתן החלטתו בימים אלה.
החלטת בית המשפט:
אשר לטענת הזרע בדבר אבדן המטען, חזר בית המשפט על הלכות קודמות לפיהן נכס מבוטח ייחשב כאבוד כאשר הוא אינו עוד בשליטת המבוטח, ואין סיכוי סביר כי יחזור לשליטתו, וכל זאת מבלי שהמבוטח העביר את זכויותיו בנכס מרצונו. בענייננו, קבע בית המשפט, מכיוון שהנתבעות האחרות הודו בכתבי הגנתן כי המטען מעוכב בנמל בוונצואלה על ידי רשויות המכס משום שתוקף רישיון היבוא של הנשגר פג זה מכבר, וכי בנסיבות אלה נמנע ייצואו חזרה לישראל- הרי שניתן לראות במצב כזה כ"אובדן" המטען לצרכי הפוליסה.
לאור זאת נדרש בית המשפט להכריע האם מתקיימים החריגים לפוליסה.
*סירובו של הנשגר לקבל את המטען:
בפוליסה, תחת הכותרת "NON DELIVERY", הורחב הכיסוי הביטוחי גם למצב שבו המשלוח לא הגיע לנשגר ביום ה-120 מן המועד המקורי בו האוניה או המטוס או כל כלי הובלה אחר היו מיועדים להגיע לנמל היעד.
חברת הביטוח טענה בעניין זה כי מאחר והנשגר הודיע לפני שחלפו 120 יום ממועד ההגעה המשוער כי הוא מסרב לקבל את המטען, אין לחברת הזרע אפשרות להסתמך על תנאי זה, מה גם שבניגוד לתנאי הפוליסה, המטען גם לא נשלח חזרה ארצה בתוך 60 יום – ובית המשפט קיבל את הטענה.
*חריג המעשה המכוון
הראל טענה כי סירובו של הנשגר לקבל את המטען, כמו גם הוראת הזרע להשיבו ארצה הנם מעשה מכוון, להבדיל מאירוע תאונתי, ועל כן אין תחולה לכיסוי הביטוחי. בית המשפט דחה טענה זו בהסתמכו על הנחיות המפקח על הביטוח, שכן זכרה לא בא במכתב הדחייה של הראל בעבר.
*סיכון ההחרמה:
הזרע טענה כי הרחיבה את הפוליסה כך שתכלול גם כיסוי מפורש כנגד סיכון החרמת המשלוח על ידי שלטונות זרים (confiscation clause). הראל טענה, מנגד, כי תוקפו של הכיסוי הביטוחי על פי סעיף זה מותנה בתנאי מוקדם בדבר מתן הודעה על ידי המבוטח על כניסתו של הכיסוי לתוקף, והודעה כזאת לא נמסרה מעולם.
הזרע טענה כי למדה על דבר ההחרמה רק מעיון בכתבי ההגנה של יתר הנתבעות, ומשכך, לא ניתן היה לדרוש ממנה כי תודיע על כך למבטח, מה גם שלא נקבע מועד ספציפי למתן ההודעה. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט, לא ניתן לשלול את תחולתו של סעיף ההחרמה.
בסופו של דבר, נדחתה בקשת הראל לסילוק התביעה כנגדה על הסף, ללא צו להוצאות.
[ת.א. (שלום ת"א) 47800-08 הזרע ג'נטיקס בע"מ נ' MEDDITERNIANואח', החלטה מיום 4.7.11, השופט מ. בן-חיים. שמות ב"כ הצדדים לא צוינו]
05. יבוא אריזות של אבקות כביסה המפרות סימן מסחר - גורר תשלום פיצוי
עו"ד גיל נדל, שי בבאי
בימינו, המסחר הולך ומקבל אופי יותר בינלאומי, ומוצרים שצוברים מוניטין בינלאומי והופכים ל"מותגים" מכניסים ורווחיים, הם דבר שבשגרה.
כמובן, ככל שהמוניטין של המותגים חזק יותר, הדבר משפיע על כוח המשיכה שלהם כלפי הצרכנים. בהתאם, כך עולה החשש כי צדדים אופורטוניסטיים ינסו "לרכב", באופן פסול, על גל הצלחתם של מוצרים מצליחים ולחקות אותם.
על מנת להגן על בעלי מותגים ועל הציבור מפני הטעיות כאלו, ועל מנת לייצר לבעלי מותגים תמריץ לפתח ולשפר את המותגים והמוצרים, קיימים חוקים אשר אוסרים ניצול אסור של מוניטין של מותגים, כמו דיני סימני המסחר, גניבת עין, ועוד.
לאחרונה, ניתן פסק-דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בעניין הפרת סימן המסחר "אריאל" באריזות של אבקות כביסה.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
התובעת, חברת Procter & Gambleהיא חברה בינלאומית שבבעלותה סימן המסחר "אריאל" לאבקות כביסה. חברת פרוקטר הגישה תביעה כנגד בעלת מפעל למילוי ושיווק של אבקות כביסה, בגין יבוא של אריזות ריקות המיועדות לאבקת כביסה, שעליהן הוטבע סימן מסחר הזהה לסימן "אריאל", ששחרורו עוכב על ידי בית המכס אשדוד. כמו כן, באותו המשלוח, יובאו 1,600 שקים של אבקת כביסה, שלפי החשד היו צריכות להיות מוכנסות לתוך האריזות שיובאו. בעקבות כך, עיכב בית המכס באשדוד את המשלוח והגיש לחברת פרוקטר הודעה, לפיה קיים חשש לזיוף מוצריה ולשימוש בלתי מורשה בסימן המסחר שלה.
לאחר בדיקה קצרה, התחוור לחברת פרוקטר כי לבעלת המפעל אין כל קשר אליה ואף כי האבקה המיובאת היא אינה אבקה שיוצרה על ידה, אלא אבקה מזויפת. לאור זאת, ביקשה חברת פרוקטר מבית המשפט להורות על השמדת הסחורה על חשבון היבואן המפר, וביקשה אף לחייב את היבואן המפר בתשלום פיצויים של 120,000 ש"ח. רשות המכס צורפה גם היא לתביעה, בתור הצד אשר מחזיק בסחורה המעוכבת.
מנגד, טען היבואן כי הוא ביקש לייבא רק את אבקות הכביסה, והאריזות שיובאו מקורן בהטעייה של הספק שלו בסין, שביקש לשלוח קרטונים ללקוח אחר שלו בחברון, באותו המשלוח.
פסק-הדין:
ראשית, בית המשפט עמד על חשיבותם של דיני סימני המסחר ועל מטרותיהם- יצירת תמריץ לפיתוח ושיפור מוצרים וסיפוק מידע אמין לציבור בנוגע לזהות יצרני המוצרים ואיכות המוצרים.
בהמשך, הסביר בית המשפט כי לאור חשיבות זו, אין בודקים האם התכוון מפר סימן המסחר לבצע הפרה, אלא רק אם התבצעה הפרה שכזו בפועל.
במקרה הנדון, כפי שעולה מעדותו של היבואן, לא הייתה מחלוקת כי סימן המסחר של חברת פרוקטר הופר, וכי היה קיים חשש אמיתי, לולא נעצר המשלוח הודות לערנות עובדי בית המכס, כי הציבור יטעה לחשוב שמדובר במוצר אמיתי של חברת פרוקטר.
לאור האמור, בית המשפט קיבל את תביעת פרוקטר במלואה, וקבע כי היבואן יישא בעלויות השמדת המוצרים שייבא וישלם לחברת פרוקטר פיצוי בסך 120,000 ש"ח בגין הפרת סימן המסחר. כמו כן, חייב בית המשפט את היבואן בתשלום שכר טרחת עו"ד, בסך 50,000 ש"ח.
(ת.א. (מחוזי ת"א) 1223-07 The Procter & Gamble Companyנ' מונא אלשריף, פסק-דין מיום 22.6.11, השופטת דרורה פלפל. ב"כ הצדדים: לחברת פרוקטר - עו"ד ש' ישראל ועו"ד א' פרוכטמן ממשרד שלמה כהן; ליבואן - עו"ד צ' א' שמיר; לרשות המכס- עו"ד קרן יזדי מפרקליטות מחוז ת"א-אזרחי)
סיכום ומסקנות:
במקרה זה, טען היבואן כי ייבא את הסחורה בתום לב, ולכן, גם אם הייתה הפרה של סימן מסחר, לא הייתה לו שליטה על הנעשה משום שהוטעה. בית המשפט לא ייחס משמעות לשאלת תום לבו של היבואן ופסק כי עליו לפצות את פרוקטר & גמבל במלוא סכום התביעה.
נראה לנו כי בית המשפט החמיר עם היבואן יתר על המידה, משום במקרה אחר, שנפסק בשנת 2008, דווקא קיבל בית המשפט המחוזי בתל-אביב טענת תום לב של יבואן, שייבא 750 שעוני רולקס מזויפים, ואשר טען כי לא הזמין שעונים אלה, ומדובר בטעות של הספק בסין.
באותו מקרה, הורה בית המשפט על השמדת הסחורה אך בשל תום לבו של היבואן, לא חייב אותו בפיצוי בעל הזכויות (ת.א. (מחוזי ת"א) 2573/04 Rolex SAנ' בלונים ושעשועים בע"מ, ניתן ביום 17.12.08)
06. נגזר דינם של עובדי גוטקס שהורשעו בהתחמקות מתשלומי מכס
עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר
לאחרונה, גזר בית משפט השלום בראשון לציון עונש של עבודות שירות וקנסות כספיים של עובדים של חברת גוטקס, העוסקת ביבוא בגדי ים, שהורשעו בהתחמקות מתשלומי מכס.
עובדות המקרה:
חברת גוטקס ייבאה בגדי ים וחוף מטורקיה, רומניה ובולגריה, בין השנים 2003-2006, והצהירה כי מדובר בבגדי ים ממקור אירופי הזכאים לפטור ממכס.
על פי הסכמי הסחר הרלוונטיים, בגדי ים ייחשבו כמקוריים אם יוצרו באותן מדינות משלב החוט.
בפועל, התברר כי הבדים ששימשו לתפירת בגדי הים יובאו ממדינות אחרות.
במעשים אלה, נגרע מקופת המדינה סכום של למעלה מ-6 מיליון ש"ח הכוללים תשלומי מכס ומס ערך מוסף.
סמנכ"ל החברה ומנהלת הרכש הועמדו לדין בגין מעשים אלה, בנוסף לחברה עצמה.
המדינה טענה כי לזכותם של הנאשמים עומדת הודאתם המוקדמת שחסכה זמן שיפוטי, וכי החברה שילמה את המס שנגרע באופן מיידי, כמו גם עברם הנקי והעובדה כי ממעשים אלה לא קיבלו כל טובת הנאה. עוד ציינה המדינה כי לאחר מעשים אלה השתנו הסכמי הסחר.
לאור זאת, ביקשה המדינה להטיל על הנאשמים עונש של מאסר בדרך של עבודות שירות במסגרת הסדר טיעון.
גזר-הדין:
כשיקולים להחמרה, ציין בית המשפט כי מדובר בעבירות חמורות שנעברו במשך למעלה משנתיים ובהיקף חסר תקדים. בית המשפט ציין כי קיים תחכום רב במעשים, היות והבדים יובאו ממדינה עמה לישראל אין הסכם סחר, למדינה אחרת באירופה עמה לישראל יש הסכם סחר, מתוך מטרה להערים על המכס, והדבר מצדיק ענישה הולמת.
עוד ציין בית המשפט כי לאור נסיונם רב השנים של המעורבים בפרשה, אין ספק שלא מדובר בעצימת עיניים אלא במעשים שנעשו ביודעין. בית המשפט ציין העובדה שהחברה שילמה את גרעון המס באופן מיידי מצדיקה התחשבות מסוימת בעונש, אך הביע דעתו כי מדובר בשיטת "מצליח", שבית המשפט צריך להרתיע מפני ביצועה.
כשיקולים להקלה, ציין בית המשפט כי מדובר בנאשמים ששיתפו פעולה עם החקירה, שלא הפיקו כל טובת הנאה מן המעשים והעובדה שכיום אינם עובדים עוד בחברה. בית המשפט לא ייחס חשיבות לכך שהסכמי הסחר שונו לאחר מכן.
בסופו של דבר, אימץ בית המשפט את הסדר הטיעון וגזר על החברה קנס של 600,000 ש"ח, ועל נושאי המשרה עונשים של מאסר בדרך של עבודות שירות, וקנסות הנעים בין 25,000 ל-50,000 ש"ח.
(ת.פ. (שלום ראשל"צ) 2319/09 מדינת ישראל- לשכה משפטית לאגף המכס ומע"מ נ' חברת גוטקס מודלס בע"מ ואח', גזר-דין מיום 12.7.11, השופט רפי ארניה. ב"כ הצדדים- למדינה- עו"ד שמש-מנור. לחברת גוטקס- עו"ד הדר).
07. התגלה נזק במשטח של מטען מחו"ל? הדבר לא מוכיח את הנזק למטען
עו"ד גיל נדל, עו"ד אליס אברמוביץ
לאחרונה, דחה בית משפט השלום בתל-אביב תביעה של חברת ביטוח נגד גורמים שונים בשרשרת ההובלה (מוביל, משלח, מחסן) ביחס לנזק שנגרם למטען מיובא.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
מטען של מקלטי טלוויזיה נשלח בדרך האוויר מבלגיה לישראל, ונקלט במחסן ממן ללא הערות על נזק. כשהתקבל המטען אצל היבואן, התגלה כי אחד ממסכי הטלוויזיה היה מנופץ לחלוטין. מבטחת המטען שילמה ליבואן המבוטח את דמי הנזק, והגישה תביעת שיבוב כנגד המוביל האווירי, המשלחת, ממן ורשות שדות התעופה, בסך של כ-25,000 ש"ח, כאשר התביעה כנגד המשלחת נדחתה בהסכמה כבר בתחילת ההליך.
מסיבה שלא צוינה בפסק הדין, הוזמן שמאי לבדוק את המטען עוד בטרם שוחרר זה מממן, וקבע כי המשלוח הגיע בשתי יחידות אריזה, על גבי שני משטחי עץ. על פי הבדיקה, משטח אחד נמצא שלם ואילו השני נמצא שבור, וקרטון שהונח עליו נמצא מעט מעוך.
השמאי הביע דעתו כי הנזק שנגרם למסך יכול היה להיגרם כתוצאה מנפילתו או מעיכתו של צד אחד מצדי המקלט, אפילו שנמצא ארוז כנדרש, וקבע כי מחסן ממן הוא האחראי לנזק.
עד שהובא מטען מחסן ממן טען שממן לא ציינה הערת נזק בטופס הקליטה של המטען בממן ביחס למשטח השבור, משום שלגרסתה המשטח אינו חלק מאריזת המטען. מחסן ממן ביקש לדחות את התביעה נגדו וטען שהנזק לא התרחש באשמתו.
פסק-הדין:
בית המשפט קבע כי יש להפריד בין הנזק שנגרם למשטח העץ ובין הנזק שנגרם למקלט הטלוויזיה, היות ורק הנזק שנגרם למקלט הטלוויזיה מהווה את עילת התביעה.
מעיון בצילום המטען בממן, למד בית המשפט כי סימני המעיכה הקלים ניכרו בארגז הקרטון התחתון, הקרוב יותר למשטח העץ שניזוק. עם זאת, חברת הביטוח לא טענה, וממילא גם לא הוכיחה, כי הנזק נגרם דווקא למקלט הטלוויזיה שאוחסן באותו ארגז תחתון, ובית המשפט ייחס לכך חשיבות עליונה.
המוביל וחברת הביטוח טענו כי קיומו של שטר מטען מבלי שצוינו בו הערות בעניין נזק, מוכיח כי המטען התקבל אצל המוביל כשהוא ללא נזקים, דבר המוכיח שהנזק התרחש כשהמטען היה במחסן ממן.
בעניין זה, קבע בית המשפט, גם בהסתמך על סעיף 11 לאמנת ורשה, כי קבלת המטען על ידי המוביל ללא הערת נזק הינה ראיה לכאורה - למשקל, לממדים ולאריזה של המטען, להבדיל מהוכחה חותכת באשר למצבו, ומכאן שניסיונה של חברת הביטוח לבסס את אחריותה של ממן על דרך שלילת אחריות המוביל אינו עומד במבחן.
בסופו של דבר, תביעת חברת הביטוח נגד מחסן ממן ויתר נגד הנתבעים נדחתה, אך לא לפני שבית המשפט מצא לנכון לציין כי "הסבריה של ממן לסירובה לרשום הערת נזק למצער לגבי המשטח אינם משכנעים ואינם מניחים את הדעת".בית המשפט חייב את חברת הביטוח בתשלום שכר טרחת עו"ד בסך של 3,500 ש"ח לטובת מחסן ממן.
(תא"מ (שלום ת"א) 155918-09 אליהו חברה לבטוח בע"מ נ' ק.א.ל. קווי אויר למטען בע"מ ואח', פסק דין מיום 13.7.11, השופט בן-חיים. שמות ב"כ הצדדים לא צוינו).
08. נפלה טעות בשטר המטען? היבואן ישלם על כך ביוקר
עו"ד גיל נדל, עו"ד אליס אברמוביץ
לאחרונה, דחה בית משפט השלום בתל-אביב תביעה של יבואן נגד חברת הביטוח שלו, בגין מחסור שהתגלה במטען מיובא. בית המשפט התבסס בעיקר על כך שבשטר המטען נפלה טעות בהגדרת המטען המיובא, וזקף טעות זו לחובת היבואן.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת קונסול טק הזמינה מדובאי 400 יחידות של משחקי מחשב וטלוויזיה, בתנאי משלוח מדלת לדלת, וביטחה את המטען, ששוויו הכולל 91,000$, בחברת הפניקס.
כשהגיע המטען למחסני היבואן בארץ, התגלה לו כי חסרות בו 20 יחידות, בשווי של 38,000 ש"ח.
חברת הפניקס דחתה את תביעת היבואן לתשלום תגמולי הביטוח, בנימוק כי החוסר במטען נגרם במחסני הספק בדובאי, בעוד שהסיכונים המכוסים על פי הפוליסה הם אלו שאירעו בעת יציאת המשלוח ממחסן הספק בחו"ל ועד להגעתו למחסני היבואן בארץ, ואין הם מתפרשים על אירועים שאירעו קודם לכן, בעת אריזתו.
בעקבות תשובתה זו של הפניקס, הגיש היבואן תביעה נגד חברת הביטוח.
פסק-הדין:
בשטר המטען של חברת התעופה אייר ג'ורדן, אשר הובילה את המטען, נרשם כי הוא מכיל 400 טלוויזיות LCD, ולא 400 משחקי מחשב, כפי שטען היבואן, בעוד במסמכים אחרים, כגון רשימון היבוא, נכתב כי המשלוח מכיל משחקי מחשב.
בית המשפט אמנם היה ער להלכה לפיה שטר המטען מהווה ראיה לכאורה לכך שהמוביל קיבל את הטובין שפורטו בו בשלמותם, אולם אין בנמצא כל הלכה פסוקה לפיה שטר המטען האמור מהווה ראיה לכאורה גם במערכת היחסים שבין היבואן לחברת הביטוח, ובנסיבות העניין, בהן נרשם, כאמור, בשטר המטען כי המשלוח מכיל טלוויזיות, בעוד שחברת הביטוח הסכימה לבטח משלוח של משחקי מחשב - בודאי ששטר המטען אינו יכול להוות ראיה לכאורה ביחסים שבין היבואן לחברת הביטוח.
לפיכך, קבע בית המשפט כי את הטעות בציון סוג הסחורה בשטר המטען יש לזקוף לחובת היבואן, אשר נכשל בהוכחת העובדה הבסיסית לפיה המטען כלל משחקי מחשב ולא טלוויזיות, וכן לא הוכיח שהנזק התרחש בעת ההובלה (ולא לפניה).
עוד ציין בית המשפט, כי מעדות היבואן עולה כי הלה לא נכח בחו"ל בעת אריזת המטען ולכן לא יכול להעיד שהמשלוח נארז בשלמותו.
בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעת היבואן וחייב אותו בהוצאות משפט של 5,000 ש"ח.
(תא"מ (שלום ת"א) 158200-09 קונסול טק (MRS) יבוא ושיווק בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסק-דין מיום 17.7.11, השופט בן-חיים. שמות ב"כ הצדדים לא צוינו)
09. מה חדש במשרדנו?
10. An Airline Company Will Compensate A Passenger For Damages Caused To Him, Due To A Delayed Flight
Adv. Gill Nadel, Keydar Halali
Lately, a lawsuit was referred to the Small Claims Court in Tel Aviv by a passenger suing an airline company for damages caused to him after delaying his flight.
The facts of the case:
The passenger booked a flight from London to New York at Continental Airlines, yet the flight itself was carried out by Virgin-Airlines with which Continental has a “Code Sharing” agreement. Code sharing agreement is a cooperation agreement signed by airline companies and according to it each company can market and sell flight tickets of the other company. Such cooperation contracts allow each company to offer its customers a wider range of flight destinations, and a larger variation of flights to the same destinations but on different hours, and (flights) to destinations that the (other company) does not reach. In this case, the flight left to its destination four and a half hours late, and as a result, the passenger filed lawsuit to court.
The passenger’s claims:
The passenger claimed that after the passengers boarded, the Captain announced that there was a problem with the engine, the passengers were not taken off and watched the plane’s mechanics attempt to fix the engine.
After two hours, the passengers were taken from the plane to terminal so that they could take an alternative flight. The passengers were brought to a gate flight where there weren’t any proper conditions- there were no lavatories, no access to the internet, and no telephones.
The passenger further claimed that he had asked continental’s representatives to allow him to board on another flight as he only had the luggage that was on him, and there were many other flights, including Continental’s, but in spite all this he was refused.
The flight was delayed by four and a half hours, and consequently the passenger claimed to have lost a day’s work, loose a pair of gloves which he forgot due to stress, spend money on taxis, make (costly) phone calls and suffer from dismay. All in all the passenger estimated the damages caused to him at 6,600 NIS.
Continental Airline’s response:
Continental claimed that as the flight was not operated by it but by Virgin- Airlines, according to the Warsaw Convention the passenger should have filed his claim against Virgin.
.
Further more, Continental claimed that according to The Warsaw Convention, since it did not have any control on the turn of events , since the flight was one operated by Virgin, no responsibility should be cast upon it. It was further claimed by Continental that according to the Air Transport Law, since the delay was caused by a technical problem in the airplane, it was no one’s responsibility. Finally Continental claimed that it offered the passenger, though it was not obligated to do so, a flight ticket to compensate him but he refused to accept it.
The Court’s Ruling:
The court stated that the case was under the provisions of The Warsaw Convention, which deals with the responsibilities of an aerial carrier, and also under the Guadalajara Convention, which deals with circumstances such as “Code Sharing”.
After deep consideration of the relevant articles in the conventions the court rejected Continental’s claim that it has no responsibility since it s not the actual carrier by The Warsaw convention and therefore the action should have been referred to Virgin Airlines.
.
The court ruled that according to the Guadalajara Convention the responsibility lays both on the carrier in the contract as well as the carrier of the flight itself., therefore the responsibility lays on Continental and Virgin, together and apart.
Further on, the court rejected Continental's claim that since the flight was operated according to Code Sharing and not by continental itself, it had no control over the turn of events which were under the control of Virgin Airlines.
The court ruled that accepting such a claim would deny any responsibility from the carrier’s whose name is on the contract, since, allegedly, the responsibility is always cast on the carrier who actually performs the flight, and not the carrier written in the contract.
Further on the court mentioned that the carrier in the contract will only be exempted of responsibility if he can prove he did everything in his means to prevent the damage, and that the damages caused were out of his hands or the hands of the actual carrier.
Since, in this case, Continental Airlines did not present a shred of evidence regarding the technical incident, its ability to anticipate it or its ability to prevent it and fix the problem, it was ruled that (Continental) can not be exempted.
In light of this the court accepted the passenger's claim and ruled in his favor. But, as far as the compensation goes, the court ruled that the passenger did not prove his financial damage from loosing a day’s work nor did he prove the value of the lost gloves and so the court compensated him for his dismay, the phone calls he made and for taxis expenses a total sum of 1,300 NIS in addition to 100 NIS for court expenses.
(S.F. (Small file) (Tel-Aviv) 4641-10-09 Dinai Vs. Continental Airlines Inc., Judge Limor Bibi- Maman, verdict given on 6.1.11).
11. ATale of Two Deals- Which Is The rightful Owner?
Adv. Gill Nadel, Moran Smilovitz
Often when merchandise is sent from abroad to Israel, a dispute regarding its ownership arises with its arrival to Israel. These situations force the customs agents or the international forwarders who hold the merchandise, to seize it or impose the right of lien and hold it until the side who owes them money pays his debt.
But what happens when the merchandise is seized or detained and a third party enters and claims ownership of the merchandise?
This subject was discussed in a decision recently issued by the Magistrate Court of Haifa
The facts of the case and claims of the parties:
Oriental Woodstock Company imported furniture from a supplier in India, and paid 12,500 NIS by means of documentary credit to the Indian supplier.
The same merchandise was earlier sold by the same supplier to another person, but eventually this deal was cancelled and not fulfilled. It was claimed that this other person, owed money to his customs agent and international forwarder. When the merchandise arrived at Israel, the custom’s agent and the international forwarder seized the merchandise and imposed the right of lien, claiming that they had the right to do so until the debt was settled.
Oriental turned to court and claimed that it was the owner of the merchandise thus requesting the court to order its release without delay.
The international forwarder and custom’s agent claimed that the same person tried to avoid paying his debts thus changing the name on the bill of lading so that it would appear that Oriental is the owner.
In light of this, the court had to decide which of the two was the rightful owner of the merchandise.
The court’s decision:
The court analyzed the evidence presented to it- such as the fact that Oriental paid the Indian supplier 12,500$, and the fact that no other evidence showing that anyone else paid the supplier anything.
The court noted that Oriental holds the original bill of lading with its name on it, and no one disputes that such a bill functions as a property document that gives its holder the right to demand and receive custody over the cargo written on it.
Therefore, the court ruled that at this preliminary stage of temporary relief Oriental has the advantage, and the cargo ought to be released with a deposit of a guarantee (to Oriental’s custody), so that the customs’ agent’s and international forwarder’s expenses will be covered incase events at court will prove otherwise.
The court noted that the preliminary decision does not completely rule out the possibility that there was in fact a conspiracy between the two sides, or alternatively a double deal was made by the supplier, selling the merchandise twice to two different bodies.
Eventually, the court ordered the custom’s agent and the international forwarder to immediately release the cargo to Oriental, which was demanded to deposit a guarantee of 22,000 Nis.
H.P. (Magistrate Haifa) 48841-12-10, decision from 20.1.11. The parties representatives: the importer - Adv. Maor Mizrachi, Transport Company- Adv. Shrizli, customs agent - Adv. Sivan Daniel from Reiff Offices.
12. Filing A Claim In Israel By A Foreign Company – When Is It Obligated To Deposit Guarantees?
Adv. Gill Nadel
Many times foreign companies file lawsuits in the Israeli courts.
In these situations often the defendants ask the court to force these companies to deposit a certain sum at court, which will be used as a guarantee for the legal expenses in case the claim is denied; Since foreign companies have no assets in Israel which can be used to pay a debt. In a verdict recently handed by the District Court in Tel Aviv, the court demonstrated how such cases should be conducted, including, in which situations using a guarantee is just and also what are the criterias to calculate the sum of the guarantee.
The facts of the case and claims of the parties:
Gefg-Nekar Company, a German company, filed a lawsuit in Israel against an Israeli company (Mitronix).
The foreign company claimed that Mitronix violated its obligation to purchase an agreed amount of engines manufactured for Mitronix in Germany. According to it, the manufacture procedures had began when Mitronix, without any prior notice started to do business with a competing company. This caused the foreign company heavy damages, which came up to 1 million Euros
(stocks made, purchased raw materials and storage of finished products).
In opposition, Mitronix filed a counter suit and claimed that the foreign company unjustly increased the prices to a great extent, contrary to the agreement between them, which forced Mitronix to purchase thousands of low quality, defaulted, engines manufactured in China. Mitronix estimated its damages at 600,000 USD.
Mitronix asked the court to force the foreign company to deposit a guarantee which will cover court expenses as the company owned no assets in Israel. The foreign company handed the court a document from a financial institution showing that it had liquid monies and asked the court to deny (Mitronix’s) request. Yet at the same time it asked the court to order Mitronix to deposit all court expenses with regards to the counter-action.
The court’s verdict:
The court ruled that according to international conventions, which Israel has signed, it is forbidden to discriminate a foreign company in favor of an Israeli company on the issue of depositing guarantees. The court then ruled that when deciding on such an issue the following considerations must be taken into account:
First, assuming that the action of the appealing company is denied, it is necessary to examine if it is able to cover the defendant’s expenses. On this issue it was ruled that the burden of persuasion lays on the plaintiff (the foreign company), and that it must prove that it is able to bare the expenses, if it wishes the court to prevent it from depositing guarantee.
Later on, the sum of the guarantees needed to cover the expenses of the defendant, must be examined with special attention so to make sure that the guarantee is proportional and balanced.
On the matter of the case, the foreign company presented an authorized document from a financial institution in Germany where it said that it does hold a liquid sum of 50,000 Euro. The court ruled that such a document fails to prove the financial situation of the foreign company, because there is no mention of the company’s obligations nor debts and the company did not hand the court a detailed report of its situation.
In opposition, Mitronix, being a public company, presented the court with financial reports indicating on its stable financial position and lack of debts.
In light of the above, the court dismissed Mitronix from depositing a guarantee for the counter suit, and forced the foreign company to deposit a guarantee at the amount of 25,000 Euro, and ruled that the action will be denied if the guarantee shall not be deposited to the court.
(C.F. (civil file) Mitronix Ltd. Nekar Gefeg--(District Tel Aviv) 1593-09 Nekar- Gefeg Vs. Mitronix Ltd., Judge Dania Karet- Meir, Verdict given on 27.12.10. representatives of the parties: Foreign Company- Adv. Govrin, Mitronix- Adv. Ozery)
עדכוני מכס ורגולציה
