|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
01. הרמת מסך לצורך גביית מס – הפסיקה העדכנית
02. בית המשפט: אי הפעלת זכות העיכבון מלמדת על ויתור מצידו של בעל הזכות
03. בית המשפט –מהי הודעה מוקדמת סבירה בטרם ביטולו של הסכם הפצה?
04. בית המשפט המחוזי: רמת הענישה של פקיד רשוי צריכה להיות מחמירה יותר לאור חובת הנאמנות שלו
05. נדחתה תביעת סוכני אוניה כנגד הנמל לפיצוי בגין שינוע מכולה לנמל שגוי
06.מה חדש במשרדנו
07. From Now on, The Ministry Health is obliged Henceforth Publish Information on Dietary Supplements Disqualified For the Market
8. AStringent Decision on the Subject of Invalidating a Transaction Value for Customs Purposes
01. הרמת מסך לצורך גביית מס – הפסיקה העדכנית
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
כידוע, בנסיבות מסוימות וחריגות רשאי בית המשפט לייחס חוב של חברה לבעלי מניותיה. מדובר במקרים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, וכל זאת כאשר בעל המניה בחברה היה מודע לשימוש הנ"ל שנעשה באישיות המשפטית של החברה. (ראו בהרחבה בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999).
מה שפחות ידוע הוא שחקיקת המס (למשל - סעיף 106 לחוק מע"מ, תשל"ו - 1975, החל גם על תשלומי מכס מס קניה) מאפשרת לרשויות המס בעצמן, ללא קבלת אישור של בית המשפט, להרים את מסך ההתאגדות לצורכי גבית מס (ולא רק את מסך התאגדות, אלא גם לגבות חוב מס של אדם אחד מאדם אחר). באופן פשטני, נאמר כי מדובר במקרים שבהם קיים חוב סופי, והחייב מעביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית לגורם אחר, או שמעביר את פעילותו לגורם אחר, וכל זאת מבלי שיש לחייב אמצעים בישראל לסילוק החוב.
הדרך היחידה העומדת לאותה חברה לתקוף את החלטת רשויות המס, והרימו את מסך ההתאגדות שלה וחייבו אותה בחוב מס של גורם אחר, הוא לערער על החלטת רשויות המס בפני בית המשפט.
על יישומו של סעיף 106 לחוק מע"מ
בשנים האחרונות נתנו מספר פסקי דין והחלטות שהבהירו כמה עניינים הקשורים ליישומו של סעיף 106 הנ"ל.
ראשית, בהחלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים, נקבע שעצם הגשת הערעור על החלטת רשויות המס לעשות שימוש בסעיף 106, אינה מעכבת אוטומטית את הליכי הגביה כנגד המערער, וזאת בשונה מהגשת ערעור על שומת מס הכנסה, מע"מ או מס קניה, המעכבת את הליכי הגביה כנגד אותו נישום-מערער . בלשון אחרת, חברה, למשל, שרשויות המס החליטו לחייב אותה בתשלום חוב מס של אחר, לא תוכל לעכב את הליכי הגביה שננקטו כלפיה באמצעות הגשת ערעור על אותה החלטה של רשויות המכס. על מנת לעכב את ההליכים תידרש החברה להגיש בקשה לבית המשפט למתן סעדים זמנייים, ולהציע בטוחות מתאימות.
שנית, בתי המשפט דנו בשאלת סדר האירועים הנכון של סעיף 106. סעיף 106 דן בשני אירועים: האחד - קיומו של חוב מס סופי (המוגדר כחוב שניתן לגבותו לפי הוראות פקודת המסים (גביה)); השני - העברת נכסים או פעילות מהחייב לגורם אחר. השאלה היא האם, על מנת שרשויות המס יוכלו לעשות שימוש בסעיף 106 הנ"ל, צריך, קודם כל, להתגבש החוב הסופי ורק לאחר מכן תתבצע העברת הנכסים או הפעילות, או שניתן להפוך את סדר הדברים ? העברת נכסים ולאחריה התגבשות החוב הסופי.
במקרה אחד, שנידון בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, ואשר משרדנו ייצג בו את המערערת, נקבע כי, קודם כל צריך להתגבש החוב הסופי ורק לאחר מכן תתבצע העברת הנכסים או הפעילות. במקרה אחר, שנדון בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב, קבע בית המשפט, גם אם לא באופן חד משמעי כמו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, כי צריך להתקיים חוב סופי לפני העברת הנכסים או הפעילות. יחד עם זאת, בית המשפט ריכך את פרשנות הביטוי "חוב סופי".
הרמת מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות
במספר מקרים ניסתה רשות המכס לעשות שימוש בסעיף 6 לחוק החברות, ולהרים בעצמה, מבלי לפנות לבית המשפט, את מסך ההתאגדות של החברה על מנת לגבות את חוב מסי היבואן מחברה קשורה לחברה החייבת.
בהחלטה בעניין זייתון תעשיות שמנים, שאושרה לאחרונה על ידי ערכאת הערעורים של בית המשפט המחוזי בחיפה, נקבע כי לרשות המכס אין סמכות לבצע בעצמה הרמת מסך לצרכי גביית מס ללא צו שיפוטי. במידה ורשות המכס מעוניינת לעשות שימוש בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, הרי שעליה לפנות לבית המשפט בהליך מתאים על מנת לקבל צו שיאפשר לה לבצע את הרמת המסך. באותה החלטה גם נמתחה ביקורת נוקבת על התנהלות רשות המכס בענין.
בית המשפט קבע כי על רשות המכס לפנות תחילה לבית המשפט על מנת שירים את מסך ההתאגדות, וכי סמכות הרמת המסך לפי סעיף 6 לחוק החברות, אינה נתונה לרשות המכס אלא לבית המשפט.
בית המשפט קבע כי במקרה זה הרשות נמנעה מהליך זה, ולמעשה נטלה תפקיד שיפוטי המסור למערכת בתי המשפט.בית המשפט דחה את טענת רשות המכס, כי נתונה לה סמכות כללית הנגזרת מסמכויותיה לפעול לגביית חובות נישומים העושים שימוש לרעה בהליכי ההתאגדות. בית המשפט קבע כי אין בכוחה של הרשות ליצור סמכות יש מאין, וכי הרשות מוסמכת לפעול רק במסגרת הסמכויות שהוענקו לה על פי חוק.
לראש העמוד
02. בית המשפט: אי הפעלת זכות העיכבון מלמדת על ויתור מצידו של בעל הזכות
עו"ד גיל נדל
לאחרונה ניתן פסק דין קצר ומעניין על ידי בית משפט השלום בחדרה, בתביעה כספית שבין משלח לבין יבואנית. המשלח טען כי היבואנית חייבת לו כספים בגין שירותים שונים שסיפק לה, בסכום של כ – 5000 ₪. המשלח צירף לתביעתו כרטסת הנהלת חשבונות ומכתבי דרישה.
היבואנית מצידה כפרה בחוב הנתבע וטענה כי היא אמנם הזמינה מהמשלחת שירותי שילוח-אווירי לצורך אספקה דחופה לרשת-מלונות, אך בפועל המשלח התרשלה במילוי משימתו, והמשלוח התקבל אצל היבואנית באיחור כשהוא חסר. היבואנית הוסיפה וטענה כי לאחר מו"מ בין הצדדים, היא הסכימה לקבל את המטען החלקי בלי לדעת מה תכולתו, עם תשלום של 2700 ₪ לסיום סופי ומוחלט של הענין (תשלום שאכן בוצע), ותוך שהמשלח יזכה את היבואנית בספריו ביתרה, דבר שלא נעשה.
על כך השיב המשלח שלא נמסר לו על דחיפות מיוחדת של המשלוח, מה עוד שהמשלוח לא הגיע פגום ולא הגיע חסר, והאיתור בממ"ן נמשך 4 ימים בלבד.
במצב דברים זה היה צריך בית המשפט לקבל אחת מהגירסאות ולפסוק לפיה, וזאת בהעדר ראיות חותכות לאחד משני הכיוונים. בית המשפט קיבל את עמדת היבואנית, ולא בגלל שהיא הנתבעת ו – 'המוציא מחבירו עליו הראיה' אלא משני שיקולים שלגופו של ענין.
האחד – בית המשפט קיבל את טענת היבואנית לפיה המשלח לא היה משחרר את הסחורה לידיה אלמלא הייתה היבואנית משלמת את כל יתרת החוב המוסכמת למשלח, או מגיעה להסכמה אחרת איתו. בית המשפט עמד על כך שבחשבונית לא נאמר מאומה של תשלום נדחה, כך שהמשלח היה אמור לעמוד על זכותו לקבל את התשלום מדי. בית המשפט גם ציין את נסיון החיים "שמלמד שכאשר מדובר בלקוח שמודיע מראש שאינו מתכוון לשלם אלא מתכוון לתבוע, האדם שמחזיק את הסחורה שלו יעכבנה תחת ידיו עד אשר יוסדר עניין התשלום, ושחרור הסחורה מלמד על ויתור על היתרה".
נימוק שני לקבלת גירסת היבואנית היה בכך שמי שבא להעיד מטעם המשלח הוא המנכ"ל, אך לא אותו אדם שמולו עבדה היבואנית, ורק אותו אדם שמולו עבדה היבואנית (איש המכירות) יכול היה להפריך כדבעי את עמדת היבואנית. "הימנעות מהבאתו של אותו שבתאי, שהוא ללא ספק עד הנמצא תחת שליטת התובעת, מחזקת את גרסת הנתבעת, כי מתעורר חשש שהתובעת לא הביאה אותו להעיד כי הוא עלול היה לאשר דווקא את גרסת- הנתבעת", קבע בית המשפט.
תא"מ 13872-12-08, ישראל קרגו לוגיסטיקס (אי סי אל) בע"מ נ' אי.אם.איי. - יורומרקט אינטרנשיונל בע"מ, פס"ד מיום 2.3.10, לא צוינו שמות ב"כ הצדדים.
לראש העמוד
03. בית המשפט –מהי הודעה מוקדמת סבירה בטרם ביטולו של הסכם הפצה?
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
כידוע, ביחסי ספק - מפיץ, המפיץ נוטל על עצמו סיכון שמא מתישהו יבוטל הסכם ההפצה על ידי הספק. סיכון זה בא לידי ביטוי בכך שההשקעה הכספית בהפצת המוצר מוטלת על המפיץ, ומאחר והרווחים לא נולדים מיד עם תחילת ההפצה, הרי שלמפיץ ישנה ציפייה סבירה כי מערכת היחסים בינו לבין הספק תהיה ארוכת טווח, וסיומה לא יעשה תוך זמן קצר, אלא תוך מתן פרק זמן סביר להתארגנות ולמציאת אפיק השקעה אחר.
לשם כך, בהסכמים מסוג אלו קיים כלי הנקרא "הודעה מוקדמת". כלי זה נועד לתת פרק זמן סביר בטרם ביטול ההסכם, לצדדים להתארגן ולמזער נזקים.
וכאן כמובן עולה השאלה - מהו פרק זמן סביר לפיו ניתנת ההודעה המוקדמת בטרם ביטול ההסכם?
לאחרונה, ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב אשר קבע כי הודעה מוקדמת של שלושה חודשים בטרם ביטול הסכם הפצה אינה סבירה, בנסיבות אותו ענין.
במקרה זה דובר ביבואן סיגריות אשר הגיש תביעה כנגד מפיצת הסיגריות בישראל, בשל אי תשלום כספים שהמפיצה חייבת לו בגין סחורה שסיפק לו.
המפיצה טענה כי אכן היא חייבת כספים ליבואן, אך יחד עם זאת עומדת לה זכות קיזוז בגין פיצויים שחייב לה היבואן, בשל ביטול הסכם ההפצה שלא כדין והודעה מוקדמת קצרה של שלושה חודשים בטרם ביטול ההסכם.
השאלה המשפטית אשר נשאלה על ידי בית המשפט היא האם הודעה מוקדמת של שלושה חודשים בנסיבות העניין הינה סבירה?
בית המשפט קבע כי אכן לפי לשון ההסכם בין הצדדים, כל צד רשאי, גם ללא סיבה או עילה, להפסיק את ההתקשרות על ידי מתן הודעה מוקדמת של שלושה חודשים לפחות. אלא שהמילה "לפחות" מאפשרת, בנסיבות המתאימות, לטעון כי יש צורך בהודעה ארוכה יותר. וכך היה בענייננו – המפיצה טענה כי היא היתה זכאית להודעה מוקדמת ארוכה יותר.
בית המשפט בחן מהו הזמן הסביר להודעה מוקדמת בהסכם הפצה לאור השיקולים שנבחנו בעניין ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבונל (ישראל) בע"מ: תקופת ההתקשרות, טיב המוצר והתקופה הנדרשת לחדירתו לשוק, שיעור הרווח הצפוי לעומת ההשקעה של המפיץ, וציפייתו של המפיץ לקצור את פירות השקעתו.
בית המשפט מצא כי אורך תקופת ההתקשרות בין הצדדים, עד למועד ההודעה על ביטולה, היה שש שנים. כמו כן, בית המשפט מצא כי המפיצה השקיעה כספים בקיום ההסכם, כאשר השקעה זו מתבטאת ברכישת רכבים, העסקת עובדים, אחסנת המוצרים והעברתם לנקודות המכירה השונות. בית המשפט קבע נוכח טיב המוצר, שהינו מותג סיגריות ידוע בעולם וציבור לקוחות פחות או יותר קבוע, לא מדובר בהשקעה בסדר גודל אשר לא ניתן להחזירו תוך תקופה של שש שנות התקשרות.
בענייננו, קבע בית המשפט כי הודעה מוקדמת סבירה בנסיבות העניין היא הודעה שמאפשרת למפיצה להתארגן לסיום ההסכם ולא הודעה המאפשרת למפיצה לקצור את פירות השקעתה.
בהתאם לכך, ולאור הלכת בית המשפט העליון בענין טרבנול, קבע בית המשפט כי פיצוי בגין שנה אחת הינו ראוי והוגן. על כן, קבע בית המשפט כי הואיל וניתנה למפיצה הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים בלבד בטרם הודעת הביטול נכנסה לתוקף, זכאית המפיצה לפיצוי בגין תקופה של תשעה חודשים.
יחד עם זאת, וזה כבר מפתיע יותר, בית המשפט קבע כי המפיצה לא הוכיחה את נזקה עקב הזמן הקצר שניתן לה להתארגן לסיום ההסכם, ומעבר לכך, המפיצה לא הוכיחה כי מתן הודעה מוקדמת שאורכה שנה הייתה מאפשרת לה לקצור את פירות השקעתה. משכך, פסק בית המשפט כי המפיצה לא הוכיחה למעשה כי נגרם לה נזק כתוצאה ממתן הודעה מוקדמת קצרה, בנסיבות העניין, בגינו היא זכאית לפיצוי.
ת.א 2583/04 אוברסיז טובאקו בע"מ נ' אחידקל שיווק וסחר (1995) בע"מ. פס"ד מיום 11.3.2010. לא צוינו שמות ב"כ הצדדים.
לראש העמוד
04. בית המשפט המחוזי: רמת הענישה של פקיד רשוי צריכה להיות מחמירה יותר לאור חובת הנאמנות שלו
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
לאחרונה ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בערעור על פסק דינו של בית משטפט הלום בחיפה, בעניין גזר הדין שהושת על פקיד רשוי שהורשע בעברית מכס.
מדובר בפקיד רישוי אשר שימש כמנהל סניף חברת עמילות מכס בבית המכס של גשר נהר הירדן, ושהורשע על ידי בית המשפט השלום (הערכאה הראשונה) בגין עבירות מכס אשר ביצע בין השנים 2002-2004. הפקיד הורשע בין היתר בעבירות של סיוע להגשת רשימון כוזב, הטעיית פקיד מכס, מסירת מסמך לא נכון, ועוד.
הערכאה הראשונה גזרה על פקיד הרישוי עונש של 6 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות, וכן 10 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים, וקנס בסכום של 50,000 ₪.
על גזר דינה של הערכאה הראשונה הוגשו שני ערעורים. ערעור אחד הוגש מטעם רשות המכס אשר טענה כי גזר דינו של פקיד הרישוי הינו קל מדי ועל בית המשפט להחמירו. הערעור השני הוגש מטעם פקיד הרישוי, אשר טען כי עונשו כבד מדי, שכן הוא ביצע העבירות יחד עם נאשם נוסף, ואותו נאשם נוסף הגיע להסדר טיעון לפיו ירצה עונש של 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות וקנס של 10,000 ₪. לפיכך טען פקיד הרישוי כי עונשו הינו כבד מידי בהשוואה לנאשם השני. עוד טען פקיד הרישוי לצורך הקלת גזר דינו כי פעולתו באותו עניין הייתה משנית ביחס לנאשם הנוסף שהיה הנאשם העיקרי, וכי לאור מצבו הכלכלי יש להפחית בגזר דינו.
ערכאת הערעור דחתה את שני הערעורים. ביחס לערעורו של הפקיד הרשוי קבעה ערכאת הערעור כי על הפקיד הרשוי מוטלת חובה לנהוג בנאמנות כלפי הציבור, ולאור חובה זאת אין זה נכון לומר כי מעשיו של הפקיד הרשוי הינם פחות חמורים ממעשיו על הנאשם השני, ואף להיפך - חומרת מעשיו של הפקיד הרשוי גדולה יותר מחומרת מעשיו של הנאשם הנוסף. ובלשון בית המשפט:
"נוסיף עוד, למען הסר ספק, כי סבורים אנו שרמת הענישה בעניינם של אלו הממלאים תפקיד מסוג זה שמילא הנאשם שבפנינו, צריכה להיות מחמירה יותר".
בכל הנוגע לערעורה של רשות המכס, קבעה ערכאת הערעור כי על אף העובדה שיש להחמיר ברמת הענישה בעניינם של ממלאי תפקידים כשל פקיד הרישוי, הרי שגזר דינו של פקיד הרישוי במקרה זה הינו סביר, כאשר מביאים בחשבון את העובדה שעונשו של הפקיד הרשוי היה חמור מזה של הנאשם הנוסף.
ע"פ 27075-12-09 מע"מ חיפה נ' סוויסה,עפ"ג 40597-12-09 סוויסה נ' מדינת ישראל.ניתן ביום 18.3.2010.לפקיד הרישוי - עו"ד גב' שרון פישמן ממשרד עו"ד טיקוצקי, לרשות המכס - עו"ד גב' סגל.
בשולי הדברים נציין כי על אף דבריה של ערכאת הערעור בעניין רמת ענישה מחמירה יותר לגבי פקידי רישוי, הרי שמדובר בגזר דין מתון ביחס למקרים אחרים.
לראש העמוד
05. נדחתה תביעת סוכני אוניה כנגד הנמל לפיצוי בגין שינוע מכולה לנמל שגוי
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
לאחרונה, ניתן פסק דין על ידי בית משפט השלום בחיפה, בעניין תביעה שהוגשה על ידי סוכני אוניות כנגד חברת נמל ישראל בע"מ ונמל חיפה בע"מ בגין שינוע מכולות.
במקרה זה דובר בסוכני אוניות אשר משמשים, בין היתר, כסוכנים עבור חברות ספנות, ואשר עוסקים בשינוע ואספקת מכולות בנמלי ישראל.
המכולות אשר מגיעות לנמל מרוקנות על ידי היבואנים ומוחזרות לסוכני האוניות לצורך אחסנתן בנמלים בהמתנה להטענה מחודשת או לצורך שינוע למחסנים השונים.
לטענת סוכני האוניות, חברת נמל חיפה הטעינה מכולות השייכות להם על אוניות שאינן מופעלות על ידם, באופן שלטענתם, השבית את המכולות. מעבר לכך, חויבו סוכני האוניות, לטענתם,בעלות דמי ההובלה ונגרמו להם נזקים נוספים.
בית המשפט דחה את תביעת סוכני האוניה.
ראשית, בית המשפט קבע כי סוכני האוניות לא ביססו את טענותיהם על סמך עדויות בעלי נגיעה אישית לנסיבות העניין. בית המשפט ציין כי העדים אשר העידו מטעם סוכני האוניות לא הכירו מידיעה אישית את נסיבות המקרה. על כן קבע בית המשפט קבע כי עדויותיהם מהוות עדות שמיעה, שלא ניתן לבסס עליה את טענות סוכני האוניות.
בנוסף, בית המשפט קבע כי סוכני האוניות לא זימנו לעדות עדים אשר יכלו לתת מידע חשוב ורלוונטי באשר להתנהלות הצדדים ולטענות סוכני האוניות, ולכן מצא בית המשפט כי סוכני האוניות לא הוכיחו כדבעי כי אכן חברת נמל חיפה שינעה את המכולות ליעדים שגויים ופעלה בניגוד להוראות סוכני האוניות.
עוד קבע בית המשפט קבע כי לעניין טענות סוכני האוניות לגבי הנזקים שנגרמו להם, הרי שבעוד שהערכת הנזק בוצעה על ידי הנהלת החשבונות של סוכני האוניות, הרי שהעדים אשר העידו לגבי הערכה זו לא השתייכו למחלקת הנהלת החשבונות ולא הכירו את התחשיבים, ולפיכך אין ליתן משקל משמעותי לעדות זו.
כמו כן, בית המשפט קבע כי יש לקבל את טענות הנמל כי הושגה פשרה בין חברת הביטוח המייצגת את החברות ובין סוכני האוניות לפיה שולם סך של 22,000 דולר במסגרת הסכם הפשרה, וכי פשרה זו סוגרת את הענין.
ת"א 3012/04 כרמל שירותי ספנות בינלאומית (1992) בע"מ נ' רשות הנמלים והרכבות.ניתן ביום 22.2.2010.לא צוינו ב"כ הצדדים.
לראש העמוד
06.מה חדש במשרדנו
הרצאות
עו"ד גיל נדל הרצה בנושא "אילוצים משפטיים ברכש", ביום עיון "יחסים בהסכמה" אשר אורגן על ידי ארגון מנהלי רכש ולוגיסטיקה, במסגרת ועידת פורט 2 פורט לסחר, תובלה, ולוגיסטיקה.
עו"ד גיל נדל הרצה במרכז ללימודי חוץ של אוניברסיטת בר אילן בנושא "היבטים משפטיים בסחר בינלאומי".
עו"ד גיל נדל הרצה בנושא "רגולציה וחוקיות היבוא" במסגרת יום עיון שנערך במכון היצוא.
עדכוני מכס והיטלים
רשות המכס קיבלה את עמדת לקוח משרדנו, יבואן איזרי חשמל שונים וביטלה גירעונות שהוצאו לו.
משרדנו ייצג את היצרן הטורקי נקסן בחקירת ההיצף בעניין ניילון נצמד.
לראש העמוד
07. From Now on, The Ministry Health is obliged Henceforth Publish Information on Dietary Supplements Disqualified For the Market
Adv. Gill Nadel
For the first time, the Ministry of Health was obliged to transmit to the Chamber of Commerce, or any other body who requests, information on dietary supplements disqualified for marketing. Additionally, the Ministry of Health was obliged to give a rapid response regarding the status of dietary supplements.
This is all following a petition filed around a half a year ago by the Chamber of Commerce of Tel Aviv, requesting that the court oblige the Ministry of Health to operate with complete transparency and to reveal important information regarding the import of dietary supplements.
The Dietary Supplement Division of the Chamber of Commerce of Tel Aviv argued, through our offices, that full and ongoing publication of the decisions of the Ministry of Health, accompanied by proper explanations, is critical and even necessary from the perspective of a sound administration.
In the petition it was argued that transferring the information was necessary for the importers to know which products which permitted and which were forbidden to be imported. It was also argued that only as a result of such publication could importers plan their steps on the subject of import and marketing of dietary supplements. In light of the fact that much data is not clear and open, sometimes, dietary supplement importers encounter previously unknown instructions only when their products are already found within the ports in Israel.
The chamber argued that being the body that unites importers of dietary supplements, for whom the requested information is necessary to conduct their businesses; it has a personal interest in the requested information.
Adv. Nadel, who represented the Chamber of Commerce, and Adv. Tzippi Kvint, who represented the Ministry of Health, reached an agreement that received the status of a verdict, according to which the petitioner can occasionally send the Ministry of Health the names of specific dietary supplement ingredients, to discover if they are unlicensed for import, and the Ministry of Health will reply within 30 days. It was also agreed, that from now on, the Ministry of Health will issue a new form for the purpose of requesting the approval of a dietary supplement, which will include a clear mechanism regarding the publication of decisions of the Ministry.
It was also agreed that from now on, the Ministry of Health will make sure to publish all the conditions and restrictions regarding the decisions reached for the approval of dietary supplements. It was also agreed, that any erasure of a dietary supplement agreement from the list of ingredients approved for marketing and import, will be published within 30 days, along with the reasons for the erasure.
This is an extremely significant decision for the community of importers, who hitherto suffered from a lack of available information that made it difficult for them to plan their import activities. The arrangement reached allows importers to received updated information on dietary supplements that they wish to import.
לראש העמוד
8. AStringent Decision on the Subject of Invalidating a Transaction Value for Customs Purposes
Adv. Gill Nadel
As we know, some of the disagreements between importers and the Customs Authority deal with thequestion of what is the value of the goods for the purposes of customs. Very recently (23.8.09) a decision was issued on this subject by the Magistrate's Court of Tel Aviv.
The case involved a retroactive demand for payment of import taxes issued to a Palestinian company from Nablus that dealt with the import of ceramic tiles into the Palestinianmarket ("the importer"). According to the Customs Authority, the value of the goods declared at the time of import does not match the definition of the "transaction value" in the Customs Code, and the importer was required to pay tax differentials at a sum of 1.5 million NIS. The Customs Authority claimed that the price declaration given at importer was of reduced prices for the goods in an effort to escape payment of the full payment of import taxes applying to the goods. The importer, on his part, claimed that the price declaration was accurate and that the notice of payment should be cancelled.
In fact, from an evidential perspective, the Customs Authority presented one type of evidence before the court: documents received in cooperation with the Spanish Customs from which it arises that the Spanish suppliers of the tiles declared a much higher price during export than was declared by the importer.
According to the importer's claim, the Customs Authority's basing itself on a single piece of evidence, the Spanish customs papers, in issuing a notice of deficit, is not reasonable and does not meet the judicial tests regarding the reasonableness of the administrative decision. The importer claimed that the customs officials did not have testimony of any of the Spanish suppliers or evidence regarding the bookkeeping of those suppliers and did not conduct a comparison of purchase prices of other importers of ceramic tiles from Spain that the Customs Authority had.
Against them, the Customs Authority claimed that there was nothing wrong with its basing itself on the Spanish customs documents only. According to the Customs Authority, it set the "transaction value" according to the stipulations of paragraph 132 to the Customs Code which sets, as a principle, that "the transactions value shall be the price that was paid or will be paid for the goods, at the time of their sale, for the purposes of export to Israel"- that is, according to the prices documented on the export certificates of the Spanish customs, which testify to the value of the sale of the goods for export, which was higher than the value declared by the importer on the import entries.
The court accepted the stance of the Customs Authority. The court ruled that the scope of the judicial review that it will exercise regarding the notice of deficit is not to re-examine the issue, but to examine whether the administrative authority acted by the standard expected from an administrative authority. The court ruled that the Customs Authority acted as required regarding the collection of data relevant to the case, the reliability of the data, and the substantive evidence, while emphasizing that "we must not forget the rule that the court will interfere in the decisions of the administrative authority only in rare cases, when it finds a substantial or extreme unreasonableness; the court does not come to replace the discretion of the authority."
The court emphasized that the Customs Authority "did not refer to the Spanish customs in a laconic manner, only asking that it produce the export certificate and nothing else, but rather specified the concern of price lowering and also all details were requested regarding the manner of payment for the merchandise and all documents in its possession regarding the various transactions were attached. The Spanish Customs Authority chose to produce the export certificated while emphasizing its findings regarding the large differences between the import price and the export price, but did not feel the need to note that any doubt had arisen regarding any of the involved exporters. It is hard for me to imagine a situation in which a civilized state like Spain who has data about other various export transactions of its citizens would ignore the possibility of general raising of import prices by a not-insubstantial number of suppliers unless we say that it failed to find any fault with the data."
In addition, the court remarked that the importer's books and additional evidence was not attached by the importer, and attributed this to the detriment of the importer. While the importer did attached invoices that testify to his claim that the goods had been sold to various consumers in the Palestinian Authority and that testify to the fact that the price at which they were sold matches the price declared on the entries, nevertheless, according to the findings of the court, the importer did not succeed in sufficiently drawing a connection between the import entries and the sales invoices.
For these reasons, inter alia, the court rejected the position of the importer.
C.C. 31946-05 Alfalach Lalblat and Ladwat Alzachia v. State of Israel, for the importer- Adv. Dorot.
Two interpretive notes:
The decision reflects a very harsh trend towards the community of importers, which was started a few years ago by the District Court of Haifa, according to which the scope of the judicial review on a notice of deficit issued by the Customs Authority is extremely limited. This trend stands in contradiction to what was practiced for many years by courts of various instances, and in our opinion is not appropriate. It is possible that the difficult circumstances of this case contributed to this ruling, in the spirit of 'Bad Case Makes Bad Law'.
The court addressed another importer subject- late production of movement certificate. Because of lack of space, we will discuss this in a separate article that will be published soon.
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
