|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
1. יבואן: כיצד יש להתגונן מפני מכירה לחברה המצויה בקשיים?
02. מוכר טובין המיועדים ליצוא, כאשר הם נתפסים - מה מעמדו?
3. מהו תיאור כוזב במסמכי היבוא? על סמכות חילוט טובין של המכס
04. האם מס הקניה שמוטל על סיגריות מיובאות, הוא חוקי?
05. טעיתם? תשלמו! על הפעלה לקויה של סמכות הגבייה של רשות המסים
06. היה או לא היה? על חובת ההוכחה של יבואן הטוען הסכם בלעדיות
7. סמכות בתי המשפט בישראל לדון בתביעות בהן מעורב גורם זר
08. סכסוך בין מיקרוסופט למפיצה ישראלית יידון בבית המשפט באירלנד
1. יבואן: כיצד יש להתגונן מפני מכירה לחברה המצויה בקשיים?
עו"ד גיל נדל, שי בבאי
במהלך עסקים רגיל, נוהגות חברות רבות הרוכשות טובין או שירותים לקבל אשראי מן המוכר, כך שהן יכולות לפרוע את חובן זמן מה לאחר קבלת הסחורה/השירותים. במצב בו חברה אינה מסוגלת לשלם את חובותיה לנושים ולהשיב את האשראי, לעיתים נכנסת החברה להליך של כינוס נכסים ופירוק.
במצב בו נכנסת חברה לפירוק, לעיתים נמצאים נושיה במצב בעייתי ביותר, כאשר סך הכספים והנכסים הנמצאים בידי מפרק החברה (אשר ממונה על ידי בית המשפט) נמוכים מחובותיה של החברה, והמפרק צריך להחליט חובו של איזה נושה קודם
במצבים מסוימים, נוהגים נושים לבטח את עצמם באמצעות קביעת הסכם "שימור בעלות" בזמן אספקת הסחורה, שמשמעותו כי הסחורה תישאר בבעלות הספק/הנושה (אף שפיזית היא מועברת לידי החברה הרוכשת) עד לפירעון החוב כולו. כך, במידה ונכנסת החברה החייבת לפירוק, הסחורה הנדונה (ובמקרים מסוימים אפילו הכסף שהופק ממכירתה) איננה למעשה חלק מנכסי החברה, ולא תתחלק בין הנושים, אלא תוחזר לבעליה.
יחד עם זאת, קיימים תנאים נוקשים לכך שבית המשפט יקבל הסכם שימור בעלות כלגיטימי, ובכך עסקה החלטה שניתנה לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.
עובדות המקרה וטענות הצדדים
חברת ויטה פרי גליל (החדשה) בע"מ סיפקה מוצרי מזון קפוא ומוצרי מזון יבש לחברת קפלן שיווק בשר בע"מ. לאחר שחברת קפלן נכנסה לפירוק, טענה ויטה כי בינה לבין קפלן היה קיים הסכם שימור בעלות, כך שסחורות שסופקו לקפלן ושטרם שולמה תמורתן נותרו בבעלות ויטה. לאור זאת, ביקשה ויטה מבית המשפט להורות לכונס הנכסים של חברת קפלן להעביר לידיה סחורות המצויות בחזקתה של קפלן.
ויטה טענה כי בפגישה בין מנהלי החברות סוכם כי ויטה תספק לקפלן את הסחורות בתנאי שימור בעלות, וסיכום זה מופיע על החשבוניות אשר סיפקה ויטה לקפלן, ואשר עליהן חתומים מנהלי חברת קפלן. מנגד, טען כונס הנכסים (בשם חברת קפלן) כי בין הצדדים לא קיים הסכם שימור בעלות, אלא שכוונת הצדדים הייתה לבצע עסקת משכון (כלומר עד לפרעון התמורה, יהיה לויטה שעבוד על הסחורה).
החלטת בית המשפט
בית המשפט ציטט הלכות קודמות לפיהן הסכמת הצדדים בדבר שימור בעלות אינה מספקת, והסכמה זו לבדה לא תכריע את שאלת הבעלות בסחורה, אלא שעל בית המשפט לבדוק האם נעשתה בין הצדדים עסקת משכון מוסווית, או האם אכן טרם הועברה הבעלות בסחורה, וזאת על פי ההיגיון הכלכלי והמסחרי בשימור הבעלות במקרה הספציפי, ועל פי יתר נסיבות המקרה.
בבחינת נסיבות המקרה, ציין בית המשפט כי העסקה בין ויטה לקפלן היא עסקה אחת מני רבות, כך שויטה מספקת לקפלן סחורות מזה זמן רב, ובהיקפים גדולים ביותר. לאור זאת, קבע בית המשפט כי סביר להניח שאם הצדדים היו מעוניינים להגיע להסכם שימור בעלות אמיתי, היו עושים זאת במפורש בהסכם בכתב, ולא היו מסתפקים ברישום על גבי החשבוניות; עוד הוכח כי בעסקאות אחרות שמבצעת ויטה, לרובם צוינה תנייה "סטנדרטית" דומה, ולעיתים, ביחס ללקוחות גדולים – לא צוינה; עוד צוין, כי לאחר שהוכרז כי קפלן נכנסת להליכי פירוק, פנו מנהלי ויטה לקפלן, וביקשו כי ימהרו לפרוע את חובם אליהם עוד בטרם יתבצע כינוס נכסים, ובפניית ויטה לכונס הנכסים לא נטענה תניית שימור בעלות.
מסיבות אלה, הגיע בית המשפט למסקנה כי ניתוח המציאות העסקית בין החברות אינו מצדיק סטייה מהנוהג המקובל בעסקאות מסחריות, לפיו הבעלות בממכר עוברת לקונה עם העברתו לידי הקונה. לאור זאת, נפסק כי בין הצדדים לא נערך הסכם שימור בעלות, אלא שויטה ניסתה "לקרוא" הסכם כזה לתוך היחסים בין הצדדים, על מנת לקבל יתרון לא הוגן על פני יתר נושי החברה. לאור זאת, דחה בית המשפט את בקשת ויטה לקבוע כי התקיים הסכם שימור בעלות, וחייב את ויטה בתשלום הוצאות משפט לטובת הכונס בסך של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
הערות ומסקנות
יבואנים ויצואנים הם בין הציבור הפגיע ביותר למקרים של חדלות פירעון של חברות, וזאת מכיוון שכל עיסוקם הוא בקניית ומכירת סחורות, ובדרך כלל בתנאי אשראי. לכן, יבואן אשר מוכר סחורה בתנאי אשראי חשוף כמעט תמיד לסיכון כי לא תשולם לו תמורת הסחורה. לכן, מומלץ לעוסקים במסחר בינלאומי לבטח את עצמם בצורה ראויה כנגד הסיכונים הכרוכים במקצוע.
לאור החלטה זו, דרך יעילה אחת להבטיח כי העוסקים בסחר בינ"ל לא ימצאו עצמם בפני שוקת שבורה, היא לחייב את הקונה לחתום על הסכם שימור בעלות בנוסח כזה שישכנע את בית המשפט כי זו הייתה כוונת הצדדים.
(פר"ק 2227-09 בנק דיסקונט סניף ראשי ת"א ואח' נ' קפלן שווק בשר בע"מ ואח', בש"א 20578/09, כב' השופטת דניה קרת-מאיר, החלטה מיום 18.11.10. ב"כ הצדדים: עו"ד חנית נוב- כונסת הנכסים. רו"ח בועז יפעת – מפרק זמני לחברה).
לראש העמוד
02. מוכר טובין המיועדים ליצוא, כאשר הם נתפסים - מה מעמדו?
עו"ד עומר וגנר, עו"ד גיל נדל
כידוע, על טובין מיובאים וכאלה הנמכרים בארץ מוטלים מסים רבים. יחד עם זאת, טובין המיועדים ליצוא, פטורים, ברוב המקרים, מתשלום מסים.
כאשר חברה ישראלית מוכרת בארץ סחורה לצד שלישי, אשר מציג בפניה מצג כי זו תימכר על ידו ליצוא, מהו מעמד החברה המוכרת, כאשר הסחורה נתפסת על ידי רשות המכס, בטרם היצוא?
לאחרונה, ניתנה החלטה על ידי בית משפט השלום באשדוד, אשר עסקה בסוגייה זו.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
למעלה מ-80 קרטונים המכילים 7,635 ק"ג של תערובות טבק בשווי של למעלה מ-25,000 דולר, נתפסו על ידי המכס בשנת 2005.
מדובר בסחורה שמכרה חברת דובק לאדם שטען בפניה כי הוא נציג חברה זרה מקפריסין, וכי הטובין מיועדים ליצוא לחברה באוזבקיסטאן. מוצרי טבק, כידוע, הם מוצרים עתירי מס קניה, וחייבים גם במע"מ, למעט במקרים של יצוא. על בסיס המצג, מכרה חברת דובק את המוצרים לאותו אדם ולא שילמה מס קניה ומע"מ.
בפועל, הסתבר מבדיקות פיזיות כי אותו אדם ניסה לשלוח מכולות עם מוצרים אחרים לאירופה, וככל הנראה מכר את רוב המוצרים שרכש מדובק, בארץ. יחד עם זאת, חלק ממוצרי הטבק נתפסו.
כנגד אותו אדם הוגש כתב אישום, וכתוצאה ממעשים אלה, נגרעו מקופת המדינה 6.7 מיליון ש"ח מס קניה, ועוד 1.1 מיליון ש"ח מע"מ.
חברת דובק הגישה לבית המשפט תביעה להחזרת התפוס, וטענה כי תנאי לקיום העסקה בינה ובין אותו אדם היה יצוא הטובין, ומאחר ואלה לא יוצאו- העסקה בטלה ויש להשיב לה את הטובין. חברת דובק טענה כי רשות המכס הייתה חייבת להודיע לה על עצם תפיסת הטובין, ומאחר וזו לא הודיעה- אין לבוא בטענות לדובק על כך שאיחרה במועד הגשת התביעה.
רשות המכס טענה כי לחברת דובק אין מעמד להגיש תביעה זו, מאחר ובעל הטובין הוא אותו אדם, שרכש אותם מדובק, ולאור זאת- לא קמה לרשות המכס חובה ליידע את דובק בעניין התפיסה.
לגופו של עניין, טענה רשות המכס כי על דובק הייתה מוטלת האחריות לוודא כי הטובין יוצאו בפועל, אך היא לא עשתה די. בין היתר, טענה רשות המכס כי דובק לא וידאה קיומה של חברה זרה, לא יצרה עמה קשר, התשלום לדובק בוצע במזומן במזוודה ולא באמצעי אחר, חברת דובק לא נרשמה על גבי רשימון היצוא כיצואן משתתף, ועוד. רשות המכס טענה גם כי התביעה הוגשה באיחור ניכר, תוך התעלמות מהוראות התיישנות המופיעות בפקודת המכס.
החלטת בית המשפט:
בית המשפט קבע כי כאשר טובין נתפסים על פי חוק מע"מ או מס קניה, הזכות להגיש תביעה נתונה רק למי שהטובין נתפסו מידיו. מאחר ובמקרה זה הטובין נתפסו מידי רוכשם מדובק, ולא מחברת דובק עצמה, נקבע כי דובק לא יכולה להגיש תביעה להשבת התפוס מכח חוקים אלה.
ביחס לתפיסה מכח פקודת המכס- בית המשפט ציין כי על בעל הטובין או האדם שנתפסו מידיו להגיש תביעה להשבת התפוס תוך 7 ימים מיום התפיסה. טענת דובק, כי לא ידעה על התפיסה בזמן אמת, נדחתה, מאחר והוכח כי נציגי דובק נחקרו במהלך תפיסת המכולות, אך התביעה הוגשה 3 שנים לאחר מועד התפיסה.
בית המשפט קבע כי רשות המכס נהגה כדין כאשר לא לקחה בחשבון את דובק לעניין מסירת ההודעה בדבר התפיסה.
בסופו של דבר, נדחתה בקשת דובק להשבת התפוס והיא חויבה בתשלום הוצאות בסך 20,000 ש"ח לטובת רשות המכס.
(ה"ת (שלום אשדוד) 1223-08 דובק בע"מ נ' מע"מ - מס קניה ומע"מ ת"א ואח', סגן הנשיא חיים חדש, החלטה מיום 5.12.10. ב"כ הצדדים – לדובק- עו"ד אבי ויינרוט, למכס- המחלקה המשפטית מס קניה ומע"מ ת"א . לרוכש הסחורה מדובק - עו"ד איתיאל בן פורת).
לראש העמוד
3. מהו תיאור כוזב במסמכי היבוא? על סמכות חילוט טובין של המכס
עו"ד גיל נדל, שי בבאי
כידוע, גובה מסי היבוא המשולמים על מוצרים מיובאים נקבע בראש ובראשונה על פי סיווגם לפי צו תעריף המכס, בהתאם להצהרות היבואן במסמכי היבוא. על פי רוב, הצהרות היבוא מתקבלות והמוצרים משתחררים לצריכה, אך לעיתים רשות המכס אינה מקבלת את ההצהרה, ודורשת תשלום הפרשי מסים, ובמקרים חמורים במיוחד בהם יש חשד למרמה מצד היבואן, מחליטה על תפיסה וחילוט של הטובין.
פקודת המכס, בפרק העוסק בחילוט טובין, מקנה לרשות המכס לא פחות מ- 17 עילות אשר מאפשרות לה לחלט טובין מיובאים. העילה הנפוצה ביותר היא מסירת מידע כוזב או מטעה במסמכי היבוא (רשימון, חשבון מכר, תעודה, הצהרה וכו'). נשאלת השאלה: האם כאשר נמסר מידע חלקי, הדבר מקנה לרשות המכס עילת חילוט? בשאלה זו עסק לאחרונה בית משפט השלום בחיפה.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
ליאור ג'ק סבח, שהוא אדם פרטי, ייבא ארצה מוצרים שהוגדרו ברשימון היבוא ובהצהרת היצואן (המוכר) כ"חלקים למנוע סירה". מכיוון שמדובר במוצרים תחבורתיים, דרשה רשות המכס אישור של מפקח משרד התחבורה, בטרם תאפשר את שחרורם של המוצרים.
בעקבות תשובת משרד התחבורה, ולאחר מחקר נוסף שביצעה רשות המכס, הגיעה רשות המכס למסקנה שהמוצרים אינם "חלקים למנוע סירה" כפי שטען היבואן, אלא למעשה מדובר במנועים שלמים לאופנועי שטח. משכך, החליטה הרשות כי היבואן נתן הצהרות כוזבות ומטעות באשר לאופי המוצרים המיובאים, והודיעה ליבואן על חילוטם.
בפני בית המשפט, טען היבואן כי מדובר במנועים דו-שימושיים, העשויים לשמש הן לאופנועי ים והן לאופנועי שטח, ולכן, טען, כי יש אמת גם בהצהרתו.
רשות המכס, מנגד, טענה היבואן הצהיר ברשימון על חלקי מנוע לסירה (בפרט מכס 84.09-9120), הפטורים ממסי יבוא ומאישור משרד התחבורה, בעוד בתביעתו בבית המשפט הוא טוען שמדובר במנועים עבור אופנוע ים (בפרט מכס 89.03-9910), הפטורים מאישור משרד התחבורה אך חייבים במכס. בפועל, טענה רשות המכס, מדובר במנועים לאופנועי שטח, שסיווגם בפרט 94.07-3390 לצו תעריף המכס, והם חייבים במסי יבוא וגם באישור משרד התחבורה.
החלטת בית המשפט:
ראשית, בית המשפט קיבל את עמדת רשות המכס, לפיה היבואן הצהיר על "חלקי מנוע", בעוד שייבא בפועל מנועים שלמים, ודי בכך בכדי לקבוע כי מסר מידע כוזב ומטעה, ולכן המנועים חולטו כדין.
כעניין עובדתי, קבע בית המשפט כי רשות המכס הוכיחה שהמנועים הם למעשה אכן מנועים המיועדים להיות מורכבים באופנועי שטח, ולא מנועים המיועדים להרכבה באופנועי ים, כלומר- המנועים אינם מנועים דו שימושיים, כפי שנטען על ידי היבואן.
לאור החלטותיו המתוארות של בית המשפט, לא נותר לו אלא לפסוק כי היבואן אכן מסר מידע כוזב ומטעה, וזאת על מנת להתחמק מתשלומי מכס ומס קניה גבוהים על פי פרט המכס המתייחס למנועים לאופנועי שטח, ולכן נדחתה התביעה, והיבואן חויב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ש"ח.
סיכום ומסקנות:
כפי שניתן לראות, מקרה זה הוא מקרה מובהק שבו יבואן מסר מידע מוטעה, היות והוכח כי המנועים לא משמשים לאופנועי ים. שאלה הדורשת הבהרה היא- מהו הגבול שממנו ואילך ייקבע כי המידע שנמסר אינו מצדיק חילוט? אם נניח כי בית המשפט היה קובע שהמנועים הם אכן דו שימושיים (ובהתעלם משאלת הגדרת "חלק" מול "מנוע"), האם היה די בכך שהיבואן תיאר אותם כמנועים לאופנוע ים בלבד, על מנת להצדיק את חילוטם?
על פי החוק ופסיקת בתי המשפט, מרגע שהוכיחה רשות המכס כי פרט מהותי המוצהר במסמכי היבוא הוא שגוי, מוטל על היבואן נטל ההוכחה בפני בית המשפט כי לא ניסה להטעות במכוון את רשות המכס, וכי השגיאה ברישום נעשתה בתום לב. לכן, גם אם היה נקבע על ידי בית המשפט שהמנועים הם אכן דו שימושיים, לא היה די בכך בכדי לנקות את היבואן מאשמת ההטעיה, והיה עליו להוכיח בפני בית המשפט כי לא פעל בכוונה להטעות את רשות המכס.
פסק-דין זה צריך ללמד את כל העוסקים בסחר בינלאומי כי ישנה חשיבות רבה להצהרות במסמכי היבוא, וכי מסירת נתונים שגויים באשר למקור הסחורה, למחיר קנייתה ולאופייה עלולה להביא לחילוט הסחורה על ידי המכס.
מקרה זה מהווה דוגמא נוספת לחשיבות בהיוועצות באנשי מקצוע מיומנים בתחום היבוא, ובהקפדה יתרה על תקינות הליך היבוא.
(השופט א. דורון, תא (חי') 21420-07-09 ליאור ג'ק סבח נ' מדינת ישראל - מחלקה משפטית ארצית לתיקי מכס ומע"מ - תל אביב, פסק-דין מיום 15.11.10 ; ב"כ הצדדים – ליבואן - עו"ד אלעד אלטיט. למכס - פרקליטות מחוז חיפה-אזרחי)
לראש העמוד
04. האם מס הקניה שמוטל על סיגריות מיובאות, הוא חוקי?
עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת למיט עוסקת ביבוא של סיגריות זולות מיוון, הולנד, ארה"ב, ועוד.
החברה טענה כי שיטת הטלת מס קניה על סיגריות הקובעת מס מינימלי ללא קשר לערך הסיגריות, אינה חוקית.
מס הקניה על המוטל על סיגריות בפרט מכס 24.02-2000 הוא 58% מהמחיר לצרכן ללא מע"מ + 52.69 ש"ח לאלף סיגריות. אך יחד עם זאת, קיים מס קנייה מינימלי- העומד על לא פחות מ-215 ש"ח לאלף סיגריות. סכום מס הקניה המינימלי מעודכן מדי שנה על ידי צו של שר האוצר.
המכס טען שיטת הטלת מס מינימלי קיימת גם בתחומים אחרים, כמו: ירקות, כוהל, מוצרי עץ ועוד.
החברה טענה כי חוק מס קניה מסמיך את שר האוצר להטיל מס על מוצרים לפי אחוזים ממחירם לצרכן, או בסכום קצוב (לפי כמות סיגריות) או בשילוב של שניהם. בכל מקרה, טענה החברה, שר האוצר אינו מוסמך לקבוע מס קניה מינימלי.
בנוסף, טענה החברה כי מנהל המכס מפרסם אחת לשנה את סכומי מס הקניה על סיגריות והסמכות היא רק של שר האוצר.
כמו כן, טענה החברה כי הטלת מס קניה קצוב מינימלי מפלה אותה לרעה לעומת יבואני הסיגריות היקרות ומצמצם את הפער בשיעור מס הקניה ביניהם, דבר אשר בסופו של דבר פוגע בצרכן המעוניין לרכוש סיגריות.
המכס טען כי מאחר ושר האוצר מוסמך לקבוע מס בסכום קצוב (לפי כמות סיגריות), ברור שהוא מוסמך לקבוע גם סכום קצוב מינימלי.
בין הצדדים גם התעוררה מחלוקת האם מס קניה מסוגל להקטין את צריכת הסיגריות.
פסק-הדין:
בית המשפט ציין כי בעניינים של מדיניות כלכלית, כמו למשל השיקולים בקביעת גובה המס שיוטל על מוצרים, נזהר בית המשפט מלהתערב בפעילות הרשות.
בית המשפט קבע כי חוק מס קניה מאפשר לשר האוצר להטיל מס קניה במגוון רחב של אפשרויות, ולכן הפרשנות הראוייה היא שלשר האוצר סמכות לקבוע מס קניה קצוב מינימלי, בנוסף למס קניה קצוב.
בנושא הפרסום, קבע בית המשפט כי מנהל המכס אינו חורג מסמכותו היות והוא רק מפרסם את סכומי מס הקניה שקבע שר האוצר, ולא קובע אותם בעצמו.
בית המשפט דחה את טענת האפלייה וקבע כי ממילא מס הקניה מורכב ממס אחוזי מהמחיר לצרכן ולכן ברור שהמס על סיגריות יקרות, גבוה יותר מהמס על סיגריות זולות.
בסופו של דבר, דחה בית המשפט את התביעה וחייב את החברה בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,500 ש"ח בצירוף מע"מ.
(ת"א 27170-07 למיט אחזקות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל-שר האוצר ואח', השופטת עינת רביד, פסק-דין מיום 16.11.10. ב"כ הצדדים- לחברה- עו"ד ווייזר, למכס- עו"ד עבר הדני).
לראש העמוד
05. טעיתם? תשלמו! על הפעלה לקויה של סמכות הגבייה של רשות המסים
עו"ד גיל נדל, קידר הללי
לאחרונה, קיבל בית המשפט לתביעות קטנות ברמלה תביעה נגד רשות המסים בגין נקיטת הליכי גביית חוב שלא כדין.
עובדות המקרה:
התובעת, עוסק מורשה, הגישה דו"חות למע"מ ושילמה במועד את המס בו היא חייבת. כאשר ביקשה לשלם את תשלום המע"מ התקופתי באמצעות שיק, והלה סורב, קיבלה התובעת הודעה על כך מרשויות מע"מ. מיד לאחר קבלת ההודעה מרשויות מע"מ, מיהרה התובעת לשלם בשיק חלופי שהפעם נפרע ללא בעיה.
העובדה שהשיק השני נפרע לא הפריעה לרשויות מע"מ לנקוט הליכים לגביית החוב ולהטיל עיקול על חשבון הבנק של התובעת. לתובעת נודע על עיקול חשבונה רק כאשר בקשה להשתמש בכרטיס האשראי שלה, וקיבלה הודעה שחשבונה חסום. התובעת פנתה לסניף הבנק שלה, שם התברר לה שרשויות מע"מ הטילו עיקול על חשבונה למרות פירעון החוב. לאחר זמן פנתה התובעת לסניף הבנק על מנת לקחת משכנתא לדירה אותה בקשה לרכוש ביחד עם בן זוגה, אך בסניף הבנק נאמר לה כי מאחר והוטל עיקול על ידי מע"מ, ולמרות שהעיקול הוסר, מהווה הדבר "כתם" על החשבון, וסיכוייה לקבל הלוואה המובטחת במשכנתא נמוכים.
לטענת התובעת, הליכי הגביה שננקטו נגדה והטלת העיקול על חשבון הבנק שלה, נעשו שלא כדין, היות ולא נשלחה אליה קודם לביצוע הליכי הגביה דרישת חוב בכתב. כמו כן, טענה התובעת כי שמה הטוב נפגע עקב כך, בין היתר, מאחר ונוצר כתם על חשבונה בבנק וטענה כי מדובר גם בהוצאת לשון הרע נגדה. לאור זאת ביקשה התובעת לחייב את רשויות מע"מ בפיצוי של 15,000 ש"ח.
לטענת רשויות מע"מ, חובה של התובעת נפרע באיחור, לאחר שהוחל בהליכי הגבייה, לפיכך התובעת היא שהתרשלה וגרמה לנזקיה שלה בעצמה. עוד טענו רשויות מע"מ כי עומדת להם הגנה מפני חוק איסור לשון הרע.
פסק הדין:
בית המשפט קבע כי הוכח שהשיק החלופי שנשלח לרשויות מע"מ אכן נפרע עוד לפני שהחלו הליכי הגבייה שנקטו הרשויות נגד התובעת. בית המשפט קיבל את טענת התובעת כי רשויות מע"מ פעלו שלא כדין בכך שלא שלחו לתובעת הודעה ובה דרישת חוב בכתב כמתחייב בפקודת המיסים (גביה).
בית המשפט הדגיש את חשיבותה של דרישת פירעון החוב בכתב, באומרו כי לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולאור אמצעי האכיפה המידיים והדרסטיים הנתונים לפקיד הגבייה, כאשר אמצעים אלו מופעלים ללא ביקורת שיפוטית, דרישה זו הינה מהותית ומטרתה היא להביא לידיעת החייב את החוב ואת האמצעים שינקטו נגדו אם לא יפרע.
עוד נפסק, כי דרישת החוב אינה רק דרישה חוקית לתשלום החוב והתראה לפני נקיטת אמצעי גביה כלפי החייב, אלא היא מאפשרת לחייב לבוא ולטעון טענותיו בפני הרשות הדורשת ממנו את החוב.
בעניין לשון הרע, קבע בית המשפט כי ברור שהעיקול שהוטל על חשבון התובעת בבנק, הציג את התובעת בפני פקידי הבנק כאדם שלא פורע את חובותיו. לכן, נקבע שהטלת העיקול מהווה פרסום לשון הרע. בתוך כך, דחה בית המשפט את טענת רשויות מע"מ שאם יחליט בית המשפט כי אם אמצעי הגביה עולים כדי פגיעה בשם הטוב ולשון הרע, יכבול את ידיה של הרשות ויותיר את ההוראה המאפשרת גביה באופן זה ריקה מתוכן.
בית המשפט קבע כי לא רק למדינה יש זכויות, אלא גם לאזרח. זכויות אלו עוגנו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ועל המדינה לפעול בכפוף להוראות חוק היסוד. עוד קבע בית המשפט כי אל לרשות לבוא בטענות כאשר האזרח תובע ממנה פיצויים כאשר היא מבצעת פעולות שלא כדין. בית המשפט ציין כי הכוח הנתון לרשויות מע"מ לצורך גביית המסים צריך להיות נתון בתוך המסגרת שקבע החוק, תוך איזון בין הוראות פקודת המסים (גבייה) לבין הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
בסופו של דבר, מאחר והתובעת לא הוכיחה את נזקיה הממוניים, רשויות מע"מ חויבו בפיצוי התובעת בגין נזק שאינו ממוני בסך כולל של 10,000 ש"ח ובהוצאות משפט בסך של 1000 ש"ח.
(ת.ק. (רמלה) 2612-06-10 איילת ויסבך נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ, פסק דין מיום 10.11.10)
הערות:
האמור בפסק-דין זה רלוונטי גם לגביית חוב מכס או מס קניה על ידי רשות המכס, היות וחוב כזה נגבה גם הוא מכח פקודת המסים: גבייה. גם כאשר קיימת כוונה של רשות המכס לגבות חוב של מכס או מס קניה, החוק מחייב לשלוח לחייב דרישת חוב בכתב, ואזהרה כי אם לא ישולם המס, יינקטו כנגדו הליכים גבייה ואכיפה.
לראש העמוד
06. היה או לא היה? על חובת ההוכחה של יבואן הטוען הסכם בלעדיות
עו"ד גיל נדל, יגאל קורנר
לאחרונה, ניתן פסק-דין על ידי בית משפט השלום בחיפה, אשר חייב את חברת גראס לשלם ליצרן תכשיטים בתאילנד למעלה מ-280,000 ש"ח, תוך שהוא דוחה את התביעה שכנגד שהגישה גראס, וקובע כי לא התקיים בין הצדדים הסכם בלעדיות.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת גראס היא חברה ישראלית מוכרת העוסקת ביבוא, ייצור ומכירת תכשיטים. חברת Mainly Silverשמקום מושבה בתאילנד, ייצרה עבור גראס קולקציות של תכשיטים.
חברת מיינלי סילבר טענה כי גראס נותרה חייבת לה למעלה מ-280,000 ש"ח בגין ייצור ואספקת תכשיטים, שתמורתם לא שולמה. חברת גראס טענה, בתביעה שכנגד שהגישה, כי דווקא מיינלי סילבר חייבת לה כספים, מאחר וזו מכרה תכשיטים שיוצרו עבור גראס לחברות אחרות, תוך הפרת הסכם בלעדיות ופגיעה בגראס.
כך, בתום מספר שנות שיתוף פעולה בהיקפי סחר מכובדים, נתגלה לגראס כי תכשיטים בשווי שאינו עולה על 1,000$ נמכרו על ידי מיינלי סילבר בשוק בישראל לשני חברות תכשיטים אחרות אשר מתחרות עם גראס.
בעניין זה, טענה גראס כי מיינלי סילבר הפר את ההסכם ביניהם היות והיה אסור לו למכור את התכשיטים לחברות אחרות מלבד גראס. גראס טענה כי גם בהיעדר הסכם בכתב, הנוהג המקובל שרווח במשך שנות עבודה משותפת, הוא הסכם בעל פה שימנע מכירת סחורה המיועדת לגראס לעסקים אחרים. בנוסף, טענה גראס כי מיינלי סילבר הפר את סימן המסחר שלה בכך שהטביע את חותם עלה הגראס על מוצרים שמכר בישראל למתחרותיה. .
מיינלי סילבר טען כי בין הצדדים לא התקיים כלל הסכם בלעדיות, וכי מותר היה לו למכור את הסחורה למתחרותיה של גראס. עוד טען, כי הציע את אותה סחורה ראשית לגראס, ומשזו סירבה לקבלה, לא נותרה בידו כל ברירה אלא למכור אותה לחברות אחרות שהיו מעוניינות בה.
שני הצדדים הגישו לבית המשפט חוות-דעת מומחים, כאשר גראס טענה כי עיצוביה הם מיוחדים ויוצאי דופן, ואילו מיינלי סילבר טענה כי מדובר בדגמים שגרתיים שאין בהם כל ייחוד.
כמו כן, טענה גראס כי בשל מעשי מיינלי סילבר, היא אינה מתכוונת להשיב למיינלי סילבר את התכשיטים שנמסרו לה בקונסיגנציה ("עסקת מכר מותנה") ואשר שוויים הוערך בסך של כ- 65,000 $ בקירוב.
פסק-דינו של בית המשפט:
בעניין תביעת מיינלי סילבר, דחה בית המשפט את טענות גראס, וקבע כי מיינלי סילבר הוכיחה את קיום החוב באמצעות מסמכי הנהלת חשבונות מסודרים, בעוד גראס לא טרחה לבסס את טענותיה בדבר הפסדים על מסמכים חשבונאיים, ואף לא טרחה להביא לעדות את מנהלת החשבונות או את המעצבים שהועסקו בחברה, שהיו יכולים להעיד על המוצרים שהחברה עיצבה.
בעניין התביעה שכנגד שהגישה גראס, ציין בית המשפט כי חברה אשר טוענת להיותה מובילת דרך בתחומה, כזו שמוצריה ממותגים ומוכרים דיים אינה יכולה לפעול משך שנים בחשיפת יתר שכזו, ללא הסכם בכתב המסדיר את התנהלותה מול יצרנים שונים. בנוסף, הוכח בבית המשפט כי גראס אינה כורתת הסכמים עם המעצבים שנשכרים על ידה, ומכאן הגיע בית המשפט למסקנה כי הסדרי הבלעדיות והעיצוב כלל אינם בראש סדר העדיפויות של גראס, ודחה את טענותיה כי בפעילותה מול מיינלי סילבר, היה קיים הסכם בלעדיות (האוסר על מיינלי סילבר למכור תכשיטים לחברות מתחרות מלבד גראס).
בית המשפט דחה גם את טענות גראס בעניין העתקת הדגמים, בין היתר, מאחר ומעצבי הדגמים הרלוונטיים לא נתנו עדות, וכן אף סקיצה או דגם סופי לא הוצגו לבית המשפט, ומאחר ולא הוכח כי לגראס יש סימן מסחר רשום.
נקודה נוספת שעמדה בעוכריה של גראס היא שגם לאחר המועד בו לכאורה מיינלי סילבר מכרה את התכשיטים לחברה אחרת בישראל, המשיכה גראס להזמין סחורה ממיינלי סילבר.
בית המשפט קיבל גם את טענת מיינלי סילבר כי גראס עורכת מספר פעמים בשנה מבצעי מכירות מסיביים, במסגרתם נמכרים מוצרי החברה בהנחות ניכרות, ולכן נדחתה טענת גראס כאילו "נאלצה" למכור חלק ממוצרי מיינלי סילבר על מנת למזער את נזקיה.
בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי גראס לא הוכיחה כי יש לה מוניטין בתכשיטים נשוא המחלוקת, לא הוכח החשש להטעיית הציבור, במכירת התכשיטים, ולא נקרא להעיד איש מהחנויות שמהן נקנו התכשיטים, כדי לתמוך בטענת גראס כי מכירה זו הטעתה את הציבור.
לאור זאת, קיבל בית המשפט את תביעת מיינלי סילבר וחייב את גראס לשלם לה למעלה מ-280,000 ש"ח, ודחה את התביעה שכנגד שהגישה גראס, וחייב את גראס בתשלום הוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך של כ-50,000 ש"ח.
(ת.א. (חיפה) 9695-05 Mainly Silver Coנ' ג.ר.א.ס עיצובים ושילובים בע"מ, כב' השופטת חנה לפין הראל, פסק-דין מיום 29.11.10, לא צוינו שמות ב"כ הצדדים).
לראש העמוד
7. סמכות בתי המשפט בישראל לדון בתביעות בהן מעורב גורם זר
עו"ד גיל נדל, שי בבאי
באופן טבעי, חיי המסחר הגלובאליים המערבים פעמים רבות חברות וגורמים ממדינות שונות, עשויים להסתיים בסכסוכים משפטיים המצריכים פנייה לבית המשפט. במקרים אלה, נשאלת השאלה: בית המשפט של איזו מדינה יהא זה שידון בסכסוך? שאלה זו היא שאלה בעלת חשיבות עליונה לצדדים לסכסוך, וזאת הן בשל העלויות הגבוהות הכרוכות בהתדיינות משפטית במדינה זרה, והן בשל החשש כי בית המשפט הזר יטה להעדיף את הגורם המקומי.
על פי החוק והפסיקה בישראל, לבית המשפט בישראל תהיה סמכות לדון בסכסוך בין הצדדים, במידה והצדדים הסכימו על כך בחוזה, או במידה וניתן "לתפוס" את הגורם הזר בישראל באמצעות שליחת כתב התביעה למורשה מטעם הגורם הזר, או לגורם הזר בעת ביקורו בארץ. יחד עם זאת, גם אם נתונה לבית המשפט בישראל סמכות לדון בסכסוך, מרבים נתבעים זרים לטעון כי, בשל הנסיבות, בית המשפט בישראל איננו הפורום הנאות לדון בסכסוך, לנוכח זיקות עובדתיות שונות של הסכסוך למדינה הזרה (כמו: המקום בו נחתם החוזה, המקום בו בוצעה העבודה, מיקומם של העדים הרלוונטיים, וכו').
לאחרונה, נדרש בית משפט השלום בדימונה להכריע בדבר סמכותו לדון בסכסוך בינלאומי, תוך שהגורם הזר מתנגד נחרצות לסמכות זו.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת Antesen Ces Internationalהיא חברה גרמנית, אשר התקשרה עם משרד הביטחון להקמת בסיסי אנטנות בנגב, ולצורך כך שכרה את שירותיו של קבלן משנה ישראלי- חברת התורן תרנים ומגדלי תקשורת. קבלן המשנה הגיש תביעה בישראל נגד החברה הזרה בטענה כי זו הפרה את החוזה עימו, וגרמה לו לנזקים רבים.
עוד בטרם דן בית המשפט בתביעה לגופה, היה עליו לדון בסמכותו הבינ"ל לדון בסכסוך, ומאחר ומסירת כתב התביעה לחברה הזרה נעשתה כדין, הדיון התמקד בשאלה השנייה - האם בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות?
החברה הזרה טענה כי ישראל וגרמניה התחייבו במסגרת אמנה לאכוף, כל אחת בשטחה, פסקי דין שניתנו אצל רעותה. החברה הזרה טענה כי על פי אמנה זו, תביעתו של קבלן המשנה אינה מבין המקרים אשר גרמניה מחויבת לאכוף. ולכן, טענה החברה הזרה, כי מאחר ופסק דין שיינתן בישראל כנגדה, אם יינתן, לא יהיה בר-אכיפה בגרמניה, מדינת ישראל אינה הפורום הנאות, ואין היגיון לדון בסכסוך בישראל ויש להעביר אותו לדיון בבית המשפט בגרמניה. כמו כן, טענה החברה כי האמנה שוללת את סמכות בית המשפט בישראל לדון בסכסוך מעין זה.
החלטת בית המשפט:
בית המשפט הסתמך על פסיקות קודמות של בית המשפט העליון , בהן נקבע כי לשאלת יכולת אכיפת פסק הדין שניתן בישראל במדינה הזרה קיים משקל בבחינת שאלת הפורום הנאות, אולם לא מדובר בשיקול ייחודי ומכריע, ואם יתר השיקולים הרלוונטיים, או לפחות חלקם המשמעותי נוטה לטובת הדיון בישראל, יש לערוך את הדיון בישראל, גם אם יכולת אכיפת פסק הדין במדינה הזרה מוטלת בספק.
כמו כן, דחה בית המשפט את טענת החברה הזרה כי האמנה שוללת את סמכות בית המשפט בארץ לדון בסכסוך וקבע כי הדבר אינו נלמד מלשון האמנה.
במקרה זה, קבע בית המשפט, העבודה בוצעה בישראל, בעבור משרד הביטחון הישראלי, על ידי פועלים ישראלים, ולכן, קבע בית המשפט, כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בסכסוך.
סיכום ומסקנות:
בשל המשמעות העצומה של שאלת מקום השיפוט, , לא מומלץ להשאיר את הנושא להחלטת בית המשפט, וחשוב מאוד להסדיר את שאלת מקום השיפוט כבר בהסכם ההתקשרות בין הצדדים. במקרים מסוימים, הגורם הזר הינו גורם בעל כח מיקוח גדול במסגרת המשא ומתן בין הצדדים, וייתכן כי לא יסכים בנקל לסעיף כזה בהסכם. כשקיים חשש שכזה, אין להשאיר את הדבר ליד המקרה, וחשוב להתייעץ עם עורך דין בטרם חתימה על הסכם סופי.
העוסקים בתחום היבוא והיצוא על כל תת תחומיו חייבים להפנים את המשמעות של קביעת מקום השיפוט, ולהיערך לכך בהתאם, שכן סכסוכים בינלאומיים בהם מעורב גורם זר, אינם דבר חריג לעוסקים במלאכה.
חשוב לציין כי שאלת סמכות השיפוט הבינלאומית (מקום השיפוט) אינה השאלה היחידה בסכסוכים בינלאומיים. שאלה חשובה לא פחות היא השאלה- על פי איזה דין יש לדון בסכסוך? כלומר, יכול בהחלט להיות מצב שבו הסמכות לדון בסכסוך תהיה לבית המשפט בישראל, אולם הדיון בארץ ייערך על פי החוק הגרמני (שיוכח באמצעות עדים מומחים). על הכללים לברירת הדין נדון במאמר נפרד.
(השופט א. זבולון, תא (די') 1045-09 ANTENSEN CES INTERNATIONAL GMBHנ' התורן תרנים ומגדלי תקשורת בע"מ, החלטה מיום 7.9.10; שמות ב"כ הצדדים לא פורסמו)
לראש העמוד
08. סכסוך בין מיקרוסופט למפיצה ישראלית יידון בבית המשפט באירלנד
עו"ד עומר וגנר, עו"ד גיל נדל
פעמים רבות, כאשר פורצת מחלוקת בין גורם ישראלי וגורם זר, מעוניין כל אחד מן הצדדים להביא את הנושא בפני בית המשפט בארצו. אך מה קורה כאשר כל צד מגיש תביעה בבית המשפט בארצו, האם בתי המשפט בשתי מדינות ידונו במקביל בנושאים כמעט זהים?
נושא זה עלה לדיון בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שניתנה לאחרונה.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת אי איי אם טכנולוגיות (החברה) שימשה במשך שנים רבות כמפיצה מורשית של חברת מיקרוסופט באירלנד, עד לסיום מערכת היחסים בין הצדדים בשנת 2005. מיקרוסופט אירלנד הגישה תביעה נגד החברה בבית המשפט באירלנד, על סך 2.4 מיליון דולר, בטענת הפרה של הסכמי ההפצה ומתן דיווחים חסרים בנושא תמלוגים ומכירות.
בשנת 2006 הגישה החברה בבית המשפט בישראל תביעה נגד מיקרוסופט אירלנד ומיקרוסופט ישראל על סך 10 מיליון ש"ח, בטענת אובדן רווחים לאחר סיום מערכת היחסים, וירידה לטמיון של מגעים שהתנהלו בין הצדדים לרכישת החברה על ידי מיקרוסופט, ואי תשלום כספים שהיו מגיעים לחברה על פי הסכמי ההפצה.
בהליך נוכחי זה, מבקשת חברת מיקרוסופט למחוק את התביעה המתנהלת בארץ או לעכבה, בשל קביעת בית המשפט באירלנד כי הסמכות הייחודית לדון בסכסוך מסורה לו, לאור תניית שיפוט בהסכם בין הצדדים.
מנגד, טענה החברה הישראלית כי אף שיש חפיפה מסוימת בין התביעה שהגישה לבין ההליכים המתנהלים באירלנד, אין חפיפה מלאה, היות וחלק רב מהתביעה בארץ עוסק באירועים שהתרחשו לאחר סיום הסכם ההפצה (שאינם נדונים באירלנד), ולכן קיימת הצדקה לאפשר את המשך הדיון גם בארץ.
החלטת בית המשפט:
בית המשפט קבע כי שתי התביעות (באירלנד ובישראל) מתבססות על הסכם ההפצה שהיה בין הצדדים, ולכן קיימת בין שתי התביעות חפיפה רבה. בית המשפט לא ייחס חשיבות לכך שקיים הבדל מסוים בין התביעות, וקבע כי ההבדל נובע, מטבע הדברים, מכך שתביעה אחת הוגשה על ידי מיקרוסופט, והשנייה על ידי החברה הישראלית.
בסופו של דבר, קיבל בית המשפט את בקשת מיקרוסופט והורה על עיכוב ההליכים בתביעה הנדונה בארץ, עד להכרעת בית המשפט באירלנד בתביעה, אך לא הטיל הוצאות על מי מן הצדדים.
(ת.א. (מחוזי ת"א) 2417-06 אי.איי.אם. אינטרנשיונל אלקטרוניקס בע"מ נ' Microsoft Corporationואח', החלטה מיום 2.12.10, הרשמת אסתר נחליאלי-חיאט; שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בהחלטה).
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
