|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
1. בית המשפט איפשר עריכת "מקצה שיפורים" בהוצאת דרישות חיוב לתשלום מכס
2. ויתור על קנס פיגורים - נקודות למחשבה
3. הסכם הסחר עם מדינות מרקוסור נכנס לתוקפו
4. מוצרי הלבשה – סימון על פי צו הגנת הצרכן
5. על קורקינטים שנתפסו על ידי המכס
6. "הרמת מסך" בעקבות קנסות השהיית מכולה
7. הטלת אחריות אישית על מנהל סוכן האוניה בגין הפרת חוזה וחוסר תום לב
8. נדחתה טענת "פורום בלתי נאות" כנגד תביעת יצואן ישראלי
9. עסקת אשראי דוקומנטרי – עקרון ההתאמה
10. בית המשפט העליון – הרשות המנהלית לא תוכל לנקוט בהליכי גבייה לחובות מס שהתיישנו
11. על סכסוך בענייני סימן מסחר והיתר המצאה לחו"ל
12. השתלמות מקורית וייחודית של ICC בנושא: אינקוטרמס 2011
13. מה חדש במשרדנו
14. .Paying fees in actions against the Customs Authority on issues of import tax
15. Zim's bill of lading strikes again
01.בית המשפט איפשר עריכת "מקצה שיפורים" בהוצאת דרישות חיוב לתשלום מכס
עו"ד גיל נדל
כידוע, רשאית רשות המכס להוציא הודעות חיוב רטרואקטיביות לתשלום מסי יבוא (מכס, מס קניה ועוד), ודברים אלו נעשים כדבר שבשיגרה על ידי רשות המכס, כפי שהפרקטיקה מלמדת. התקופה שבה ניתן להלך אחורנית היא חמש שנים, כפי שנקבע בסעיף 2(א) לחוק מסים עקיפים.
אלא שהחוק מאפשר לרשות המכס לדרוש סחר במס מעבר לתקופה של חמש שנים, בנסיבות מסויימות. סמכות זו ניתנה למנהל המכס בלבד, לאחר ששקל קיומם של תנאים מסוימים המפורטים בחוק: "נישום יהא חייב בתשלום חסר אף לאחר התקופה הקובעת, אם נוכח המנהל כי נתקיים אחד מאלה: (1) החסר נבע מחמת ידיעה, אמרה, הצהרה או תעודה (להלן-ידיעה) בלתי נכונה שמסר הנישום או מחמת שלא מסר ידיעה שהיה חייב למסרה, והנישום לא הוכיח כי המעשה או המחדל היה בתום לב; (2) הנישום ידע או בנסיבות העניין היה עליו לדעת, על קיומו של החסר".
בעבר, בענין כרמל חלפים (ת.א. (חיפה) 634/02 כרמל תעשיות חלפים בע"מ נ' מדינת ישראל) נמתחה ביקורת חריפה על אופן הוצאת האישור של מנהל המכס להרחיב את התקופה מעבר לחמש שנים:
"את החלטתו באם להאריך את התקופה הקובעת מעבר ל-5 שנים, על מנהל המכס לקבל תוך שקילת כל השיקולים הרלוונטיים, ומתוך ידיעה כי מדובר במעשה חריג. יש לקחת בחשבון עקרונות יסוד, שלעתים מתנגשים זה עם זה.... כאשר נדונה ההחלטה המנהלית הפוגעת בזכות האזרח ומהווה חריג לכלל, הרי מדובר בעניין שבמהות ולא בעניין שבפרוצדורה. במקרה והמנהל מוצא לנכון להפעיל את סמכותו לפי סעיף 2(ב) כאמור, עליו לגבות החלטתו בממצאים ובשיקולים ענייניים. התייחסות ב"כ הנתבעת לאישור, כאילו מדובר באקט פורמאלי שדורש חתימת המנהל ותו לאו, מוטעית ואף מקוממת".
כלומר, החלטת מנהל המכס המרחיבה את התקופה מעבר לחמש שנים צריכה להיעשות באופן שקול, תוק הבאה בחשבון של מלוא העובדות והשיקולים הרלבנטיים. אין מדובר בהחלטת פורמלית בלבד, של חתימה על אישור, אלא בהחלטה מהותית הדורשת הפעלת שיקול דעת. בהתאם לכך, באותו ענין ביטל בית המשפט את החלטות מנהל המכס שהוצאו שלא כדין.
לאחרונה נידון בבית המשפט המחוזי בחיפה ענין אחר, שריכך בהיבט מסוים את ההחלטה החריפה של בית המשפט בענין כרמל. באותו מקרה הוצאו הודעות חיוב לתקופה של מעל חמש שנים. בעקבות השגת היבואן בוטלו אותן הודעות שחרגו מחמש שנים, אך כעבור חודשיים שבה רשות המכס והוציאה הודעות חיוב אלו, והפעם – יחד עם אישור מנהל המכס. היבואן טען כי יש לבטל את ההרחבה, בין היתר משום שמדובר במצב אבסורדי שבו בכל פעם שיבואן יעלה בבית המשפט טענת התיישנות, תוכל רשות המסים לפנות ולקבל את אישור המנהל ולתקן את הפגם, ובאופן שתרוקן מתוקף את תקופת חמש השנים שקבועה בחוק.
בית המשפט קיבל את עמדת רשות המכס ודחה את עמדת המדינה. בית המשפט קבע כי עצם העובדה כי הרשות המנהלית טעתה בעת שהוציאה את הודעת הגירעון המקורית או המעודכנת, נכחה בטעותה והודיעה על ביטול הודעות גירעון שגויות אלה, אין בה כדי למנוע ממנהל המכס להפעיל את שיקול דעתו וליתן אישור על פי סעיף 2(ב) לחוק מסים עקיפים, המאפשר הוצאת הודעת גירעון חדשה. בית המשפט התרשם, מהחומר שהיה לפניו, כי מנהל המכס הפעיל את שיקול דעתו, בחן את הענין ורק לאחר אישר את הרחבת התקופה.
בית המשפט הוסיף וקבע כי ביטול החלטת מנהל המכס, בנסיבות מעין אלה, אך ורק מחמת העובדה שלפני החלטתו הוצאו על ידי רשות המכס הודעות שגויות, עלול להביא למצב כי יימנעו מהקופה הציבורית מסי ייבוא, בגין טובין שיובאו לתחום המדינה.
ת.א. 1162-06 מעדני ים (סי פוד) אטלנטיק בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות המיסים. החלטה מיום 31.5.2010, לא צוינו שמות ב"כ הצדדים.
לראש העמוד
02. ויתור על קנס פיגורים - נקודות למחשבה
עו"ד גדי קיי, עו"ד גיל נדל
לא פעם רשויות המכס נוהגות להוציא גרעונות ליבואנים מסיבות שונות בגין רשימוני יבוא שהוגשו על ידיהם בעבר. על פי החוק, עד 5 שנים מיום הגשת הרשימון יכולות רשויות המכס במידה וגילו, מכל סיבה שהיא, שהמס שולם בחסר (למשל במקרה של סיווג מוטעה לדעתם) להוציא גירעונות ליבואנים ולהתחיל בהליכי אכיפה וגבייה.
הגרעון מורכב כמובן מקרן סכום המס שלא שולם, דהיינו שיעור המסים שהיו אמורים להתקבל נומינאלית, בצירוף ריבית והצמדה המשערכים את הערכים מנומינאליים לריאליים. מלבד שלושה רכיבים אלו מתווספת לגרעון גם תוספת הנקראת "קנס פיגורים". תוספת זו כלל אינה מבוטלת ויכולה לעיתים להגיע עד לשיעור של עשרות אחוזים כאשר היא נגזרת מתקופת הגרעון. נמצא שייתכן מקרה בו הגרעון הוצא ע"י רשויות המכס למעלה מ-4 שנים מיום הוצאת הרשימון ובמקרה זה שיעור קנס הפיגורים יכול להגיע לסך של למעלה ממחצית משיעור קרן הגרעון!
המקור החוקי לחיוב בקנס הפיגורים הוא חוק המסים (קנס פיגורים), תשמ"א-1980. סעיף 2 לחוק זה קובע כי החל מתום שבוע מהמועד שנקבע לתשלום המס יתווסף לסכום החוב קנס פיגורים בשיעור של 0.2% מסכום המס שבפיגור, לכל שבוע של פיגור נוסף או חלק ממנו. למעשה מדובר בתוספת של למעלה מ-10% בשנה
ויודגש, תוספת זו היא בנוסף לריבית ולהצמדה אשר היבואן מחויב בהם בכל מקרה. תכליתו של קנס הפיגורים, כמו קנסות שונים אחרים הקבועים בחוק, להרתיע יבואנים מניסיונות להערים על רשויות המכס על מנת לפטור עצמם מתשלום מכס ומסי יבוא אשר הם מחויבים בהם, לפי העניין.
מאחר והמדובר בקנס אשר בהגדרה הינו בעל מאפיינים עונשיים-הרתעתיים, קיימת סמכות לגובים בבתי המכס לוותר במקרים מסוימים על כולו או חלקו, בדרך כלל כמובן בכפוף לתשלום מלא של הקרן הריבית וההצמדה.
אמות המידה או הקריטריונים הנשקלים בעת החלטה האם לוותר על קנס הפיגורים, מזה שנים היו קבועים בתאמ"ו (תדריך אגף המכס ומע"מ) – פירסומים של הנחיות פנימיות מחייבות שונות של רשות המכס.
על פי הנחיות אלה, על מנת שיבואן יזכה לוויתור או להפחתה בדמי קנס הפיגורים יהיה עליו לעמוד בדרישות דומות לאלה שנקבעו בחוק מסים עקיפים לוויתור על חסר.
חוק מיסים עקיפים מגדיר מקרים מסוימים בהם על אף שאין מחלוקת שהיבואן לא שילם סכומי מס שהיו מוטלים עליו על פי דין, אם התקיימו נסיבות מסויימות – מספר תנאים מצטברים, יהיה היבואן פטור מתשלום המס. התנאים המצטברים הם (1) כי היבואן מסר את כל המידע והמסמכים שברשותו והטעות שהביאה לחסר לא נבעה ממסמך או מידיעה שהגיעה ממנו או שהיה עליו להציג או לחשוף ולא עשה כן. (2) כי היבואן היה תם לב ולא ידע ולא היה עליו לדעת כי התהווה חסר (3) היבואן מכר את הטובין מבלי להביא בחשבון את עלות המס מאחר שלא צפה אותה ושינה מצבו לרעה באופן בלתי הפיך.
לעניין ויתור על קנס פיגורים הוחלו התנאים האלה עם ריכוך מסוים. במקום שהיבואן יצטרך לעמוד ב-3 התנאים במצטבר, עליו לעמוד בתנאי (1) ובנוסף או בתנאי (2) או בתנאי (3).
כך או אחרת, מן התנאים שנקבעו לוויתור על החסר עולה, כי ההיגיון העומד בבסיסם הוא כי במקרים שיבואן היה תם לב ולא הטעה את רשויות המכס וכן במקרים ששינה מצבו לרעה, קיימת סמכות לרשות המכס לוותר או להפחית מדמי קנס הפיגורים.
לאחרונה, פירסמו רשויות המכס בתאמ"ו הנחיות חדשות אשר משנות מקצה לקצה את הקריטריונים לעניין וויתור על קנס פיגורים כאשר על פי קריטריונים חדשים אלו, ככלל, אין לוותר על קנסות שנצברו אלא במה שהוגדר "מקרים חריגים ביותר". המקרים היחידים שיוכלו להטות את הכף ולהביא לוויתור על קנס פיגורים, מצטמצמים לרשימה סגורה שניתן להגדירם כמקרים "הומאניטאריים" ובהם: מחלה או נכות קשים, נרקומן בתהליך גמילה וכיוצא בזה. כמו"כ ניתנה בידי רשות המכס הסמכות לוותר על קנס הפיגורים במקרים של קשיים משמעותיים בגבייה – המהווים בעיקר שיקולים פראקטיים.
לדעתנו, קריטריונים חדשים אלו, המצמצמים את מקרי הוויתור על קנסות פיגורים למקרי קיצון של מקרים סוציאליים חמורים, מרוקנים את סמכות הוויתור מתוכן.
בשים לב לכך שהקנס יכול להאמיר עד לרמה של עשרות אחוזים משיעור קרן החוב, וזאת בנוסף לריבית ולהצמדה כאמור לעיל, יש בשלילה מוחלטת של וויתור עליו פגיעה בלתי מידתית בזכויות הקניין של היבואנים.
יש לזכור, כי בחלק גדול מן המקרים, גירעונות במסי יבוא הם של חברות גדולות ולא של אנשים פרטיים. משכך, הקריטריונים החדשים אינם רלוונטיים כלל לחברות.
ההנחיות החדשות אמנם מבחינות בין קנסות שנצברו עד להוצאת הגרעון - אשר לגביהן חלים הקריטריונים המחמירים החדשים, לבין קנסות שנצברו מיום הוצאת הגרעון ובמהלך ההתדיינות בין היבואן לרשויות המכס עד לגיבוש העמדה הסופית של רשויות המכס לחיוב במס – לגביהן ניתן שיקול דעת לרשויות המכס לוותר על קנס הפיגורים בכפוף לתום ליבו המלא של היבואן.
שיקול הדעת לוויתור על קנסות שנצברו לאחר הוצאת הגרעון מהווה למעשה שריד לקריטריונים ששלטו בכיפה בעבר ואשר שמו במרכז שיקולים של תום לב, שינוי מצב לרעה וכיו"ב. למעשה אין כל היגיון באבחנה בין התקופות השונות. אותם קריטריונים של תום לב תקפים לכאורה באותה מידה גם לגבי התקופה שעד הוצאת הגרעון.
לסיכום, אנו סבורים כי מן הראוי שהקריטריונים לוויתור על קנס פיגורים יהיו נוקשים פחות ויאפשרו ליבואן ליהנות מוויתור על קנס הפיגורים – המהווה תוספת מכבידה למדיי על תשלומי הגרעון שממילא מכבידים עליו – לכל הפחות באותם מקרים בהם הוא פעל ללא דופי ובתום לב מלא.
לראש העמוד
03. הסכם הסחר עם מדינות מרקוסור נכנס לתוקפו
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
הסכם הסחר החופשי עם מדינות מרקוסור – השוק המשותף הדרומי
(Mercado Economic Del Sur – South Common Market) דהיינו – ברזיל, ארגנטינה, אורוגוואי ופרגוואי, היווה את אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתחום סחר החוץ של ישראל בעשור האחרון.
כידוע, חלק ניכר מהיצוא הישראלי מופנה למדינות המרקוסור (ובמרכזן ברזיל). מדובר בגוש הסחר השלישי בגודלו בעולם ( לאחר גוש הנפט"א – [ארה"ב קנדה ומקסיקו] והאיחוד האירופי).
ההסכם פותח אפשרויות חדשות בפני ציבור היצואנים, שכן רמת המכסים בגוש המרקוסור הינה גבוהה באופן יחסי (11% בממוצע), באופן שביטולם במסגרת הסכם זה ישפר את תחרותיות היצוא הישראלי, כמו כן, הסכם זה יסדיר חסמי סחר מהותיים בגישה לשווקי המרקוסור ( כגון תקנה ורישיונות יבוא) וכנסיה לשווקי הרכש הציבורי בגוש זה.
ישראל מייצאת לגוש המרקוסור בעיקר כימיקלים ומוצרי אלקטרוניקה ומייבא בעיקר מוצרי חקלאות.
ההסכם אשר נחתם ביום 18.12.07 נכנס לתוקפו החל מיום 1.6.2010 עם תיקונו של צו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, ויחול מול מדינות ברזיל, אורוגוואי, פרגוואי. בשלב זה, ההסכם לא יחול לגבי מדינת ארגנטינה.
ככלל, יעדי ההסכם הם בין היתר, לבטל מחסומים בפני סחר בטובין ולאפשר את תנועתם בין שטחי ישראל ומדינות המרקוסור, לקדם תנאים שלך תחרות הוגנת באזור הסחר החופשי, להגביר במידה משמעותית הזדמנויות להשקעה הן בשטחי ישראל והן בשטחי מדינות המרקוסור ולהגביר שיתוף פעולה בתחומים שיש בהם עניין לצדדים.
ההסכם בנוי משני נספחים: האחד קובע את ההסדרים החלים על יצוא טובין שמקורם בישראל למדינות המרקוסור והשני קובע הסדרים החלים על יבוא מוצרים שמקורם במדינות המרקוסור לישראל.
ככלל, ההסכם מציג חמש קבוצות שונות הנוגעות לביטולי מכסים והפחתותיהם.
בקבוצה א' המסומנת באות Aהמוצרים שמקורם בישראל או במדינות המרקוסור ייהנו מפטור מתשלום מכס.
בקבוצות ב' המסומנת באותיות B דמי המכס יופחתו באופן הדרגתי במהלך ארבע שנים עד ביטולם.
בקבוצות ג' המסומנת באותיות C דמי המכס יופחתו באופן הדרגתי במהלך שמונה שנים עד ביטולם.
בקבוצות ד' המסומנת באותיותD דמי המכס יופחתו באופן הדרגתי במהלך עשר שנים עד ביטולם.
בקבוצה ה' המסומנת באות E, הרי שמוצרים המופיעים בקבוצה זו, אמנם לא ייהנו מפטור מתשלוםמכס, אולם בכל זאת ייהנו מהטבות אחרות. חלק מהמוצרים ייהנו ממכסות משמעותיות הפטורות ממכס. לגבי מוצרים אחרים נקבעה תקרה, שהמכס המוטל על אותם מוצרים לא יעלה על אותה תקרה.
ההסכם בא, בעיקרולהביא לקבלת העדפת מכס ביבוא טובין לישראל וקובע כי טובין המיוצאים ממדינות החברות בגוש מרקוסור יהיו זכאים לקבלת העדפת מכס עפ"י פרק IVלהסכם בעת שחרורם מפיקוח המכס בישראל, אם נתקיימו התנאים הבאים במצטבר, בין היתר, כי הטובין הינם "טובין מקוריים"; הטובין הובלו במישרין מנמל הטעינה במדינות העדפה לישראל או אם הטובין עברו דרך מדינה שלישית, היבואן ו/או נציגו המציאו הוכחת הובלה במישרין; וכי הוגש מסמך העדפה קביל לא יאוחר משעת התרת רשומון היבוא בו נרשמו הטובין המיובאים.
בכל הנוגע לשאלה אימתי יוגדר המוצר ככזה שמקורו במדינות החתומות קובע ההסכם כללי מקור די פשוטים: מוצר ייחשב כמקורי אם החומרים הלא מקוריים ששימושו בייצורו עוברים עיבוד או עבודה מספיקים מעבר לפעולות עבודה ועיבוד בלתי מספיקות כמפורט בסעיף 6 לפרק כללי מקור להסכם, וכן כי תהליך הייצור גורם לשינוי בסיווג החומרים הלא מקוריים מפרט בעל 4 ספרות לפי השיטה המתואמת לפרט אחר בעל 4 ספרות; או כי ערך כל החומרים הלא מקוריים שהשתמשו בהם בייצור המוצר אינו עולה על 50% ממחיר המוצר בשעיר המפעל. במקרה של פרגוואי, ערך כל החומרים הלא מקוריים אינו עולה על 60% ממחיר המוצר בשערי המפעל.
בכל הנוגע לסחר בין אורוגוואי וישראל ופרגוואי וישראל, מוצר ייראה כאילו עבר שינוי בסיווג מכס, בתנאי שערך כל החומרים הלא מקוריים אשר משמשים בייצור הטובין ושאינם עוברים את השינוי בסיווג כאמור, אינו עולה על 10% ממחיר הוצר בשערי המפעל.(הוראה זו לא חלה על פרקים 50-63 של השיטה המתואמת).
להסכם זה ישנן הוראות נוהל המסדירות את אופן יישום הסכם הסחר החופשי בין מדינת ישראל למדינות מרקוסור, ואת אופן קבלת העדפת המכס בהתאם להסכם.
את נוסחההסכם בעברית ניתן להוריד מאתר משרד התמ"ת, כאן:
http://www.moital.gov.il/NR/rdonlyres/E468FD02-0CD8-430F-95A5-31A0925D8570/0/MercosurHE.pdf
לראש העמוד
04. מוצרי הלבשה – סימון על פי צו הגנת הצרכן
עו"ד דנה זלוטין – אנדרייב, עו"ד גיל נדל
יבוא של מוצרי הלבשה בדומה לכל יבוא אחר דורש מהיבואן תשלומי מיסים ועמידה בהוראות חוקים ותקנות רלוונטיים. במסגרת זו ומבין חובותיו, על היבואן להקפיד ולבדוק כי הטובין מסומנים בהתאם להוראות החוק. במקרה של אי הקפדה על סימון הטובין הראוי, רשאית הרשות להפעל את סמכותה כנגד היבואן בין אם תחליט להטיל עליו קנס בצורה של כופר או לתפוס את הטובין ולהחרימם.
הנושא של סימון טובין מעוגן בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, אשר דן בסימון טובין ואריזתם. החוק קובע הוראות שונות ובין היתר כי סימון חייב להתבצע בעברית אלא אם קיימת הוראה הקובעת אחרת. מאחר והוראות החוק דנות בהגנות הניתנות מכוחו לצרכן באופן נרחב ומקיף, הותקן צו הגנת הצרכן (סימון טובין), תשמ"ג-1983, שתפקידו להסדיר את הנושא הספציפי של הסימון. הצו קובע כי הסימון יעשה בהדפסה, בהטבעה, בחריטה או בכל דרך אחרת על הטובין או אריזתם למעט בכתב יד. לא ניתן לסמן על הטובין או על אריזתם, ייעשה הסימון על גבי תווית שתוצמד היטב לטובין או לאריזתם בהדבקה או בתפירה באופן שתמנע הסרתה בקלות.
כל סימון יכלול פרטים אלה:
שם המצרך וכינויו המסחרי;
הסימן המסחרי הרשום (אם ישנו כזה);
שם הדגם ומספר סידורי (אם ישנם);
היות המצרך מסוג ב' אם איכותו נמוכה מהרגיל או שהוא פגום;
אם המצרך מוחדש - המלה "מוחדש" ותאריך החדשתו;
שם היצרן ומענו, ואם המצרך מיובא - שם היבואן ומענו;
ארץ הייצור;
כמות המצרך;
במקרה של מוצרי הלבשה - שם הסיב ממנו עשוי מוצר ההלבשה. ככל שהמוצר עשוי מתערבות של סיבים שונים, יצוינו שמות הסיבים ושמם באחוזים, לפי סדר יורד. כך גם לעניין המוצרים העשויים מעור.
הצו נותן התייחסות פרטנית בנוגע לסימון מוצרי הלבשה. במסגרת זו הוא קובע כי "מוצרי הלבשה" הינם מוצר המיועד או העשוי לשמש לבוש לגברים, נשים או ילדים, המורכב ביסודו מסיבי טקסטילאו מעור, בין אם יש בו חלקים או אביזרים שאינם עשויים סיבי טקסטיל או עור מעובד בין אם אין בו חלקים כאמור.
הצו מחייב כי הסימון של מוצרי הלבשה יהא ברור ובר קיימא אשר ייעשה על מוצר ההלבשה גופו, או על גבי תווית עשויה מבד התפורה היטב או המחוברת דרך קבע באופן אחר למוצר ההלבשה, ובלבד שתווית או סימון המצויים על גבי מוצר ההלבשה גופו יהיו עמידים בכביסה.
לעניין זה, סימון גרביים, כובעים, צעיפים וכפפות, ייעשה על גבי האריזה או על גבי תווית שתוצמד להם היטב, או לאריזתם, בהדבקה.
טובין ארוזים:
ככל שהטובין ארוזים, יש לסמנם על השכבה החיצונית שלהם. עם זאת, במידה והשכבה החיצונית של האריזה עשויה חומר שקוף, אזי מותר כי הסימון יופיע מתחתיה. חשוב כמובן כי הסימון יהא קריא וברור.
טובין מיובאים עם הוראות שימוש ואזהרה בלועזית:
חובה כי על טובין אלה יופיע תרגום מלא ומדויק בעברית של ההוראות והאזהרות, כאשר הגודל של האותיות בעבירת לא יקטן מהגודל של האותיות בלועזית.
מוצרי ההלבשה המסומנים בתווית לועזית, הכוללת הוראות כביסה וגיהוץ בצורת סימנים גראפיים או ספרות המציינות מידות, אין חובה לסמן את הסימנים הגראפיים או הספרות בעברית, בתנאי שייכתב על גבי התווית הכתובה בעברית שפרטי סימון אלה מפורטים בתווית לועזית.
טובין המורכבים ממספר פריטים ויחידות:
היה מוצר ההלבשה מורכב ממספרפריטים או יחידות, אשר לכל אחד מהם הרכב סיבים שונה או תכונות אחרות שונות, הטעונות סימון, חייבים כל פריט או יחידה סימון נפרד. עם זאת, במקרה שכל הפריטים או היחידות נמכרים לצרכן יחד כמוצר הלבשה אחד, מותר לסמן את כל הטעון סימון על תווית אחת תוך הפרדה ברורה בין הפרטים המתייחסים לכל פריט או יחידה.
היה המוצר מורכב ממספרפריטים או יחידות, הנמכרים לצרכן יחד כמוצר הלבשה אחד ואשר כל תכונותיהם הטעונות סימון זהות – מותר לסמן את הטעון סימון על תווית אחת.
בנוסף, קובע הצו, בין היתר, את החובות והאיסורים הבאים:
אסור כי מוצרי טקסטיל והנעלה יסומנו לגבי תווית או שלט צמוד למכל או למדף שבו הם מונחים או בסמוך אליהם אף אם מדובר בטובין מסוג אחד שאינם ארוזים או ארוזים באריזה שקופה, המוצגים למכירה בתפזורת וסימונם אחיד;
חובה כי פרטי הסימון יהיו ברורים, קריאים ובני קיימא. יש לסמן כל מילה ופרט בבהירות באותיות שאינן קטנות ודחוסות, במקום הנראה לעין ובאופן שיקל על הצרכן לקרוא את הסימון ולהבינו. על הסימון להיות בצבע השונה מצבע הרקע עליו הוא מופיע. אסור כי הסימון יטושטש ע"י איורים או חומר אחר כתוב, מודפס או מוטבע או כל סיבה אחרת.
בשולי הדברים נציין כי סקירה זו אינה מתייחס להוראותיו של צו יבוא חופשי בענייננו, ועל כך נרחיב ונכתוב בזמן הקרוב.
לראש העמוד
05. על קורקינטים שנתפסו על ידי המכס
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
כידוע, לרשות המכס ישנה הסמכות לנקוט באמצעי מנהלי הקרוי תפיסה וחילוט וזאת על מנת למנוע מהבעלים של הטובין שנתפסו את השימוש וההחזקה בהם באופן זמני, עד למתן החלטה אם יש להחרימם או לא. סעיף 188 לפקודת המכס קובע כי לרשות המכס הסמכות לתפוס כלי הובלה וכל טובין שהם מחולטים או שיש לה את היסוד הסביר לחשוב שהם מחולטים; סעיף 204 לפקודה קובע מהם הטובין אשר רשות המכס רשאית לחלט, בין היתר טובין מוברחים, טובין שיובאו בהפרת איסור, הגבלה או הסדר, טובין שלגביהם הוצגו רשימון, חשבון מכר, הצהרה, תעודה כוזבים וכן הלאה.
לאחרונה, ניתן פסק דינו של בית המשפט השלום בראשון לציון הדן בשאלה אילו טובין ניתן לחלט?
במקרה זה דובר במשלוחי אופניים עם מנוע עזר וקורקינטים שיובאו לישראל מסין ונתפסו וחולטו על ידי המכס.
בכל הנוגע ליבוא האופנים, טענה רשות המכס כי היבואן ייבא את האופניים תוך פיצול חלקיהם במשלוחים נפרדים, וזאת במטרה להתגבר על החובה לקבל את אישור משרד התחבורה ליבואם – אישור שלא היה בידי היבואן.
בכל הנוגע ליבוא הקורקינטים, טענה רשות המכס כי היבואן מתכנן לחבר אליהם מנוע חשמלי במפרט מסוים, ולהופכם למוצר שיבואו אסור. עוד טענה רשות המכס כי בכוונת היבואן לייבא קורקינטים חשמליים כשאף הם מפורקים לחלקים ובמשלוחים נפרדים.
בכל הנוגע לקורקינטים, טען היבואן כי הקורקינטים יובאו כדין וכי המיסים לגביהם שולמו, שכן המכס ערך בדיקה פיזית ואישר את ייבואם. כמו כן, טען היבואן כי הקורקינטים לא אמורים לעמוד בתנאי פקודת התעבודה וצו יבוא חופשי שכן הם אינם חשמליים.
בית המשפט קבע כי לאור ההגדרות הקבועות בפקודת התעבורה ובתקנות, האופניים שיובאו על ידי היבואן הינם רכב מנועי המסווג כאופנוע לפי תקנות התעבורה, ולפי סעיף 2(ב) לצו יבוא חופשי, התשס"ט-2008 והתוספת השניה לצו בה מוגדרים טובין מסויימים, ניתן לייבא טובין אלה רק אם הומצא אישור או התקיימו תנאים המפורטים בצו זה.
בית המשפט מצא כי היבואן היה מודע לכך כי אופניים עם מנוע עזר לא הותרו עדיין והם אסורים ביבוא. לפיכך, קבע בית המשפט כי האופניים הינם טובין שיובאו בהפרת איסור וחלטו כדין לפי החלופה הקבועה בסעיף 204 (2) לפקודת המכס.
בית המשפט קבע כי היבואן ניסה להבריח את האופניים האסורים ביבוא לישראל באמצעות פיצולם לחלקים שונים ולמשלוחים נפרדים וזאת במטרה להתגבר על האיסור לייבאם, ועל כן, קבע בית המשפט כי מתקיימת החלופה הקבועה בסעיף 204 (1) לפיה הטובין הינם מוברחים.
כמו כן, בית המשפט קבע כי היבוא הציג מצג כוזב ומטעה כאשר לא ציין ברשימון הייבוא כי החלקים המיובאים מהווים מוצר אחד שהינו אופניים, ועל כן, מתקיימת החלופה הקבוע בסעיף 204(9) לפקודת המכס.
יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי רשות המכס לא הוכיחה כי הקורקינטים שנתפסו במחסני היבואן צריכים להיחשב כמחולטים לפי סעיף 204 לפקודת המכס. בית המשפט ציין כי אכן קורקינטים חשמליים וממונעים אסורים ביבוא כל עוד הם אינם עומדים בהגדרה הקבועה בצו התעבורה (פטור קורקינט חשמלי מהוראות הפקודה), ובתנאים הקבועים בצו יבוא חופשי, ואולם בעת תפיסתם הקורקינטים לא היו חשמליים וממונעים אלא רק ניתנים להסבה לכאלו, ובנסיבות אלו לא היה מקום לתפסם.
בית המשפט קבע כי השימוש באמצעי החילוט צריך להתבצע בזהירות, ולפיכך גם כאשר ניתן היה להסב את הקורקינטים למוצר אסור, הרי שכל זמן שלא נעשה כן – לא ניתן לתפוס את הטובין.
ת"א 3747-09 שי מוצרי איכות בע"מ נ' מכס חיפה. פסק דין מיום 4.6.10
ב"כ הצדדים: ליבואן- עו"ד קרונפלד, למכס- עו"ד בן משה
לראש העמוד
06. "הרמת מסך" בעקבות קנסות השהיית מכולה
עו"ד גיל נדל, שי בבאי
לאחרונה, ניתן פסק דין על ידי בית המשפט השלום בתל אביב הדן במחלוקת שהתגלתה בין משלח בינלאומיויבואנית.
במקרה זה דובר במשלח בינלאומי אשר נתן שירותי שילוח בינלאומיים ליבואנית ישראלית, שכלל בין היתר ייבוא מכולות טובין לארץ. כתנאי לשחרור הטובין, המשלח החתים את היבואנית על התחייבות להחזיר את המכולה בתוך 7 ימים, תוך שצוין כי איחור בהחזרת המכולה יגרור תשלומים בגין השהיית מכולות. להפתעתו של המשלח, מרגע שחרור המכולה, היבואנית ונציגיה "נעלמו", וזאת לאחר שמיד לאחר שחרור הטובין התחלפו בעליה של היבואנית, ומשרדיה הועתקו. המשלח הצליח לאתר את המכולה לאחר זמן רב (קרוב לשנה מיום שחרור המכולה לחזקת היבואנית), תוך שהוא נושא בעצמו בעלויות הובלתה בחזרה לחזקתו.
טענתו המרכזית של המשלח הייתה שיש לחייב את היבואנית בדמי ההשהייה ועלויות הובלה בגובה של 86,292 ₪, וזאת מכוח ההסכם עליו חתמה בזמן שחרור המכולה לחזקתה.
מנגד, היבואנית ציירה תמונה שונה. ראשית, היבואנית ציינה שבמסגרת ההסכם נקבע שהמשלח יסדיר את קבלת האישורים לטובין מאת מכון התקנים, ולשם כך היבואנית העבירה לידיו כספי פיקדון למטרת התשלום. לטענת היבואנית, המשלח גבה ממנה סכומים גבוהים יותר מהסכומים ששולמו למכון התקנים בפועל, ללא סמכות לעשות כן. באשר למכולה, היבואנית טענה שלאחר יבוא הטובין יצרה עם המשלח קשר, על מנת שזה יתאם בעבורה את רכישת המכולה מבעליה, ובינתיים, בזמן המו"מ, המכולה נותרה בחזקת היבואנית, מתוך הנחה שתרכוש אותה ושאין טעם בתשלום הובלה כפולה. בפועל, עסקת רכישת המכולה התנהלה בעצלתיים, בשל המשלח, ולבסוף לא יצאה אל הפועל. מכיוון שהסיבה היחידה להשארת המכולה בחזקתה של היבואנית היא האמונה כי אכן תרכוש אותה, ומכיוון שהעסקה עוכבה, ולבסוף נכשלה, בשל מחדליו של המשלח, טענה היבואנית כי אין לחייב אותה בדמי השהייה, וכי אין למשלח אלא להלין על עצמו.
בית המשפט דחה את טענות היבואנית וקיבל את תביעת המשלח.
בית המשפט קבע שהיבואנית לא הוכיחה כי המשלח גבה ממנה כספים ביתר. בנוסף, נקבע כי האחריות להשיב את המכולה בזמן מוטל על כתפי היבואנית בלבד, וכי היא אכן התחייבה לעשות כן בתוך שבוע משחרור המכולה. מצד שני, בית המשפט מצא שהמשלח לא הוכיח מהם דמי ההשהייה שעליהם הוסכם, ולפיכך הכריע בית המשפט שהיבואנית תשלם קנסות בגובה שוויה של המכולה, בסך של 20,000 ₪.
עניין אחר שעלה בפסק הדין הוא האם ניתן לייחס את חוב היבואנית (שהייתה חברה בע"מ) למנהליה? הטעם לכך הוא שזמן לא רב לאחר שחרור המכולה, היבואנית הפכה לחדלת פירעון, ומשכך לא נותרו בידיה נכסים אותם ניתן לממש כנגד החלטת בית המשפט. המשלח טען בפני בית המשפט, כי יש לחייב את מנהלי היבואנית באופן אישי כנגד החוב, וזאת מהטעם שמנהלי היבואנית ביצעו תרמית והצגת מצגי שווא כלפי המשלח הבינלאומי, באמצעות העלמת המכולה,הסתרת מצבה הכלכלי של היבואנית וניהול החברה במימון דק, וכל זאת תוך שהתכוונו למעשה שלא להשיב את המכולה, או לכל הפחות ידעו שהחברה לא תוכל לשלם את דמי ההשהיה עבורה.. ביהמ"ש עמד על כך שהרמת מסך תיעשה במקרים חריגים בלבד, ולא כלאחר יד, ופנה לניתוח טענות המשלח.
בית המשפט קבע כי הוכח שאחד ממנהלי היבואנית הסתיר מהמשלח את מקום המצא המכולה, וכי הטענות בדבר מו"מ לרכישת המכולה נטענו ללא כל בסיס, ומשכך הוכח שמנהל זה ביצע תרמית כלפי המשלח. קביעה זו הייתה מספקת לשם הרמת המסך כנגדו, ובית המשפט הטיל עליו את תשלום הנזק.
ת"א 37469-01-10 אלי ליין- שילוח בינלאומי בע"מ נ' ט.אלסייד דגן בע"מ ואח'. ניתן ביום 2.6.10. לאלי ליין - עו"ד אלון לב, ותודתנו נתונה לו על העברת פסק הדין לרשותנו.
נוסיף ונציין כי בעבר התייחס בית משפט השלום בתל אביב לשתי שאלות חשובות הקשורות לתשלום דמי השהיית מכולה, האחת, כיצד נוצרת התחייבות לתשלום דמי השהייה, והשניה, איך מחשבים את דמי ההשהיה. במקרה זה דובר במוביל ימי אשר תבע יבואן צמיגים בגין חוב דמי השהייה. המוביל טען כי מעולם לא הוסכם על פטור מוחלט מדמי השהייה וכל שהוסכם הוא שהיבואן בהיותו לקוח גדול ייהנה מ-30 ימים חופשיים. מנגד, טען היבואן שהפטור המוחלט מדמי ההשהייה היווה תנאי עיקרי בהתקשרות שלו עם המוביל ואלמלא לא היה עובד עימו.
לעניין יצירת התחייבות לתשלום דמי השהייה, בית המשפט השלום נאחז בכך ששטר המטען ציין 9 ימים חופשיים בלבד וקבע כי אם היה מדובר בפטור מוחלט - היה על היבואן, ולו רק לשם הזהירות, להסתייג בדרך כלשהי ממה שכתוב בשטר המטען. כמו כן קבע בית המשפט כי לא ן לא יעלה על הדעת שהיבואןיוכל להחזיק במכולות תקופה בלתי מוגבלת של זמן, בעוד שהמוביל נזקק למכולות לצורך עסקיו.
קביעה זו של בית המשפט השלום אושרה גם בבית המשפט המחוזי, כאשר בית המשפט המחוזי קבע כי אפשר היה אף להזדקק לשטרי המטען על מנת ללמוד מהו התעריף עליו הוסכם לגבי כל יום השהיה. תעריף זה הוטבע על שטרי המטען, ואין בהסכמות שהושגו בעל פה לגבי מספר "הימים החופשיים" כדי ללמד כי שאר התנאים הקבועים בשטר המטען שונו אף הם. (ע"א 1671/04 (מחוזי תל אביב) אטלנטיקה נ' אשד, פס"ד מיום 25.7.06).
לעניין תחשיב דמי ההשהיה, בית המשפט השלום באותו ענין קבע כי לצורך הוכחת סכומי דמי ההשהיה, המוביל לא הצביע על הוראות חוק כלשהי הקובעת מהם דמי ההשהיה. המוביל גם לא הוכיח שהיה נוהג בינו לבין היבואן לתשלום דמי השהייה בגובה מסוים (ובבתי המשפט יש להוכיח מהו הנוהג, ולא רק לטעון שקיים נוהג מסויים). מה שעשה המוביל הוא להגיש מסמך המציין תעריפים של דמי השהיית מכולה מיעדים שונים בעולם, בהתחשב במספר ימי ההשהיה ובסוג המכולה.
בית המשפט לא קיבל את המסמך שהגיש המוביל, מהטעמים הבאים: ראשית, אף אחד מאנשי היבואן לא היה חתום על המסמך;שנית, אף אחד מאנשי המוביל לא העיד שהנתונים שהופיעו במסמך אכן נכונים. העד מטעם המוביל העיד שזהו תעריף המקובל על איגוד המשתמשים בהובלה הימית, אבל לא יכל לומר האם התעריפים מתעדכנים וכיו"ב.
לראש העמוד
07.הטלת אחריות אישית על מנהל סוכן האוניה בגין הפרת חוזה וחוסר תום לב
עו"ד גיל נדל
כידוע, פסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט והקשורים להתמוטטות החברות מקבוצת רובי אסא, סיפקו לנו קביעות חשובות בשאלות עקרוניות במשפט הימי ובדיני הסחר הבינלאומי.
לאחרונה ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר דן בתביעה נוספת שהוגשה בעקבות התמוטטותן של קבוצת חברות שהיו בשליטת רובי אסא. גם במקרה זה דובר בבנק אשר מימן רכישת מטען מטילי ברזל עבור רוכש ישראלי (חברת רם), ואשר הופיע כנשגר בשטר המטען. בפועל, המטענים שוחררו מהנמל והגיעו לידיו של הרוכש מבלי שהוצגו שטרי המטען המקוריים. הרוכש נקלע לקשיים כספיים ונכנס להליכי כינוס נכסים, והכספים לא שולמו לבנק. הבנק הגיש תביעה, בין היתר כנגד סוכן האוניה ומנהלו, לקבלת פיצוי בגין מסירת הסחורה שלא כנגד הצגת שטר מטען מקורי.
רוב קביעותיו של בית המשפט בענין הזה התבססו על פסיקות קודמות של בית המשפט העליון בתביעות אחרות הנוגעות לעניינים מקבילים, ונוכל לסכמן כך: ראשית, סוכן אוניה שמשחרר סחורה שלא כנגד הצגת שטר מטען מקורי (היכן שקיימת חובה לעשות כן על פי הוראת שטר המטען) מפר את הסכם ההובלה ויחוייב לפצות את הנשגר על נזקיו. גם צדדים אחרים שהיתה להם נגיעה אקטיביתבענין, כמו למשל סוכן מכס שהכין את מכתבי השיפוי שנועדו לצורך שחרור הסחורה שלא כנגד שטר מטען מקורי) ישתתפו בפיצוי הניזוק, מכח דיני הנזיקין – עוולת הרשלנות ועוולת הגזל.
יחד עם זאת, קיימת נקודה חשובה בפסק הדין, שלא התבהרה עד הסוף בפסקי הדין הקודמים, ושקיימת לה חשיבות דרמטית לפעילות השוטפת של גופים עיסקיים, והיא – נכונותו של בית המשפט להטיל אחריות אישית על מנהלי סוכני האוניה, גם מכח דיני החוזים.
ככלל, עצם הטלת אחריות אישית על מנהלים אינה ענין חדש. במקרים שבהם נושא משרה בכיר של החברה (או במינוח המשפטי – אורגן של החברה) מבצע, במסגרת ביצוע תפקידו בחברה, עוולה נזיקית כלפי צד שלישי, הרי שהוא עשוי לחוב בנזיקין כאשר מעשיו שלו מהווים עוולה נזיקין (כמו תרמית, התנהגות רשלנית ועוד).
ואולם, לפני זמן מה לא רב ניתן פסק דין חשוב הדן בענין זה על ידי בית המשפט העליון ע"א 10362/03 ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ, שקבע שניתן לחייב מנהלים גם במקרה של הפרת חוזה על ידי החברה שהם מנהלים – כאשר החברה הפרה את החובה לנהל משא ומתן בתום לב לפי סעיף 12 לחוק החוזים, או לקיים חוזה בתום לב. נקבע שם כי חוב תום הלב חלה גם על אורגן המנהל מו"מ או פועל בשם החברה, וככל שההפרה של תום הלב נמשכת יותר ויותר מבלי שהנפגע יכול לגלות אותה ולהתגונן מפניה, כך הדבר עשוי להביא להטלת חובת פיצוי אישית על האורגן.
כך אירע גם בענייננו. בכל הנוגע לחברת ג'יי. פי. קבע בית המשפט כי מנהל החברה קבע את הנהלים והמדיניות על פיה פעלה החברה בכל הקשור לשחרורם של מטענים, ועל אף שהוא הבטיח מפורשות לנציג הבנק במסגרת ביקורו לארץ כי המטען אינו משוחרר אלא כנגד שטר מטען מקורי, הרי שבפועל לא עשה כן. בית המשפט ציין כי המנהל היה המביא והמוציא מאחורי פעילותה של חברת ג'יי. פי. – ועל כן יש לראות בהפרתה של ג'י פי את החוזה מול הבנק הנשגר כפעולתו של המנהל עצמו, בהיותה פעולה שנעשתה במודע בחוסר תום לב.
בנוגע לאחריותו של מנהלה של חברת כספי, היה בית המשפט נועז עוד יותר. בית המשפט קבע כי למרות שהבנק לא הצליח להוכיח באופן חד משמעי כי מנהל חברת כספי נתן הוראה מפורשת לשחרור המטענים על פי כתבי ערבות בלבד, הרי שבמצב שבו מנהל אמור לוודא שפעולה מהותית כמו שחרור מטענים תעשה על פי הדין – הימנעות מכך תיראה כעצימת עיניים או ידיעה שבשתיקה. בהתאם לכך מצא בית המשפט כי מדובר בחריגה מניהול רגיל ושגרתי של נושא משרה בחברה וכן כחוסר תום לב.
יחד עם זאת, בית המשפט סייג את דבריו בסופם, וכתב כך: "לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי יש להשית על אוריאל חבות אישית, לפחות בגין עוולת הרשלנות, הן בגין פעילותה הישירה של כספי והן בגין פעילות ג'יי.פי באשדוד", כך שלא התברר האם הוטלה על מנהל כספי אחריות גם בגין הפרת חוזה או לא.
מסקנתו של פסק הדין ישימה כמובן לא רק לענייני הובלה ימית, אלא להתנהלות מנהלים בכלל, לרבות מנהלי חברות העוסקות ביבוא, עמילות מכס, שילוח בינלאומי ועוד. מנהלים עשויים לחוב אישית כאשר ביצעו, במסגרת מילוי תפקידם בחברה, עוולות נזיקיות, ובמקרים מסוימים אף כשהיו שותפים להפרת חוזה שעליו חתומה החברה.
ת"א 951-95 Banco Bilbao Vizcaya Argentaria S.Aנ' יעקב כספי בע"מ ואח'. פסק הדין מיום 24.5.10. ב"כ הצדדים: לבנק – עו"ד דנה יגור, לחברת כספי – עו"ד שלומי כהן, למנהל חברת JP– לא צוין ב"כ
לראש העמוד
8. נדחתה טענת "פורום בלתי נאות" כנגד תביעת יצואן ישראלי
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
כידוע, המבחן הנוהג לבחינת טענת פורום לא נאות הוא מבחן מירב הזיקות. בית המשפט בודק בכל מקרה לגופו את הטענה בדבר פורום לא נאות, תוך שנטל ההוכחה בעניין זה מוטל על מי שטוען שבית המשפטבישראל הינו פורום בלתי נאות.
בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בת"א, נדחתה בקשת בעלי המניות בחברה אנגלית להורות על סילוק התביעה נגדם בטענת "פורום לא נאות", דהיינו, חוסר סמכות בינלאומית לבית המשפט בישראל.
במקרה זה דובר, יצואן ישראלי למגבונים לחים אשר ייצא את מוצריו לחברה אנגלית. חברה זו שיווקה את המגבונים בקרב רשתות הפארם באנגליה.
החברה האנגלית הפסיקה לשלם בגין הסחורה, אך המשיכה להזמינה. במקביל, הקימה חברה חדשה שעיסוקה זהה ואשר אליה מכרה את נכסיה וזאת מבלי ליידע את היצואן הישראלי.
היצואן הגיש תביעה בישראל כנגד בעלי המניות בחברה האנגלית בגין חוב בסך של שני מיליון ש"ח. בעלי המניות טענו מצידם כי מדינת ישראל אינה הפורום המתאים לניהול הסכסוך בינם לבין היצואן, בית המשפט דחה טענה זאת.
בית המשפט קבע כי עצם העובדה שהחברה האנגלית מכרה את נכסיה לחברה חדשה שהקימה בעצמה מבלי לידע את היצואן, מקים לכאורה עילת תביעה אישית כנגד בעלי המניות בחברה.
בית המשפט קבע כי המבחן הנוהג לבחינת הפורום הנאות הוא מבחן "מירב הזיקות", לפיו יש לבחון מהו הפורום בעל הקשר המשמעותי והמהותי לסכסוך בין הצדדים, ולשם קביעת הזיקות יבחן בית המשפט את מקום מושב הצדדים, מקום ניהול עסקיהם וצורת התנהלות הקשרים העסקיים, כמו גם מקום האירוע המהווה את לב המחלוקת.
נציין בהקשר זה, כפי שהזכיר בית המשפט, שבמהלך השנים חל פיחות במשקלה של טענת הסמכות בכלל ושל שיקול נוחות הצדדים והעדים בפרט, וזאת לאור השינוי בתנאי החיים וההתפתחות שחלה בתחום התקשורת והתנועה ממדינה למדינה. לכן בית המשפט בודק בכל מקרה לגופו את הטענה בדבר פורום לא נאות, תוך שנטל ההוכחה בעניין זה מוטל על מי שטוען שבית המשפט בישראל הינו פורום בלתי נאות לדון בסכסוך.
בית המשפט מצא כי בעלי המניות בחברה האנגלית לא עמדו בנטל ההוכחה כי מירב הזיקות מוקנות דווקא לפורום האנגלי. בית המשפט קבע כי הסכסוך בין הצדדים הינו "ישראלי" במהותו וזאת בין היתר מטעמים כגון, חברת היצואן הינה חברה הרשומה בישראל, הקשר הראשוני בין החברה ליצואן נוצר בישראל, החשבוניות עבור עמלות המכירה באנגליה נמסרו ליצואן בישראל, ההתקשרויות העסקיות בעל פה נעשו בישראל, הכסף בגין עמלות המכירה הופקד בחשבון החברה בישראל, החובה לשלם עבור הסחורה הופרה בישראל וכמו כן, לחברה נכס שהוטל עליו עיקול בישראל.
בית המשפט קבע כי עצם העובדה שמקום מושבם של עדים פוטנציאליים וכן מקום מושבם של בעלי המניות בחברה ומקום התאגדותה הינו באנגליה, אינו מטה את הכף לכיוונו של הפורום האנגלי.
בית המשפט קבע כי יש להתייחס אף לשאלת יעילות האכיפה וביצוע פסק דין, ובשל העובדה שהחברה חבה כספים רבים לנושיה באנגליה, מכאן הרי שהנכס המעוקל בישראל יכול לסייע ליצואן להיפרע מהחברה במידה ויזכה בתביעתו.
במקרה זה הצדדים ניהלו ביניהם מערכת יחסים עסקית, מבלי שנחתם ביניהם חוזה התקשרות פורמאלי. גורם ישראלי (יבואן, משלח, מוביל, וכו') המעוניין להבטיח כי סכסוכיו יתנהלו בבית המשפט בישראל – טוב יעשה אם ידאג לכך שבהסכמי ההתקשרות שלו עם צדדים אחרים יופיע סעיף שיפוט ברור המקנה סמכות ייחודית לבית המשפט בישראל לדון בסכסוך.
ת.א. 1279-09 פישר דרמה וויפס נ' הריס ואח'. החלטה מיום 1.6.10, ב"כ הצדדים – ליצואן - עו"ד דוד קוצווליר, לחברה – עו"ד מיכאל שיין
לראש העמוד
9. עסקת אשראי דוקומנטרי – עקרון ההתאמה
עו"ד יעל נגר, עו"ד גיל נדל
כידוע, עסקאות מכר בינלאומיות כרוכות מעצם טבען בסיכונים רבים, מצד אחד חששו של היבואן/הקונה לאבד את כספו בטרם קיבל את הסחורה, ומצד שני חששו של היצואן/המוכר להעביר את הסחורה בטרם קיבל עבורה תמורה. במקרים מן הסוג הזה, כאשר לא קיימים בין הצדדים יחסי אמון מובהקים, נוטים הצדדים לעשות שימוש במנגנון היעיל הקרוי בשם "עסקת אשראי דוקומנטרי" במטרה לאזן בין האינטרסים הנוגדים של שני צידי העסקה.
"עסקת אשראי דוקומנטרי" הינה עסקה המתבססת על מסמך התחייבות מצד הבנק של הקונה ("הבנק הפותח") לשלם לבנק של המוכר ("הבנק המכותב") סכום מסוים, במועד שנקבע, כנגד הצגה של מספר מסמכים המוכיחים את משלוח הסחורה בהתאם לתנאי העסקה. שיטת תשלום זו, כאמור, משפרת את רמת ביטחונם של שני הצדדים בעסקת מכר בינלאומית.
יש לציין, כי רוב עסקאות האשראי המתבצעות בעולם כפופות לכללים בינלאומיים המכונים UCP(Uniform Customs and Practice for Documentary Credits). כללים אלה, אשר מבוססים בעיקר על הסכמות ומנהגים בינלאומיים שהתגבשו במשך השנים, מנוסחים ע"י לשכת המסחר הבינלאומית, ה-ICC(International Chamber of Commerce). רוב מכתבי האשראי מפנים לכללים אלה ומאמצים אותם כחלק בלתי נפרד מהחוזה בין הצדדים. המהדורה האחרונה של לשכת המסחר שיצאה בנושא, ה-UCP 600, נכנסה לתוקפה ב- 1 יולי 2007.
על פי הפסיקה הישראלית, עסקת האשראי הדוקומנטרי מושתתת על שני עקרונות יסוד. האחד, "עיקרון העצמאות", אשר מטרתו להגן על המוכר, שכן ישנה הפרדה ברורה בין עסקת המסמכים של האשראי הדוקומנטרי לבין עסקת היסוד של הטובין, כך שטענות הקונה בדבר הפרת עסקת היסוד של הטובין אין בכוחן למנוע את התשלום המובטח על פי כתב האשראי. והשני, עליו נרחיב במסגרת מאמר זה, הינו "עיקרון ההתאמה", אשר מטרתו להגן על הקונה, שכן תשלום כתב האשראי מותנה, כאמור, בקיומה של התאמה בין האמור בכתב האשראי לבין המסמכים אותם מציג היצואן לבנק, כך שבמקרים של אי התאמות בין המסמכים המוגשים על ידי המוכר לבין דרישות כתב האשראי, רשאי הקונה שלא לקבל את המסמכים, ועל ידי כך להשתחרר מהתחייבויותיו על פי כתב האשראי הדוקומנטרי.
על-פי עיקרון ההתאמה, חובה על הבנק לבדוק האם המסמכים שהציג המוכר תואמים על-פניהם להוראות כתב האשראי. עם זאת, על פי עקרון העצמאות, ברור כי עיסוקם של הבנקים הוא בעסקת המסמכים בלבד ולא בעסקת הטובין, ועל כן אין לבנקים כל אחריות לטיבה של הסחורה אלא אך ורק להתאמת המסמכים להוראות כתב האשראי. נשאלת השאלה, אפוא, מה אופייה של בדיקת מסמכים זו ומה היקף חובתו של הבנק להודיע לקונה בדבר אי אילו אי-התאמות שנתגלו במסמכי המוכר בטרם העברת המסמכים אליו?
בתשובה לשאלה זו נראה כי קיימות שתי גישות מרכזיות, האחת - "הגישה הדווקנית" - לפיה הבנק הפותח מבצע בדיקת מסמכים קפדניתעל מנת לוודא התאמה מוחלטת בין תוכנם של המסמכים לבין הדרישותהמוכתבות באשראי, והשנייה - "גישת ההתאמה המהותית" – לפיה ייתכנו סטיות קלות ולא מהותיות ביןהמסמכים שאינן גורמות לנזק לצד כלשהוא בעסקה.
פסק הדין בת.א. 13937/01 ימטקס בע"מ נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, שניתן לאחרונה על ידי בית משפט השלום בתל-אביב, מתייחס למערכת היחסים וחובות הזהירות החלה בין הצדדים השונים המעורבים בעסקאות אשראידוקומנטרי. על פי הסקירה הרחבה שנעשתה בפסק דין זה נראה כי הפסיקה הישראלית אימצה על-פי רוב את עיקרון ההתאמה המוחלטת, אך בכפוף לסייגים ולהקלות שנקבעו ב- UCP.
ההקלה המרכזית ביותר שנקבעה ב- UCPמופיעה בכלל 37(c) ל- UCP 500, לפיו בשאר המסמכים פרט לחשבון העסקה די בתיאור כללי של הטובין, אך זאת רק ככל שתיאור זה איננו סותר את התיאור של הטובין במכתב האשראי:
. Commercial voices37
C.The description of the goods in the commercial invoice
must correspond with the description in the Credit. In all
other documents the goods may be described in general terms
not inconsistent with the description of the goods in the Credit
כמו כן, נקבעו הקלות נוספות בבדיקת ההתאמה כגון הוראות המתירות קבלת מסמכים חרף סטיות קלות בכמויות ובמחירי הטובין (כלל 39 ל-UCP 500) ופטור מאחריות בגין טעויות טכניות מסוימות (כלל 16 ל-UCP 500).
39. Allowances in Credit Amount, Quantity and Unit Price.
A.The words “about”, “approximately”, “Circa” or similar
expressions used in connection with the amount of the credit
or the quantity of thee unit price stated in the Credit are to be
construed as allowing a difference not to exceed 10% more or
10% less than the amount or the quantity or the unit price to
which they refer.
…
16. Disclaimer on the Transmission of Messages
Banks assume no liability responsibility for the consequencesarising out the delay, mutilation, or other error(s) arising in the transmission of any telecommunication.Banks assume no
liability or responsibility for errors in translation and /orinterpretation of technical terms and reserve the right to transmit Credit terms without translating them.
לאור האמור, נראה כי מסתמנת נטייהשל בית המשפט בשנים האחרונות לזנוח לעיתים את עיקרון ההתאמה המוחלטת ולאמץ תחתיו את מבחן ההתאמה המהותית, לפיה יש לנהוג בגישה מקלה בבדיקת התאמתם של מסמכי האשראי, בכל הנוגע לתיאור הטובין, לטיבם ולאיכותם ולעיתים אף לגלות גמישות בבדיקת כמויות ומחירים, ובלבד שאין הוראות מפורשות במכתב האשראי השוללות גישה זאת.
לראש העמוד
10.בית המשפט העליון – הרשות המנהלית לא תוכל לנקוט בהליכי גבייה לחובות מס שהתיישנו
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
לאחרונה, ניתן פסק דין על ידי בית המשפט העליון הדן בסוגיית ההתיישנות במסגרת הליך הגבייה המנהלי.
במקרה זה דובר במחלוקת בנוגע לגביית חוב ארנונה. המחלוקת התעוררה כאשר בעל דירה שהרחיב את שטח דירתו, נדרש על ידי הרשות המקומית, לשלם הפרשי ארנונה, רק לאחר עשר שנים ממועד הרחבת הדירה. בעל הדירה הגיש תביעה כנגד הרשות בטענה כי לפי חוק ההתיישנות היו לרשות המקומית שבע שנים לפנות אליו בדרישת תשלום, ומשלא עשתה זאת חלה התיישנות על החוב. בית המשפט השלום והמחוזי דחו את תביעתו מפאת העובדה כי טענת התיישנות הינה טענת הגנה שלא ניתן להעלותה במסגרת תביעת הנישום. על כך הוגשה בקשת ערעור לבית המשפט העליון.
בית המשפט העליון קיבל את טענת בעל הדירה. השאלה המשפטית שנשאלה על ידי בית המשפט העליון היא האם זכותה של הרשות לגבות חובות מס מוגבלת לתקופה שטרם התיישנה?
בית המשפט קבע כי הליך הגבייה המנהלי הינו למעשה, "תביעה לקיים זכות" כמובנה בסעיף 2 לחוקה התיישנות. כיוצא בזה, כאשר הרשות פותחת בהליך גבייה מנהלי כנגד נישום, הנישום רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, גם כאשר הבמה בה היא מושמעת על ידי הנישום היא על ידי תביעתו בבית המשפט.
בית המשפט העליון קבע כי לאור העובדה שלרשות מנהלית שני מסלולי אכיפה, האחד, הגשת תביעה אזרחית לבית המשפט והשני, על ידי פנייה להליכי גבייה מנהליים, הרי שקיים צורך שלא ליצור הבחנה בלתי עניינית בין שני מסלולי האכיפה העומדים לרשות, ולפיכך יש לתת לנישום את האפשרות להעלות טענת התיישנות במסגרת תביעתו לבית המשפט.
לפסק דינו של בית המשפט העליון קיימת השלכה גם לתהליך הגבייה המתבצע על ידי רשות המכס בנוגע לגירעונות מס.
כידוע, סעיף 2 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח – 1968 קובע תקופת התיישנות של חמש שנים (ובנסיבות מיוחדות אף למעלה מכך).
במקרה בו יבואן אינו משלם את חוב המס, רשאית הרשות לנקוט בהליכי גביה על פי פקודת המסים (גביה). רשותהמכסאינה נדרשת לפנות לבית המשפט לקבלת פסק דין ו/או להוצאה לפועל כדי לגבות את החוב, אלא יכולה להפעיל מנגנון גביה עצמאי משלה.
כבר נקבע בעבר בפסיקה כי טענת ההתיישנות מאופיינת כטענת הגנה בלבד. מאפיין זה הינו בעייתי בכל הקשור להליכי הגבייה והאכיפה, שכן רשות המכס לרוב אינה פונה לבית המשפט על מנת לגבות את חובות הנישום, שכן, היא יכולה לפתוח בהליכי גבייה גם מבלי שבידה פסק דין המכיר בזכותה של הרשות לחוב לו היא טוענת. לכאורה, נוצר מצב בו הנישום לרוב לא יהיה בעמדת המתגונן ועל כן לא תהיה לו את האפשרות להעלות את טענת ההתיישנות כטענת הגנה.
בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון, לנישום המתנגד לגירעונות המס שהוצאו לו, ישנה האפשרות להגיש תביעהלסעד הצהרתי לבית המשפט, לפיה יקבע בית המשפט כי בהתאם לסעיף 2 לחוק מיסים עקיפים, חלה התיישנות על גירעונות המס ואין באפשרותה של רשות המכס לדרוש את תשלומם.
רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית. ניתן ביום 21.6.10.
ב"כ הצדדים: לבעל הדירה - עו"ד עלא דיאב, לרשות המקומית - עו"ד אולגה גורדון; עו"ד אוהד אליעז
לראש העמוד
11.על סכסוך בענייני סימן מסחר והיתר המצאה לחו"ל
עו"ד הילה וולגמוט, עו"ד גיל נדל
קניין רוחני הוא שם כולל לסוגי זכויות בנכסים הלא מוחשיים כגון יצירות, אמצאות, עיצובים, מוניטין ועוד, אשר הדין רואה אותם כראויים להגנה. באמצעות זכויות הקניין הרוחני, יהיו נכסים אלו בבעלות הבלעדית של יוצריהם, או מי שהזכויות בהם הועברו אליו, ויהיו מוגנים [לתקופה מוגבלת בדרך כלל]. זכויות הקניין הרוחני כוללות בעיקר את הזכויות הבאות אשר חלקן טעונות רישום : פטנטים, סימני מסחר, מדגמים, זכויות יוצרים ועוד.
לבעל הקניין הרוחני ניתנת הזכות לעשות שימוש בלעדי בפרי עמלו, והוא זוכה להגנה חוקית כנגד ניצול או שימוש באמצאתו או יצירתו על ידי אחרים.
במסגרת החלטה בבקשה לביטול היתר המצאה לחו"ל שניתן בתביעה בענייני קנייין רוחני, שהוגשה כנגד חברת BURGERS BAR FIVE TOWNS[להלן: "החברה האמריקאית"] ומנהלה, אשר מקום מושבם הוא בעיר ניו-יורק שבארה"ב, בוטל היתר ההמצאה שניתן לתובעים בשל קיומו של פורום נאות ולמעשה פוצלה התביעה באופן שיש לנהלה כנגד אחד מהנתבעים בישראל וכנגד יתר הנתבעים בארה"ב.להלן פרטי המקרה;
לטענת התובעות, בורגרס בר המושבה בע"מ ובורגרס בר ישראל בע"מ, המפעילות רשת מסעדות מזון כשרה בישראל מאז 1999, אדם בשם אלדד אלה, אשר קיבל מהן זיכיון להפעלת סניפים של הרשת בישראל וסניף אחד בברוקלין שבניו יורק, הפר את התחייבויותיו כלפיהן במסגרת הסכם הזיכיון שנחתם בישראל בכך שהוא העביר את זכות השימוש בסימן המסחר שלהן לחברה האמריקאית, פגע במוניטין הגלום בסימן המסחר ועשה בו שימוש מעבר למה שהותר לו בהסכם. לטענת התובעות, החברה האמריקאית ומנהלה הם אלו שעודדו את אלדד להפר את ההסכם ומשכך קיימת להן עילת תביעה כלפיהם בעילה של גרם הפרת חוזה, וכן עילות שמקורן בעוולות של התערבות לא הוגנת, תיאור כוזב וגניבת עין עוולת לשון הרע עוולה של הפרת סימן מסחר הטעייה והתעשרות שלא כדין .
בית המשפט קבע כי לצורך קבלת היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט בישראל, אין התובע נדרש בשלב זה להוכיח את תביעתו ודי ברמה מופחתת של הוכחה לכך ש"התביעה ראויה לטיעון" ושקיימת בידו עילה שאינה טורדנית או תביעת סרק. ואכן, בין מכלול הטענות שהעלו התובעות, עולות אכן שאלות הדורשות דיון וייתכן שאם יעלה בידיהן להוכיחן, הן יהיו זכאיות לפיצוי. בשלב זה התובעות, המבקשות את היתר ההמצאה, אינן נדרשות להוכיח את עילת תביעתן באותה רמת וודאות הדרושה במשפט עצמו ודי בכך שבית המשפט ישתכנע שיש בסיס לטענתן ושאם יעלה בידן להוכיח את טענותיהן העובדתיות תהיה להן עילה.
אך בקיומה של "תביעה הראויה לטיעון" אין די, ועל מנת לזכות במתן היתר להמצאה לחו"ל על התובע המבקש כי הנתבע הזר יתדיין בישראל, הנטל להוכיח את קיומן של אחת החלופות של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי , המונה רשימה סגורה של מקרים בהם ניתן לבסס המצאה מחוץ לתחום לנתבע זר כדי לרכוש סמכות שיפוט עליו. במקרה זה, החלופה מפורטת בתקנה 500(10) הקובעת כי ניתן להמציא כתבי בי-דין לאדם מחוץ לתחום המדינה אם הוא בעל דין דרוש או נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה. שני תנאים נדרשים, אפוא, על מנת להיכנס בגדרה של חלופה זו. האחד, שהתביעה הוגשה כהלכה בתחום המדינה ולוּ לאחד מן הנתבעים. השני, שהנתבעים עבורם מתבקשת היתר ההמצאה לחו"ל הוא בעל דין דרוש או נכון לדיון בתובענה. התנאי הראשון מתקיים במקרה זה, שכן התביעה נמסרה לאלדד במסירה אישית וגם די ברור כי בכל הנוגע לאלדד, אין המדובר בתובענה המשוללת יסוד על פניה. באשר לתנאי השני, המבחן להיכנס בגדריה של תקנה 500(10) הוא, האם בהנחה שהנתבע הזר היה מתגורר בארץ, ניתן היה לצרפו לבעל הדין האחר בכתב תביעה אחד, כאמור בתקנה 22 לתקנות סדר הדין האזרחי המתירה צירוף נתבעים "בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות, או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הוגשו נגדם תובענות נפרדות הייתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית". דהיינו, די בזהות של אחת השאלות שבמחלוקת, בין עובדתית בין משפטית, שבגינה נוח לדון בפרשה בעת ובעונה אחת, כדי להכשיר צירוף לפי תקנה זו. ואכן, במקרה זה, ניתן להניח כי לוּ דובר בגורמים אשר כולם יושבים במדינת ישראל, היו הם נתבעים יחד בכתב תביעה אחד לשם הכרעה עובדתית ומשפטית משותפת.
אלא שכאן לא הסתיים המסע, בחלק השני בסדרת מאמרים זו, נסקור את השאלה האם די בהתקיימותה של אחת החלופות בתקנה 500?
תא (י-ם) 3251-09, BURGER BAR FIVE TOWNS נ' בורגרס בר המושבה בע"מ
לראש העמוד
12.השתלמות מקורית וייחודית של ICC בנושא: אינקוטרמס 2011
עו"ד גיל נדל ירצה במסגרת יום עיון בנושא "אינקוטרמס 2011" שיתקיים ביום רביעי 15/09/2010, בבית איגוד לשכות המסחר , קומה 1.
סדר היום :
9:00-9:30 התכנסות והרשמה
9:30-10:30 מערכת מונחי המכר הקיימת:
בעיות מהותיות במשולש היחסים בין מוכר – מוביל - וקונה.
מרצה : ברי פינטוב- מנכ"ל ארגון התאגידים
10:30-11:30 הכרת מערכת המונחים החדשה:
סקירה השוואתית אל מול המונחים הקיימים.
מרצה : ברי פינטוב - מנכ"ל ארגון התאגידים
11:30-12:00 שאלות ותשובות
12:00-12:30 הפסקה וארוחה קלה
12:30-13:30 היבטי ביטוח ימי אווירי עם כניסת מערכת המונחים החדשה
מרצה : עו"ד שוקי לשר – מנכ"ל קבוצת גרניט
13:30-14:30 סיכון, בעלות וחזקה - היבטים משפטיים בעקבות האינקוטרמס החדש מרצה : עו"ד גיל נדל – משרד עורכי דין
14:30-15:00 שאלות ותשובות
לפרטים נוספים ולהרשמה ניתן לפנות למכללה העסקית
בטלפון : 8111* WWW.CBC.ORG.IL
לראש העמוד
13.מה חדש במשרדנו
עדכוני מכס והיטלים
* רשות המכס אישרה את עמדת לקוח משרדנו, חברה קשורה עם חברה זרה, לפיה ערך הטובין לצרכי מכס לא הושפעו מהיחסים המיוחדים ששוררים בין הצדדים.
לראש העמוד
14.Paying fees in actions against the Customs Authority on issues of import tax
Adv. Gill Nadel, Moran Shmilovich
As we know, filing an action in court requires payment of a fee. For filing an action for financial remedy, a fee is paid at the rate of 2.5% of the sum of the action, while an action for a declarative remedy requires payment of a fee of only a few hundred shekels.
In the past, the Supreme Court has discussed a case of an importer to whom deficits were issued and who requests from the court a declarative remedy instructing that the deficits are to be cancelled, while in the meantime the importer deposited a bank guarantee. In this case, will the fee be paid according to the financial value of the action or according to the declarative remedy? It was ruled that the fee paid for the action for a declarative remedy regarding cancellation of tariff deficit is not calculated according to the financial value of the deficit but rather as a declarative remedy. This means a significant financial savings in actions for cancellation of high deficits.
In that case, the court rejected the stance of the Customs Authority, according to which calculation of the fee not according to the value of the action leads to discrimination between importers who are asked to pay the full sum of the tax before the goods are released from customs, and those for who were issued with retroactive notices of deficit. The court ruled that the importer to whom notices of deficit are issued is, in effect, in the position of a defendant, and he is turned into a plaintiff against his will and obliged to pay legal fees simply due to the special status of the state and its legal authority to collect taxes without having to refer to the court and to prove its claims like every other plaintiff.
We have noted in the past that from a practical perspective, the question that must be asked is what is better for the importer- depositing a bank guarantee or paying the tax and suing for refund? Beyond considerations of the fee, the following considerations should also be weighed: (a) a bank guarantee is paid all at a time, while the payment of the tax can be spread out into some payment schedule; (b) a bank guarantee doesn't stop the clock for interest and inflation, while a payment schedule does; (c) making a payment schedule may, practically, make it easier to cancel late fees.
Recently, a decision was issued by the Central District Court, on the Teva Group case, which discusses a different, yet similar subject.
The case involved a group of corporations (the Teva Group) that purchased alcohol used as a cleaning solvent and a scrubbing solvent in the production of products intended for export. The group filed suit against the Customs Authority, in which it requested a declarative remedy ruling that the alcohol purchased by it was for the purposes of use as a cleaning solvent and a scrubbing solvent in the production of products intended for export, and accordingly it falls under the category of goods imported or purchased for the purpose of producing goods intended for export as required under paragraph 27(d) (2) to the Purchase Tax Law. The Teva Group did not request a remedy of refund of the money, but only a declaration on the part of the court of the above, but the implication is that after such a declaration, Teva will be eligible to receive tax refunds.
The implications of this discussion are very significant from the perspective of legal fees. While a fee of around 1000 NIS must be paid for a declarative remedy, the fee for the action in the case of a financial remedy is 2.5% of the sum of the action. Since in the case before use the disputed sum was around 7.5 million NIS, the expected fee was around 200,000 NIS.
The court ruled that the case should be summarily dismissed. The court ruled that, in light of the fact that a real refundable sum "hid" inside the declarative remedy, the correct path was to file a financial action and assess the fee accordingly. Therefore, the court ruled that the case in its present formulation- should be erased. The court noted that there was nothing preventing the Teva Group from filing an action for a real and operative financial remedy, and that this possibility is still open to it (6341-05-09 Teva Pharmaceutical Industries Ltd. et al. v. State of Israel, for Teva: Adv. Yitzhak Marciano, for the State: Representative of the Attorney's Office of Tel Aviv District).
לראש העמוד
15.Zim's bill of lading strikes again
Adv. Gill Nadel
Quite recently, the Magistrate's Court of Tel Aviv (Honorable Judge Ya'akov Sheinman) was called to discuss the jurisdictionclause in Zim's bill of lading, and ruled that a third party notice filed against Zim in the Magistrate's Court in Tel Aviv would be transferred to the court in Haifa and discussed there. The claim (apparently a subrogation action) was filed by the Menora Company against the Fridenson and Phoenix Company in the Magistrate's Court in Tel Aviv. Fridenson, on its part, filed a third party notice against the Zim Company. A third party notice, by its nature, is filed with the same court discussing the case involving the primary claim. However, because of a jurisdiction clause appearing in the Zim Company bill of lading, Zim claimed that the discussion should be separated and the proceedings on Fridenson's third party notice should be conducted before the court in Haifa.
The court accepted this request, while ruling that: "paragraph 24 in the conditions of the bill of lading is clear, and even the respondent does not deny it, and according to it, the sides agreed that any dispute between them would be conducted only in the court in Haifa. It has already been ruled more than once that in cases like this, in which there is an exclusive jurisdiction clause, the court has no discretion but to honor the agreement of the parties. The question of convenience and other practical questions are not questions which this court is authorized to consider, or any other court, except the President of the Supreme Court, under her legal authority. Under these circumstances, I instruct the division of the proceedings on the third-party notice, filed by defendant 1, Fridenson Logistical Services Ltd. v. Zim Shipping Services Ltd. By virtue of my authority, I rule that the proceeding on the third-party notice against Zim be transferred to the authorized court, which is the Magistrate's Court of Haifa. To clarify, the proceedings on the third-party notice against the other respondents will be conducted in this court, unless it is decided otherwise." (civil request 179623/08, for Fridenson- Adv. Levit, for Zim- Adv. Disney).
In the above quote, the President of the Supreme Court is mentioned. What does she have to do with this matter?
For those of our readers with good memories, this point will sound familiar and to refresh the memories of those who have forgotten, a similar case was litigated in the past, before the same judge. There it was the Phoenix Company that filed a third-party notice as a subrogation action against Zim Company. The action against the insurance company, following which the insurance company issued Zim a third-party notice, was filed in the Magistrate's Court of Tel Aviv, but Zim Company, in defending itself from the third-party notice of the insurance company, made the preliminary claim that the jurisdiction belonged to the court in Haifa and not that of Tel Aviv. Zim Company based this preliminary claim on the stipulations of the sea bill of lading, which stated that the exclusive jurisdiction to litigate actions against Zim Company would belong to the authorized court of Haifa.
The insurance company did not contest the stipulations of the bill of lading, but claimed, inter alia, that the proceeding should not be transferred to Haifa, since this would mean that proceedings would take place twice for the same event, once before the court in Haifa and once before the court in Tel Aviv. The insurance company also claimed that the rationale behind the jurisdiction clause was to avoid being dragged to legal proceedings in many places all over the world where different laws also apply, but rather to concentrate the disputes in one place of litigation- the place when the shipping company resides. In this case, the proceedings will take place in Israel, and there is no justification to transfer the proceedings to Haifa merely because of the 90 km between Haifa and Tel Aviv.
The Magistrate's Court of Tel Aviv accepted the petition of the Zim Company and ruled that according to binding precedent, the petition must be accepted, so that the perspective of the actual result, the proceedings must be divided between the action against the Zim Company (in Haifa), and the action against the other defendants (in Tel Aviv), with the court preferring the jurisdiction clause, anchored in the contract, over considerations of ease or efficiency (Civil request 201946/09).
Phoenixdid not remain aloof, but referred to the President of the Supreme Court to unite the proceedings on the two cases, so that they would be discussed together in Tel Aviv. Zim objected, but the Supreme Court accepted Phoenix's position. The court ruled that the two actions the union of whose proceedings was requested relate to the same set of facts and the question of liability for the same damage, and therefore there is no reason to have two parallel legal proceedings addressing the exact same event, and unifying the proceedings on the two cases would lead to the proceedings being more efficient, and particularly to saving judicial time and the time of the sides, and would even prevent conflicting judicial findings being given on the same issues.
The Supreme Court noted that the mere existence of the jurisdiction clause is not sufficient to curb the discretion of the court on the subject of uniting the proceedings on two actions, since the jurisdiction clause between the sides relates, in essence, to the question of the existence of local jurisdiction of a certain court to litigate a certain action, but such a jurisdiction clause does not prevent the proceeding to which the jurisdiction clause applies from being united with some other action, to which the jurisdiction clause in not relevant, in the appropriate cases. (Civil request 3497/09).
And in our case- will Fridenson also take up the gauntlet and refer to the President of the
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
