|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
01. עם קרח או בלי קרח? על אופן הטלת המכס על דגים מיובאים
02. האם ניתן להגן על מידע שאינו נחשב כסוד מסחרי?
03. הצעת חוק חדשה- הגבלת אחריות סוכן מכס לחוב היבואן כלפי רשות הנמלים
04. מוביל יבשתי חויב לפצות את הביטוח בעבור אובדן של מטען
05. מהו דמיון מטעה באריזת מוצרים מתחרים? בית המשפט מכריע בתחום עוגיות הסנדוויץ'
06. סמכות הגבייה של רשות המסים - האם בלתי מוגבלת היא?
07. דרישת סימון מוצרי תעבורה - עמדה בלתי הוגנת מצד משרד התחבורה
08. תקנות 24 שעות ביחס ליצוא מישראל לאירופה נכנסו לתוקף
01. עם קרח או בלי קרח? על אופן הטלת המכס על דגים מיובאים
עו"ד עומר וגנר, עו"ד גיל נדל
קיימות שיטות שונות להטלת מכס על טובין מיובאים. לרוב, מוטל מכס לפי ערך הטובין (באחוזים), אך ביחס לטובין מסוימים מוטל המכס לפי משקל הטובין (כסכום קצוב).
על דגים מיובאים מוטל מכס בהתאם למשקלם. כאשר מדובר בדגים קפואים עטופים בשכבת קרח, המיועדת להגנה על טריותם, האם המשקל לצרכי המכס כולל את הקרח או שיש לחייב במכס על משקל הדג נטו? עניין זה הוכרע לאחרונה בפסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים, ביחס לתביעה של יבואני דגים קפואים נגד רשות המכס.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
שש חברות העוסקות ביבוא דגים קפואים (בעיקר אמנונים מסין), הגישו תביעה נגד רשות המכס, הנוגעת לאופן חישוב המכס הקצוב המוטל על דגים מיובאים. מדובר בחברות דגי תנובה, מאסטרפוד, לאטי עזרא, פ.ד.א.ן. השקעות (מקבוצת נטו), חיים פסקוביץ' ובניו, וש.י.ל.ה. סחר וקירור.
בצו תעריף המכס נקבע כי על דגים מיובאים יוטל מכס קצוב לפי משקלם. החברות טענו כי כאשר מדובר בדגים קפואים עטופים בשכבת קרח המיועדת לשמירה על טריותם, המשקל שלפיו יש לחייב במכס הוא משקל הדג נטו, ולא משקל הדג כולל שכבת הקרח (בעוד רשות המכס טענה להיפך). החברות טענו כי שכבת הקרח מהווה בין 10 ל-20% ממשקל הדג הכולל. לאור זאת, הגישו החברות תביעות משותפות להשבת סכומי מכס ששולמו ביתר על רכיב שכבת הקרח, בסך כולל של כ- 5.6 מיליון ש"ח.
רשות המכס טענה כי כאשר מדובר בזיתים או שימורים אחרים, המכס המוטל על משקל השימורים כולל גם את משקל המים שבתוך הקופסה (כך נקבע בצו), ולכן אין כל היגיון להבדיל בין מקרה כזה למקרה של שכבת קרח. בנוסף, טענה רשות המכס כי בעת מכירת הדגים במרכולים, הצרכן משלם על כל משקל הדג כולל שכבת הקרח ובכך יש רמז שמדובר בחלק מהטובין.
מנגד, טענו החברות כי שכבת הקרח מיועדת להגנה על הדג, והיא ממלאת תפקיד של אריזה (בדומה לשקיות ניילון או אריזת קרטון) ואינה "נצרכת" על ידי הקונים (בשונה ממים של שימורים), ומאחר ועל פי החוק, לא מוטל מכס על "אריזה" של טובין, יש לפטור את שכבת הקרח מתשלום מכס. ביחס למכירה במרכולים, טענו החברות כי אין לכך משמעות מאחר והן אינן המוכרות.
פסק-הדין:
בית המשפט קבע כי אין כל היגיון להבחין בין מקרה של מים בקופסת שימורים (החייבים בתשלום מכס לפי הצו), לבין שכבת קרח העוטפת דג מיובא. בית המשפט העדיף את עדות המומחה מטעם רשות המכס על פני עדות המומחה של החברות, וקבע כי הוכח (עובדתית) כי שכבת הקרח אינה מסוגלת למלא את כל התפקידים ה"רגילים" של אריזה, והצרכן יכול אף לצרוך את הדג כולל שכבת הקרח (לשים את הדג על מחבת כך שהקרח יפשיר). כך למשל, הוכח בבית המשפט כי מים בקופסת שימורים של טונה לא מתמזגים בטובין אלא ממלאים תפקיד דומה לשכבת קרח, ועדיין, יש לשלם מכס גם על משקל המים.
לאור זאת, קבע בית המשפט כי שכבת הקרח אינה דומה לאריזת קרטון או לשקיות ניילון, וקבע כי שכבת הקרח נחשבת לצורך החוק כחלק מן הטובין עצמם ולא כאריזה של הטובין.
בנוסף, קבע בית המשפט כי יש משמעות לכך שהצרכן משלם בסופו של יום על משקל הדג כולל שכבת הקרח, והדבר רק מחזק את הטענה כי הקרח מהווה חלק מהטובין עצמם.
לאור נימוקים אלה, בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעת החברות וחייב אותן בתשלום הוצאות משפט ובנוסף בשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ש"ח (לכל שש החברות יחד).
(ת.א. (שלום ירושלים) 13544/07, 13639/07, 10225/08, 10407/08, 12161/08, 13527/08 (באיחוד דיון) דגי תנובה (2002) בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל-אגף המכס ומע"מ, השופט יחזקאל ברקלי, פסק-דין מיום 30.12.10.
ב"כ הצדדים:
החברות יוצגו על ידי משרד שדות ושות'.
רשות המכס יוצגה על ידי עו"ד ניר סרי וציפי קוינט מפרקליטות מחוז ירושלים-אזרחי).
הערות:
מקריאת פסק-הדין עולה כי החברות הסתמכו על עד אחד בלבד, כאשר בית המשפט בחר שלא לקבל את עדותו ומצא בה פגמים. יתכן שאם החברות היו מביאות עדים נוספים, תוצאת פסק-הדין הייתה שונה.
שנית, יש להדגיש כי גם אם החברות היו מנצחות ובית המשפט היה פוסק כי אין לשלם מכס על שכבת הקרח, עדיין היו נדרשות החברות להוכיח, כתנאי לקבלת כספי המכס שנתבעו, כי לא "גלגלו" את המכס (ששולם על שכבת הקרח) על לקוחותיהם בעת מכירת הדגים, ומדובר במכשול לא קל בכלל.
לראש העמוד
02. האם ניתן להגן על מידע שאינו נחשב כסוד מסחרי?
עו"ד גיל נדל, קידר הללי
לאחרונה, ניתן פסק-דין על ידי בית משפט השלום בירושלים, במסגרתו חייב בית המשפט זוג משקיעים לפצות בעל מרפאה לטיפול בבעיות עור ב-200,000 ש"ח, תוך קביעה כי זוג המשקיעים הפר התחייבות בכתב שלא לעשות שימוש במידע שקיבל מבעל המרפאה, בכך שהקים מרפאה דומה בהונגריה.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
בשנת 2004 נערכה פגישת עסקים בין ד"ר לרפואה, שהוא בעלים של מרפאה לטיפול בבעיות עור באמצעות פוטותרפיה (טיפול בעזרת קרני אור) לבין זוג משקיעים, במטרה לבחון אפשרות של הקמת מיזם משותף של מרפאה בחו"ל. במהלך המשא ומתן, חתמו זוג המשקיעים על הסכם סודיות ואי תחרות למשך חמש שנים שהציג בפניהם בעל המרפאה ובו פיצוי מוסכם על סך 200,000$.
לטענת בעל המרפאה, הייחוד של מרפאתו נעוץ בכך שבמהלך הטיפול נעשה שימוש בנורות מסוג מסוים, שהינן בטוחות לשימוש יותר מהנורות בהן מקובל להשתמש במרפאות פוטותרפיה אחרות. הפעלת המרפאה בדרך זו, חוסכת את הצורך בליווי רופא צמוד ומובילה לחיסכון משמעותי בעלויות הפעלתה.
לבסוף, ההתקשרות בין הצדדים לא יצאה אל הפועל, והמחלוקת נתגלעה כאשר לטענת בעל המרפאה, הקים זוג המשקיעים מרפאה העוסקת בריפוי בפוטותרפיה בהונגריה, בניגוד להתחייבותם שלא להקים מרפאה גם בחו"ל למשך חמש שנים.
בעל המרפאה טען כי זוג המשקיעים, בעצם הקמת המרפאה בהונגריה, הפר את הסכם הסודיות ואי התחרות ובכך התעשר שלא כדין על חשבונו. עוד נטען על ידו כי המשקיעים ניהלו עימו משא ומתן שלא בתום לב וכי הם חייבים לפצותו בסכום הנקוב בהסכם או בסכום אחר שישקף את נזקו.
מנגד, טוען זוג המשקיעים כי אין כל ייחוד או סוד מסחרי באופן בו פועלת מרפאתו של בעל המרפאה, וכי הסודות אשרלטענתו מייחדים את מרפאתו הינם מידע המצוי בידיעת הכלל או הניתן לגילוי בנקל.עוד נטען על ידם כי התנאי בחוזה האוסר עליהם לפתוח מרפאה בחו"ל למשך חמש שנים, גם כזו שאינה דומה למרפאת בעל המרפאה, נוגד את חוק יסוד: חופש העיסוק, ודינולהתבטל.
בתגובה טען הד"ר כי דרך הפעלת המרפאה היא כתוצאה מרעיון שהגה, הנובע מידע רחב בתחום רפואת העור וחיבור של מספר פיסות מידע לרעיון מגובש אחד. על כן, טען כי על אף העובדה שכל אחת מפיסות המידע אותן הפך בסופו של דבר לאותו "רעיון" הייתה נגישה לציבור, חיבורן למכלול אחד ולרעיון אחד היה פרי מוחו.
אשר לפיצוי שתובע בעל המרפאה, טענו המשקיעים זה נקבע ללא כל יחס סבירלנזק שניתן היה לראותו בעת חתימת ההסכם, וכי גם אם ייקבע כי התובע זכאי לפיצוי, ישלהפחיתו באופן משמעותי.
פסק-הדין:
בית המשפט קבע כי בעל המרפאה פעל באופן שאינו ידוע לכל, ואף אם דרך הפעלת המרפאה אינה עולה כדי סוד מסחרי כמשמעה בחוק, יש אינטרס לגיטימי של בעל עסק שלא יעתיקו את דרכי פעולתו בהפעלת עסקו.
עוד נפסק, כי התחייבות זוג המשקיעים שלא לפתוח מרפאה בתחום של ריפוי עור באמצעות אור התבקשה, על מנת להבטיח כי לא יועתק מודל המרפאה ולא תפתח מרפאה בלעדיו. בפועל, נקבע כי זוג המשקיעים הפר את הסכם הסודיות ואי-התחרות בעצם הקמת המרפאה בהונגריה.
עוד קבע בית המשפט כי אין מדובר בפגיעה בחופש עיסוקם של זוג המשקיעים, . מאחר ואין מדובר בהסכם שנחתם בין עובד ומעביד אלא בין שני צדדים שווי מעמד ששקלו לפתוח עסק משותף, והעובדה כי המשקיעים אינם עוסקים בחייהם בתחום רפואת העור אלא משקיעים שחיפשו אפיק להשקעה, מביאות לכך שהפגיעה בחופש העיסוק שלהם עקב ההסכם היא מוגבלת ומידתית, מה גם שבעל המרפאה אינו צד בעל מעמד גבוה וחזק לעומת המשקיעים.
יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי יש לבחון את סבירותו של ההסכם המגביל, ובכלל זה את היקפו, משך הזמן שיחול וכן את תיחומו הגיאוגרפי.
בהמשך לכך, קבע בית המשפט כי תקופה של חמש שנים, כפי שנקבעה בהסכם בין הצדדים, חורגת מההגנה על האינטרס הלגיטימי של בעל המרפאה , מה גם שההסכם אסר הקמת כל מרפאת עור, לא רק כזו שבה מתבצע טיפול דומה לשל בעל המרפאה. יחד עם זאת, מאחר והמשא ומתן נערך בעניין הקמת מרפאה בחו"ל, נפסק שאיסור להקים מרפאה בחו"ל הוא איסור סביר.
בסופו של דבר, קיבל בית המשפט את תביעת בעל המרפאה, אך לאור זאת שההסכם והמגבלות שבו חרגו מן הסביר, הפחית בית המשפט את הפיצוי המוסכם מ-200,000 דולר ל-200,000 ש"ח בלבד, וחייב את אחד המשקיעים בתשלום הפיצוי (הקשר של המשקיע השני להקמת המרפאה לא הוכח ולכן לא חויב בתשלום פיצוי). בנוסף, חייב בית המשפט את אחד המשקיעים בתשלום שכר טרחת עו"ד לבעל המרפאה בסך כולל של כ-50,000 ש"ח.
(ת.א. (שלום ירושלים) 2764-07 גיל טבע נ' ד"ר יאיר גורביץ ואח', השופטת עירית כהן, פסק-דין מיום 23.11.10. ב"כ הצדדים - בעל המרפאה יוצג ע"י עו"ד עו"ד עז אלדד; המשקיעים יוצגו ע"י עו"ד אמנון גלברט ועו"ד עמית כהן).
לראש העמוד
03. הצעת חוק חדשה- הגבלת אחריות סוכן מכס לחוב היבואן כלפי רשות הנמלים
עו"ד עומר וגנר, עו"ד גיל נדל
רוב העוסקים ביבוא מסחרי עושים שימוש בסוכני מכס לצורך שחרור מטענים המיובאים על ידם לישראל. במהלך יבוא הטובין, נדרשים היבואנים לשלם לרשויות שונות מסים ואגרות הכרוכים בתהליך היבוא. בדרך כלל, על מנת לקצר תהליכים, נהוג כי סוכן המכס משלם עבור היבואן את המסים והאגרות באמצעות מס"ב (מסלקה בנקאית), וגובה מן היבואן את הסכומים Back to Back, וכל זאת נעשה באמצעות הסכם בין סוכן המכס לאותה הרשות.
אך מה קורה כאשר רשות כלשהי דורשת מן היבואן תשלום רטרואקטיבי – למשל, רשות המכס דורשת גרעון מסי יבוא, או רשות הנמלים דורשת אגרות נמל (בשל תיקון ערך טובין), האם ניתן לחייב את סוכן המכס באותו תשלום רטרואקטיבי?
לאחרונה, פורסמה הצעת חוק פרטית, בה נאמר כי תפקידו של סוכן מכס כלפי יבואן מקביל לתפקידו של עורך דין או רואה חשבון כלפי לקוח, כך שמאחר ועורך דין ורואה חשבון אינם אחראים לחובות כספיים של לקוחם כלפי צדדים שלישיים, כך צריך להיות דינם של סוכני המכס. בהצעת חוק זו נאמר כי סוכן המכס אינו מהווה שלוח של היבואן, אלא רק מייצגו מול הרשויות (בדומה לעורך דין או רואה חשבון).
לאור זאת, הצעת החוק מבקשת לתקן את פקודת הנמלים כך שרשות הנמלים לא תוכל לגבות אגרות נמל מסוכני מכס באופן רטרואקטיבי, כאשר רשות המכס מתקנת ערך טובין מיובאים באופן רטרואקטיבי (דבר הגורם לחוב בהפרשי אגרות נמל).
לדעתנו, הצעת החוק נכונה ויש בה כדי לתרום למעמדו ולחופש פעולתו של סוכן המכס. על פי חוק סוכני המכס, על סוכן המכס מוטלת חובה לפעול במהימנות ובמקצועיות כלפי רשות המסים וכלפי לקוחו היבואן, אך לא מוטלת עליו אחריות לשלם חובות של היבואן, וככל שהסוכן נושא בחובות כאלו, הוא מהווה רק "צינור" להעברת או גביית הכספים (אך אינו הגורם החייב בהם, מבחינה חוקית). כך למשל, במקרה בו יבואן נדרש לשלם גרעון מסי יבוא באופן רטרואקטיבי, דרישה זו מופנית ליבואן עצמו, ולא לסוכן המכס, ולכן, הצעת חוק זו באה לקבוע דין דומה גם ביחס לאגרות הנמל.
נזכיר, כי במצבים חריגים במיוחד, קיימת סמכות חוקית לגבות מסוכן המכס את מסי היבוא, כך למשל, במצב בו מנהל המכס השתכנע כי אותו סוכן מכס פעל שלא בתום לב וסייע ליבואן להשתמט מתשלום מסי יבוא (סעיף 22 (ב) לחוק סוכני המכס). בנוסף, קיימים מקרים חריגים בהם רשות המכס מטילה כופר כסף על סוכן מכס (ולא על היבואן), הקשור בשחרור טובין.
מכאן, ניתן ללמוד כי הכלל הוא שאין גובים מסוכן המכס חובות של היבואן אלא אם נפל רבב בהתנהגות הסוכן, ולכן, הצעת החוק צועדת בכיוון נכון. אולם, עד שהצעה זו תהפוך לדין מחייב, היא טעונה את אישור מליאת הכנסת.
(הצעת חוק לתיקון פקודת הנמלים (סייג לאחריות סוכן מכס), התשע"א–2010, פ/2760/18, של חברי הכנסת יריב לוין וזאב ביילסקי, הונחה על שולחן הכנסת בתאריך 13.12.10)
לראש העמוד
04. מוביל יבשתי חויב לפצות את הביטוח בעבור אובדן של מטען
עו"ד עומר וגנר, עו"ד גיל נדל
לאחרונה, ניתן פסק-דין על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (בערעור), אשר הטיל אחריות על מוביל יבשתי לחוסר שהתגלה במטען של מגנזיום שיוצא מישראל לגרמניה.
עובדות המקרה:
יצואן ישראלי שיגר לגרמניה מטען של מגנזיום, כאשר המטען הובל קודם לכן בישראל על ידי חברת משאות המפרץ לנמל חיפה, והועמס על אונייה של חברת Iscont. חברת קרגו אמרפורד טיפלה בשילוח המטען. חברת הביטוח איילון ביטחה את שינוע המטען לגרמניה.
עם הגעת המטען לגרמניה, התגלה בו חוסר, שגרם לחברת הביטוח לשפות את לקוחה, ולהגיש תביעה נגד חברת ההובלות (משאות המפרץ), נמל חיפה, חברת Iscontוהמשלח קרגו אמרפורד.
לגבי חלקה של חברת משאות המפרץ, הוכח כי נהג משאית מטעמה הביא מכולה למפעל היצואן, והעמיס את המטען במכולה לקראת הובלתו לנמל חיפה, בדרכו לגרמניה, כשהמכולה סגורה בסגר.
בית משפט השלום קבע כי החוסר המטען אירע עוד בשלב המכלתו למכולה, בין היתר, מאחר ומשקל המטען בעת המכלתו היה 20 טון, בעוד משקל המטען בעת היצוא היה כ-16 טון בלבד, וכאשר הוכח שהמכולה יצאה לדרך ממפעל היצואן כשהיא סגורה בסגר.
כמו כן, קבע בית משפט השלום כי חברת משאות המפרץ לא הביאה די עדויות כדי להוכיח היעדר אחריותה למעשה, וזקף לחובתה את אי הבאת נהג המשאית ואת הטכנוגרף (הקופסה השחורה) של המשאית, וציין כי גרסת חברת משאות המפרץ מבוססת על השערות ולא על עובדות, ולכן אין לקבלה.
לכן, הטיל בית משפט השלום את האחריות לחוסר על חברת משאות המפרץ ופטר מאחריות את נמל חיפה, חברת Iscontוהמשלח קרגו אמרפורד, וחברת משאות המפרץ הגישה ערעור על פסק-הדין, ופסק-הדין בערעור ניתן בימים אלה.
פסק-הדין בערעור:
בית המשפט חזר על כלל ידוע ולפיו בתי המשפט לערעורים לא נוהגים להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאות הנמוכות יותר. בית המשפט אימץ את קביעת בית משפט השלום כי חברת משאות המפרץ לא הביאה די עדויות על מנת להוכיח כי לא התרשלה בעת הובלת המטען, ולמשל, לא הביאה לעדות את נהג המשאית שביצע את ההובלה הספציפית (אף שכבר אינו עובד אצלה), ולא הציגה בבית המשפט את הטכנוגרף על אף החובה לשמור אותו לפחות חצי שנה.
כמו כן, דחה בית המשפט את טענת משאות המפרץ כי לא הגיוני שהחוסר נגרם תוך זמן כה קצר מעת המכלת המטען במחסני היצואן ועד להובלתו לנמל חיפה, כאשר לא הביאה די עדויות לעניין זה.
בנוסף, דחה בית המשפט את טענת משאות המפרץ כי אם התגלה בנמל חיפה חוסר של כ-3 טון, הדבר אינו מתיישב עם עדות הרוכש מגרמניה כי גילה חוסר של כ-5 טון בעת הגעת המטען לגרמניה. בית המשפט קבע כי עדות זו הובאה על מנת להוכיח כי החוסר התרחש בעת הימצאות המטען אצל משאות המפרץ, ולא בהכרח על מנת להוכיח את שוויו.
יתרה מזאת, בית המשפט קיבל את טענת חברת הביטוח בעניין ערכו של המשלוח שאבד, וקבע כי על משאות המפרץ לפצות את חברת הביטוח בשווי המשלוח שבוטח בפוליסה, בהתאם לחשבון הספק (תוך שהוא דוחה את טענות משאות המפרץ כי התבקש פיצוי יתר גם על אובדן רווחים וכו').
בסופו של דבר, דחה בית המשפט את הערעור וחייב את משאות המפרץ בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
(ע"א (מחוזי תל-אביב) 4827-07-10 משאות המפרץ (שינוע) בע"מ נ' איילון בע"מ - חברה לביטוח ואח', השופט ד"ר קובי ורדי, פסק-דין מיום 3.1.11.
ב"כ הצדדים: למשאות המפרץ - עו"ד ג. סלעית. לחברת הביטוח איילון - עו"ד ע. שלח וא. אורלי. לחברת Iscont- עו"ד ג. דיסני ממשרד ש. פרידמן. לחברת נמל חיפה - עו"ד ל. גרושקביץ. לחברת קרגו אמרפורד - עו"ד א. בוסני).
לראש העמוד
05. מהו דמיון מטעה באריזת מוצרים מתחרים? בית המשפט מכריע בתחום עוגיות הסנדוויץ'
עו"ד גיל נדל, קידר הללי
לאחרונה, דחה בית המשפט בקשה, שהוגשה ע"י יצרנית ומשווקת עוגיות OREOלאסור על יבואן המשווק עוגיות במותג GO GO'S, לשווק את העוגיות האמורות בטענה של דמיון מטעה והטעיית הציבור, משלא נמצא דמיון מטעה בין האריזות, ועל כן נקבע כי אין חשש לגניבת עין.
טענות הצדדים:
טענות היצרנית הזרה:
היצרנית טענה כי היבואן עיצב את אריזת עוגיות הסנדוויץ' GO GO'Sבאופן המיועד להטעות את הצרכנים לחשוב כי מדובר במוצר הקשור ל OREO, מוצר נוסף בסדרת מוצרי היצרנית או קשור אליה. בכך, לטענתה, ביקש היבואן לנצל את המוניטין האדיר של מוצר היצרנית, תוך ביצוע עוולה של גניבת עין והפרת סימן מסחר מוכר היטב.
היצרנית טענה כי עוגיות הסנדוויץ' OREOשהיא מייצרת משווקות באריזה בעלת חזות ייחודית המבדילה אותן מעוגיות סנדוויץ' אחרות המצויות בשוק. בהמשך לכך, טענה היצרנית כי חזות האריזה של עוגיות GO GO'Sדומה כמעט לחלוטין לחזות האריזות המוכרות של עוגיות OREO. לטענתה, הדמיון התבטא, בין היתר, בשילוב הצבעים באריזה ובהצגת עוגיות הסנדוויץ' השחורות עם התבליט על רקע חלב הניתז לצדדים.
עוד טענה היצרנית, כי בסקר צרכנים שערכה בקרב כ - 500 נשאלים בגיל 12 - 70 המהווים, לכאורה, מדגם ארצי מייצג, למעלה מ - 36% מהנשאלים זיהו את עוגיותGO GO'Sככאלה שיש להן קשר לעוגיות OREOובכך מוכחת סכנת הטעיה.
לאור זאת, בקשה היצרנית מבית המשפט לחייב את היבואן בפיצוי של מיליון ש"ח, לצוות על השמדת המוצרים המיובאים ולאסור על המשך שיווקם. התביעה הוגשה גם נגד דיפלומט, המפיץ של המוצרים.
טענות היבואן:
מנגד, טען היבואן כי אין דמיון מטעה בין אריזות היצרנית לאריזות מוצריו המיובאים, מאחר וגודל האריזה שונה וכן, בניגוד לטענות היצרנית, גם צבע האריזה שונה לחלוטין. עוד טען היבואן, כי אין יחוד באופן עיצוב אריזת עוגיות היצרנית שכן בארץ ובעולם משווקים עוד מותגי עוגיות במארז מלבני הכולל, בין היתר, איור של עוגיות, הצבע הכחול, חלב ניתז וכו'. עוד טען היבואן כי מאז החל בשיווק העוגיות האמורות, לא התקבלה ולו תלונה אחת של צרכן אשר סבר בטעות כי רכש את עוגיות היצרנית. לגבי דיפלומט, נטען כי מדובר בחברת הפצה בלבד ולכן נטען כי בכל אופן אין עילת תביעה נגדה.
פסק הדין:
בית המשפט דחה את טענת היצרנית וקבע כי אין דמיון מטעה בחזות האריזות וסמך דבריו, בין היתר, על העובדה שהצבע הדומיננטי באריזת היצרנית הינו כחול, ואצל היבואן- סגול. בנוסף, נפסק כי המרכיב הדומיננטי בתמונות ובסרטוני הפרסום של היצרנית הינו הסימן "OREO" ואף על גבי אריזת עוגיות ה- OREO"" מופיע הסימן "OREO"באופן בולט ביותר. על כן קבע כי יש ליתן משקל לעובדה שאין דמיון בין הסימן "OREO" לבין הסימן "GO-GO'S" המופיע בהבלטה על אריזת עוגיות "GO-GO'S"של היבואן. כמו כן, ייחס בית המשפט חשיבות לכך שאריזת היבואן גדולה משמעותית ובאופן הניכר לעין מזו של היצרנית.
בית המשפט קיבל את טענת היבואן וקבע מאחר ואיור או תמונה של עוגיות סנדוויץ' דומות, מופיעות על מגוון רחב של אריזות מוצרים דומים, לא ניתן לקבוע שהמצאות תמונות כאלה על אריזות היבואן מבססת חשש להטעיה.
לעניין סקר הצרכנים שערכה היצרנית קבע בית המשפט כי תוצאות הסקר מלמדות על המוניטין שיש לסימן OREOבקרב קהל הצרכנים הרלוונטי, אולם אין בו כדי ללמד "על פוטנציאל של ממש לסכנת הטעייה בין המוצרים".
נוכח כל אלה, קבע בית המשפט כי אין דמיון מטעה בין אריזת עוגיות היבואן לבין אריזת עוגיות היצרנית, וכי אין חשש שציבור הצרכנים הרלוונטי יטעה לחשוב שעוגיות היבואן הן של היצרנית או קשורות אליה.
על כן, דחה בית המשפט את התביעה וחייב את היצרנית בהוצאות המשפט בתוספת שכ"ט עו"ד על סך של 40,000 ₪, לטובת היבואן וחברת ההפצה גם יחד.
(ת.א. (מחוזי תל-אביב) 20277-09-10 kraft foods global brands llcנ' י. מרבה ישראל בע"מ ואח', השופט יהודה זפט, פסק-דין מיום 27.12.10. ב"כ הצדדים: Kraftיוצגה על ידי עו"ד ל. וטשטיין, ש. ישראל וק. בן- שחר. י. מרבה יוצגה על ידי עו"ד א. שאולסקי. דיפלומט יוצגה על ידי עו"ד ח. כהן- הרמתי).
לראש העמוד
06. סמכות הגבייה של רשות המסים - האם בלתי מוגבלת היא?
עו"ד עומר וגנר, עו"ד גיל נדל
לרשויות המדינה, כמו רשות המסים וביטוח לאומי, סמכות לגבות חובות המגיעים להם מן האזרחים. בין היתר, מתירה פקודת המסים (גבייה) לרשויות שונות להטיל עיקולים ואמצעי אכיפה שונים על חייבי מס, תוך מתן אזהרה בטרם ביצוע הליכי הגבייה.
שיטה חדשה ויצירתית לגביית חובות עמדה לאחרונה במבחן בית המשפט. המשטרה נהגה לעצור לבדיקות שגרתיות אזרחים הגרים במזרח ירושלים. בבדיקות אלו נכחו לעתים נציגי רשות המסים או המוסד לביטוח לאומי. כאשר התברר בבדיקה כי האדם שנעצר חייב כספים לרשות המסים או למוסד לביטוח לאומי, גבתה ממנו המשטרה את החוב, ולעתים אף עיקלה את רכבו לאלתר. האם פעולה זו היא פעולה חוקית? עניין זה נדון לאחרונה בעתירה לבג"צ שהוגשה על ידי מספר אזרחים נגד רשות המסים, המוסד לביטוח לאומי ומשטרת ישראל.
טענות הצדדים:
העותרים טענו כי ביצוע פעולות אלה שמדובר באפלייה שכן המחסומים מוצבים רק במזרח ירושלים, והדבר מטיל כתם על תושבי העיר. בנוסף, טענו העותרים כי שיטת פעולה כזו אינה מאפשרת לאדם שנעצר במחסום להגיש השגה על החוב, משום שהדבר תופס אותו בהפתעה בזמן שאינו מוכן לכך. כמו כן, טענו העותרים כי פעולה כזו פוגעת גם במעגל השני, הם האנשים שנאלצים להיתקע בפקקים בשל המחסומים. בסופו של דבר, טענו העותרים כי לרשויות המדינה סמכויות להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ, להיכנס, בתנאים מסוימים, לבתיהם של חייב מס, אך אין לרשויות המדינה סמכות לבצע מחסום פתע לגביית חוב שכזה.
המדינה טענה כי מחסומים משטרתיים אלה לא מוקדים לצורך גביית חובות כספיים, אלא לצורך ביצוע תפקידיה המסורתיים של המשטרה, לרבות מניעת פעילות חבלנית עוינת, תפיסת שוהים בלתי חוקיים ובדיקת כלי רכב, ורק אם כלי הרכב "נופל" באחד מן המבחנים הללו, ממשיכים ומבצעים לגביו בדיקה נוספת של רשות המסים וביטוח לאומי. בנוסף, טענה המדינה כי מחסומים כאלה קיימים במקומות נוספים מלבד מזרח ירושלים ולכן לא מדובר באפליה. המדינה טענה כי היא מעקלת כלי רכב הנתפסים במחסום רק בשל חוב לביטוח לאומי העולה על 5,000 ש"ח, וחוב מס העולה על 10,000 ש"ח.
לגבי טענת חוסר סמכות, טענה המדינה כי אם מוקנית לה סמכות לעקל רכוש של חייב בביתו הפרטי, מקל וחומר שמוקנית לה הזכות לעקל רכוש של חייב בשטח ציבורי, אגב המעבר במחסום.
פסק-הדין בעתירה:
בית המשפט ציין כי מתן אפשרות למדינה לעקל כלי רכב אגב בדיקה משטרתית בשל חוב מס או ביטוח לאומי, יכול לשרת את התכלית העומדת ביסוד סמכות הגבייה של המדינה, ויאפשר גבייה אפקטיבית יותר מחייבי וסרבני מס (או ביטוח לאומי).
מנגד, קבע בית המשפט כי לכל האדם הזכות לכבוד, וכאשר אדם מעוכב במחסום ונדרש ממנו תשלום המס, בשונה מדרישת תשלום בביתו הפרטי- נפגעת זכותו לכבוד ואף נפגעת זכותו לפרטיות. בית המשפט ציין כי יתכן והאדם לא שילם את המס בשל בורות, חוסר התמצאות, מאחר ולא קיבל אזהרה בכתב, מאחר ולא ידע על החוב, או שמדובר בטעות של המדינה.
במצב דברים זה, ציין בית המשפט, אפשרותו המעשית של אדם לסרב לשלם את החוב, לנסות ולטעון טענות מהותיות נגד החוב, או להיעזר באחרים לצורך תשלומו- קטנה בהרבה מאשר אם החוב נדרש ממנו במקום אחר, והדבר מהווה פגיעה אנושה גם בזכות הטיעון וההשגה.
בנוסף, קבע בית המשפט כי הליכי גבייה כאלה פוגעים בחופש התנועה של הנישום, באשר אם רכבו מעוקל, אין לו אמצעי תחבורה נוח אחר בהישג יד והוא ייאלץ לנסוע בדרכים אחרות תוך חריגה מלוח הזמנים שתכנן.
בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי אף שהחוק מקנה סמכויות גבייה למדינה, יש לפרש סמכויות אלה בצמצום ואין ליצור סמכויות חדשות יש מאין, אם הדבר אינו נכתב במפורש בלשון החוק. במקרה זה, מאחר והחוק (פקודת המסים גבייה) מאפשר גבייה בביתו של החייב, אין להסיק מכך בדבר סמכות גבייה במקום ציבורי, במחסום משטרתי.
(בג"צ 6824/07 ד"ר עאדל מנאע ואח' נ' הרשות המסים ואח', השופטים בייניש, מלצר ופוגלמן, פסק-דין מיום 20.12.10. ב"כ הצדדים- לעותרים – עו"ד טלי ניר ודן יקיר. לרשות המסים- עו"ד ענר הלמן מפרקליטות המדינה).
לראש העמוד
07. דרישת סימון מוצרי תעבורה - עמדה בלתי הוגנת מצד משרד התחבורה
עו"ד גדי קיי, עו"ד גיל נדל
זה קרוב לשנתיים שיבואני חלפים ואביזרים שונים לרכב מנועי הנחשבים כמוצרי תעבורה, מתמודדים עם קשיים בלתי מבוטלים בכל הנוגע לדרישות סימון שונות אשר נקבעו ע"י הרשות המוסמכת במשרד התחבורה.
ככלל, לגבי טובין רבים המיובאים ארצה, קיימות דרישות סימון. בין דרישות הסימון נכללות סימון ארץ המקור (ארץ הייצור), סימון זהות היצרן, סימון בדבר אזהרות שונות לגבי טובין שיכולים לגרום לסיכון, ועוד.
דרישות הסימון ביחס למוצרי תעבורה
בישראל, בכל הנוגע למוצרי תעבורה, קיימות שתי דרישות סימון עיקריות. האחת, דרישת סימון ארץ מקור הטובין באופן ברור. השנייה, דרישת סימון שם היצרן ומענו על גבי הטובין. לצד שתי דרישות אלה נדרשים יבואנים גם לקבל אישור ייבוא למוצרי התעבורה.
אין ספק שהדרישות הללו סבירות למדיי, והן לא היו מעסיקות באופן כל כך פעיל את ציבור היבואנים, לולא דרישת משרד התחבורה כי מוצרי התעבורה יגיעו ארצה כאשר הם מסומנים כנדרש, עוד בטרם היבוא. משמעות הדבר היא כי יש צורך לסמנם כבר במפעל היצרן בחו"ל ועל ידי היצרן עצמו.
כלל לא בטוח שלמשרד התחבורה סמכות לקבוע דרישות כאלו
יצוין עוד, כי לדעתנו גם המקור החוקי עליו מסתמכות הרשויות בקביעת דרישת הסימון והעיתוי שלה, נגועה בפגם מהותי. משרד התחבורה הוציא הוראת נוהל המסתמכת על צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מוצרי תעבורה והסחר בהם) התשמ"ג - 1983, אלא שבצו קיימת אבחנה בין הוראות הנוגעות לחוקיות הסחר והפיקוח על איכות המוצרים, החלות כבר בשעת היבוא, לבין ההוראות המתייחסות לסימון טובין, וחלות רק בשלב המכירה בישראל.
לדעתנו, הוראת הנוהל שהוציא משרד התחבורה המחייבת, כאמור, סימון מוצרי התעבורה עוד בטרם היבוא, מנוגדת לדין והוצאה בחוסר סמכות.
ההתמודדות היומיומית של היבואנים עם הדרישות הבלתי-סבירות
כך או אחרת, דרישה זו מציבה קושי עצום בפני יבואני מוצרי התעבורה, מאחר והם נדרשים לעמוד בדרישות סימון דקדקניות של מוצרים הנמצאים מעבר לים, שלא בשליטתם, עוד קודם ליבוא, תוך שהם תלויים לגמרי ברצונו הטוב ובתשומת ליבו של היצרן בחו"ל (וברור כי לא סביר לדרוש מהיבואנים לשלוח נציג מטעמם למפעל היצרן בחו"ל כדי לפקח על העניין).
יתירה מזו, אם בכך לא די, הרי שגם במקרה בו הטובין מגיעים ארצה באריזות אטומות, בשעה שפרטי הסימון השונים מצויים ומסומנים כולם במסמך המצוי בתוך האריזה, אין הדבר מניח את דעת הרשויות, והיבואן נדרש להדביק את פרטי הסימון, על גבי המוצר עצמו או על גבי האריזה, ואם אינו עושה כן, צפוי לסנקציה הכספית של כופר כסף.
העונש במקרה של אי-סימון כנדרש - כופר כסף
במקרה בו טובין מגיעים ארצה ללא שסומנו מראש עוד בארץ המוצא כאמור, הדבר מהווה עבירה על חוקיות היבוא, המחייבת את היבואן לשלם כופר כסף בשיעור של אחוז מסוים מערך הטובין ואשר יכול להגיע במקרים מסוימים לסכומים של עשרות אלפי ש"ח (!). כלומר, יבואן של מוצרי תעבורה צפוי להיות במתח עצום בהמתינו להגעת הטובין ארצה, ורק לאחר הגעתם יוכל הוא לנשום לרווחה, במקרים בהם נתברר שהם סומנו כהלכה.
נסיונות היבואנים לשנות את רוע הגזרה
לאור הקשיים העצומים ופניות של יבואנים רבים לרשות המוסמכת במשרד התחבורה, נתנו גם הגורמים במשרד את דעתם בדבר, ובמכתבים שונים שפורסמו מטעם משרד התחבורה, קצבה הרשות המוסמכת מעין "תקופות חסד" שוב ושוב. כך למשל, במכתב שהוצא ע"י גורם בכיר במשרד התחבורה במהלך חודש ספטמבר 2009, נכתב כי בעקבות מקרים רבים בהם הגיעו ארצה משלוחים של מוצרי תעבורה אשר אינם מסומנים כנדרש, תינתן ליבואנים מעין "תקופת הסתגלות" עד סוף אוקטובר 2009, לסמן את הטובין (ארץ הייצור, שם היצרן ומענו וכו') בעצמם בבית המכס או אפילו בחצריהם, וללא שיהיו צפויים לסנקציה עונשית כלשהי.
תקופת הסתגלות זו הוארכה שוב ושוב, כל פעם לחודש נוסף, ע"י הגורמים המוסמכים וזאת מתוך הבנה לקושי הגדול שדרישות הסימון מציבות בפני היבואנים, ומתוך הבנה כי מדובר בגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
עד לאחרונה, אפשר משרד התחבורה לסמן את שם ומען היצרן גם לאחר הגעת מוצרי התעבורה ארצה ובלבד שהסימון יהיה "לפני הנחתו על המדפים", אך בכל הנוגע לסימון ארץ הייצור, ועל אף שהקושי הוא זהה, לא אושרו הקלות, ובכל מקרה בו הגיעו ארצה מוצרי תעבורה שארץ הייצור שלהם לא היתה מסומנת כנדרש, חויב היבואן בכופר כסף ובסכומים לא מבוטלים.
בתחומים אחרים אין דרישה נוקשה שכזו
למיטב ידיעתנו, דרישה כזו של סימון עוד בטרם ייבוא הטובין ארצה, הינה חריגה וייחודית ואין לה אח ורע, הן בהשוואה לדרישות סימון אחרות בעת יבוא טובין (לדוגמה, סימון אזהרות משרד הבריאות על גבי חפיסות סיגריות), הן בהשוואה לדרישות של הרגולטור בעת יבוא טובין לעמידה בתקנים מסוימים טרם שחרורם מהמכס, הן ביחס לסימון מוצרי מזון, והיא אף חריגה וייחודית בהשוואה לדרישות סימון של רשויות מכס של מדינות אחרות. בכל המקרים הללו, קיימת אפשרות לסמן את הטובין טרם שחרורם מהמכס ובמקרים מסוימים אף במחסני היבואן לאחר שחרורם מפיקוח המכס, ובלבד שטרם שיווקו לצרכנים בארץ יהיו מסומנים כנדרש.
האבסורד שבדרישת הסימון של מוצרי תעבורה ועיתויה, בולט יותר לאור העובדה שלעניין סימון חלפים של רכב צ.מ.ה. (ציוד מכאני הנדסי), אשר גם לגביו קיימות דרישות סימון דומות ומכוח אותו צו פיקוח ממש, יצאו הנחיות מטעם הגורם המוסמך במשרד התחבורה המאריכות שוב ושוב את "תקופת החסד" המאפשרת לסמן את הסימונים הנדרשים גם לאחר היבוא והיבואן לא צפוי לסנקציה עונשית-כספית כל שהיא, כל עוד המוצר מסומן כנדרש בעת צריכתו ע"י לקוח הקצה, ואך לפני ימים מספר, בתאריך 03.01.2011 פורסמה הנחייה המאריכה את תוקף ההנחיה עד לסוף חודש פברואר 2011.
מכל הסיבות המפורטות, ניסו היבואנים לשנות את רוע הגזרה בפגישות מול משרד התחבורה, אך לא הצליחו עד כה. למרבה האכזבה, על אף המאמצים הניכרים שנעשו בתחום זה, נותר משרד התחבורה בעמדתו העיקשת והוא דורש כי סימון ארץ הייצור יהיה לפני כניסת הטובין לישראל - וָלא – צפוי היבואן לשלם כופר כסף, אשר הפך לאימתם של יבואני חלפי הרכב לסוגיהם.
אין בשורה חדשה מצד משרד התחבורה
על רקע הדברים,ובעקבות שורה של מגעים ופגישות נוספות שנתקיימו לאחרונה, ציפו היבואנים כי משרד התחבורה ישנה את עמדתו, אולם, כגודל הציפייה כך גם גודל האכזבה. לאחרונה פורסמה הנחייה חדשה של משרד התחבורה, שכותרתה "סימון מוצרי תעבורה – הצהרת כוונות של משרד התחבורה", ושם הוענקה ארכה נוספת של 90 יום בלבד, במהלכה יוכל היבואן לסמן את פרטי היצרן (שם היצרן/סימולו המסחרי) על גבי הטובין טרם השחרור מהמכס, אך לעניין סימון ארץ הייצור לא הייתה כל בשורה בהנחיה האמורה, אף לא של יום אחד, ולכן גם כיום, יבואן אשר ייבא מוצרי תעבורה שהגיעו לארץ ללא סימון ארץ הייצור, גם אם מסיבות שאינן תלויות בו, חשוף לסנקציה הכספית המשמעותית של כופר כסף.
אין היגיון בדרישות סימון כה נוקשות
למיטב הבנתנו, הרציונל של דרישות הסימון על גבי מוצרי תעבורה, לרבות סימון ארץ הייצור, הוא לטובת צרכני הקצה בארץ - בעלי כלי הרכב, אשר יכולים לדעת את מקור החלפים שהם קונים, שם היצרן שלהם וכדומה.
אולם, אנו סבורים שההכבדה הקשה מנשוא המוטלת על היבואנים, וללא כל צידוק, מעבר לפגיעה הברורה שהיא גורמת ליבואנים, יש בכוחה לפגוע בסופו של דבר גם באינטרס של צרכן הקצה של מוצרי התעבורה, מאחר ויבואנים קטנים שכיסם אינו עמוק, אשר יפחדו באופן יומיומי מהטלת כופר כסף בשל אי סימון כנדרש בטרם הגעת הטובין, יכולים למצוא את עצמם מחוץ למשחק, דבר שיביא בוודאות לצמצום התחרות הבריאה בענף זה, ולהאמרת המחירים. יתירה מזו, גם היבואנים הגדולים אשר ימשיכו לייבא חלפים לכלי רכב, על אף החשש המיידי מסכומי כופר כסף אשר יוטלו עליהם מפעם לפעם, בסופו של דבר, צפויים לגלגל גם הוצאה זו על לקוחותיהם, דבר שיביא אף הוא לייקור מחיריהם של החלפים.
הצעות לשינוי
לסיכום, אנו סבורים כי האכיפה הנכונה והראויה של דרישות הסימון השונות, מן הראוי שתהיה ע"י משרד התחבורה ולא ע"י רשות המכס, בדיוק כשם שמשרד התחבורה אוכף חוקים אחרים הנוגעים לאופן פעילות מוסכי רכב וכדומה. אין כל קשר בין נקודת הזמן של יבוא הטובין ושחרורם מפיקוח המכס, לבין דרישות סימון טובין, אשר נוגעות ורלוונטיות יותר לזמן צריכתם בפועל ע"י צרכני הקצה. כנגזרת מכך, אנו סבורים כי אכיפת דרישות סימון לסוגיהן, אף במקרים בהם היא נכונה וראויה, מן הראוי שתתבצע ותיאכף סמוך למועד הצגתה לצרכן על גבי המדפים וצריכתם על ידו ועל ידי משרד התחבורה ולא ע"י פקידי המכס.
עוד אנו סבורים כי על משרד התחבורה לשקול שוב את המהלך, ולקבוע כי דרישות הסימון השונות יוכלו להתבצע כולן לאחר הגעת מוצרי התעבורה ארצה, לא לתקופה מוגבלת, אלא כעניין של מדיניות כפי שנהוג לעניין סוגים רבים של טובין. אכיפת דרישות הסימון תוכל להתבצע באופן מניח את הדעת לא פחות ע"י רשות המכס, כפי שהיא אוכפת דרישות רגולציה מסוגים שונים ביסודיות וביעילות לא פחותה.
לראש העמוד
08. תקנות 24 שעות ביחס ליצוא מישראל לאירופה נכנסו לתוקף
עו"ד עומר וגנר, עו"ד גיל נדל
לאחרונה, פורסמה רגולציה של האיחוד האירופי, אשר מחייבת, החל מ-1 בינואר 2011, שידור המניפסט (הצהרת הטעינה) ביחס לכלי הובלה הנכנסים לאיחוד האירופי, 24 שעות לפני מועד הטעינה בפועל, עוד בארץ היצוא.
הרגולציה מכונה ENS – Entry Summary Declaration, והיא מחייבת כל יצואן ישראלי המייצא לאיחוד האירופי, לשדר את פרטי המשלוח 24 שעות לפני מועד הטעינה בארץ היצוא (עוד בישראל). הנחייה זו רלוונטית גם ליצוא בדרך הים וגם ליצוא בדרך האוויר.
רגולציה זו חלה גם על יצוא לאיחוד האירופי, גם על שטעון בתחומי האיחוד וגם על משלוח שרק עובר בתחומי האיחוד (FROB – freight remain on board).
הגורם אשר יהיה אחראי למלא הצהרה זו, יהיה המוביל בפועל (חברת הספנות או חברת התעופה), בהסתמך על מידע שיימסר לו מהלקוח (היצואן).
המידע שיימסר על ידי המוביל חייב לכלול את הפרטים הבאים: שם השוגר, שם הנשגר, צד מיודע, סיווג הטובין לצרכי מכס ברמה של 4 ספרות, מספר החבילות, מספר מכולה, מספר סגר, משקל ברוטו בק"ג, מידע האם מדובר בטובין מסוכנים, ואופן התשלום בעבור ההובלה.
כמו כן, יצאה הנחייה המפרטת כיצד יש לתאר את הטובין בשטר המטען, תוך מתן דוגמאות שונות לפיהן אין להסתפק בשם כללי כמו "חלקים לכלי רכב", אלא יש לפרט איזה חלקים בדיוק יובאו, לדוגמא: "בלמים לכלי רכב", או "חלונות לכלי רכב". דוגמא נוספת שניתנה, היא כי אין לכתוב "מוצרים חקלאיים", אלא יש לכתוב, לדוגמא- "תפוזים", "אורז", "לחם", וכו'.
על פי הרגולציה, אין צורך בהגשת שטר מטען House, ואפשר יהיה להסתפק רק בשטר מטען Master, גם אם המשלח הוא השוגר והנשגר בשטר המטען.
לאחרונה, הודיעה טורקיה כי תקנות אלה לא יחולו על יצוא לטורקיה, ויישומן נדחה בשנה אחת (לשנת 2012), בעוד שווייץ הודיעה כי תקנות אלה יחולו גם על יצוא לשטחה.
נציין, כי ביחס ליבוא טובין לישראל הדרישה מקלה יותר, מאחר ופקודת המכס (בסעיף 53) מחייבת את האחראי על כלי השיט להגיש לגובה המכס מצהר כניסה על מטענה עד 24 שעות לפני כניסתה לישראל (ולא כפי שהרגולציה האירופית דורשת, עד 24 שעות לפני מועד הטעינה בארץ היצוא), בעוד ביחס לכלי תעופה, הדרישה מקלה אף יותר, מאחר ופקודת המכס (סעיף 67) דורשת הגשת מצהר על המטען שיובא "מיד לאחר שהגיעו הטובין לבית המכס".
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
