|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
1.בית המשפט העליון: דינו של מס שנגבה שלא כחוק כמס ששולם ביתר
2. האם יבואן החשוד בהברחה יקבל מידע על יבואנים אחרים?
3. התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל למאבק בזיופים - פרמטר נוסף להחמרה בענישה
4. חברת גוטקס הורשעה בבית המשפט בהטעיית המכס והתחמקות ממסים
5. חריג המרמה ומניעת מימוש מכתב אשראי
6. אמנת מונטריאול נכנסת לתוקף בישראל
7. בית המשפט מכריע במחלוקת בין חברת ספנות זרה ליבואן ישראלי
8. יצואן בטחוני שחטא לא יצא נשכר
9. The Damage to a Shipment of Peppers that Was Not Proven
10.The court: An Unsigned Contract with a Logistics Services Supplier is Binding
11. Missing Cargo- Low Compensation for Damaging One’s Reputation and Causing Him to Lose Future Clients
12. מה חדש במשרדנו
01. בית המשפט העליון: דינו של מס שנגבה שלא כחוק כמס ששולם ביתר
עו"ד גיל נדל, עו"ד אליס אברמוביץ
כידוע, חוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), אשר חל גם על מיסי יבוא כגון מכס ומס קניה, קובע כי מס ששולם ביתר יושב לנישום, בתנאי שזה יוכיח כי לא גילם את המס במחיר הטובין בעת המכירה, תנאי המכונה הוכחת "אי-גלגול" על הצרכן.
כמו כן, קובע החוק תקופת התיישנות קצרה (יחסית) לתביעות השבה נגד המדינה- 5 שנים ביחס למיסי יבוא, ו-3 שנים ביחס למיסים אחרים (כאשר תקופת ההתיישנות הרגילה עומדת על 7 שנים).
המצב הטיפוסי הוא כאשר קיים דין המאפשר את גביית המס, אך הנישום שילם מס מעבר למה שנדרש. האם יש להבחין בין מצב כזה למצב בו המס נגבה שלא כחוק, לעניין ההתיישנות והוכחת אי-הגלגול?
כלומר- האם גם כשהמס נגבה לא כחוק, חייב הנישום להוכיח את תנאי היעדר הגלגול על מנת לקבלו בחזרה, ותביעה כזו כפופה להתיישנות המקוצרת? על פי פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן לאחרונה, התשובה על כך היא בחיוב, ומעשה שהיה כך היה:
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
בשנת 2000, שילמה חברת וויריאנט למדינה מס בולים בסך של למעלה מ-2 מיליון ש"ח. שש שנים לאחר מכן, בשנת 2006, נפסקה הלכה חדשה בבית המשפט העליון, ולפיה לא הייתה כל הצדקה לגבות מן החברה את מס הבולים מלכתחילה, וזה נגבה שלא כחוק.
בקשת החברה לקבל את המס בחזרה נדחתה על ידי המדינה, בנימוק כי דינו של התשלום ששולם, כדין מס ששולם ביתר על פי חוק מיסים עקיפים, ומכוח חוק זה מוגבלת תקופת ההתיישנות לפרק זמן של שלוש שנים, אשר חלפו זה מכבר.
החברה הגישה תביעה לבית המשפט, וטענה שם, בין היתר, כי בהיעדר עיגון חוקי לגביית מס הבולים, כלל לא ניתן להחשיב את התשלום ששולם כ"מס". על כן, לטענתה, גבייה כזו לא כפופה לחוק מסים עקיפים, וממילא לא התיישנה תביעת ההשבה. בית המשפט דחה את התביעה, ועל פסק דינו הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שנתן את פסק-דינו לאחרונה.
פסק-הדין בערעור:
בית המשפט העליון קבע כי חובת ההשבה שבחוק מיסים עקיפים נועדה מלכתחילה, ועל פי תכליתו של החוק, לחול בדיוק על אותם מקרים בהם גבתה הרשות מס ללא בסיס חוקי.
בית המשפט הוסיף וציין כי אין זה משנה אם מדובר בגביית מס בשיעור שונה מזה שהייתה רשאית הרשות לגבות, או במס שנמצא בדיעבד כי עצם גבייתו לא הייתה מעוגנת בהוראות הדין, שכן בשני המקרים שולם לרשות סכום כסף העולה על זה שהנישום היה חייב לשלם.
בית המשפט העיר כי תקופת ההתיישנות המקוצרת (3 שנים במקום 7- ביחס למס בולים) נועדה לענות על הצורך המוגבר ביכולת לתכנן את הפעילות הכלכלית במשק לטווח ארוך, ולקיים מדיניות פיננסית יציבה על בסיס של ודאות מרבית. "תכלית זו," קובע בית המשפט, "יפה לתשלום מס המעוגן בחוק, וגם לתשלום שנגבה במקור מתוך הבנה וידיעה של שני הצדדים כי מדובר במס תקף, אך בפרשנות שיפוטית מאוחרת נקבע כי אין לו עיגון. הצורך ביציבות – אותו צורך הוא."
למעשה, בית המשפט העליון קבע הלכה מפורשת, לפיה מצב בו שולם מס ללא עיגון בחוק זהה למצב בו שולם מס ביתר לעניין החובה להוכיח את היעדר הגלגול ולעניין ההתיישנות.
בשולי דבריו, התייחס בית המשפט גם לתחושת אי-הצדק, המתעוררת לנוכח חוסר היכולת של האזרח לכלכל את צעדיו, או להיפרע מהמדינה בדיעבד בשל מחסום ההתיישנות: "לא נעלמה מעיניי תחושת חוסר הנחת שהיא מנת חלקה של החברה המערערת", מציין בית המשפט, "אולם לא הייתה מניעה כי זו תביא את נושא חוקיות הגבייה להכרעה משפטית מבעוד מועד. משלא נעשה הדבר, חלה תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק מסים עקיפים."
לאור כל האמור דחה בית המשפט את ערעור החברה, וחייב אותה בתשלום של 30,000 ש"ח לטובת המדינה.
(ע"א 9863/09 וויריאנט בע"מ נ' מדינת ישראל - האוצר,מנהל רשות המיסים /אגף המכס ומע"מ, פסק-דין מיום 16.3.11. ב"כ הצדדים: לחברת וויריאנט- עו"ד אקוניס ופרי. למדינה- עו"ד לינדר).
הערות ומסקנות:
פסק-דין זה צריך לשמש תמרור אזהרה ליבואנים. בדומה למס בולים, גם מיסי יבוא, כמו מכס ומס קניה- הם מסים עקיפים הכפופים לאותו החוק. למשל, נניח כי שר האוצר מאשר העלאה של שיעור מכס על טובין מסוימים, וועדת הכספים, אשר חייבת לאשר זאת בתוך 60 יום לפי החוק, לא עושה זאת.
כל גביית מכס שלא אושר על ידי ועדת הכספים נחשבת כבלתי חוקית. במצב כזה, על פי פסיקת בית המשפט העליון בתיק זה- ייאלץ אותו יבואן ששילם מכס בלתי חוקי להוכיח את היעדר הגלגול כתנאי להשבת המכס. כמו כן, יהיה כפוף יבואן כזה לתקופת התיישנות קצרה מכח חוק מסים עקיפים (5 שנים ביחס ליבוא) ולא לתקופת ההתיישנות הרגילה (7 שנים).
ואכן, בחודש נובמבר 2010, פסק בית המשפט המחוזי בבאר שבע כי יבואן מוצרי מזון ששילם מכס שלא כחוק יאלץ להוכיח כי לא גלגל את המכס בעת המכירה, כתנאי להשבתו (ת.א. (מחוזי באר שבע) 4332/05 אסם תעשיות מזון בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פסק-דין מיום 30.11.10).
לראש העמוד
02. האם יבואן החשוד בהברחה יקבל מידע על יבואנים אחרים?
עו"ד גיל נדל, קידר הללי
לאחרונה, דחה בית משפט השלום באשדוד, בקשת יבואן הנאשם בעברות של הברחת קורקינטים חשמליים, לעיין בחומר חקירה של רשות המכס הנוגע ליבואנים של טובין דומים.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
נגד היבואן הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הברחת טובין, הטעיית פקיד מכס והגשת רשימון כוזב. על פי כתב האישום, ייבא היבואן מכולה אשר לגביה הצהיר כי היא מכילה בעיקר חלקי חילוף למכסכות דשא, אך בפועל נמצא בבדיקה של פקידי המכס כי המכולה מכילה חלקים מהם ניתן להרכיב כ- 184 קורקינטים חשמליים. עוד על פי כתב האישום, החלקים הוסתרו בחלקה האחורי של המכולה בכוונה להטעות את המכס.
על פי החוק, אדם הנאשם בפלילים זכאי לעיין בחומר החקירה של המדינה על מנת לנסות ולבסס את הגנתו. במקרה זה, היבואן ביקש לעיין בכל חומר החקירה שנאסף על ידי רשות המכס, לרבות פירוט מלא של כל פעולות הייבוא שנעשו בארבע השנים האחרונות ע"י חברות אחרות של קורקינטים חשמליים, וכן חומרי חקירה שנאספו בקשר לחברות אלו. כמו כן, ביקש חומר חקירה הנוגע לעדי התביעה. היבואן טען כי חומר זה חיוני להגנתו ובהעדרו תיגרם להגנתו פגיעה חמורה.
עוד טען היבואן כי החומר נחוץ לו על מנת להוכיח חוסר מהימנות מצד עדי התביעה, וכן אכיפה בררנית מצד הרשויות, שכן טען כי אחד מעדי התביעה מימן את ייבוא המכולה ועדותו לוקה בסתירות ובאי סבירות, ואף על פי כן, לא הוגש נגדו כתב אישום.
כמו כן, טען כי החברות השונות לגביהן מתבקש המידע, ייבאו ומכרו טובין זהים לאלו שייבא ולמרות זאת לא בוצעו פעולות אכיפה נגדן, והדבר מבסס אפלייה נגדו.
מנגד, טענה רשות המכס כי החומר אותו מבקש היבואן אינו רלוונטי לאישומים נגדו וכי החקירה עדיין בעצומה וחשיפת המידע תסב לה נזק.
החלטת בית המשפט:
בית המשפט קבע כי מסירת חומר החקירה לעיון ההגנה, עשויה לפגוע פגיעה קשה בחקירה המתנהלת.
כמו כן, קבע בית המשפט כי עניין מהימנותו של עד התביעה אינה רלוונטית להגנתו של היבואן בנסיבות העניין.
בהמשך, קבע בית המשפט כי הבקשה לקבל את החומר הנוגע לחקירות ופרטי הייבוא של חברות שונות העוסקות במכירת קורקינטים, מהווה ניסיון התפרשות מעבר למגיע בבקשת עיון מסוג זה, מה גם שהמסמכים המבוקשים מכילים, בין היתר, גם מידע מסחרי חסוי של מספר חברות.
לבסוף, לאור האינטרסים הרבים העשויים להיפגע ממסירת המידע המבוקש ליבואן, דחה בית המשפט את בקשת היבואן על כל חלקיה.
(ת.פ. (שלום אשדוד) 48010-02-10 מדינת ישראל נ' בייר, השופטת ג. שלו, החלטה מיום 13.3.11. ב"כ הצדדים- ליבואן- עו"ד צ'צ'יק-רן. למכס- עו"ד צ. משה).
לראש העמוד
03. התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל למאבק בזיופים - פרמטר נוסף להחמרה בענישה
עו"ד גיל נדל, קידר הללי
בעשור האחרון, הגבירה מדינת ישראל את מאבקה בהפרות של קניין רוחני, כמו סימני מסחר, זכויות יוצרים ועוד. כחלק ממאבק זה, אימצה המדינה בחקיקה בשנת 2000 הוראות של הסכם בינלאומי העוסק במאבק בזיופי קניין רוחני (הסכם הטריפס). בין היתר, חקיקה זו הציבה את רשות המכס בחזית המאבק בזיופים, כך שרשות המכס הופקדה על מאבק בזיופים המגיעים בדרך היבוא. כך, כאשר רשות המכס בודקת משלוח שהגיע לישראל ומתעורר חשד כי מדובר בזיוף, פונה רשות המכס לבעל הזכות, אשר מפקיד ערבות בנקאית ומגיש, במקרה הצורך, תביעה כספית נגד היבואן המפר, והסחורה נותרת מעוכבת במכס עד להכרעת בית המשפט.
לאחרונה, דן בית משפט השלום באשדוד שני יבואני נעלי נייקי מזויפות לעונשים של מאסר על תנאי וקנסות, כאשר הוא מדגיש כי האינטרס הציבורי במניעת זיופים צריך להדריך את בית המשפט בגזירת עונש במצב שכזה.
עובדות המקרה:
היבואנים ייבאו כ-6,700 זוגות נעליים הנושאות לכאורה את סימן המסחר של חברת נייקי, כאשר הן לא יוצרו על ידה או על ידי מורשה מטעמה, ולכן היה מדובר בנעליים המפרות סימן מסחר,.
היבואנים הורשעו, על פי הודאתם, בעבירות של הברחת טובין שיבואם אסור. בנוסף, הסחורה המזויפת הושמדה על חשבונם, והם פיצו את בעל הזכויות בסך של 25,000 ש"ח. הצדדים ביקשו מבית המשפט לאמץ הסדר טיעון לפיו יוטל על הנאשמים מאסר על תנאי וקנס כספי.
החלטת בית המשפט:
בית המשפט קבע כי ההיבט המרכזי אשר צריך להנחות אותו בבואו לגזור את הדין בעבירות מסוג זה, חייב להיות ההיבט הציבורי להרתעה, בשל החומרה של עבירות מסוג זה.
בית המשפט קבע כי אם יוטל עונש מקל, הדבר יפגע פגיעה ממשית במוניטין של מדינת ישראל באופן שיציג אותה כמדינה המעודדת הפרה של זכויות יוצרים, וזאת בניגוד להתחייבותיה של המדינה בהסכמי הסחר הבינלאומיים.
עוד ציין בית המשפט כי ענישה מקלה תפגע גם ביבואנים, ביצרנים ובצרכנים הרוכשים בכסף מלא מוצרים מזויפים.
יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי לאור העובדה שהסחורה הושמדה על חשבון הנאשמים, ומאחר והנאשמים פיצו כבר את בעל הזכויות, ומאחר והחברה שייבאה את הנעליים המזויפות נסגרה, יש לקבל את הסדר הטיעון שהציעו הצדדים.
לאור זאת, גזר בית המשפט על הנאשמים עונשי מאסר על תנאי של 9 חודשים וקנסות של 20,000 ש"ח.
(ת.פ. (שלום אשדוד) 2541-09 מ.י. מח' משפטית ארצית לתיקי מכס נ' סאלח ואח', השופט חיים חדש, גזר-דין מיום 8.3.11. ב"כ הצדדים- למדינה- עו"ד בר-לב. לנאשמים- עו"ד אהרון גבע).
לראש העמוד
04. חברת גוטקס הורשעה בבית המשפט בהטעיית המכס והתחמקות ממסים
עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר
לאחרונה, הרשיע בית משפט השלום בראשון לציון את חברת גוטקס, העוסקת ביבוא בגדי ים, במעשי מרמה הגישה החברה מסמכים כוזבים לרשות המכס והתחמקה בכך מתשלומי מסי יבוא.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת גוטקס עוסקת ביבוא בגדי ים. רשות המכס הגישה נגד החברה ומנהליה כתבי אישום, בהם נאמר כי החברה ייבאה בין השנים 2003-2006 בגדי ים ממתפרות בתורכיה, רומניה ובולגריה, בידיעה כי הבדים מהם נתפרו בגדי הים אינם מתוצרת אירופית, ועל כן בגד הים המוגמר אינו זכאי, לפי כללי המקור, להיחשב כמוצר ממקור אירופי, בעת היבוא לישראל.
למרות זאת, נטען בכתב האישום, בגדי הים יובאו לישראל והוצהר כי הם ממקור אירופי, והחברה, כך על פי החשד, העלימה מכס בסך של כ-3.3 מיליון ש"ח ומע"מ בסך של כ-2.8 מיליון ש"ח במסגרת משלוחים רבים.
החברה ניסתה להביא למחיקת כתב האישום נגדה בטענת הגנה מן הצדק, במסגרתה טענה כי ההליכים נגדה התמשכו זמן רב וכי מדובר באכיפה בררנית. טענות אלה נדחו על ידי בית המשפט לפני מספר חודשים.
לאור זאת, חזרה בה החברה מן הכפירה באישום והודתה באשמה.
החלטת בית המשפט:
לאור הודיית החברה, ומאחר והיה מדובר ב-132 משלוחים שונים, הרשיע בית המשפט את החברה במעשים הבאים:
132 עבירות של הברת טובין, השתמטות מתשלום מכס, הצגת חשבונות מכר כוזבים, הגשת רשימוני יבוא כוזבים, מסירת תעודות לא נכונות לפקידי מכס, הטעיית פקיד מכס במילוי תפקידו ועבירות על חוק מס ערך מוסף בכוונה להתחמק מתשלום מע"מ.
מאחר והצדדים הגיעו לעסקת טיעון לפיה יוטלו על מנהלי החברה עבודות שירות, קבע בית המשפט כי גזר-הדין יינתן בחודש מאי לאחר קבלת חוות-דעתו של הממונה על עבודות שירות.
(ת.פ. (שלום ראשל"צ) 2319-09 מ.י. לשכה משפטית לאגף המכס ומע"מ נ' חב' גוטקס מודלס בע"מ ואח', השופט רפי ארניה, הכרעת דין מיום 17.3.11. ב"כ הצדדים- לרשות המכס- עו"ד שמש-מנור. לחברת גוטקס- עו"ד הדר).
סיכום ומסקנות:
ניכר כי היבואן הצליח להגיע במקרה זה להסדר טיעון מקל באופן יחסי, בהשוואה לעבירות שבהן הורשע.
חשוב לציין כי גם אם צדדים מגיעים להסדר טיעון, בית המשפט אינו מחוייב לקבלו והוא רשאי לסטות ממנו, אך מאחר ונטיית בתי המשפט היא בדרך כלל לכבד הסדרי טיעון, סביר להניח שהסדר הטיעון יכובד גם במקרה זה.
לראש העמוד
05. חריג המרמה ומניעת מימוש מכתב אשראי
עו"ד גיל נדל
לאחרונה, ניתן פסק דין בבית משפט השלום בת"א, בתביעה שהגיש יבואן ישראלי כנגד בנק בישראל אשר שימש עבורו כפותח מכתב אשראי לטובת ספק בחו"ל.
היבואן תבע את הבנק וטען כי זה התרשל בעת שלא עיכב את מסירת כספי העסקה לבנק הזר, וניתן ללמוד מפסק-דין זה על הקשיים הרבים המוצבים בפני היבואן, בבואו לעצור עסקת אשראי דוקומנטרי.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
היבואן, אחים נעייר תעשיות, עוסק ביבוא רשתות לחקלאות. היבואן התקשר בעסקה לרכישת רשתות להגנה מפני מזיקים בתחום החקלאות מספק בסין, תמורת 1,500,000 ש"ח.
לצורך מימון העסקה, פנה היבואן לבנק "פקעות פועלים" אשר פתח עבורו אשראי דוקומנטרי לטובת הבנק של הספק בסין.
המשלוחים הראשונים של העסקה הגיעו לארץ בשנת 1998 וליבואן לא היו כל טענות לגביהן.
ברבות השנים, התגלה ליבואן ביחס למשלוחים חדשים, כי חלק מן הרשתות שהגיעו לארץ חסרות מרכיב UVAהמספק הגנה מפני קרני השמש, ולכן, הן עשויות להתפורר ולהיות חסרות ערך.
היבואן טען כי הספק הסיני בחר לנהוג כך ביודעין ומתוך כוונת מרמה.
לאור זאת, פנה היבואן לבנק שלו בארץ אשר פתח את האשראי, וביקש לעצור את מימון העסקה בשל מרמה מצד הספק בסין. היבואן טען כי גילה שהבנק אישר להעביר את תמורת העסקה לספק בסין לפני שחלפו 180 ימי האשראי שהועמדו לו.
מנגד, טען הבנק בישראל כי לא אישר את העברת התשלום לבנק בסין לפני המועד.
לגופו של עניין, טען הבנק בישראל כי עצירת עסקת אשראי דוקומנטרי אפשרית רק כאשר מדובר במרמה חד-משמעית מצד הספק הזר, וכזו לא הוכחה במקרה זה, כי היבואן עצמו לא בדק את הטובין טרם הגעתם ארצה והוא יכול לבוא בטענות רק אל עצמו.
כמו כן, טען הבנק כי מאחר והיבואן הצליח למכור את הרשתות ללקוחות שונים (לצרכים אחרים) מוכיחה כי לא הייתה מרמה מצד הספק.
החלטת בית המשפט:
לעניין התחייבות הבנק בישראל:
בית המשפט קבע כי הבנק בישראל לא העביר טרם זמנו את הכספים לבנק בסין אלא רק חתם על התחייבות לעשות כן אם יתמלאו תנאים מסוימים ובכך לא נפל כל רבב.
לעניין חריג המרמה:
בית המשפט ציין כי היבואן העלה בפני הבנק את טענת המרמה חודשים רבים לאחר הגשת המשלוחים ולכן הדבר פוגע בגרסתו.
כמו כן, התרשם בית המשפט מכך שהיבואן הצליח בסופו של דבר למכור את הטובין ללקוחות, דבר אשר מערער את גרסתו כי מדובר היה במרמה.
בנוסף, ציין בית המשפט כי הספק בסין לא סגר את שעריו, רמז נוסף אשר מצביע לכך שלא מדובר במרמה.
לאור זאת, דחה בית המשפט את תביעת היבואן והוא חויב בתשלום שכר טרחת עו"ד של 45,000 ש"ח.
(ת.א. (שלום ת"א) 13853-05 אחים נייער תעשיות 1991 בע"מ נ' פקעות פועלים בע"מ, החלטה מיום 10.3.11, השופט מ. תמיר. ב"כ הצדדים- ליבואן- עו"ד שטיין. לבנק- עו"ד ולוינסון).
הערות ומסקנות
אחד המאפיינים המרכזיים של מכתב אשראי הוא עיקרון העצמאות, לפיו עסקת היסוד שבין הקונה למוכר מנותקת מעסקת האשראי שבין הבנקים.
יחד עם זאת, קיים חריג לעקרון העצמאות והוא מקרה של מרמה. כאשר הוכח כי התקיימה מרמה חמורה של המוכר, אשר כלל לא מילא את חיוביו על פי חוזה המכר, כי אז ניתן יהיה לפנות לבית המשפט שיתן צו המופנה כלפי הבנק, המורה לבנק שלא להעביר למוכר את סכום מכתב האשראי.
בפסיקה נקבע כי צו שכזה ינתן רק במקרה של מרמה חמורה "אשר תגרום לכך שהעיקרון החשוב של ניתוק מכתב האשראי מחוזה המכר לא ישרת עוד שום מטרה לגיטימית, ושהמרמה לא תאפשר למבצעה לנצל יתרון לא הוגן ולהימלט עם כספו של הקונה". לכן, יכול הקונה לעשות שימוש בחריג המרמה רק כאשר המכולה שבה היה אמור להיות המטען כללה פסולת וכיו"ב, אך לא כאשר המכולה כללה מטען בעל ערך שאינו עומד במפרט שנדרש על ידי הקונה. גם להתנהגותו של המוכר משקל חשוב בהערכת קיומה של מרמה: מוכר אשר מסביר שאירעה טעות ומביע נכונות לפצות את הקונה יוערך באופן שונה ממוכר שניתק מגע מהקונה ואינו משיב לפניותיו.
במקרה זה, קבע בית המשפט כי לא התקיים חריג המרמה ולכן פסק נגד היבואן.
לראש העמוד
06. אמנת מונטריאול נכנסת לתוקף בישראל
עו"ד גיל נדל, קידר הללי
לאחרונה, הגיש הקונסול הכללי של ישראל במונטריאול למנהל המחלקה המשפטית שלארגון התעופה הבינלאומי(ICAO) כתב הצטרפות של מדינת ישראל לאמנה לאיחוד כלליםמסוימים בהובלה האזרחית הבינלאומית באוויר שנערכה במונטריאול(אמנת מונטריאול).
אמנת מונטריאול נחתמה בשנת 1999 במונטריאול, קנדה, ובה נקבעו כללים בהובלה אווירית אזרחית בינלאומית. מטרתה של האמנה היא "ליצור בהירותואחידות בתחום התובלה האווירית, תוך אימוץ אמנת מונטריאול העדכנית והאחידה, שתחליףאת אמנת ורשה".
בין היתר, האמנה מחייבת את המובילים במדינות החתומות עליה לדאוג לביטוח מתאים בהתאם לאחריות הקבועה באמנה. כמו כן, באמנה שונו מגבלות האחריות של המוביל במקרים של פציעה או מוות של נוסע, במקרה של איחור של נוסע ובמקרים של נזק או איחור לכבודה אזרחית. מגבלות האחריות מעודכנות לתאריך 1.1.10 הן כדלקמן:
נזק, חוסר אואיחור של מטען- 19SDR לק"ג (כ-28.5 דולר לק"ג).
נזק, חוסר או איחור של כבודה- 1,131 SDR לנוסע (כ-1,700 דולר).
נזק עקב איחור לנוסע - 4,694SDR לנוסע (כ-7,000 דולר).
פגיעה או מוות של נוסע- 113,000SDR לנוסע (כ-170,000 דולר).
בשונה מאמנת וורשה, באמנת מונטריאול קיים סעיף מיוחד המאפשר לארגון התעופה האזרחי הבינלאומי לבחון ולעדכן, מעת לעת, את מגבלות האחריות הקבועות בה ולכן יתכנו שינויים במגבלות האחריות, כאמור, מעת לעת.
האמנה תכנס לתוקף במדינת ישראל בתאריך 20.3.11. כידוע, על פי החוק במדינת ישראל, על מנת שאמנה בינלאומית תהא תקפה ומחייבת, היא חייבת להיקלט לחקיקה הפנימית במדינת ישראל.
על כן, בעבר נוסח תיקון לחוק התובלה האווירית (חוק התובלה האווירית (תיקון מס' 2), התש"ע- 2009(, שמטרתו לאמץ את הוראות האמנה במדינת ישראל.
תיקון זה ייכנס לתוקף בתאריך 20.3.11. בהצטרפותה לאמנה, סייגה מדינת ישראל, באשרורה של האמנה בחקיקה הפנימית, את תחולתה, בהתאם לסעיף 57 לאמנת מונטריאול, עלהובלה בינלאומית ע"י מדינת ישראל לצרכים שאינם מסחריים, בקשר לביצוע תפקידיה כמדינהריבונית ועל הובלה עבור רשויות הצבא.
כמו כן, מכיוון שמדינת ישראל חתומה כעת על אמנת מונטריאול כמו גם על אמנת וורשה, במקרה של סתירה בין השתים, תחול אמנת מונטריאול מאחר והיא חדשה יותר.
לראש העמוד
07. בית המשפט מכריע במחלוקת בין חברת ספנות זרה ליבואן ישראלי
עו"ד גיל נדל, קידר הללי
לאחרונה, הכריע בית משפט השלום בחיפה במספר נושאים שהתעוררו במחלוקת בין חברת ספנות זרה לבין חברות ישראליות העוסקות בסחר בעצים. ההחלטה עסקה בסחורה ששחרורה עוכב, בסמכות לדון בסכסוך ובצורך לחייב את חברת הספנות בהפקדת ערובה.
עובדות המקרה:
חברת ספנות זרה מאיי-מרשל הגישה תביעה כספית בסך של כ-230,000 ש"ח נגד יבואן העוסק בסחר בעץ, ובמסגרת התביעה הגישה גם בקשה לסעד זמני שיעכב את הוצאת הסחורה מנמל חיפה, על מנת שזו תשמש כבטוחה למימוש פסק-הדין. צו זה ניתן לה, ובימים אלה הכריע בית המשפט במחלוקת בינה ובין היבואן ביחס למספר נושאים.
טענות היבואן:
בעניין סמכות שיפוט, טען היבואן כי מחמת סעיף שיפוט ייחודי בשטר המטען שהנפיקה חברת הספנות עצמה, אין לבית המשפט בארץ סמכות לדון בתובענה נגדו.
כמו כן טען, כי ההחלטה להורות על עיכוב הוצאת הסחורה מן הנמל, מסבה לו נזק רב שכן שווי המטען הוא כ-5,000 דולר ודמי האחסנה לגביו גדלים מיום ליום, ולכן ביקש לבטל את ההחלטה.
עוד טען היבואן כי מאחר וחברת הספנות הינה חברה זרה, אשר חוסנה הכלכלי אינו ידוע, יש לחייב את חברת הספנות להפקיד ערובה בקופת בית המשפט על מנת להבטיח את הוצאותיו במידה ותביעתה תידחה.
טענות חברת הספנות הזרה:
ביחס לצו שעיכב את שחרור הסחורה, מסרה חברת הספנות כי תהא מוכנה להסתפק בעיקול על סחורות אחרות במחסן היבואן במקום צו זה.
ביחס לבקשה לחייבה בערובה, טענה כי תביעתה אינה תביעת סרק המצדיקה הפקדת ערובה ואין זה מקרה בו מתקיימות נסיבות יוצאות דופן בהן מתקיים חשש לגביית הוצאות משפט במקרה של כישלון התביעה. עוד טענה כי חוסנה הכלכלי אינה מוטל בספק שכן היא חברת ספנות בינלאומית, המובילה סחורות בכל רחבי העולם, ומכל מקום, בבעלותה האנייה נשואת התביעה, אשר פוקדת את נמלי ישראל באופן קבוע.
לעניין סמכות בית המשפט לדון בתובענה, טענה חברת הספנות כי הואיל והצדדים סיכמו כי המטען יימסר בחיפה, לבית המשפט קיימת סמכות מקומית לדון.
החלטת בית המשפט:
בעניין הסמכות - קבע בית המשפט כי סעיף השיפוט בשטר המטען אינו קובע חד משמעית היכן היא הסמכות הבלעדית ועל כן דחה את טענת היבואן וקבע כי קמה לו סמכות לדון בתובענה.
בעניין חיוב חברת הספנות להפקיד ערובה, קיבל בית המשפט את טענת היבואן וקבע כי חברת הספנות תפקיד ערובה על סך 15,000 ₪ להבטחת הוצאות היבואן, וזאת נוכח העובדה, כי חברת הספנות הינה חברה זרה אשר לא ברור מה חוסנה הכלכלי.
בעניין עיכוב הוצאת הסחורות מנמל חיפה, קבע בית המשפט כי אין זה מידתי כי הסחורה תמשיך להיות מאוחסנת בנמל שכן שווי הסחורה הוא כ-5,000 דולר ודמי האחסנה לגביה כבר הגיעו ל-15,000 ש"ח, ולכן יכול להיווצר מצב שדמי האחסנה יעלו על שווי הטובין.
על כן, הורה בית המשפט על שחרור הטובין בהתאם לפקודת המסירה לידי היבואן, והחליף צו זה בעיקול לטובת חברת הספנות על סחורות אחרות במחסן היבואן.
החלטה זו אינה מסיימת את הסכסוך בין הצדדים, הדיון בתביעה הכספית ימשיך כסדרו.
(ת.א. (שלום חיפה) 59064-10-10 Power Marine Limitedנ' אשדוד סחר עץ בע"מ ואח', החלטה מיום 23.3.11. השופטת לפין-הראל. שמות ב"כ הצדדים לא צוינו).
לראש העמוד
08. יצואן בטחוני שחטא לא יצא נשכר
עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר
תחום הסחר בכלי נשק ובציוד צבאי שונה באופן מהותי מתחומים אחרים במסחר. בשל רגישותו, תחום זה מחייב פיקוח הדוק יותר של רשויות המדינה (בעיקר משרד הביטחון) המתבטא למשל בדרישות רגולציה מחמירות יותר (קבלת אישורים ורישיונות).
תחום זה מוסדר בעיקר על ידי חוק הפיקוח על יצוא בטחוני, תשס"ז-2007, הקובע כי סחר ויצוא בציוד בטחוני מחייב קבלת רישיון ממשרד הביטחון.
החוק מאמץ הסדר בינלאומי המכונה "הסדר וסנאר" (Wassenaar agreement on export controls for conventional arms and dual-use goods and technologies), אשר קובע, באופן כללי, כי סחר בציוד המשמש למטרות ביטחוניות וציוד "דו שימושי" (היכול לשרת מטרות ביטחוניות או אזרחיות) מסוגים מסוימים- מחייב הסדרה ורישוי. פירוט הציוד לפי כל קטגוריה נמצא בהסדר הבינלאומי ואומץ בחקיקה הישראלית. החוק הישראלי מגדיר ציוד בטחוני כציוד לחימה, ציוד טילים וציוד דו-שימושי מפוקח.
לאחרונה עלתה לדיון בבית המשפט העליון מחלוקת בין יצואן ציוד בטחוני לבין משרד הביטחון, במצב שבו היצואן לא קיבל היתר לייצא, ודרש ממשרד הביטחון לרכוש ממנו בחזרה את הציוד שנקנה.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת קמטק עוסקתבסחרבפריטיםצבאייםשהיארוכשת מגופיםשונים, ובראשם משרדהביטחון. מאחר ומדובר בפריטים צבאיים, הסחרבהם מחייבקבלתהיתר ממשרדהביטחוןלשםניהולמשאומתןעם לקוחות פוטנציאליים, והיתרנוסףלשםייצואהפריטיםהמבוקשיםללקוח.
חברת קמטק רכשה מספר פריטים צבאיים ממשרד הביטחון בהתאם לחוזה שנחתם בין הצדדים, וזאת כאשר בזמן הרכישה טרם היה לקוח פוטנציאלי שהתעניין בהם, ומבלי שהציגה למשרד הביטחון אישורים מתאימים.
בשלב מסוים, נערכה חקירה פלילית נגד החברה מחוץ לישראל והסתבר כי החברה ייצאה פריטים צבאיים שמקורם בארה"ב מבלי לקבל אישור מתאים תוך שהיא מוסרת פרטים לא נכונים על יעדי היצוא, והחברה הורשעה בגין זאת וגם בגין מעשים נוספים.
לאור זאת, החליט משרד הבטחון להשעות את ההיתרים שניתנו לחברה והפסיק למכור לה ציוד צבאי.
ביחס לציוד שכבר נמכר לה, החברה טענה כי בהתאם לחוזה בינה ובין משרד הבטחון, כאשר מצוי בידי החברה ציוד צבאי שנמכר לה ומשרד הבטחון אינו מעניק לה היתרי יצוא, משרד הבטחון חייב לרכוש ממנה את הציוד ולהשיב לה את התמורה, ולאור זאת הגישה תביעה נגד משרד הבטחון בנושא.
לב המחלוקת בין הצדדים היה הסעיף הנ"ל בחוזה:
"היה וחרף האמור לעיל בהסכם זה, ולמרות בדיקה מוקדמת של הקונה, אשר אישר הלוכי יינתן לו היתר ייצוא, לאיו כל המשרד להעניק לו היתר זה, יהיה הקונה רשאי להחזיר למשרד את אותם טובין אשר לא קיבל בגינם היתר ייצוא והמשרד יחזיר לקונה את תמורתם".
תביעת החברה בבית המשפט המחוזי נדחתה, והחברה ערערה לבית המשפט העליון שנתן את פסק-דינו בימים אלה.
פסק-דינו של בית המשפט העליון בערעור:
בית המשפט חזר על הכלל הידוע לפיו חוזה יש לנתח לפי לשונו ולפי תכליתו.
מבחינה לשונית, נפסק כי ניתן להבין מן הסעיף השנוי במחלוקת כי אין משמעות לגורם האשם בכך שלא ניתן היתר יצוא. כלומר, נפסק שגם אם החברה אשמה בכך שלא ניתן לה היתר יצוא, עדיין ניתן להבין מלשון החוזה כי משרד הבטחון חייב לרכוש ממנה בחזרה את הפריטים מאחר והצדדים לא החריגו מצב שכזה.
מבחינת תכלית החוזה- נפסק כי התכלית של המנגנון המאפשר לרוכש ציוד צבאי ממשרד הביטחון להשיבו ולקבל את כספו, היא כפולה:
1. לעודד את הסוחרים לרכוש פריטים ממשרד הביטחון באמצעות אופציה של מכירה בחזרה.
2. רצונו של משרד הביטחון להגן על סוחרים הפועלים בשוק שתנודותיו לא ידועות ואינן בשליטת הסוחרים, מלהגיע לקריסה כלכלית.
לאור זאת, נפסק כי תכליות אלו אינן מצדיקות לאפשר לסוחר שעבר עבירות פליליות ושבאשמתו לא קיבל היתר לייצא, להשיב את הסחורה ולקבל את כספו.
לאור כל האמור, נדחה ערעורה של החברה והיא חויבה בתשלום הוצאות של 50,000 ש"ח.
(ע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, פסק-דין מיום 22.3.11, בית המשפט העליון, השופטים חיות, פוגלמן ועמית)
לראש העמוד
09. The Damage to a Shipment of Peppers that Was Not Proven
Adv. Gill Nadel, Moran Shmilovitz
Recently, a decision was given by the Magistrate's Court of Tel Aviv, in a case which raised the issue of proof of damage resting on an exporter, whose good were damaged due to a late arrival of the shipment.
This case involved an exporter who exported peppers to France and from there to a client in Holland. To do so, the exporter packed two containers of peppers, but the ship agent only loaded one container onto the ship. Soon after the unloading in France, it was noticed that one container was missing. The exporter was informed of this only once the container had already reached the client in Holland.
The missing container was sent to Holland a week later. The exporter filed an action against the ship agent and the international forwarder claiming that as a result of this delay, the quality of the peppers was diminished and were no longer suitable for sale
The court dismissed the exporter's suit.
The court ruled that on the exporter laid the burden of prove in regard to the cause of damage and his right to compensation, and that the importer failed to do both.
The court ruled that the exporter should have presented evidence that show what were the condition of the peppers at the time of their loading on the ship, and in this context, the exporter should have presented the court with proof concerning -the date the peppers were picked, the conditions of their storage, and how long before the peppers reached France could they be left on the shelf before expiring.
The court found that the testimony of the only witness on behalf of the importer was on the whole lacking in information regarding most of the facts, including- the condition of the peppers before they were stored, the refrigeration conditions of the peppers from the moment they were picked until the moment they were packed, and what became of them when they reached the client in Holland; and so the court found that there is great doubt on whether the merchandise was destroyed or sold in the end.
Regarding this matter, the court ruled that the exporter had the ability to call to testify not only the assessor who gave an opinion on his behalf, but could have also brought to court the client in Holland in order to give testimony.
The court noted that there is a possibility that the peppers that were packed and loaded on the ship were at the end of their shelf life.
The court accepted the claim of the ship agent that all in all the delay was only a matter of two days. The court found that since the exporter did not bring any opinion regarding the shelf life of the peppers, there was no reason to conclude that a shipment that took two days longer than expected, was enough to cause the peppers to rot.
The court accepted the claim of the forwarder that even after twenty one days of shipment, the peppers remain intact.
The court ruled that the certificate which the exporter presented as prove that harm was caused to the peppers- "phyto-sanitary certificate" does not prove that when the peppers were packed and loaded onto the ship, they were in high quality condition; it only proved that they did not have various types of diseases. The court ruled that the exporter should have presented a different document that testifies on the quality of the peppers, called a EuroGap certificate, and yet even though he did possess such a document he chose not to present it.
The court noted that the very fact that the exporter avoided bringing to court witnesses who could have contradicted the testimony of the witnesses of the opposing side, as well as his prevention in presenting the EuroGap certificate, undermined his own version.
Therefore, the court ruled that the action of the exporter should be dismissed for failing to meet the burden of proof.
CA 14840-06 Mortan Marketing and Trade v. AMA United Sea Agents Ltd. et al. Issued 5.5.10. Representation: For the exporter- Adv. Tali Anavi-Hakimi, for the marine shipper- Adv. Gabriel Disney, for the international forwarder- Adv. Einat Peletz-Polag.
לראש העמוד
10. The court: An Unsigned Contract with a Logistics Services Supplier is Binding
Adv. Gill Nadel
From time to time, disputes rise between sides who do not regulate their relations in a written contract. Situations like these reach the courts for settlement, and for the court’s ruling on a complex question regarding the very core of the relations formed between the parties.
A decision recently issued by the Magistrate's Court of Rishon L'Tzion on a dispute between a logistics company and an importer illustrates how the court confronts this issue.
A disagreement arose between two sides regarding a remaining debt which accumulated and was yet to be paid. The existing debt invoked its creditor, the logistic company, to invoke its right of lien and not distribute the merchandise to the agreed location in Israel, until the debt was completely covered. On the other side, the importer claimed that there was no agreement regarding the sum of the charges, and the logistics company had no legal justification to invoke the right of lien.
The logistics company supported the claim with a quote it had prepared. This quote was drafted during a formal meeting between the sides, which ended with the formation of an updated quote in which all agreed arrangements were included; and based on it the parties began the cooperation between them.
The logistics company claimed that, widespread activity began between the parties, activity that steadily increased thanks to the satisfaction of the importer, who even approved placing a representative of the logistics company on its premises, in order to ensure that the process of loading the goods, the deadlines, and the distribution of the goods will all be met according to the planned criteria.
The logistics company further claimed that soon after the beginning of the agreed activities, the importer sold his trucks, which were used on a daily basis to distribute his goods, and that this reflected his satisfaction with the quality of service he received from the logistics company.
Further more the logistics company claimed that the invoices presented to the importer had been fully approved by his operations manager, in a way that testifies that the charged bill was correct and that an orderly contract did indeed exist between the parties, even if no express contract was signed.
The importer, on his part, claimed that the absence of a signed contract demonstrated that the parties never reached any agreement regarding the cost of the services given to the importer, not to mention that such an agreement would first need to be authorized by the CEO and no one else, no matter what their status in the organization.
Regarding the existence of a binding contract between the parties- the court fully accepted the stance of the plaintiff, even though no written contract regulating the relations between the two parties was presented. The court ruled that the quote given to the importer, the discussions which took place before the activity began, and certainly the beginning of the distribution in small volumes, not to mention their expansion to greater dimensions, all these testified that a contract between the parties concerning their conduct with each other was indeed formed.
Regarding the invoking of the right of lien by the logistics company, the court ruled that there is a direct connection between the held property and the promised debt. The court relied on paragraph 19 to the Law of Contracts (Remedies for Breach of Contract), under which the injured party may invoke a right of lien and detain the property if payments towards it were not paid by the breaching party, and ruled that there is nothing preventing one from holding a property or any right when a debtor disputes the debt, and certainly when the debtor notifies that person he has no intention of paying the debt.
CA 4734-07 Pick Up Center for Logistics and Conveying Ltd. v. Moshe Shaltiel Ltd. Decision given 18.3.10. For the logistics company, Adv. Limor Bibi Maman, for the importer Adv. Doron Ratzbabi.
לראש העמוד
11. Missing Cargo- Low Compensation for Damaging One’s Reputation and Causing Him to Lose Future Clients
Adv. Gill Nadel
A decision was recently issued by the Magistrate's Court of Tel Aviv dealing with the question of how high should be a compensation given for loss of cargo.
The case involved loss of cargo sent from Liverpool Port to Ashdod Port, containing reading books and textbooks intended for institutional bodies before the beginning of the school year. The Israeli importer guided the forwarder whose services he hired, to make sure that the shipment is prepared with a single bill of lading, and that he takes off only after verifying with the exporter all the packages are ready for shipment.
What actually happened was that the agent in England confirmed before sailing that he had the relevant number of packages and even updated his representative in Israel about
the voyage’s details. However when the cargo reached Ashdod Port the client was informed that only nine packages (out of the twenty eight packages that had been ordered) had arrived and all the rest- were lost.
The importer filed an action to the court for the damages he suffered, and asked for compensation on two matters : firstly- direct damage ("financial "|(that is, concrete loss of expenses that can be financially evaluated, and secondly, indirect damage ("non-financial"), that is, harm to reputation, loss of future clients, pain, suffering, etc.
Regarding the direct damage, the court accepted the action of the importer, in light of the fact that the forwarder in Israel acknowledged his liability for loss of the cargo. However, regarding the non-financial damages- the court’s point of view was different.
In this case, the importer sued for a sum of 200,000 NIS for the non-financial damage- half of it for damaging his reputation and half for loss of present clients.
The importer claimed (and his claim was fundamentally accepted) that his failure to meet the set timetables and the loss of the valuable cargo itself, are very significant for a business and its reputation, acquired over the years. The importer also filed a written declaration reporting on a sharp drop in sales from those institutional clients who were badly hurt by the failure to supply the goods in time.
However so, the importer failed to prove his damages. Firstly, the importer did not prove that it had taken the required steps to minimize the damage in relationship with those clients who were hurt immediately after the incident, which would be to update the clients about the significant delay in supplying the goods. The importer also did not call representatives of those clients to testify about the size of their orders, nor did he present to the court any opinion regarding the clients who stopped doing business with him, and also he did not even list the clients of the corporation who agreed to accept their orders late. Worst of all, the importer did not prove the preventative steps that he had taken when he was informed of the loss of the cargo.
The court ruled that the importer did not thoroughly prove the causal link between the damage done to his reputation and the failure to supply the cargo on time, as well as not meeting the burden of proof regarding the harm done to his reputation, and he certainly did not prove the damage caused to his existing clients, for the loss of whom he had originally filed the action for non-financial damages.
Therefore, the importer was compensated with the insignificant sum of 16,000 NIS for the non-financial damage. The justification for this compensation rested on the fact that the court assumed that some damage had indeed been caused to the importer, but given the lack of supporting evidence presented, the court’s compensation assessment was low.
As a side note we would like to turn your attention to the fact that the court did not go into the question of the limitations on the liability of the forwarder under the bill of lading, as well as the question of whether the international forwarder was even liable to compensate for non-financial damages.
CA 37124-05 Tal Edna v. Avi Ram Cargo Ltd. Issued 11.5. 10. Representatives: for the importer: Adv. Nava Zohar, for the forwarder, Adv. Gabriel Disney.
לראש העמוד
12. מה חדש במשרדנו
כללי
-
לאחרונה צירף המשרד לשורותיו את עורכת הדין שירית נקר. שירית הינה עורכת דין בכירה בעלת ניסיון רב בטיפול בתיקים בענייני מכס. הצטרפותה תאפשר למשרד לתת שירות איכותי ומקצועי למספר הלקוחות ההולך וגדל של המשרד הנדרשים לטיפול וייעוץ בענייני מכס, מסים עקיפים, ורגולציה של סחר חוץ.
הישגים
מכס
הרצאות
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
