|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
01. האם היבוא המקביל של מגה לחיתולי האגיס יהיה כפוף למגבלות היצרן?
02. בית המשפט: הליך של היטל בטחה אינו משחק בקלפים גלויים
03. יבואן שנמנע מבדיקת משלוח לא יוכל לטעון לאי-התאמה
04. איסור על הכנסת מוצרים נוזלים לאירופה - האם הדיוטי פרי צריך להזהיר?
05. תרגיל עוקץ במכתב אשראי? על מחלוקת בין יצרן יין ממולדובה ליבואן
06. בית המשפט מונע יבוא מפר של טבק לנרגילה
07. גורמים בשרשרת הלוגיסטיקה שהוכנסו שלא לצורך למאבק בין יבואן ליצואן – יפוצו
08. אוניה זרה חויבה להפקיד ערבות על מנת לבטל צו מעצר שהוצא נגדה
09. Passing on the Tax- A New Decision Eases Conditions for Importers
10. Do We Have A Deal?Settling the Bill between Customs Agents and Their Clients
01. האם היבוא המקביל של מגה לחיתולי האגיס יהיה כפוף למגבלות היצרן?
עו"ד גיל נדל, קידר הללי
לאחרונה, נושא היבוא המקביל של חיתולי האגיס על ידי רשת מגה אינו יורד מן הכותרות. מצד אחד, רשת מגה מפרסמת כי הדבר יביא לבשורה לצרכנים, ומנגד, חברת חוגלה, יצרנית חיתולי האגיס בישראל, מפרסמת כי מדובר במוצרים נחותים.
נשאלת השאלה, האם יבוא זה כפוף למגבלות כלשהן? מסתבר שהתשובה אינה חד-משמעית.
בדרך כלל, יצרנים נוטים למנות מפיץ בלעדי אחד בכל מדינה, ולמכור את המוצרים ליבוא לאותה מדינה רק באמצעותו. מצב זה הוא האידיאלי ביותר עבור היצרן, אשר שולט ביד רמה על שרשרת ההפצה שלו. יבוא מקביל של אותו המוצר מתרחש כשיבואנים אחרים עוקפים את זכות הבלעדיות, רוכשים את המוצרים שלא ישירות מן היצרן, אלא מסיטונאים או ספקים (שרוכשים בדרך זו או אחרת מן היצרן), ומייבאים אותו לישראל.
במקרה זה, בהתאם לפרסומים, מתכוונת רשת מגה לרכוש חיתולים שיוצרו על ידי מפעל קימברלי קלארק בטורקיה, ונמכרו למפיצים בטורקיה, לצורך יבוא מקביל שלהם לישראל.
במצב כזה, בהתנגשות שבין רצונו של היצרן (קימברלי קלארק טורקיה, או חוגלה בישראל) לשלוט על שרשרת ההפצה שלו ולמנוע את אותו יבוא מקביל, לבין זכותו של היבואן המקביל, נשאלת השאלה ידו של מי תהיה על העליונה?
בעבר, כבר נפסק על ידי בתי המשפט בארץ כי תופעת היבוא המקביל היא מבורכת, מעודדת את התחרות החופשית, מיטיבה עם הצרכנים, ואין בסיס חוקי למנוע אותה כל עוד אין ספק שמדובר במוצרים מקוריים, ולא במוצרים מזויפים אשר עשויים להטעות את הציבור.
למשל, בסוף השנה שעברה, ניסתה יצרנית הטלוויזיות Phillipsלמנוע יבוא מקביל של טלוויזיות LCDממזרח אסיה לישראל, וטענה כי היבואן המקביל מוחק את המספר הסידורי ואת מספר הדגם של הטלוויזיות על גבי האריזות והמוצרים עצמם, ובכך מפר את זכויותיה, מונע ממנה לבצע Recall (איסוף המוצר) במקרה של גילוי פגם בייצור ומתערב שלא כדין בשרשרת ההפצה שלה. בית המשפט קבע כי כל עוד מדובר במוצרים מקוריים, אין עילה לחסום את היבוא המקביל ודחה את התביעה[1].
לפני מספר שנים, ניסה יצרן שואבי האבק Dysonלמנוע יבוא מקביל של שואבי אבק לישראל בטענה שהוסרו מהם מספרי הדגמים, דבר שלא מאפשר לו להתחקות אחר מוכר הסחורה ליבואן המקביל, וכי מדובר בדגמים שלא הייתה כוונה לשווקם בישראל, ולכן הדבר מטעה את הצרכנים. בית המשפט קבע כי מדובר במוצרים מקוריים, וכי לא הוכחה הטעייה, ודחה את התביעה[2].
פסק-דין ידוע של בית המשפט העליון בנושא ניתן בשנת 1989, במסגרתו ניסה יבואן בלעדי של עטי Parkerלחסום יבוא מקביל של העטים לישראל על ידי יבואן אחר. היבואן הבלעדי טען כי במסגרת פעולותיו להחדרת המוצר לשוק הישראלי, וליצירת התדמית היוקרתית והאקסקלוסיבית של המוצר, השקיע משאבים ומאמצים רבים ובכך קנה לו מוניטין רב. עוד טען היבואן הבלעדי כי היבואן המקביל רכב שלא כדין על הצלחה זו. בית המשפט קבע כי המוניטין שייך ליצרן ולא ליבואן הבלעדי, ודחה את התביעה[3].
לעומת זאת, בפסק-דין משנת 2006, התקבלה תביעת יצרן הבשמים JOOP!נגד יבוא מקביל של בשמים מקוריים, ושם נקבע כי כאשר סימון סדרת הייצור הוסרה, הדבר אמנם לא מהווה הפרה של סימן המסחר משום שמדובר בבשמים מקוריים, אך בנסיבות מסוימות מעשה כזה עשוי להצמיח עילת תביעה של עשיית עושר ולא במשפט, ועולה של גרם הפרת חוזה, כאשר היבואן המקביל, לפי הטענה, גורם ביודעין להפרת החוזה שבין היצרן למפיץ הרשמי שלו בכל מדינה. באותו מקרה נפסק כי מאחר והבשמים נרכשו על ידי היבואן המקביל, באירופה באיזור סחר חופשי, איזור בו JOOP!ניהלה מערך הפצה מסודר ומפוקח, הדבר פגע בציפייה הלגיטימית של JOOP!לפקח על אותו מערך, ולכן, התקבלה התביעה ונחסם היבוא המקביל[4].
ולפני יותר מ-20 שנה, פסק בית המשפט באנגליה כי יבוא מקביל לאנגליה של משחות שיניים מקוריות של קולגייט שיוצרו בברזיל, עשוי לפגוע בזכויות קולגייט באנגליה משום שמדובר במשחות שיניים באיכות נמוכה יותר מאשר המשחות הנפוצות באנגליה[5].
המסקנה שניתן להגיע אליה היא כי ההגנה החוקית הניתנת ליבואנים בלעדיים נגד היבוא המקביל היא מאד מצומצמת. הדרך היעילה יותר למנוע יבוא מקביל היא באמצעות רשת מסועפת של חוזי בלעדיות ותניות הפצה חוזיות, אשר יעמדו מטבע הדברים למבחן ההגבלים העסקיים.
ובחזרה לענייננו: מאחר ולפי הפרסומים מדובר במוצרי האגיס מקוריים מתוצרת טורקיה, ולא במוצרים מזויפים, לא תוכל לעלות טענה של הפרת סימן מסחר. מנגד, אם יוסר מהחיתולים סימון המזהה את סדרת הייצור, ניתן יהיה לטעון כי הדבר פוגע באפשרות לבצע Recallבמקרה של גילוי תקלה בייצור. טענה נוספת שיכול שתועלה היא שהיצרן יטען, כפי שכבר עלה בפרסומות שהופיעו בעיתונות, כי מדובר במוצרים באיכות הנמוכה מן המוצרים אליהם התרגלו הצרכנים, ולפיכך יטען כי מדובר בדילול המוניטין שלו בארץ ביחס למוצרי החיתולים.
לאור גישת בתי המשפט, ולאור האינטרס הציבורי החשוב של עידוד תחרות חופשית, במיוחד בתחום החיתולים החד פעמיים, מוצר לגביו נטען שמחירו יקר יתר על המידה, אפשר לומר שבפני היצרן יהיה מוצב מכשול לא קטן.
יהיה מעניין.
02. בית המשפט: הליך של היטל בטחה אינו משחק בקלפים גלויים
עו"ד עומר וגנר, עו"ד גיל נדל
לאחרונה, ניתנה החלטה בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, שנגעה לחיסיון נתונים בהליך של הטלת היטל בטחה על ידי שר התמ"ת.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברות העוסקות בייצור ברזל מצולע לבנייה הגישו לשר התמ"ת בקשה להטיל היטל בטחה (מעין מס) על יצוא גרוטאות ברזל מישראל לחו"ל, וטענו כי קיים בישראל מחסור בגרוטאות אלה, הנחוצות להן לצורך ייצור ברזל.
משרד התמ"ת פתח בחקירה, והעביר את הבקשה ליצואניות הברזל, אשר צפויות להיפגע מן ההחלטה לחייב בהיטל, אם כך יוחלט.
עוד בטרם ניתנה החלטת שר התמ"ת בעניין, טענו היצואניות כי הבקשה שהוגשה על ידי החברות היצרניות כוללת נתונים חסויים רבים שאין כל הצדקה שיוותרו חסויים, ודרשו את הסרת החיסיון. בין היתר, טענו היצואניות כי הליכי הטלת היטל בטחה דומים להליכים משפטיים והכלל הוא כי יש להעביר לצד שעשוי להיפגע מן ההחלטה את כל המידע הרלוונטי לצורך קבלת ההחלטה.
מנכ"ל משרד התמ"ת דחה את בקשת היצואניות ואלה פנו לבית המשפט בבקשה כי זה יורה על הסרת החיסיון, או לכל הפחות, כי אלה יועברו למומחה חיצוני לצורך בדיקתם.
החלטת בית המשפט:
בית המשפט קבע כי החיסיון הוטל על נתונים המהווים את קניינן של החברות היצרניות, ואין בהטלתו כדי לפגוע ביכולתן של היצואניות להתגונן כראוי. בית המשפט הוסיף וקבע כי יש באפשרותן של החברות היצואניות להתגונן בצורה סבירה מול הבקשה בהסתמך על הנתונים המצויים ברשותן, מבלי להסתמך על הנתונים החסויים שהביאו היצרניות.
בית המשפט השווה הליך זה להליך של היטל היצף ואמצעי הגנה, וציין כי גם בהליכים כאלה אין שני הצדדים משחקים בקלפים גלויים, אלא שכל צד מוסר נתונים חסויים למשרד התמ"ת ורק משרד התמ"ת חשוף לכל הנתונים, בטרם קבלת ההחלטה.
בית המשפט הגדיר את הליכי הטלת היטל הבטחה כהליכים מנהליים ודחה את טענת היצואניות כי מדובר בהליכים הדומים להליכים משפטיים.
בית המשפט ציין גם כי קיים אינטרס ציבורי לאפשר לחברות מסחריות לשמור על הסודות המסחריים שלהן, ואם במקרה זה יוסר החיסיון, יאבד אפקט התחרותיות והחברות היצרניות ישאו בנזק גדול לעסקיהן.
בית המשפט ציין כי זכותן של היצואניות להתגונן לא נפגעת מאי-חשיפת המידע שכן הן תוכלנה להתנגד להיטל הבטחה (אם יוטל) מול שר התמ"ת ומול ועדת הכספים אשר תצטרך לאשרו.
כמו כן, דחה בית המשפט את בקשת היצואניות להעביר את הנתונים החסויים למומחה חיצוני וקבע כי בכך יש סכנה כי הנתונים ייחשפו, והוסיף וציין כי הממונה על היטלי הסחר במשרד התמ"ת, אשר חוקר את הבקשה כעת, הוא הסמכות המקצועית ואין להטיל דופי במקצועיותו, ודאי שלא בשלבי החקירה.
בעניין הנזק שייגרם למי מן הצדדים, קבע בית המשפט כי עדיין לא ידוע מה יוחלט על ידי שר התמ"ת, ולכן עיכוב החקירה כעת יפגע באפקטיביות שלה, וזהו שיקול נוסף המצדיק את דחיית הבקשה לחשיפת המידע.
לאור שיקולים אלה ואחרים, דחה בית המשפט את בקשת היצואניות לחשיפת המידע וחייב אותן בתשלום הוצאות של 20,000 ש"ח לטובת היצרניות ולטובת משרד התמ"ת.
(עת"מ (ירושלים) 4216-02-11 עמותת מחזור איכות ואח' נ' משרד התמ"ת ואח', השופט סולברג, החלטה מיום 28.2.11. ב"כ הצדדים: ליצואניות הברזל- עו"ד י. לוי , עופר קורלנדר וענת אבן-חן ממשרד לוי מי-דן. למשרד התמ"ת- עו"ד חאג'-יחיא מפרקליטות מחוז ירושלים-אזרחי.
ליצרניות הברזל- עו"ד עומר וגנר ורותם וירניק ממשרד גיל נדל).
03. יבואן שנמנע מבדיקת משלוח לא יוכל לטעון לאי-התאמה
עו"ד גיל נדל , עו"ד אליס אברמוביץ
לאחרונה, ניתן פסק-דין בבית משפט השלום בחיפה, במחלוקת שבין יצואן אוסטרי ליבואן ישראלי, הנוגעת לאי-התאמה שהתגלתה במשלוח מיובא שהגיע לארץ.
עובדות המקרה:
חברת "נטפים", העוסקת בייצור צנרת השקיה, ביקשה לשלב חומר ממוחזר בתהליך הייצור שלה. היא פנתה לחברת "עירם", העוסקת בשיווק מוצרים פלסטיים, וביקשה ממנה לאתר עבורה ספק חומר גלם. כך, נוצר הקשר בינה לבין יצרנית חומרי הפלסטיק האוסטרית "קרושיץ".
"נטפים" שלחה נציג מטעמה לאוסטריה על מנת לבחון את חומר הגלם המבוקש - צינורות גרוסים מסוג HDPE- אולם בשל תנאי מזג אויר קשים ששררו במחסני החברה האוסטרית, לא יצאה הבדיקה אל הפועל. אף על פי כן, הזמינה נטפים מקרושיץ 88 טון צינורות גרוסים, בעלות של 320 יורו לטון.
כאשר הגיע המטען ארצה, הוברר כי בניגוד למצג שהוצג, הוא לא הכיל צינורות גרוסים כי אם כבלים גרוסים שאיכותם ירודה. נטפים סירבה לקבל את המשלוח, והודיעה על כך לחברת קרושיץ. היא אף שיתפה את חברת עירם בהשגותיה, ושלחה לה, בסמוך למועד זה, את תוצאות הבדיקה שערכה, המעידות על אי-ההתאמה.
לאחר שהעסקה עם נטפים לא יצאה אל הפועל, סוכם בין חברת עירם לבין חברת קרושיץ כי הראשונה תאתר בעבורה קונה אחר בארץ. משעלה בידיה למצוא קונה פוטנציאלי, ניהלה עירם משא ומתן עם קרושיץ, בסופו הופחתה עלות המכירה ל-250 אירו לטון. במקביל להליכי המשא ומתן, ביצעה חברת עירם בדיקות של חומר הגלם, על מנת לעמוד על טיבו ועל התאמתו לצרכי הקונה, והסכימה לרכוש אותו בעצמה.
לימים, סירבה חברת עירם לשלם לחברת קרושיץ את העלות המוסכמת, בטענה כי בדיקה שערכה העלתה כי החומר אינו מתאים למוצהר, ומשום כך לא עלה בידה למכרו בארץ. על כן, לטענתה, השליכה את המטען באתר פסולת.
קרושיץ הגישה תביעה כנגד עירם בבית משפט השלום בחיפה, במסגרתה תבעה את התשלום המוסכם.
פסק-הדין:
בית המשפט בחן את הסכסוך בהתאם לחוק העוסק בעסקאות מכר בינלאומיות (חוק המכר (מכר טובין בינלאומי), תש"ס – 1999) וציין כי על פי סעיף 35 לחוק, אין המוכר אחראי לחוסר התאמה של הטובין, אם במועד כריתת חוזה המכר ידע הקונה, או שהיה עליו לדעת, על אי-ההתאמה.
בענייננו, קבע בית המשפט, הייתה חברת עירם מודעת לנסיבות ביטול העסקה שבין נטפים לקרושיץ, ואף קיבלה לידיה את תוצאות הבדיקות שערכה נטפים קודם לכן. אם לא די בכך, הרי שמשהיה המטען ברשותה, היה באפשרותה לבדוק אותו ולעמוד על טיבו לפני כריתת חוזה המכר עם קרושיץ.
מטעמים אלה, קבע בית המשפט כי עירם אינה זכאית להסתמך על אי-ההתאמה, וביטול ההסכם שלה עם קרושיץ היה שלא כדין.
לאור זאת, קיבל בית המשפט את תביעת החברה הזרה-קרושיץ, וחייב את עירם לשלם לה את עלות המטען, בסך של כ-150,000 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה משנת 2007 וכן הוצאות משפט בסך של כ-23,000 ש"ח..
(ת.א. (שלום חיפה) 15744-07 KRUSCHITZ GMBHנ' עירם פלסטיק בע"מ, פסק-דין מיום 4.4.11, השופטת פריאל, שמות ב"כ הצדדים לא צוינו).
04. איסור על הכנסת מוצרים נוזלים לאירופה - האם הדיוטי פרי צריך להזהיר?
עו"ד גיל נדל, שי בבאי
בשנים האחרונות, תיירים ישראלים וזרים מרחבי העולם נתקלים בהגבלות ההולכות וגוברות על הכנסת מוצרים למדינות בהן הם מטיילים. בין ההגבלות השונות ניתן למנות מספר סוגים מרכזיים, כמו למשל הגבלות על הכנסת אלכוהול וסיגריות, פירות וירקות, מוצרים נוזליים, חפצים הנתפסים חדים וכו'. הגבלות אלה אינן אחידות, ומשתנות ממדינה למדינה, על פי נהליה.
לאור הגבלות אלה, עשויים למצוא עצמם תיירים ישראלים רבים במצב בו הם רוכשים בחנות הדיוטי-פרי, בטרם העלייה למטוס, מוצרים (ולעתים בסכומים לא מבוטלים) אשר הכנסתן למדינה אליה הם טסים היא אסורה. בהגיעם של התיירים לנמל התעופה הזר, עלול להסתבר להם כי הם אינם מורשים להיכנס למדינה עם המוצרים שרכשו בישראל, והמוצרים מוחרמים מידיהם.
נשאלת השאלה- האם מוטלת על חנות הדיוטי פרי בישראל האחריות להבהיר לאדם הרוכש אצלה מוצרים כי לא יוכל להכניס מוצרים אלה בשערי מדינות מסוימות, וכתוצאה מכך המוצרים יוחרמו? בשאלה זו עסק פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
תייר ישראלי רכש בחנות הדיוטי פרי מספר מוצרים נוזליים, שכללו בקבוקי ליקר ושפורפרות של קרם גוף, בעלות כוללת של 145$. המוצרים נרכשו על ידו כמתנות למכריו בגרמניה, היא היעד הסופי לטיסתו, ומסלול הטיסה שלו עבר גם דרך הונגריה (בטיסת ביניים). עם הגיעו להונגריה, הוחרמו המוצרים הנוזליים על ידי פקידי המכס המקומיים, וזאת כיוון שעל פי הוראות הביטחון של השוק האירופי חל איסור להכניס לאירופה לצורך טיסת המשך היוצאת מאירופה מוצרים נוזליים שלא נקנו באירופה.
בתביעתו של התייר כנגד חנות הדיוטי פרי בישראל, טען התייר כי על חנות הדיוטי פרי מוטלת החובה להודיע לו באופן אישי, בהגיעו לתשלום בקופה, כי לא יוכל להכניס את המוצרים שירכוש בשערי מדינות אירופה, והוסיף כי חנות הדיוטי פרי במקרה זה לא עשתה כן במתכוון על מנת "למכור בכל מחיר", כלשונו.
מנגד, טענו נציגי חנות הדיוטי פרי כי פרסמו על מסכי פלזמה מעל הקופות, ובשלטים ברורים ברחבי חנות הדיוטי פרי, כי לא ניתן להכניס מוצרים נוזליים למדינות אירופה, וכי בכך מילאו את חובתם כלפי לקוחותיהם מעל ומעבר לנדרש.
פסיקת בית המשפט:
בית המשפט פסק לטובת חנות הדיוטי פרי, והחליט כי אכן מולאה חובתה כלפיו לקוחותיה. בית המשפט ציין כי כללי המכס במדינות העולם לגבי הכנסת מוצרים לשטחם על ידי תיירים הם רבים, מגוונים ובלתי אחידים, ולא יהיה זה הולם לדרוש מהמוכר בחנות הדיוטי פרי להיות בקיא בכל אחד מהכללים הנ"ל.
כמו כן, נפסק שגם מבחינה פרקטית דרישת התייר במקרה זה אינה סבירה, מכיוון שהסבר אישי לכל לקוח לגבי כל אחד מהמוצרים אותם הוא רוכש יגרום לעיכוב רב בתורים לקופות, ואף יתכן שיגרום לאיחורים לטיסות.
אי לכך, החליט בית המשפט כי חנות הדיוטי פרי אשר פרסמה במסך פלזמה ליד הקופות אזהרה כזו, נקטה באמצעים סבירים ומספקים על מנת להביא לידיעת התייר את תוכן האיסור.
בהערה נוספת דחה בית המשפט את טענת התייר כי חנות הדיוטי פרי רוצה למכור "בכל מחיר", וציין כי חנות הדיוטי פרי דווקא מעוניינת שלקוחות ישובו וירכשו אצלו גם בעתיד.
(תק (י-ם) 47999-07-10 יצחק הלוי פלר נ' סוזי טל, בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, השופט אברהם טננבוים, פסק-דין מיום 2.2.11 -הצדדים לא יוצגו על ידי עורכי דין).
לדעתנו, מדובר בפסק-דין אשר חשוב לנוסעים לחו"ל להכירו, ואנו ממליצים לנוסעים לחו"ל המעוניינים לרכוש בדיוטי-פרי להצטייד מבעוד מועד במידע הנוגע למדינת היעד שלהם, מבחינת איסורים על הכנסת מוצרים כאלה או אחרים, על מנת למנוע עוגמת נפש בעת ההגעה לחו"ל.
במקרה זה, מכיוון שהנוסע לקח טיסת קונקשן מהונגריה לגרמניה, ומאחר וחל איסור על העלאת מוצרים נוזלים לטיסה מאירופה, שלא נרכשו באירופה ולא נארזו באירופה, הוחרמו המוצרים.
05. תרגיל עוקץ במכתב אשראי? על מחלוקת בין יצרן יין ממולדובה ליבואן
עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר
לאחרונה, ניתן פסק-דין על ידי בית משפט השלום בחיפה, במחלוקת שבין יצרן יין ממולדובה לבין יבואן ישראלי. במסגרת התביעה, טען היצרן כי היבואן הישראלי ביצע "תרגיל עוקץ" כאשר ביטל מכתב אשראי מבלי לשלם, ולקח לעצמו את הסחורה.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת Vin Du Plateauהיא חברה זרה ממולדובה העוסקת במכירת משקאות חריפים. חברת קריניאן שיווק עוסקת ביבוא משקאות חריפים לישראל.
בין שתי החברות נקשר חוזה לפיו החברה הזרה תייצר יין עבור היבואן הישראלי, ותשלח אותו לנמל חיפה. התשלום, כך סוכם, יועבר לחברה הקשורה לחברה הזרה- השוכנת בארה"ב.
לצורך ביצוע התשלום, סוכם כי היבואן יפתח מכתב אשראי כך שעם הגעת הסחורה לישראל, יועבר הכסף לחברות הזרות באמצעות הבנקים.
החברות הזרות טענו כי הסכם נכתב כי תנאי לביצוע התשלום הוא מסירת תעודות משלוח מקוריות לידי היבואן, אך במכתב האשראי כתב היבואן כי התשלום יבוצע כנגד הצגת תעודות המשלוח המקוריות.
היבואן, כך נטען, קיבל לידיו את תעודות המשלוח, וביטל את מכתב האשראי מול הבנק, תוך הצגת תעודות משלוח, עוד בטרם הספיקו החברות הזרות לבקש את התמורה. סכום התביעה הועמד על כ-35,000 דולר, ובמסגרתה ביקשו החברות הזרות להטיל אחריות גם על מנהלי היבואן.
היבואן טען כי החברות הזרות ביקשו ממנו להאריך את תוקף מכתב האשראי מספר פעמים בשל כך שלא הצליחו לספק את הסחורה בזמן. עוד טען היבואן, כי עם הגיעה של הסחורה לארץ, התגלה כי היא באיכות ירודה, ללא הכשר, ואינה עומדת בתקן הישראלי, ובשל כך נאלץ למכור אותה כדי להקטין את נזקיו.
פסק-הדין:
בית המשפט ציין כי מהתנהלות החברה הזרה ניתן לראות כי היא אינה בקיאה בעניינים הקשורים לאשראי דוקומנטרי. כך, התפלא בית המשפט מדוע החברה הזרה שלחה ליבואן את מסמכי המשלוח המקוריים, ולא לבנק אשר פתח את מכתב האשראי- כאשר סוכם שמסמכים אלה חייבים להישלח לבנק על מנת שזה יעביר את התמורה. כמו כן, צוין כי בקשת החברה הזרה להאריך את תוקף מכתב האשראי בכל פעם, יתכן ותרמה לכך שהמכתב לא כובד בסופו של דבר.
בית המשפט דחה את טענת החברה הזרה כאילו מכתב האשראי בוטל בשל מעשה עוקץ של היבואן, וקבע כי זה לא כובד בשל אי עמידת החברה הזרה בתנאיו- בין היתר, בשל אי הצגת מסמכים.
בית המשפט ציין כי היבואן לא היה צריך למכור את הסחורה שלא התאימה לצרכיו, אלא התנהגות סבירה מצדו הייתה להשיב את הסחורה הפגומה לחברה הזרה.
בית המשפט קבע כי היין שהגיע לארץ היה בעל ריכוז של 9% בעוד התקן הישראלי ליין מתייחס לריכוז של 13%, ולאור אי-ההתאמה, קבע כי הדבר מצדיק דחיית חלק מתביעת החברה הזרה. בסופו של דבר, חייב בית המשפט את היבואן לשלם לחברה הזרה 120,000 ש"ח, בתוספת הוצאות של 20,000 ש"ח.
ביחס לאחריות המנהלים, קבע בית המשפט כי מנהל היבואן היה מעורב באופן אישי בעניינים אלה, ובין היתר, כאשר קיבל לידיו את מסמכי המשלוח המקוריים לא בדק האם שולמה התמורה, ויתרה מכך: בחר למכור את הסחורה שהגיעה לארץ מבלי שטען לאי-התאמה. לאור מעורבותו, בחר בית המשפט לבצע "הרמת מסך" ולחייב גם את המנהל באחריות אישית לחובות היבואן.
(ת.א. (שלום חיפה) 7512-07 Vin Du Plateauואח' נ' גרופר ואח', השופט שר, פסק-דין מיום 7.4.11, שמות ב"כ הצדדים לא צוינו).
06. בית המשפט מונע יבוא מפר של טבק לנרגילה
עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר
לאחרונה, ניתנה החלטה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין תביעת יצואן סיגריות מצרי נגד יבואן שנטען כי ייבא מוצרים מפרים.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת נח'לה היא חברה מצרית העוסקת בייצור ויצוא מוצרי טבק לנרגילה. דניאל מאהר הוא היבואן הרשמי של מוצריה לישראל. על פי הטענה, החברה מייצרת ומשווקת את מוצריה תחת השם "טבק נח'לה" (Nakhla Tobacco) וכך הם ידועים ברחבי העולם. נטען, כי היקף היבוא לישראל של מוצרים אלה הוא רב, ועומד על כ-4 מיליון ש"ח ברבעון.
החברה המצרית טענה שחברת צלניק סוכניות עוסקת ביבוא ושיווק מוצרים מפרים תחת השם טומבק לנרגילה בטעם תפוח, לגביה נרשם שהיבואן הוא צלניק סוכניות.
החברה המצרית טענה להפרת סימן מסחר רשום בישראל והוכיחה כי ברשותה סימן מסחר לטבק כולל איור של תפוח.
היבואן לא התכחש לעובדות אלא טען שהתביעה הוגשה בשיהוי רב, וכן טען שקיימים גורמים נוספים אשר יתכן ומפרים את זכויות החברה המצרית, אך תביעה נגדם לא הוגשה. כך, טען היבואן כי הוא אינו מייצר את המוצרים אך תביעה נגד היצרן המפר לא הוגשה.
החלטת בית המשפט:
בית המשפט השווה בין אריזות המוצרים וקבע כי מתקיים ביניהם דמיון רב גם בכיתוב וגם באיור של התפוח, והוסיף וקבע כי צרכן סביר אשר יחזה במוצרים ממרחק של שני מטר לא יוכל להבדיל ביניהם. לאור זאת, פסק בית המשפט שמדובר בהפרה.
בית המשפט דחה את טענת השיהוי וקבע שניתן לראות בכל יבוא של היבואן כהפרה חדשה ממנה מתחילה להיבחן, כביכול, טענת השיהוי.
בית המשפט קבע כי גם אם קיימים מפרים נוספים כמו היצרן של המוצרים המפרים, אין בכך להועיל ליבואן, והדרך פתוחה בפני החברה המצרית לתבוע גם את היצרן המפר.
לאור כל זאת, נעתר בית המשפט לבקשת החברה המצרית ונתן צו מניעה האוסר על היבואן לייבא ולשווק מוצרים מפרים, וחייב אותו בהוצאות של 40,000 ש"ח.
(ת.א. (מחוזי ת"א) 8338-10-10 El Nakhla Tobacco Saeואח' נ' צלניק סוכניות בע"מ ואח', החלטה מיום 6.4.11, השופט גינת. ב"כ הצדדים: לחברה המצרית- עו"ד גוטפריד וירושלמי. ליבואן- עו"ד מלכית ווישניאק)
07. גורמים בשרשרת הלוגיסטיקה שהוכנסו שלא לצורך למאבק בין יבואן ליצואן – יפוצו
עו"ד גיל נדל, קידר הללי
לאחרונה, דחה בית משפט השלום בחיפה תביעה של יבואן כנגד סוכן אוניה, משלח בינ"ל ומחסן לוגיסטי, תוך שהוא מציין כי ליבואן תביעה לגיטימית נגד ספק סיני אך לא היה צורך לערב בתביעה זו את יתר הגורמים.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
היבואן ייבא מכולה מסין והסתבר לו כי הסחורה שבה הגיעה פגומה. היבואן הגיש תביעה נגד סוכן האוניה, המשלח בינלאומי ונגד המחסן הלוגיסטי בו נמצאת המכולה, למתן צו מניעה שיאסור ביצוע כל דיספוזיציה במכולה.
זמן מה לאחר מכן, הגיש היבואן כתב תביעה מתוקן ובו נכלל גם הספק הסיני, שנתבע לשלם כ-1.5 מיליון ש"ח. הספק הסיני הגיש כתב הגנה ותביעה שכנגד, נגד היבואן.
המכולה נותרה באחסנה מספר שנים לנוכח צו המניעה שניתן על ידי בית המשפט, ודמי האחסנה בעדה הלכו וטפחו.
לאחר תקופה ארוכה ולאור העובדה שניסיון מכירת הסחורה לצד ג' עלה בתוהו, ביטל בית המשפט את צו המניעה. לאור זאת, הגישו הגורמים בשרשרת הלוגיסטיקה – המשלח הבינלאומי, סוכן האוניה והמחסן הלוגיסטי- בקשה לחייב את היבואן לפצותם בגין הנזק שנגרם להם.
החלטת בית המשפט:
בית המשפט קבע כי אין להמתין לתום הסכסוך בין היבואן לבין הספק הסיני על מנת לפסוק בעניין הנזקים שנגרמו לנותנות השירותים וכי יש לפצותן כעת.
בית המשפט ציין כי המכולה מעוכבת במחסן הלוגיסטי החל משנת 2008 בשל צו המניעה, ולכן, כל יום שעובר רק מחריף את נזקיהן של המשלח, סוכן האוניה והמחסן הלוגיסטי.
בית המשפט ציין כי התביעה האמיתית של היבואן היא נגד היצואן הסיני ולא נגד נותני השירותים, מאחר ונגד נותני השירותים לא הוגשה כלל תביעה כספית אלא רק בקשה לצו מניעה, בעוד נגד היצואן הסיני הוגשה תביעה כספית. עוד ציין בית המשפט כי מאחר והיבואן הודיע לבית המשפט כעת כי הוא מבקש לבטל את צו המניעה, ברור שנותני השירותים הוכנסו למחלוקת זו על לא עוול בכפם.
עוד קבע בית המשפט כי אם תביעת היבואן נגד הספק הסיני תתקבל ביום מן הימים, יתכן והספק הסיני יחויב לשפות את היבואן בגין חלק מן הסכומים אותם יצטרך היבואן לשלם כעת לנותני השירותים.
בית המשפט החליט למנות את עורכי הדין של המשלח והמחסן הלוגיסטי ככונסי נכסים לעניין המכולה, כלומר, הוטלה עליהם אחריות למכור את תכולת המכולה לצורך הקטנת נזקיהם.
בנוגע לתשלום דמי אחסנת המכולה למחסן הלוגיסטי, פסק בית המשפט כי היבואן ישלם למחסן דמי אחסנה של 70 ש"ח ליום על פי ההסכם ביניהם, ובסך הכל כ-85,000 ש"ח כאשר הסכום כולל שכר טרחת עו"ד.
בנוגע לתשלום דמי ההשהיה לסוכן האונייה ולמשלח הבינ"ל, משלא נמצא כל הסכם בין הצדדים, קבע בית המשפט כי על פי תכתובות ביניהן לבין היבואן, ישולם סכום של 32 דולר ליום, ובסך הכל כ- 120,000 ש"ח בתוספת שכר טרחת עו"ד.
בית המשפט קבע כי יש לחלט את הערובה שהפקיד היבואן בבית המשפט, בסך 100,000 ש"ח, כתנאי למתן צו המניעה, כך ש-60% מן הערובה תינתן למשלח ולסוכן האונייה, ו-40% תינתן למחסן הלוגיסטי.
(ת.א. (שלום חיפה) 3289-10-08, פסק-דין חלקי מיום 3.4.11, השופט לבנוני. ב"כ הצדדים- ליבואן- עו"ד סודרי. למשלח- עו"ד קורדובה. למחסן- עו"ד רייזינגר. ליצרן הסיני- עו"ד פישר).
08. אוניה זרה חויבה להפקיד ערבות על מנת לבטל צו מעצר שהוצא נגדה
עו"ד גיל נדל, שי בבאי
החל מימיו הראשונים של המסחר הבינלאומי, ועד ימינו, הצינור המרכזי לשינוע סחורות ברחבי העולם הוא הצינור הימי. בשל החשיבות העליונה שבמסחר שוטף, התפתחו סביב המסחר הימי דינים מיוחדים המכונים "דיני ימאות".
בין היתר, התפתחו דינים ייחודיים אשר נועדו להבטיח תשלום חוב שנוצר אגב אספקת מצרכים חיוניים לאוניה. הצורך בכללים אלה נוצר בשל העובדה שאספקת מוצרים מסוימים, כגון דלק, היא הכרחית להמשך הפעלתה של אוניה, ומאחר ואוניה היא כלי נייד היכול לנוע ברחבי העולם, קיים סיכון שצד שסיפק דלק לאוניה, לא יוכל לגבות את החוב.
לאור סיכון זה, נקבעו כללים בינלאומיים אשר מבטיחים את התשלום על ידי בעל כלי השיט, כמו שעבודים ימיים ותביעות 'חפצא'. תביעת חפצא, משמעותה האפשרות לתבוע את החפץ – האוניה עצמה, לרבות אפשרות לבקש את מעצרה בארץ עד לבירור התביעה.
בכללים אלה עוסקת החלטה אשר ניתנה לאחרונה בבית המשפט לימאות בחיפה.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
התובעת במקרה זה היא חברה בינלאומית בשם "יופיטר ספנות ומסחר בע"מ" אשר עוסקת באספקת דלקים ומצרכים. הנתבעת היא אוניה זרה אשר לה סופקו דלקים על ידי יופיטר, ואשר כנגדה הוצא בהליך קודם צו מעצר בינלאומי על ידי בית המשפט לימאות בחיפה, לבקשת יופיטר.
האוניה ביקשה מבית המשפט לבטל את צו המעצר, וטענה כי במקרה זה הדלקים סופקו לה על ידי מפיצים עצמאיים מקומיים בנמלים השונים, ספקי משנה של יופיטר, ולא על ידי יופיטר ועל פי הכללים הבין לאומיים והישראליים בנושא, צד שלישי כמו יופיטר אינו יכול להגיש תביעת 'חפצא' (תביעה כנגד החפץ- כלי השיט), אלא רק הנפגע הישיר מכלי השיט, בעצמו.
טענה נוספת שנטענה קשורה למטרותיו של הדין הימי- האוניה הסבירה כי מטרת ההגנה הנרחבת לספקים שבתביעות חפצא, היא לאפשר אספקת ציוד הכרחי לאוניות מבלי שיהיה צורך במו"מ ארוך ובחוזה המנוסח ונחתם ע"י עורכי דין (לדוגמא על ידי כך שההסכם יבוצע מול קברניט האוניה, ולא בעליה).
לאור זאת, מאחר במקרה זה היה מדובר בהסכם לאספקת דלק שנחתם מול בעלי האוניה, לאחר שכל צד התייעץ עם עורכי דין, טענה האוניה כי לא מוצדק לאפשר לספק הגנה נרחבת בדמות צו מעצר נגד האוניה.
החלטת בית המשפט:
ראשית, שלל בית המשפט את טענת האוניה כנגד מעצרה, לפיה התביעה במקרה זה שמורה רק למפיצים המקומיים, ספקי המשנה של יופיטר.
בית המשפט ציין כי השעבודים הימיים ותביעות חפצא נועדו להעניק בטוחה למי שמספק מצרכים ושירותים חיוניים, וכי אין זה משנה האם המצרכים מסופקים ישירות או דרך מפיצים שהם ספקי-משנה. בית המשפט ציין כי אף אם הדלקים סופקו באמצעות ספקי-משנה, יופיטר היא זו שחתמה על ההסכם לספק אותם. בנוסף, ציין כי אם נשלול מספק שחתם על הסכם לאספקת דלק את האפשרות לבקש צו מעצר, להבא, ספקים יבקשו מאוניה תשלום במזומן והדבר יעכב את חיי המסחר.
כמו כן, דחה בית המשפט את טענתה השנייה של האוניה, לפיה הדינים הימיים לא חלים כשההסכם נעשה בין הספק לבעלי האוניה (ולא מול הקברניט). בין יתר הנימוקים לדחיית הטענה, הסביר בית המשפט כי בעידן האינטרנט המודרני אין עוד מגבלה לבעלי אוניות להתנהל מול ספקים בנמלים מרוחקים, ולכן אין עוד טעם להבחין בין עסקה שנעשתה עם קברניט (אשר רק הוא יכול היה בעבר לערוך עסקה שכזו באופן מיידי) לעסקה שנעשתה עם בעלי האוניה.
בסופו של דבר, דחה בית המשפט את בקשת האוניה לבטל את צו המעצר, אך אפשר לאוניה להפקיד בבית המשפט את סכום התביעה כולה במזומן או בערבות בנקאית, וזאת על מנת שלא לפגוע באפשרות של האוניה להמשיך ולשנע סחורות ברחבי העולם עד לבירור המשפט.
סיכום ומסקנות:
הדין הימי הוא דין מורכב ומיוחד ,ומאמר זה רחוק מלגעת במלואו. אף שכללים אלה הינם עתיקי יומין (כך לדוגמא, חוק בין לאומי מרכזי הוא חוק האדמירלות משנת 1861), דינים אלה מותאמים להתפתחויות של העולם המודרני בכך שניתנת להם פרשנות עכשווית בבית המשפט, ומקרה זה הוא דוגמא טובה לכך.
(ת"ח (חי') 42908-03-11 Jupiter Shipping and Trading Ltdנ'Tara Kaptanoglu, החלטה מיום 30.3.11, השופט רון סוקול. ב"כ הצדדים- לחברת יופיטר (ספקית הדלק)- עו"ד אילן אורלי ושות'; לאוניה- עו"ד ג'ון ויואב הריס).
09. Passing on the Tax- A New Decision Eases Conditions for Importers
Adv. Omer Wagner, Adv. Gill Nadel
As we know, when an importer seeks to file an action against the Customs Authority for tax return which was previously over paid ( in customs duties or purchase tax), there are many ways to do so, one of them by proving he did not pass on the tax at the time of selling the goods to his customers. Many court verdicts have dealt with the question of how far does an importer need to reach in terms of proof in order to get back over paid taxes, yet still a clear cut practice on this issue has yet to be formed. A recent verdict given by the Tel Aviv District Court sheds some light on the subject.
The facts of the case & claims of the parties:
Kivunim Systems and Technologies Company imported vocal light equipment together with computer equipment and paid 45% percent of purchase tax under protest, according to The Customs Authority’s stance (classification in subheading 85.28-3000 and 84.71-6020). All in all the payment came to a total sum of hundreds of thousands of shekels, which led her to turn to court and claim tax refund. As mentioned, turning to court on this matter obliges the plaintiff to prove he/ she did not pass on taxes at the time of selling the goods.
The Magistrate Court rejected the company’s claim in light of the court’s decision that the company failed to prove it did not pass on taxes at the time of selling (the goods). The court did not trust the manger of the company’s testimony, according to which the company had to endure tax payment of hundreds of thousands of shekels and even though it did not pass on a dime onto its clients. In light of this the (court) rejected the experts opinions given by the company, which allegedly were based on the manger’s declaration.
An appeal was filed by the company to the District Court, which lately gave its verdict.
During the appeal, the company claimed that the question of whether or not the tax was passed on is a question for the experts, and therefore the Magistrates decision not to believe the Manger of the company is meaningless. It further claimed that that the Magistrate court should have analyzed the experts’ opinion given to it by the company, and relies on their testimony in order to determine on whether or not the tax was passed on or not from an accounting perspective.
Further on, it claimed that the fact it did not raise the prices after it started to pay the tax, shows it did not pass on the tax.
In opposition, the Customs Authority claimed that errors were found in the calculations presented by the company, since the company included various expenses which weren’t directly linked to the equipment’s import, such as general and administrative expenses, thus creating a calculationwhich showed losses or extremely low profits.
The decision on the appeal:
The District court criticized the Magistrate’s decision and ruled that simply declaring that the manger’s testimony wasn’t reliable, was not sufficient , but it was the duty of the court to examine the expert opinions given by both sides in order to determine whether or not the tax was passed on, from a professional point of view. On the matter itself, the District Court ruled that the manger’s testimony was not contradicted by other testimonies and thus it should not have been seen as unreliable.
The court ruled that the expert opinion presented by the Customs Authority, which intended to contradict the testimonies presented by the company’s, was given by a economist who was not an accountant and was not aimed at answering the controversial question or the expert opinion brought by the company, and all this strengthens the company’s claim that it did not pass on taxes.
In the end the court accepted the company’s appeal and instructed the Customs Authority not only to pay the company tax refund but also pay court expenses attorneys’ fees at a sum of 30,000 shekels.
(See C.A. (civil appeal) 3694/07 Kivunim Syestems and Technologies Ltd. Vs. The State of Israel - Customs department and VAT. Verdict given on 3.1.11, judges A.Kobo, M.Rubinstein & A.Cherniak - the parties representatives: importer- adv. L. Avigdori, Customs Authority – Adv. A.Liss from Tel Aviv Civilian District Adv.)
10. Do We Have A Deal?Settling the Bill between Customs Agents and Their Clients
Adv. Gill Nadel , Adv. Omer Wagner
In the course of business relations between an importer/ exporter and their customs agent, there is an ongoing financial negotiation which generally is not based on a written contract. Many times, these situations end up in court, which has to decide, in retrospect, what was agreed between the two sides and what should and shouldn’t have been billed. Recently a case on the matter was brought to the Haifa Magistrate Court.
Facts of the case and claims of the parties:
Mega Careline Company manufactures sanitary pads for adults, and among its activities is exporting and importing merchandise, for which it used the services of a forwarder and customs clearance services. Between Mega Careline and its customs agent arose a dispute which ended up in court.
The customs’ agent filed a lawsuit against Mega Careline and claimed that it owed him an approximate sum of 288,000 NIS for customs clearance services.
He further claimed that although there was no written contract between them, they did verbally agree that he would give Mega Careline a credit at the sum of 100,000 NIS. Without his consent, the agreed sum climbed higher and higher, and as a result he was forced to invoke the right of lien and detain two of the company’s container’s in the U.S. This consequently led to more expenses and eventually the containers were left behind.
In opposition Mega Careline filed a counter action and claimed that it was he who owed the company money, at a sum of 393,000 NIS which accumulated as follows - 193,000 NIS for the lost containers in the U.S, since, according to Mega Careline, the right of lien was used without justification, 100,000 NIS due to erroneous calculations, and 100,000 NIS for damaging its reputable name.
With regard to the erroneous calculations, Mega Careline claimed that when a customs’ agent charges his client for services given by a third party (shipping companies, etc.), he needs to show his client receipts, and in this case not all of the receipts were shown. Mega Careline Also claimed that the customs agent charged it for the containers demurrage, even though it had already paid and. In other cases Mega Careline claimed it paid for the demurrage of the container because the customs agent was negligent in his work, and also it paid in cases where it was not at all clear how the charges were calculated (there was no consistency in the amounts charged, concerning land transportation to the airport and the way back).
The verdict:
The court criticized both sides for not bothering to sign a written contract, therefore forcing the court to intervene and give its own interpretation to the agreement between them. The court noted that the customs agent based his claims regarding the customs clearance services debt, on his accounting books, and did not take the time to present different quotes on each deal , and noted that this went against him (during the trial).
In addition, the court ruled that the customs agent did not charge Mega Careline the exact amounts he was charged by various third parties, and that often the sums he charged were higher or not even charged in the first place from a third party.
Regarding this matter the customs agent claimed that he is not obliged to charge his client with the same amounts. This claim was rejected, and noted that only with a written contract such a claim can be proved, which was not the case here.
The court criticized the customs agent on using his right of lien concerning the containers in the U.S, and ruled that it had been proved that Mega Careline’s name was originally written on the bill of lading as the shipper and consignee, and only when the ships were already at sea with the containers, did the customs agent put his own name on (the bill of lading) instead of Mega Careline, and refused to allow the release of the containers. The court ruled that it had not been proven that Mega Careline agreed to let the customs agent exercise the right of lien as a result of the company’s debt; therefore the court ruled that the customs agent’s actions were not lawful.
Consequently, the customs agents’ action against Mega Careline was denied.
As for Mega Careline’s counter action, it was ruled that thanks to the expert opinion Mega Careline presented (to court) together with references, it successfully proved that the sums she was charged were unlawful. The customs agent however, did not present any expert opinion to contradict this, and this stood against him.
In the end, the court accepted most of Mega Careline’s claims against the customs agent and fined the customs agent with 292,000 NIS (the claim for reputation damages was rejected), in addition to a sum of 30,000 Nis for expenses and attorney fees.
(C.F. (civil file) Haifa Magistrate 1975/08 5375/07, judge Daniel Fish, verdict given on the 10th of January 2011, names of representatives were not mentioned)
Comments:
As mentioned in the verdict, it is highly recommended that both sides sign a written contract, so to save time at court.
Also, when arriving at court, (the plaintiffs) should not save on bringing expert witnesses, because as we can see from this verdict not bringing an expert witness, did not serve the customs agent well and led the court to accept the lawsuit against him.
11. An International Forwarder Seized a Sum Of 900,000 NIS From His Client
Adv. Gill Nadel, Keydar Hallaly
Many International forwarders give their clients (importers, exporters) credit so that they can manage their fluent activities. From time to time the credit given grows, and the client fails to pay his debts back on time, which leads the forwarder to take various steps, among them to request (the court) to seize the clients assets which are in the hands of a third party. Such a case was brought recently to the Magistrate Court of Rishon Le’Zion
The facts of the case:
An international forwarder and his client, an agricultural exporter, signed a contract giving the exporter credit of up to 500,000 NIS, and based on the exporter’s commitment, the forwarder gave the exporter forwarding services and financed the transportation of his cargo to different destinations abroad. After a while during which there was cooperation between the sides, the exporter owed the carrier a substantial sum of 915,000 NIS, including interest as agreed on.
In light of this, the forwarder filed a lawsuit to court for the unpaid debt and requested to seize the monies which the exporter is supposed to receive from third parties, until the main action will be settled. The court gave its consent and ordered a seize order which led the exporter to file a request to cancel it.
At the time of the courts decision many questions arose, such as what are the chances of the main claim, or what are the chances of burden (in other words, how hard will to implement the final verdict, if a seize will not be ordered straightaway) and how much weight will be given to considerations such as balance of convenience and good faith.
The claims of the parties:
On the matter of the chances of the case (to win) and the issue of the existing debt, the exporter claimed it was the forwarder who acted unprofessionally, as the cargo had an expiry date, and it was he who loaded the cargo onto ships that sailed long periods of time (more than usual) in unprofessional manner. Also the exporter claimed the expenses charged were higher than what was formerly agreed between the sides.
In opposition, the forwarder claimed that according to the contract between them he is not responsible for the arrival dates (of the cargo), and that the payments were charged by their agreement.
On the matter of the balance of convenience, the exporter claimed that the request to seize (the cargo) was submitted (to court) after a long time, without good faith and with intent to cause him great damages, purposely during growing season.
The court’s decision
On the matter of the chances of the case, the court ruled that as both sides relied on the forwarder’s quote, (therefore) it is fair to say that at this early stage the chances of the claim are not low.
On the matter of burden, the court ruled that it was indeed proved that the exporter had no assets under his name and that all his assets were mortgaged by the bank or third parties. Also it was noted that the exporter did not hand in an up to date report on his financial situation, and this led (the court) to fear that not allowing the seize to go through at present will sabotage implementing the court’s verdict later on.
On the matter of the balance of convenience and (acting out of) good faith, the court accepted the forwarder’s claim that he did not detain the cargo for an unreasonable period of time, and he did not act out of vengeance. The court further ruled, that voiding theseizure would do more damage to the carrier than to the exporter, if indeed it remains as so.
Eventually the court rejected the exporter’s request to void the seizure and charged the exporter with the legal expenses of 6000 NIS.
C.F. (civil file) (Rishon Le’zion) 22553-11-10, Judge Iris Arbel – Assel, decision given on 23.1.11, names of parties not mentioned)
[1] ת"א (מחוזי מרכז) 25756-06-10 Koninklijke PhilipsElectronifsואח' נ' אלקטרוניקה רייבי (2002) בע"מ(19.12.10);
[2] ת.א. (מחוזי חיפה) 1089/05 Dyson Limitedואח' נ' י.שלום בע"מ ואח'(14.11.07);
[3] רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א.את י. אליהו בע"מ ואח' (1989);
[4] ת.א. (מחוזי ת"א) 1171/97JOOP! GmbHואח' נ' כל פרפיום בע"מ ואח'(18.6.06);
[5] Colgate-Palmolive Ltd v. Markwell Finance Ltd (1989) R.P.C. 497
עדכוני מכס ורגולציה
