|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
1. מתי יידרש תובע-יבואן פלסטיני להפקיד בבית המשפט את הוצאות התביעה?
2. בדיקות תקן לזיקוקי דינור- בארץ או בחו"ל? בג"צ פוסק בעניין.
3. חסימת יבוא מקביל? אין להסתפק בעדות היבואן הבלעדי.
4. מטען דגים מיובא ניזוק - האם ניתן לתבוע בארץ סוכן אנייה זר?
5. האם לגיטימי לעכב נוסעים בדיוטי פרי? בית המשפט פוסק בעניין.
6. אייל ברקוביץ' יקבל שכר של 400,000 ש"ח בגין תיווך ליבוא בקרדי לישראל.
7. המכס הגיש ערעור אך ביצוע פסק הדין לא יידחה.
8. מעצר אוניה- לא בכל מצב.
9. מה חדש במשרדנו?
01. מתי יידרש תובע-יבואן פלסטיני להפקיד בבית המשפט את הוצאות התביעה?
עו"ד גיל נדל, גלעד פז
יבואנים רבים מגישים תביעות נגד רשות המכס או גורמים אחרים בשרשרת הלוגיסטיקה, כמו חברות ספנות, משלחים בינלאומיים או מחסנים.
במצב בו היבואן הוא תושב הרשות הפלסטינית, האם דינו צריך להיות שונה מיבואן ישראלי, בעניין הפקדת ערבות להוצאות הנתבע, עוד בטרם הוכרעה התביעה?
בעניין זה פסק לאחרונה בית משפט השלום באשדוד.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
אבו נאמוס, שהוא יבואן פלסטיני, טען כי איחסן במחסן בבעלות המדינה מכולה ובתוכה 519 קרטונים של מכנסי ג'ינס, אשר את חלקם הספיק להוציא מאחסנה. לטענתו של היבואן במחסנים של המדינה נשארו 111 קרטונים, אשר נמכרו ע"י המדינה בהמשך לסוחר ירושלמי. לכן, הגיש היבואן תביעה נגד המחסן בסך של למעלה מ-300,000 ש"ח.
על מנת להקשות את דרכו של היבואן לבית המשפט, דרש המחסן כי היבואן יפקיד ערבון כתנאי לבירור התביעה, כאשר אותו ערבון נועד לתשלום הוצאות המשפט של המחסן, במידה והיבואן יפסיד במשפט.
המחסן טען, כי תושבי רצועת עזה נחשבים כתושבי חוץ, ובמידה והיבואן יפסיד במשפט ויוטלו עליו הוצאות, לא ניתן יהיה לגבות את ההוצאות הללו באמצעות ההוצאה לפועל, בהיעדר שיתוף פעולה בין מדינת ישראל והרשות הפלסטינית, לעניין אכיפת פסקי-דין. המחסן טען גם כי סיכויי התביעה קלושים, וכי זהו שיקול נוסף לחיוב בערבון.
החלטת בית המשפט:
השופט אלון רום, שדן בבקשה, קבע כי העובדה שהתובע-היבואן הינו תושב רצועת עזה אינה מהווה את השיקול היחידי בהחלטה האם לחייבו להפקיד ערבון. השופט קבע כי בשלב זה כלל לא ברור מהם סיכויי ההצלחה של התביעה, ובשלב זה, מדובר בגרסה מול גרסה ולכן כפות המאזניים מאוזנות. מנגד, ציין השופט כי היבואן התובע לא הוכיח כי מצבו הכלכלי קשה עד כדי כך שחיובו בערובה יחסום את דרכו לבית המשפט.
על מנת לאזן בין זכויותיו של היבואן התובע לקבל את יומו בבית המשפט, לבין זכותו של המחסן לזכות בהוצאותיו במידה והיבואן יפסיד במשפט, בחר השופט רום לחייב את היבואן להפקיד ערבון בסכום סימלי של 7000 ש"ח בלבד.
[ת"א (שלום אשדוד) 41580-01-11 אבו נאמוס נ' דקל מחסני ערובה בע"מ, החלטה מיום 29.12.11, השופט אלון רום. שמות ב"כ הצדדים לא צוינו].
02. בדיקות תקן לזיקוקי דינור- בארץ או בחו"ל? בג"צ פוסק בעניין
עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר
יבוא טובין למדינת ישראל, כידוע, כפוף לקבלת אישורים שונים ממשרדים ממשלתיים. כך למשל, יבוא מזון כפוף לקבלת אישורי משרד הבריאות, החקלאות, יבוא טלפונים סלולריים כפוף לאישורי משרד התקשורת, יבוא כלי רכב כפוף לאישור משרד התחבורה, ועוד.
לאחרונה, פנו יבואנים של זיקוקי דינור לבית המשפט העליון, וטענו כי משרד התמ"ת, הוא הגורם המפקח על יבוא טובין אלה, מערים קשיים נכבדים נגד יבוא מוצרים אלה וביקשו מבית המשפט להורות על הסרת הקשיים הללו.
סיפור המקרה:
על פי צו יבוא חופשי, מפקח משרד התמ"ת על יבוא של זיקוקי דינור, המוגדרים כחומרים מסוכנים.
עד לשנת 2008, זיקוקים אלה שוחררו ביבוא לישראל מבלי שנערכה להם בדיקה בארץ, ובתנאי שהסוג הספציפי שלהם זוהה במדויק.
בשנת 2008, עם אימוץ התקן האירופי במסגרת התקינה הישראלית, הוציא משרד התמ"ת הוראת נוהל לפיה יש לערוך בדיקות ביבוא לזיקוקים מיובאים.
במסגרת בדיקות אלו, נבדקת התאמת הזיקוקים לתקינה הישראלית הרלוונטית.
עוד קובע הנוהל, כי היבואן חייב להציג ביצוע על בדיקת אב-טיפוס ממעבדות שהוכרו על ידי מכון התקנים, כאשר בדיקה כזו יכולה להתבצע בחו"ל או בישראל. בנוסף, נדרש היבואן להציג אישור ממכון התקנים כי המוצרים שיובאו לישראל בפועל תואמים לרישיון היבוא שניתן, כלומר, כי הם אותם מוצרים לגביהם ניתן אישור בדיקת האב-טיפוס.
בישראל, החלו בדיקות כאלו בשלהי שנת 2010, כאשר מכון התקנים הודיע על מעבדת "תמר" כמוסמכת לביצוע בדיקות אלו.
טענתם הראשית של יבואני הזיקוקים הייתה כי הדרישה לבצע את בדיקות ההתאמה לתקן בישראל, לאחר היבוא, פוגעת בהם בצורה קשה, משום שהבדיקה בארץ היצוא כלכלית יותר, בטיחותית יותר ופחות פוגעת בסביבה, וכי כך נהוג במדינות אחרות.
לחילופין, טענו יבואני הזיקוקים טענו כי נפל פגם בבחירת המעבדה, משום שההליך נערך ללא מכרז, מבלי שניתנה להם זכות טיעון ומשום שאותה מעבדה מתחרה בהם בתחומים אחרים. בנוסף, טענו כי המעבדה מנצלת את כוחה לרעה וגובה סכומים מופרזים.
מכון התקנים ומשרד התמ"ת טענו כי ההחלטה לקיים את הבדיקות בארץ היא סבירה ומתחייבת, וכי הליך בחירת המעבדה נערך כדין.
פסק-הדין:
ראשית, הכריע בית המשפט כי ההליך במסגרתו התקבלה ההחלטה כי הבדיקות תבוצענה בישראל ולא בחו"ל היה תקין, משום שטרם ההחלטה התקיימו דיונים במשך מספר שנים וקולם של כל הנוגעים בדבר נשמע, לרבות האפשרות לבצע את הבדיקות בחו"ל בטרם היבוא, ולכן, לא מדובר בהחלטה שהתקבלה כלאחר יד.
לגופו של עניין, בעניין שיקולי הבטיחות, ציין בית המשפט כי הוכח בפניו שבדיקות בארץ היצוא אינן עדיפות על פני בדיקות בישראל, משום שקיים חשש שייכנסו למדינת ישראל מוצרים שלא עמדו בתקן, או מוצרים שנפגעו במהלך ההובלה בשל תנאי מזג האוויר, וכו', ולכן קיימת הצדקה לבצע בדיקות דווקא בארץ. בית המשפט ציין כי אמנם נכונה טענת היבואנים, לפיה מוצרים פגומים ניתן לאתר כבר במדינת היצוא, כך שמוצרים כאלה לא ייכנסו לישראל, אך הדבר אינו מטה את הכף דווקא לטובת ביצוע בדיקות במדינת היצוא.
בעניין השיקול הכלכלי, טענו היבואנים כי ביצוע בדיקות בחו"ל זול יותר מביצוע בדיקות בארץ ואף עשוי לייתר יבוא טובין פגומים לישראל. בית המשפט דחה טענה זו בהיעדר הוכחה מספיקה.
בעניין איכות הסביבה, טענו היבואנים כי מדינות היצוא יודעות להתמודד טוב יותר עם זיקוקים פגומים, ולהשמידם. בית המשפט קיבל את טענת המדינה כי למדה להתמודד עם זאת ומצאה פתרונות אשר לא יפגעו בסביבה.
בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי שיקול ההגנה על בטיחות הציבור ומניעת סכנות, גובר על השיקול האישי של היבואנים בהוזלת עלויות.
בעניין בחירת המעבדה הספציפית, קבע בית המשפט כי לא נפל פגם בהליך בחירתה.
בסופו של דבר, נדחתה העתירה והיבואנים חויבו בתשלום הוצאות בסך של 45,000 ש"ח לטובת משרד התמ"ת, מכון התקנים ומעבדת הבדיקה בסך הכל.
[בג"צ 5999/10 8467/10 זיק דינור בע"מ ואח' נ' שר התמ"ת ואח', פסק-דין מיום 29.11.11, השופטים חיות, פוגלמן ועמית. ב"כ הצדדים: ליבואנים- עו"ד שרגא, ענבל, פרידמן-שאשא וצמח. למשרד התמ"ת- עו"ד ספדי. למכון התקנים- עו"ד סמואל והינקוס. למעבדת הבדיקה- עו"ד אברבנאל, בלינסון ויחנוביץ'].
סיכום ומסקנות:
בתחום בדיקות התקינה, לא קיימת תחרות רבה והתחום נשלט על ידי מכון התקנים, המהווה סוג של מונופול בביצוע הבדיקות. כך, שליבואנים שנדרשים לבצע בדיקות התאמה לתקן, אין חלופות מעשיות אלא לעשות שימוש במכון התקנים. לעיתים רבות, בדיקות תקינה נמשכות זמן רב, עולות ממון רב, וכאשר מוצר מסוים אינו מקבל את אישור המכון, אין ליבואן יכולת ערעור ממשית לעניין זה.
בין היתר, בעקבות בעיות אלו ואחרות, המליצה לאחרונה ועדת טרכטנברג לשינוי כלכלי-חברתי לבטל את המונופול ולאפשר למעבדות רבות למלא את מקומו בתחום הרגולציה הקשורה לבדיקת טובין מיובאים והתאמה לתקנים, על מנת לפתוח את שוק בדיקות התקינה לתחרות.
משמעות פתיחת שוק זה לתחרות, היא הורדת מחירים עבור ביצוע בדיקות התאמה לתקינה, קיצור חסמי היבוא ושיפור השירות ליבואנים, ולפיכך, אנו סבורים כי טוב תעשה המדינה אם תזרז קבלת המלצות אלה, ויפה שעה אחת קודם.
03. חסימת יבוא מקביל? אין להסתפק בעדות היבואן הבלעדי
עו"ד גיל נדל, שי בבאי
סימני מסחר הינם מהחשובים שבנכסי הקניין הרוחני. משמעותה של הגנה הניתנת לבעל סימן מסחר מכוח רישומו בישראל, או מכוח היותו "סימן מוכר היטב" היא שבעל הסימן, והוא לבדו, רשאי להשתמש בסימן ולהפיק ממנו רווח כלכלי, כאשר שימוש בסימן ללא רשות בעליו, מעניק לבעל הסימן זכות לתבוע בגין הפרה.
יצרנים זרים רבים, בעלי סימני מסחר בינלאומיים, נוהגים למנות בישראל יבואן בלעדי אחד. כאשר אותם מוצרים מיובאים לישראל ביבוא מקביל, שלא על ידי היבואן הבלעדי, והיצרן הזר מעוניין למנוע יבוא זה, מי יידרש להעיד בפני בית המשפט – האם היצרן הזר בעצמו, או שדי בעדות היבואן הבלעדי?
סוגיה זו עלתה לאחרונה בדיון בבית המשפט במחוזי ובערעור בעליון.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
התובעות, שלוש חברות אשר בבעלותן מותג האופנה הבינלאומי "אמריקן איגל" הגישו בקשה לצו מניעה זמני, באמצעות היבואנית הבלעדית מטעמן בישראל, חברת 'פוקס ויזל', בה טענו כי חברת "המשביר בתי כלבו" מייבאת ביבוא מקביל מוצרים הנושאים את סימן המסחר "אמריקן איגל", אף שהסימן לא הוטבע על ידי התובעות, ובלא הסכמתן.
החברות ביקשו כי בית המשפט ייתן להן צו מניעה זמני, האוסר על חברת המשביר מלשווק מוצרים הנושאים את סימן המסחר, משום שמדובר בהפרת סימן המסחר. העדות שהובאה לבית המשפט הייתה של היבואן הבלעדי בלבד, כאשר היצרן הזר לא העיד בפני בית המשפט.
חברת המשביר טענה להגנתה כי המוצרים נרכשו ממקור אשר הוסמך על ידי אמריקן איגל להטביע את סימן המסחר וכי למעשה מדובר במוצרים מקוריים שנמכרו על ידי אמריקן איגל, נרכשו על ידי המשביר ויובאו לישראל בדרך תקינה של יבוא מקביל. לכן, ביקשה לדחות את התביעה.
החלטת בית המשפט:
בית המשפט המחוזי הצביע על פגמים בעדות שהוגשה מטעם היבואן הבלעדי- פוקס ויזל. הפגם המרכזי עליו הצביע בית המשפט, הוא העובדה כי חלק גדול מהעדות הייתה "למיטב האמונה" של היבואן הבלעדי (ולא מידיעה אישית). כך למשל, הצהיר היבואן הבלעדי כי הגורם ממנו רכשה המשביר את המוצרים אינו מוסמך להטביע את סימן המסחר אמריקן איגל.
בית המשפט ציין כי אמנם בבקשה לסעד זמני אפשר להצהיר שלא מידיעה אישית, אך במקרה זה היה מן הראוי להביא לעדות את היצרן הזר בעצמו, משום שהעניינים עליהם הוצהר הם לב לבה של המחלוקת. בית המשפט קבע כי על אף שהעדות קבילה, משקלה הראייתי הוא נמוך ואף אפסי.
לאור האמור, דחה בית המשפט את הבקשה למתן צו מניעה זמני וחייב את מבקשות הסעד בהוצאות ההליך במלואן וכן בשכר טרחת עו"ד בגובה של 44,000 ש"ח.
לאחרונה, נדחה גם הערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון אימץ את החלטת המחוזי וקבע כי היה מן הראוי להביא לעדות את היצרן הזר בעצמו.
הערות:
הליך של צו מניעה זמני, בו מתבקש בית המשפט לאסור על הנתבע לבצע פעולה כזו או אחרת, עשוי לגרום לנזקים כבדים ביותר לנתבע, וכל זאת עוד בטרם התבררו טענות הצדדים בצורה מלאה בפני בית המשפט. מדובר בצעד מרחיק לכת, ומשכך נראה כי בית המשפט למעשה קבע כי בהליך דרסטי כזה, מן הראוי שהתובע יביא את הראיות הטובות ביותר העומדות לרשותו, וכי הוא לא יכול להסתפק בעדות של היבואן הבלעדי בישראל.
במקרה זה, ניסו היצרן הזר והיבואן הבלעדי למנוע יבוא מקביל לישראל.
במאמרים קודמים שכתבנו, סקרנו את סוגיית היבוא המקביל, בה מוצרים מיובאים לארץ תוך ערעורה של רשת הפצה בלעדית שמבקשת היצרנית ליצור, וציינו כי נטיית בתי המשפט בארץ היא לתמוך בייבוא מקביל, שכן הדבר מיטיב גם עם הצרכן. לאור כך, אין זה מפתיע כי גם במקרה הנדון, בית המשפט לא הסכים לפעול כנגד היבואן המקביל, ללא ראיות מוצקות לפיהן אותו יבואן מפר את סימן המסחר של התובעות.
[ההחלטה במחוזי - ת.א. (מחוזי תל אביב) 44791-10-11 American Eagleואח' נ' המשביר בע"מ ואח', השופט גדעון גינת. החלטה מיום 1.12.11. שמות ב"כ הצדדים: לאמריקן איגל– עו"ד אמיר איבצן, עו"ד חגי נצר ועו"ד הני רוזנצוויג; למשביר- עו"ד איל פרייס, עו"ד הילה שחר, עו"ד יפעת ניר-כץ ועו"ד מורן ברק; ההחלטה בערעור בעליון: רע"א 8977/11 American Eagleואח' נ' המשביר בתי כלבו בע"מ ואח', החלטה מיום 28.12.11, השופט גרוניס].
_04. מטען דגים מיובא ניזוק - האם ניתן לתבוע בארץ סוכן אנייה זר?
עו"ד גיל נדל, עו"ד אליס אברמוביץ
במקרים רבים, מתגלה נזק במטען שיובא מחו"ל לישראל. במקרה כזה, ובעיקר כאשר היבואן אינו יודע בוודאות מיהו הגורם האחראי לנזק, נוהג היבואן להגיש תביעה נגד כל הגורמים המעורבים בשרשרת הובלת המטען לישראל, לרבות המשלח הבינלאומי בחו"ל, סוכן האוניה הזר, המוביל הימי, המשלח בישראל, סוכן המכס בישראל וכו'.
אך האם לבית המשפט בארץ סמכות לדון בתביעה נגד משלח בינלאומי או סוכן אונייה שמקום מושבו בחו"ל?
בסוגיה זו הכריע לאחרונה בית משפט השלום בתל-אביב.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
מטען דגים קפואים יובא מארצות הברית לישראל. עם הגעתו ארצה, מצא משרד הבריאות כי המטען הובל בטמפרטורה של מינוס 10 מעלות, בניגוד להוראות הדין (הדורשות הובלה בטמפרטורה של מינוס 18 מעלות), ומשכך לא התירו הרשויות את שחרור המטען ואת שיווקו בארץ.
היבואן תבע את כל הגורמים בשרשרת ההובלה, ביניהם המשלח הישראלי, המוביל הימי (קוסקו) וסוכן האוניה בארצות הברית (אליסון), אשר קלט את המטען והעבירו לידי המוביל הימי. ביחס לאליסון, נדרש היבואן-התובע לקבל מבית המשפט היתר להמצאת כתב התביעה למקום מושבו בחו"ל, שאם לא כן, לא קונה בית המשפט בארץ סמכות לדון בתביעה כנגדו.
בית המשפט נעתר בשלב ראשון לבקשת היתר ההמצאה, אך אליסון הגישה בקשה לביטול היתר זה. בין יתר טענותיה, טענה אליסון כי משטר המטען של המוביל הימי עולה, כי זה האחרון קיבל את המטען מאליסון לידיו בטמפרטורה של מינוס 18 מעלות, ועל כן ברור כי אין עילת תביעה נגד אליסון, שכן הנזק למטען אירע, אם בכלל, רק לאחר שזה יצא מחזקתה של אליסון.
עוד נטען, כי בשטר המטען, המהווה את חוזה ההובלה, ישנה תניית שיפוט ייחודית, לפיה רק בתי המשפט הפדראליים בארצות הברית מוסמכים לדון בתביעה בגין נזק למטען נשוא שטר המטען.
כן טענה אליסון, כי מכיוון שמקום מושבה ופעילותה בארצות הברית, והיות ששם נמצאים עדיה ושם ביצעה את הפעולות המיוחסות לה, הרי שבית משפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעה נגדה. במסגרת זו, טענה אליסון כי עדה חשובה מטעמה אינה עובדת מזה כשנתיים בשירותה, וכי אין כל סיכוי שהעדה תגיע להעיד בישראל, ומשכך עלול להיגרם לה נזק ראייתי.
בית המשפט השתכנע כי עדותה של העדה חיונית, ועשויה לשפוך אור על הנתונים ועל חילופי המסמכים שבין הסוכן למוביל הימי, בין היתר בסוגיית הסטייה מהוראות הקירור. אליסון הוסיפה וטענה כי גם העובדה ששטרי המטען הוצאו בארצות הברית וכי הסטייה מתנאי הקירור נעשתה בתחום ארצות הברית, מטה את הכף לזכותה, ואם לא די בכך - הרי שגם הכיסוי הביטוחי שניתן לה חל רק בארצות הברית.
פסק-הדין:
לאור כל אלה, הגיע בית המשפט למסקנה כי ציפיותיה הסבירות של אליסון, כנתבעת זרה, להתדיין במקום מושבה, ויכולתה לנהל את הגנתה בסוגיה המרכזית הנוגעת לחבותה הנטענת, דהיינו בשאלה, האם מי מבין עובדיה גרם לסטייה מהוראות הקירור, הינם השיקולים המכריעים בסוגיית היתר ההמצאה, וכי נבצר ממנה ו/או יקשה עליה לזמנם למתן עדות בישראל.
בתוך כך, דחה בית המשפט את טענת אליסון בעניין תניית השיפוט וקבע כי זו מחייבת רק בתביעות נגד המוביל עצמו, לא נגד סוכנו.
סיכומו של דבר, קיבל בית המשפט את עמדת אליסון ומחק אותה מרשימת הנתבעות, והיבואן חויב בתשלום הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח.
[ת.א. (שלום ת"א) 24680-03-10 ALISON TRANSPORT INCנ' ד. חזות חברה לתכנון ולבניה בע"מ, החלטה מיום 28.11.11, השופט מרדכי בן-חיים, שמות ב"כ הצדדים לא צוינו].
הערות:
נבקש להפנות את תשומת הלב לסתירה מסוימת בפסיקת בית המשפט: אחד הטעמים למתן היתר המצאה לפי תקנות סדר הדין האזרחי הוא כי הפרת החוזה נעשתה בתחום המדינה.
אליסון טענה, כזכור, כי מסרה את המטען למוביל הימי כשהוא בטמפרטורה הנכונה, וכי המוביל הוא שנושא באחריות לשינוי. בית המשפט דחה את טענתה של אליסון, בנימוק כי אף אם נכונה הטענה, הרי שאליסון חתומה גם היא על שטר המטען. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט, כי העלאת הטמפרטורה מהווה הפרה של חוזה ההובלה (הוא שטר המטען), ולצורך זה אין הבדל אם המפר הוא המוביל הימי או סוכנו, שכן מדובר בהפרה נמשכת, אשר החלה בארצות הברית והמשיכה גם לאחר הגעת המטען לתחומי ישראל.
ואולם, לאחר מכן בחן בית המשפט את טענת הפורום הבלתי נאות שהעלתה אליסון והגיע למסקנה כי תניית השיפוט הייחודית המופיעה בגב שטר המטען, חלה על המוביל הימי לבדו, שכן היא נוקטת בלשון carrierולא agent. לטעמנו, מסקנה זו סותרת את הקודמת, שכן לא ייתכן כי לצורך עניין אחד (מחויבות חוזית כלפי היבואן) ייחשב הסוכן כצד לשטר המטען, ובעניין אחר (תניית שיפוט) לא ייחשב הסוכן כצד לאותו חוזה.
_05. האם לגיטימי לעכב נוסעים בדיוטי פרי? בית המשפט פוסק בעניין
עו"ד גיל נדל, עו"ד מורן עוז
חברות רבות מפעילות שיט תענוגות בים התיכון, היוצא מנמל חיפה. במסגרת זאת, עוברים הנוסעים בידוק בטחוני על ידי נמל חיפה, בטרם יציאתם לשיט.
נניח ונמל חיפה מעכב את הנוסעים למשך שעה, מרגע סיום הבדיקה, ועד לעלייתם לאוניה, האם עיכוב זה הוא לגיטימי?
לאחרונה, ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בחיפה בעניין זה, כאשר חברות השיט טענו כי אותו עיכוב נובע מרצונו של הנמל להפיק רווחים ממכירות בחנויות הדיוטי-פרי, ואינו נובע משיקולים ביטחוניים.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת מנו ספנות, אשר מפעילה הפלגות נופש היוצאות מנמל חיפה, החלה לקבל תלונות מקהל נוסעיה על עיכוב אשר חל בעלייתם לאונייה, לאחר סיום הליך הבידוק הביטחוני והקליטה לאונייה. אותם נוסעים טענו כי הם שהם נאלצים להצטופף באולם הנוסעים בו שוררים לעיתים קרובות דוחק וצפיפות.
לאחר בירור, טענה חברת הספנות כי עיכוב הנוסעים הוא מכוון, בשל רצונו של הנמל להפיק רווחים משהותם של הנוסעים באולם, בו מופעלות חנויות הפטורות ממכס (duty free), תוך שהנמל מתרץ את העיכוב באמתלה של צרכים בטיחותיים וויסות עליית הנוסעים לאונייה.
לפיכך, חברת מנו ספנות ביחד עם שניים מנוסעיה הקבועים, הגישו תביעה כנגד נמל חיפה למתן צו הצהרתי שיקבע כי הנמל אינו רשאי לעכב נוסעים באולם הנוסעים כשאין מניעה אמיתית או בטחונית המחייבת זאת, וכי הדבר נוגד את מהותו של נמל חיפה כגוף ציבורי.
נמל חיפה טען כי התביעה נעוצה באינטרס של חברת מנו ספנות להעצים את רווחיה מן המכירות הנעשות בחנויות הפטורות ממכס הפועלות באוניותיה. לגבי הליך קליטת הנוסעים, טען הנמל כי המערכת מתוכנתת כך שבכל פעם ניתנת לקבוצה של 50 נוסעים הרשאה לעבור אל האוניה באופן שבחלוף שעה מעת כרטוסו של הנוסע החמישים בכל קבוצת עלייה ניתנה הרשאה לעלייה לאונייה לאותה קבוצה. לטענת הנמל שיטה זו נובעת משיקולים בטיחותיים.
הכרעת בית המשפט:
בית המשפט קבע כי אכן, אין לאפשר לנוסעים לעלות לאונייה באופן עצמאי וכי כל הליך עליית הנוסעים לאונייה הינו הליך שצריך להיות תחת פיקוח למען בטחון ובטיחות הנוסעים, ועל כן אין לראות בעיכוב הנוסעים כפגיעה בזכות לחופש התנועה.
יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי באם שיקול הנמל, בבואו לעכב נוסעים באולם הנוסעים, נעוץ באינטרס הנמל להפיק רווחים מרכישות הנוסעים מחנויות הפטורות ממכס במצויות באולם הנוסעים, הרי ששיקול זה אינו לגיטימי.
בית המשפט קבע כי הנמל מפיק את רווחיו מעצם ניהולו והפעלתו של הנמל. אמנם הוא רשאי להפיק רווחים מהחנויות הפועלות בשטחו, אך נפסק שבוודאי שאין הוא יכול לעכב נוסעים לשם הפקת הרווחים, וככל ושיקול זה מצוי במערך שיקוליו של הנמל בבואו לקבוע את זמן שהיית הנוסעים באולם הנוסעים, הרי שעל הנמל לבטל שיקול זה.
בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי מנו ספנות לא הצליחה להוכיח שהעיכוב נגרם אך ורק משיקולים כלכליים ואינו נובע משיקולים בטחוניים, ודחה את התביעה ללא חיוב אף צד בהוצאות.
בשולי הדברים, ציין בית המשפט כי על הנמל לבחון מחדש את נוהלי עליית הנוסעים לאונייה.
(ת.א. (מחוזי חיפה) 32011-05-10 יהושע כדורי ואח' נ' חברת נמל חיפה בע"מ, פסק דין מיום 17.11.11, השופט אמיר טובי. ב"כ הצדדים לא צוינו)
06. אייל ברקוביץ' יקבל שכר של 400,000 ש"ח בגין תיווך ליבוא בקרדי לישראל
עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר
לאחרונה, פסק בית המשפט המחוזי בת"א כי הכדורגלן אייל ברקוביץ' ושותפו למיזם, יקבלו מחברת טמפו שכר של 400,000 ש"ח בגין פעולות תיווך ליבוא משקה בקרדי לישראל.
סיפור המקרה:
אילן טריגר, יזם בתחום המשקאות האלכוהולים, והכדורגלן אייל ברקוביץ', חברו למיזם משותף, ופנו לחברת בקרדי מריטיני מאנגליה, המייצרת את המשקה האלכוהולי הידוע "בקרדי בריזר", על מנת לבדוק אפשרות ליבוא המשקה לישראל.
ברקוביץ' התגורר באותה תקופה באנגליה בשל היותו שחקן כדורגל בליגה האנגלית, וכך נוצר הקשר עם חברת בקרדי.
מר טריגר וברקוביץ', על פי טענתם, תיווכו בין חברת בקרדי מרטיני לבין חברת "טמפו", על מנת שטמפו תייבא את משקאות הבקרדי בריזר לישראל.
על פי טענתם, חברת טמפו "עקפה" את התיווך הנ"ל והתקשרה ישירות עם בקרדי, וקיבלה את הזיכיון הבלעדי ליבוא המשקאות לישראל.
כאשר ביקשו מר טריגר וברקוביץ' לקבל עמלה בעד התיווך הנ"ל, דחתה חברת טמפו את בקשתם ולנוכח זאת הוגשה התביעה כאשר התובעים טוענים כי הם זכאים לדמי תיווך של כ-6 מיליון ש"ח.
טמפו הכחישה את טענות התובעים וטענה כי הם לא סייעו לה כלל בהתקשרות עם בקרדי.
פסק-הדין:
בית המשפט ציין כי לא נכרת הסכם כתוב בין טריגר וברקוביץ' לטמפו, ולפיכך נטל ההוכחה הרובץ על התובעים להוכיח קיומו של חוזה הוא מעט גבוה יותר.
לאחר שבחן את הראיות שהוגשו על ידי הצדדים, קבע בית המשפט כי לא הוכח שהתגבש בין הצדדים הסכם בעניין. בית המשפט קבע כי אמנם טריגר וברקוביץ' עשו כל שביכולתם על מנת לקדם את שיתוף הפעולה עם טמפו בעניין יבוא בקרדי, אך לא הוכח שהתגבשה הסכמה של טמפו בעניין. בין היתר, הוצגה בבית המשפט טיוטת הסכם ששלחה טמפו לתובעים, שלא נחתמה, דבר שגרם לבית המשפט להיווכח כי ההסכם טרם גובש בין הצדדים.
למרות כל האמור, קבע בית המשפט כי דעתו אינה נוחה מכך שטמפו מייבאת כיום את משקה הבקרדי, בעוד תביעתם של התובעים תידחה והם יצאו ללא כל שכר ראוי, למרות הפעולות השונות שביצעו לקידום יבוא המשקה לישראל.
לכן, קבע בית המשפט כי פעילות התובעים הייתה "זרז" לקבלת הזיכיון על ידי טמפו ולכן פסק לטובת התובעים שכר ראוי של 400,000 ש"ח.
[ת.א. (מחוזי ת"א) 1941-04 טריגר ואח' נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פסק-דין מיום 29.12.11, השופט אבי זמיר. ב"כ הצדדים – למר טריגר וברקוביץ' – עו"ד מנחם אברמוביץ'. לחברת טמפו – עו"ד ניר מילשטיין].
סיכום ומסקנות:
במקרה זה, הסיבה העיקרית לכשלון התביעה ואי-פסיקת מלוא הסכום שנתבע (6 מיליון ש"ח) נובעת מהיעדר הסכם כתוב בנושא. לאור זאת, היה מן הראוי שהתובעים היו דואגים לניסוח חוזה בכתב בטרם ביצעו את כל אותן פעולות לקידום יבוא הבקרדי לישראל.
השופט זמיר קבע כי אמנם ברקוביץ' וטריגר עשו כל שביכולתם כדי לקדם אתשיתוף-הפעולה עם טמפו, אך לא הוכיחו כי התגבשה הסכמה של טמפו. בין היתר הוצגה בביתהמשפט טיוטת הסכם ששלחה טמפו לתובעים, שלא נחתמה, דבר שהוכיח כי ההסכם בין הצדדיםטרם גובש סופית.
פסק הדין הוא חריג למדי בכך שבית המשפט הפעיל שיקולי צדקבפיצוי לברקוביץ' ושותפו, "גם במחיר של סטייה מהראיות הפורמליות שהובאו לפניו. לדעתנו, ייתכן שבית משפט נוקשה יותר היה דוחה את התביעה לגמרי.
07. המכס הגיש ערעור אך ביצוע פסק הדין לא ידחה
עו"ד גיל נדל, גלעד פז
פעמים רבות, כאשר יבואן זוכה בתביעתו נגד רשות המכס, נוהגת רשות המכס לבקש מבית המשפט את עיכוב ביצועו של פסק-הדין, לנוכח ערעור שהוגש על ידה. טענתה המרכזית של רשות המכס במקרה כזה היא שאם ישולם הסכום ליבואן, לא תוכל היא לגבות את הכסף בחזרה אם יתקבל ערעורה ברבות הימים, לנוכח מצבו הכלכלי הקשה של היבואן.
האם במקרים כאלה יש הצדקה לעכב את ביצוע פסק-הדין ולא לתת ליבואן ליהנות מפרי זכייתו? מקרה כזה עלה לאחרונה לדיון בבית המשפט המחוזי מרכז.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
חברת ג'וניור קרטל הגישה תביעה נגד רשות המכס, במסגרתה טענה כי אין הצדקה שתשלם את מסי היבוא בגין טובין מיובאים פעם שנייה. החברה טענה כי מסי היבוא הועברו כבר על ידה לסוכן המכס שלה, שנקלע לקשיים כלכליים, אשר בגינם ביטל הבנק את הוראת הקבע (מס"ב), דבר שגרם לכך שבסופו של יום לא הועברו מסי היבוא לידי רשות המכס, חרף העובדה כי הכספים הועברו לסוכן המכס.
רשות המכס הסתמכה על קיומו של המס"ב, והורתה על שחרורן של הסחורות מן הנמל. רק בדיעבד התברר לרשות המכס כי הוראת התשלום לא כובדה, ואז פנתה היא אל היבואן בדרישה כי האחרון ישלם את המס. דרישתה של רשות המכס הובילה למצב אבסורדי, בו נדרשו היבואנים, הלכה למעשה, לשלם מס כפול. בפעם הראשונה שולמו כספי המיסים על ידם לסוכן המכס, ובפעם השנייה הם נדרשו לשלם את אותו הסכום ישירות לרשות המכס.
בפסק-דין מנומק בנושא מיוני 2011 קבע כב' השופט אחיקם סטולר מבית המשפט המחוזי מרכז, כי רשות המכס התרשלה במספר נקודות, הן כאשר לא הזהירה את היבואנים כי הוראת המס"ב עלולה להתבטל, הן כאשר לא בחנה את איתנותו הפיננסית של סוכן המכס והן כאשר לא יידעה את היבואנים בדבר בחירתה שלא לדרוש ערבויות מסוכן המכס. בסופו של יום, תביעת היבואנים התקבלה והמכס נדרש להשיב להם את מסי היבוא ששולמו פעם שנייה.
רשות המכס הגישה ערעור על פסק-הדין, ובמקביל ביקשה לעכב את ביצוע פסק-הדין עד להכרעה בערעור.
רשות המכס טענה כי מצבה הכלכלי של החברה בכי רע, משום שהיא בעלת חוב של מאות אלפי שקלים לרשויות המכס, ומשום שהוטלו עיקולים ושעבודים על נכסים של החברה. לכן, טענה רשות המכס, אם יתקבל ערעורה בבית המשפט העליון, לא תוכל היא לגבות את סכום המס בחזרה מן החברה.
החלטת בית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע:
כידוע, המבחנים המוכרים בהלכה הפסוקה לעניין עיכוב הביצוע הם סיכויי הצלחת הערעור והיכולת להשיב את המצב לקדמותו. באשר לסיכויי קבלת הערעור, נמנע בית המשפט מלהתעמק בכך היות והוא עצמו נתן את פסק-הדין שעליו מוגש הערעור.
באשר לסיכויים להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור, ציין בית המשפט כי כ-25% מסכום פסק-הדין הומחה ע"י הזוכה לגורמים פרטיים ורוב הסכום הומחה למע"מ אשדוד לסגירת החוב.
ביחס ללכ-25% מסכום המס שהומחה לגורמים פרטיים, ציין בית המשפט כי ניתנו ע"י המוטבים ערובות מספקות להשיב את הכספים לקופת המדינה, אם יתקבל ערעורה.
אי לכך, דחה בית המשפט את הבקשה לעיכוב ביצוע וחייב את המדינה בהוצאות נוספות של 5,000 ש"ח.
[ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע- ת.א. (מחוזי מרכז) 1906-08-07 ג'וניר קרטל בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח', החלטה מיום 25.12.11, השופט אחיקם סטולר]
08. מעצר אוניה- לא בכל מצב
עו"ד גיל נדל, שי בבאי
על אף התפתחותם של אמצעים חליפיים ומהירים יותר לשינוע סחורות ברחבי העולם, נותר המסחר בדרך הים כאפיק המסחר המרכזי גם כיום. אוניה אשר נעה ונדה ברחבי העולם עשויה לצבור חובות לספקים או לגרום לנזקים (לעובדי האוניה, לאוניות אחרות וכו'), אולם כיוון שהיא אינה נמצאת במקום קבוע קיים החשש שעם הפלגתה לנמל היעד הבא, תאבד כל אפשרות לתבוע תשלום עבור חובות או נזקים אלה במדינה בה הם נוצרו.
על מנת לפטור חששות אלה, וכדי שניתן יהיה לנהל חיי מסחר בינלאומי תקינים, התפתחו דיני ימאות ייחודיים אשר מאפשרים להגיש "תביעות חפצא" כנגד האוניות- תביעות במסגרתן ניתן להטיל שיעבוד ימי על האוניות עצמן ואף להורות על 'מעצרן'.
לאחרונה, דן בית המשפט לימאות בחיפה בתביעה למעצר אוניה בגין נזק גופני חמור.
עובדות המקרה וטענות התביעה:
מקרה זה עסק בעניינו של רב חובל באונייה בשם ZIM PANAMA, אשר מתפקדת כאוניית תדלוק בנמלי ישראל. לטענת התביעה (אשר נוהלה על ידי מנהל עזבונו של רב החובל), רב החובל נפגע במהלך תמרון של תדלוק אוניה זרה בשם "UNEX II", לחופי ישראל. פגיעה זו הביאה על פי הנטען כעבור כ- 19 חודשים למותו של רב החובל.
מנהל עזבונו של רב החובל הגיש תביעה כספית על סך 5 מיליון ש"ח ובמסגרתה בקשה למעצר האוניה "UNEX II" לפי חוק האדמירלות, בה נטען כי האוניה אחראית לפגיעה ברב החובל, שכן הפגיעה נגרמה על ידי כבל שקשר בין אוניית התדלוק לאונייה ונקרע במהלך התדלוק, תוך שהוא פוגע ברב החובל וגורם לשבר פתוח ברגלו.
עוד נטען, כי מעצר האוניה נדרש על מנת להבטיח פיצויים לעיזבון, במידה ויוכיח את טענותיו, שכן אחרת ייתכן ולא ניתן יהיה לאתר את הספינה בהמשך.
החלטת בית המשפט:
בית המשפט ציין כי במתן שיעבוד ימי או הוצאת צו מעצר כנגד אוניה,יש לאזן בין שני אינטרסים- בין האינטרס של התובע שיהיה לו ממי להיפרע במידה ויוכיח את תביעתו, לבין אינטרס האוניה להמשיך ולבצע את תפקידה, גם אם מתנהלים הליכים כנגדה, במקום לעגון בחוסר מעש בנמל, תוך הסבת נזקים כבדים לבעליה.
בית המשפט העיר כי במקרה הנדון, החשש כי לא יהיה ניתן להיפרע מהאוניה במידה ותוכח התביעה הנזיקית הוא נמוך ביותר, זאת לאור העובדה כי ממילא מדובר באוניית תדלוק אשר פועלת לחופי ישראל בלבד ואשר לא מפליגה לנמלים מרוחקים (אף שהיא יכולה לעשות כן).
סיבה נוספת להיעדר החשש היא כי מקום מושבם של בעלי האוניה גם הוא בישראל, ויתכן כי נכסים שבבעלותם בישראל יהיו מספקים להבטחת התביעה.
כמו כן, בית המשפט קבע כי התביעה לא הוכיחה בשלב מקדמי זה כי יש בסיס סביר להניח שהפגיעה ברב החובל נעשתה "על ידי האוניה" כפי שדורש חוק האדמירלות וכי יש קשר בין הפגיעה הנטענת לבין פטירתו של רב החובל, אשר התרחשה זמן רב לאחר מכן.
לאור האמור, בית המשפט דחה את בקשת התביעה למעצר האוניה.
[תג"א (ימאות חיפה) 30003-11-11 molina (המנוח) נ' האוניה ZIM PANAMA ואח', החלטה מיום 21.11.11, מאת השופט רון סוקול. שמות ב"כ הצדדים: לעיזבון המנוח- עו"ד ג' גולדרייך; שם ב"כ האוניה לא פורסם]
09. מה חדש במשרדנו?
א. מכס ורשויות ממשלתיות אחרות:
ב. בתי המשפט:
עדכוני מכס ורגולציה
