|
יבוא ויצוא-ומה שביניהם
עלון משפטי בענייני סחר בינלאומי |
החומר המובא בעלון זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה חוות דעת משפטית
על מנת לקבל חוות דעת משפטית מומלץ לפנות עם מלוא פרטי המקרה הספציפי לעורך דין
1. חיוב מנהלים בשל חוסר תום לב בקיום חוזה
2. תשלומי אגרה בתביעות מול רשות המכס בענייני מיסי יבוא (בעקבות פסק הדין בענין טבע)
3. סוכן המכס חויב לפצות את היבואן בגין נזק שנגרם לטובין בעת ביצוע בדיקה פיזית
4. שטר המטען של צים מכה שנית
5. לידיעת היצואנים: הסכם החקלאות החדש עם האיחוד האירופי
6. בית המשפט: טענת אי התאמה בטובין לא תתקבל ללא הוכחה מספקת
7. ברוח הימים הגשומים: בית המשפט: הציוד נרטב – נהג המונית ישלם
8. טיפים לעבודה נכונה מול המכס
9. מה חדש במשרדנו
10. Who is Considered Authorized on Behalf of A Foreign Company for the Purpose of Receiving Court Papers?
11. The Port will also Compensate for Indirect Damages
1. חיוב מנהלים בשל חוסר תום לב בקיום חוזה
גיל נדל, עו"ד; מורן שמילוביץ'
כידוע, מנגנון משפטי מרכזי שבאמצעותו ניתן להטיל אחריות אישית על בעל מניות בגין חוב של החברה הוא מנגנון הרמת מסך, אשר השימוש בו הוא מכוח סעיף 6 לחוק החברות. הסעיף קובע כי לבית המשפט קיימת הסמכות לייחס חוב של חברה לבעל מניותיה, אם מצא כי צודק ונכון לעשות כך, ובמקרים חריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדות נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם, לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש האמור באישיות המשפטית הנפרדת.
אלא שלעיתים מתקיימים מקרים שבהם לא ניתן לעשות שימוש במנגנון הרמת המסך או שאין צורך לעשות בו שימוש. מדובר במקרים שבהם נושא משרה בכיר של החברה (או במינוח המשפטי – אורגן של החברה) מבצע, במסגרת ביצוע תפקידו בחברה, עוולה נזיקית כלפי צד שלישי. אם נניח שאותו נושא משרה אינו בעל מניות בחברה, הרי שהרמת המסך הקלאסית אינה רלבנטית לענייננו. ניתן כמובן לתבוע את החברה בגין נזקי העוולה שהיא ביצעה באמצעות אותו נושא משרה, ואולם, ניתן גם לתבוע את נושא המשרה באופן ישיר. למה זה טוב? כאשר, למשל, אין לחברה אמצעים לכיסוי החוב, אבל לאותו נושא משרה בכיר יש כיס עמוק ונכסים פרטיים למכביר.
בפסיקה נקבע כי אמנם אורגן של החברה אינו נושא באחריות אישית בגין מעשי החברה, ואולם הוא עשוי לחוב בנזיקין כאשר מעשיו שלו מהווים עוולה נזיקין (כמו תרמית, התנהגות רשלנית ועוד). ולא רק זה, אלא שהחובה לנהל משא ומתן בתום לב לפי סעיף 12 לחוק החוזים, או לקיים חוזה בתום לב, חלה גם על אורגן המנהל מו"מ או פועל בשם החברה. ככל שההפרה של תום הלב נמשכת יותר ויותר מבלי שהנפגע יכול לגלות אותה ולהתגונן מפניה, כך הדבר עשוי להביא להטלת חובת פיצוי אישית על האורגן.
לאחרונה ניתן פסק דין חשוב הדן בענין זה על ידי בית המשפט העליון ע"א 10362/03 ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ ואח'. המדובר בחברה אשר רכשה מקרקעין לא רשומים, ולאחר מכן חתמה על חוזה מול חברה נוספת להעברת זכויותיה במחצית המקרקעין. בחוזה שבין המוכרת לקונה נקבע כי הבעלים הקודמים יפעלו לרישום הראשון של המקרקעין, תוך שהמוכרת התחייבת להעברת הבעלות במחצית המקרקעין על שם הקונה. בפועל, המוכרת פעלה לראשונה לרישום המקרקעין רק כשנתיים לאחר כריתת החוזה, ואולם הדבר התמצה במדידות השטח, ומעבר לכך לא בוצע רישום במקרקעין. גם כאשר הקונה פנתה למוכרת לבירור התקדמות הרישום, פניותיה לא נענו. למעשה הרישום לא בוצע, ונראה כי לא ניתן היה לבצעו, אלא שהמוכרת לא יידעה את הקונה במצב דברים זה.
בסופו של דבר הגישה הקונה תביעה לבית המשפט לביטול ההסכם והשבת התמורה ששילמה.
בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת הקונה וקבע כי אמנם בהתנהלות המוכרת בשלב הטרום חוזי לא נפל כל פגם, ואולם בשלב קיום החוזה נהגה המוכרת שלא בתום לב, הטעתה את הקונה והפרה את החוזה. בית המשפט קבע כי התנהלות המנהלים של המוכרת "סטתה מהתנהגות סבירה במידה כה קיצונית עד שהגיע לכדי מצגים כוזבים, הטעיה וחוסר אכפתיות, המהווים את יסודות עוולת התרמית" לאור כך, קבע בית המשפט המחוזי כי הונחה בפניו תשתית עובדתית מספקת על מנת לקבוע כי נושאי המשרה של המוכרת אחראים בנזיקין כלפי הקונה בגין פעולותיהם כמנהלים. בית המשפט העליון, בערעור, קבע כי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי והחומר שהונח בפניו אינם מספיקים לעל מנת לקבוע האם מנהלי המוכרת פעלו בחוסר תום לב, והאם נגרמו עקב כך נזקים לקונה. לפיכך החזיר בית המשפט העליון את התיק לבית המשפט המחוזי, והורה לו לדון בשאלות אימתי ידעו מנהלי המוכרת כי העסקה אינה ניתנת לביצוע, ומהו סכום התמורה אשר שולם על ידי הקונה מרגע ידיעה זו של בעל המניות? בית המשפט העליון קבע כי ככל שייקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי מנהלי המוכרת הבינו כי העסקה מסתבכת והמשיך לגבות את התמורה, יש לחייבם באופן אישי בהשבת של סכומים אלו.
מסקנתו של פסק הדין ישימה כמובן לא רק לענייני מקרקעין אלא להתנהלות מנהלים בכלל, לרבות מנהלי חברות העוסקות ביבוא, עמילות מכס, שילוח בינלאומי ועוד. מנהלים עשויים לחוב אישית כאשר ביצעו, במסגרת מילוי תפקידם בחברה, עוולות נזיקיות, ובמקרים מסוימים אף כשהיו שותפים להפרת חוזה שעליו חתומה החברה.
לראש העמוד
2. תשלומי אגרה בתביעות מול רשות המכס בענייני מיסי יבוא (בעקבות פסק הדין בענין טבע)
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
כידוע, הגשת תביעות לבית המשפט כרוכה בתשלום אגרה. על הגשת תביעה לסעד כספי משולמת אגרה בגובה 2.5% מסכום התביעה, ואילו על תביעה לסעד הצהרתי מוגשת אגרה בגובה מאות שקלים בודדים.
בעבר נידון בפני בית המשפט השלום מקרה של יבואן שהוצאו לו גרעונות והוא מבקש מבית המשפט סעד הצהרתי שיורה על ביטול הגרעונות, ובשלב הביניים הוא מפקיד ערבות בנקאית. האם במקרה זה תשולם אגרה לפי השווי הכספי של התביעה או לפי סעד הצהרתי? נקבע, כי האגרה שתשולם בתביעה למתן סעד הצהרתי בדבר בטלות גירעונות מכס לא תחושב על פי השווי הכספי של הגירעונות אלא כסעד הצהרתי. משמעות הדברים הינו חסכון כספי ניכר בתביעות על בטלות גירעונות גבוהים.
באותו ענין בית המשפט דחה את טענת רשות המכס לפיה חישוב האגרה שלא על פי סכום התביעה יביא לאפליה בין יבואנים שנדרשו לשלם מלוא המס טרם שחרור הטובין מהמכס, ובין כאלו שהוצאו להם דרישות גרעון רטרואקטיביות. בית המשפט קבע כי יבואן שהוצאה לו הודעת גירעון נמצא למעשה במעמד של נתבע, והוא הופך לתובע בעל כורחו ומחויב בתשלום אגרת משפט רק בגלל מעמדה המיוחד של המדינה וסמכויותיה על פי דין לגבות מסים מבלי שתצטרך לפנות לבית המשפט ולהוכיח את טענותיה כמו כל תובע רגיל.
כבר הערנו בעבר כי מבחינה פרקטית השאלה הנשאלת היא מה עדיף ליבואן – האם להפקיד ערבות בנקאית או לשלם את המס ולתבוע את השבתו? פרט לשיקולי האגרה ראוי לשקול גם את השיקולים הבאים: א. ערבות בנקאית משולמת כמקשה אחת, ואילו את תשלום המס ניתן לפרוס בהסדר תשלומים. ב. ערבות בנקאית אינה עוצרת את מרוץ ההצמדה והריבית ואילו הסדר תשלומים עוצר מרוץ זה. ג ביצוע הסדר תשלומים עשוי,פרקטית, להקל על ביטול קנס פיגורים.
לאחרונה, ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי מרכז, בעניין קבוצת טבע, שדן בשאלה שונה אך קרובה.
דובר בקבוצת חברות (קבוצת טבע) הרוכשת כוהל המשמש כממיס ניקיון וכממיס שטיפה במסגרת ייצורם של מוצרים המיועדים לייצוא. הקבוצה הגישה תביעה כנגד רשות המכס ובמסגרתה ביקשה סעד הצהרתי שיקבע כי הכוהל אשר נרכש על ידה הינו לצורך שימוש כממיס ניקיון וכממיס שטיפה במסגרת ייצורם של מוצרים המיועדים לייצוא, ובהתאם לכך הוא בגדר טובין אשר הובאו או נקנו לשם ייצור טובין המיועדים לייצוא כנדרש על פי סעיף 27(ד)(2) לחוק מס קנייה. קבוצת טבע לא ביקשה סעד כספי להשבת הכספים, אלא רק הצהרה מצד בית המשפט על האמור לעיל, אולם משמעות הדברים היא בעקבות הצהרה שכזו תהיה טבע זכאית לקבל החזרי מס.
ההשלכות של דיון זה הינן משמעותיות ביותר מבחינה אגרת התביעה. בעוד שעבור לתביעה לסעד הצהרתי יש לשלם אגרה גובה של כ – 1000 ₪, הרי שאגרת התביעה במקרה של סעד כספי, הינה 2.5% מסכום התביעה. הואיל ובמקרה שלפנינו הסכום השנוי במחלוקת היה כ – 7.5 שמליון ש"ל הרי שמדובר באגרה של כ – 200,000 ש"ח
בית המשפט קבע כי יש לסלק את התביעה על הסף. בית המשפט קבע, כי לאור העובדה שבתוך הסעד הצהרתי "התחבא" סכום השבה ממשי, הרי שהדרך הנכונה היתה להגיש תביעה כספית ולשם את האגרה בהתאם. לפיכך, קבע בית המשפט כי דין התביעה במתכונתה הנוכחית – להימחק. בית המשפט ציין כי לא היתה מניעה בפני קבוצת טבע להגיש תביעה לסעד כספי ממשי ואופרטיבי, וכי עדיין פתוחה בפניה אפשרות זו (ה"פ 6341-05-09 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, לקבוצת טבע: עו"ד יצחק מרציאנו, למדינת ישראל ב"כ פרקליטות מחוז ת"א).
לראש העמוד
3. סוכן המכס חויב לפצות את היבואן בגין נזק שנגרם לטובין בעת ביצוע בדיקה פיזית
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
בית משפט השלום בקרית גת (בתיק תביעות קטנות) קיבל את תביעתו של יבואן עציצי טרקוטה כנגד עמיל המכס ומסוף המטענים, והורה להם לפצותו בגין נזק שנגרם בעת הוצאת הטובין מהמכולה לצורך בדיקה פיזית שנערכה על ידי רשות המכס.
מדובר במשלוח של עציצי טרקוטה, שלטענת היבואן נגרם להם נזק בעקבות השבתם הרשלנית למכולה לאחר בדיקה פיזית שהתבצעה בעקבות דרישת המכס. היבואן טען כי העציצים היו מוגנים הקלקרים בעת הובלתם, למניעת התנגשות בין העציצים, והם הגיעו אליו שבורים וזרוקים על רצפת המכולה.
עמיל המכס טען, מנגד, כי מדובר בנזק קל, בשולי העציצים, וכי העציצים לא היו מוגנים בקלקרים. הנזק נגרם, לטענתו, בעקבות דחיקת הציצים על ידי המלגזה בעת השבת העציצים למכולה, דבר שגרם למעיכת העציצים.
עמיל המכס גם טען כי אין הוא אחראי לגרימת הנזק, לאור העובדה כי כל תפקידו הוא לדאוג לעמילות המכס ולייצג את היבואן בפני המכס, אך אין הוא אחראי על ביצוע בדיקות הנערכות על ידי רשות המכס, והאחריות מוטלת כולה על מסוף המטענים.
בית המשפט דחה את עמדת עמיל המכס. ראשית, בית המשפט קבע כממצא עובדתי שהעציצים היו מוגנים מלכתחילה בקלקרים, וכי עם השבת למכולה הושמו הקלקרים בצד המכולה. לפיכך קבע בית המשפט כי העציצים הגיעו לארץ כשהם שלמים וכי הנזק ארע במסגרת הבדיקה הפיזית.
בית המשפט דחה את עמדת עמיל המכס כאילו אין הוא אחראי לנזקים שנגרמים במסגרת בדיקה פיזית של המכס, שכן מעדותו של עמיל המכס התברר שחלק מהשירות שניתן על ידו היה פתיחת המכולה והוצאת הסחורה על מנת להציגה למכס, וכי רק במקרה שבו נדרשת מלגזה התבקש מסוף המטענים להצטרף על ידי הבאת מלגזה והפעלתה. לפיכך קבע בית המשפט כי עמיל המכס היה שותף להוצאת הסחורה והשבתה, והוא (עמיל המכס) לא קרא ליבואן לבוא ולפקח או לטפל בטובין במקומו.
וכך, קבע בית המשפט כי השבת הסחורה למכולה נעשתה ברשלנות, והסחורה נפגעה בשל כך שלא הושבה באופן זהיר אל תוך המכולה: ייתכן שהיא נשברה כבר בשלב השבת הסחורה, וייתכן שלאחר מכן, עקב ההימנעות מאריזה זהירה באמצעות הקלקר. בית המשפט קבע כי הדבר נעשה פיזית על ידי מסוף המטענים, באחריות ופיקוח עמיל המכס אשר לקח על עצמו את הטיפול בעניין זה.
בהתאם לכך חייב בית המשפט את עמיל המכס ומסוף המטענים, ביחד ולחוד, לפצות את היבואן בסכום של 20,000 ₪, תוך שקבע שמסוף המטענים ישא במחצית מחבות עמיל המכס כלפי היבואן.
תק 583/09 שלמה אסור נ' מנטפילד 1983 בע"מ ואח'. פס"ד מיום 26.10.09.
הערת פרשנות: שאלת האחריות של סוכן המכס לנזקים שאירעו בעת בדיקה פיזית אינה פשוטה. שכן סוכן המכס, בדרך כלל, רק מפקח על התהליך בעוד שגורמים אחרים מבצעים את הוצאת הסחורה. ככל שמדובר בגורמים הנשכרים על ידי סוכן המכס – כי אז חבותו של סוכן המכס לנזקים שיגרמו עקב רשלנות קבלני המשנה שלו ברורה, ואולם הדבר פחות ברור כאשר גורם לוגיסטי, בעל קשר חוזי ישיר עם היבואן, מעורב בדבר. לאור נסיבות המקרה הספציפי קבע בית המשפט כי סוכן המכס לקח על עצמו את הטיפול בבדיקות הפיזיות ולפיכך יש לראותו כאחראי לנזקים, ויתכן שבמקרה אחר התוצאה היתה שונה. מכל מקום, מוצע לצדדים להגדיר היטב כבר בחוזה ההתקשרות את חובותיהם במקרים מסוג זה.
לראש העמוד
4. שטר המטען של צים מכה שנית
עו"ד גיל נדל
ממש לאחרונה נדרש שוב בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט יעקב שיינמן) לשאלת סעיף השיפוט שטר המטען של צים, וקבע כי הודעת צד ג' שהוגשה כנגד צים בבית משפט השלום בתל אביב, תועבר לבית המשפט בחיפה ותידון שם. מדובר בתביעה (ככל הנראה תביעת שיבוב) שהגישה חברת מנורה כנגד חברת פרידנזון והפניקס בבית משפט השלום בתל אביב. פרידנזון, מצידה, הגישה הודעת צד ג' כנגד חברת צים. הודעת צד ג', מטבעה, מוגשת באותו בית משפט במסגרת אותו התיק שמתנהל בו התביעה העיקרית. ואולם, בשל סעיף השיפוט המופיע בשטר המטען של חברת צים, טענה צים כי יש להפריד את הדיון, ולהעביר את הדיון בהודעות צד ג' של פרידזנון לבית המשפט בחיפה.
בית המשפט קיבל בקשה זאת, תוך שקבע כך: "סעיף 24 שבתנאי שטר המטען הינם ברורים וגם המשיבה אינה חולקת עליו ולפיו הסכימו הצדדים כי כל מחלוקת שביניהם, תתברר אך ורק בבית משפט בחיפה. נפסק כבר לא אחת, כי במקרה שכזה, בו קיים סעיף סמכות שיפוט ייחודי, הרי שלבית משפט זה אין שיקול דעת שלא לכבד את הסכמת הצדדים. שאלת הנוחיות ושאלות פרקטיות אחרות, אינן שאלות שבית משפט זה מוסמך לדון בהן, אלא נשיאת בית המשפט העליון, כסמכותה על פי החוק. בנסיבות אלו, אני מורה על הפרדת הדיון , בהודעת הצד השלישי, שהגישה הנתבעת 1, פרידנזון שירותים לוגסטיים בע"מ נ' צים שירותי ספנות בע"מ. מכוח סמכותי אני מורה על העברת הדיון, בהודעת הצד השלישי כלפי צים, לבית המשפט המוסמך, שהינו בית משפט השלום בחיפה. למניעת ספק, ההליכים בהודעת הצד השלישי נגד שאר המשיבים, יתבררו בבית משפט זה, אלא אם תתקבל החלטה אחרת". (בש"א 179623/08, לפרידנזון – עו"ד לויט, לצים – עו"ד דיסני).
בציטוט הנ"ל נזכרת נשיאת בית המשפט העליון. מה לה ולענייננו?
לבעלי הזיכרון שמבין קוראינו, הדבר יישמע מוכר, ואנו נרענן את זכרונו של מי שכבר שכח, שכן מקרה דומה נידון בעבר, אצל אותו שופט. היתה זאת חברת הפניקס שהגישה הודעת צד ג' כתביעת שיבוב כנגד חברת צים. התביעה כנגד חברת הביטוח, שבעקבותיה הגישה חברת הביטוח הודעת צד ג' כנגד צים, הוגשה בבית משפט השלום בתל אביב, אלא שחברת צים, בהתגוננה כנגד הודעת צד ג' של חברת הביטוח, טענה באופן מקדמי כי סמכות השיפוט נתונה לבית המשפט בחיפה ולא בתל אביב. את הטענה המקדמית ביססה חברת צים על הוראותיו של שטר המטען הימי, שקבע כי סמכות השיפוט הייחודית לדון בתביעות כנגד חברת צים תהיה לבית המשפט המוסמך בחיפה.
חברת הביטוח לא כפרה בהוראותיו של שטר המטען, אלא שטענה, בין היתר, כי אין מקום להעביר את הדיון לחיפה, שכן משמעות העברת הדיון תהיה ניהול הליכים כפולים בגין אותו אירוע, הן בפני בית משפט בתל אביב, הן בפני בית המשפט בחיפה. חברת הביטוח גם טענה כי הרציונל העומד מאחוריי תניות שיפוט, הוא שלא להיגרר להליכים משפטיים במקומות רבים על פני הגלובוס בהם חלים גם חוקים שונים, אלא לרכז את הסכסוכים במקום התדיינות אחד- הוא מקום מושבה של חברת הספנות. במקרה זה, ההתדיינות הינה בישראל, ואין הצדקה, בגלל 90 ק"מ המפרידים בין חיפה לת"א, להעביר את הדיון לחיפה.
בית משפט השלום בתל אביב קיבל את בקשתה של צים וקבע כי על פי ההלכה המחייבת יש לקבל את הבקשה, כך שמבחינת התוצאה בפועל, יש לפצל את ההליכים בין התובענה כנגד חברת צים (בחיפה), לבין התובענה כנגד שאר הנתבעים (בתל אביב), תוך שבית המשפט נתן עדיפות לתניית השיפוט, המעוגנת בחוזה, על פני שיקולי נוחות ויעילות. (בש"א 201946/09).
הפניקס לא שקטה על שמריה, ופנתה לנשיאת בית המשפט העליון על מנת לאחד את הדיון בשני המקרים, באופן שהוא יידון במאוחד בתל אביב. צים התנגדה, אך בית המשפט העליון קיבל את עמדת הפניקס. בית המשפט קבע כי שתי התביעות שאיחוד הדיון בהן מבוקש נוגעות לאותה מסכת עובדתית ולשאלת האחריות לאותו נזק, ולפיכך אין טעם בקיום שני הליכים משפטיים מקבילים הנוגעים לאותה פרשה עצמה, ואיחוד הדיון בשתי התביעות יביא לייעול ההליכים, ובמיוחד לחסכון בזמן שיפוטי ובזמנם של הצדדים, ואף ימנע מתן הכרעות שיפוטיות סותרות באותם עניינים.
בית המשפט העליון ציין כי בעצם קיומה של תניית שיפוט אין כדי לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט בענין איחוד הדיון בשתי התובענות, שכן תניית שיפוט בין צדדים נוגעת במהותה לשאלת קיומה של סמכות מקומית של בית משפט מסוים לדון בתביעה מסוימת, אך בקיומה של תניית שיפוט אין כדי למנוע את איחוד הדיון במקרים המתאימים בין תביעה פלונית, שעליה חלה תניית השיפוט, לבין תביעה אחרת, שתניית השיפוט אינה רלוונטית לגביה. (בש"א 3497/09).
ובענייננו, האם גם פרידנזון תרים את הכפפה ותפנה לנשיאת בית המשפט העליון?
לראש העמוד
5. לידיעת היצואנים: הסכם החקלאות החדש עם האיחוד האירופי
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
הסכם הסחר עם האיחוד האירופי הוא הוותיק ביותר מבין הסכמי הסחר של מדינת ישראל, ותחילתו כבר בשנות השבעים. במהלך השנים ההסכם עבר תיקונים ושדרוגים שונים. לאחרונה התבשרנו כי בעקבות מו"מ ממושך שהתקיים בין מדינת ישראל )משרד התמ"ת ומשרד החקלאות) לבין האיחוד האירופי, נחתם הסכם חדש בתחום החקלאות והמזון המעובד הצפוי להיכנס לתוקף מיום 1.1.2010.
כידוע, חלק ניכר מהיצוא הישראלי מופנה לאיחוד האירופי. בכל הנוגע לתחום המזון והחקלאות, קיימים מכסים ומכסות שונים אשר פגעו בתחרותיות היצוא הישראלי, ואף מנעו לעיתים, דה-פקטו, את כניסתו לאיחוד האירופי. ההסכם החדש פותח אפשרויות חדשות רבות בפני ציבור יצואני המזון הישראליים, ואף יאפשר ליצרנים קטנים ובינוניים להיכנס לשווקי יצוא חדשים באירופה.
ההסכם החדש בא, בעיקרו, להביא להקלות מכס הדדיות על מוצרים חקלאיים מעובדים, וקובע כי הקהילה האירופית ומדינת ישראל ינהיגו בהדרגה ליברליזציה רבה יותר בסחר ביניהן במוצרים חקלאיים.
ההסכם החדש בנוי משני פרוטוקולים: האחד קובע את ההסדרים החלים על יצוא של מוצרים חקלאיים שמקורם במדינת ישראל, והשני קובע ההסדרים החלים על יבוא מוצרים כאמור שמקורם באיחוד האירופי. ברשימה זאת נתרכז בפרוטוקול אשר חל על יבוא מוצרים לאירופה.
ככלל, ההסכם החדש מציג שלוש רשימות שונות הנוגעות לביטולי מכסים והפחתותיהם.
רשימה אחת מצידה הסדר כוללני ומרשים ולפיו כל מוצר שאינו מופיע ברשימה פטור ממכס ביבוא לקהילייה. כך, למשל, מוצרי מזון שעד היום סבלו מגישה מוגבלת לשוק האירופי בשל מכסות או היטלים גבוהים, כגון שוקולד ומוצרי מאפה, ופלים, פסטה, קפה, בסיסים להכנת מיצי פירות, מרשמלו, סלטים טריים ועוד, ייהנו מפטור מתשלום מכס.
באשר למוצרים שהופיעו באותה רשימה, הרי שאלו אמנם לא יינו מפטור מתשלום מכס, אולם בכל זאת ייהנו מהטבות אחרות. חלק מהמוצרים ייהנו ממכסות משמעותיות הפטורות ממכס. על מוצרים אלו נמנים: תרנגולי הודו, ירקות ופירות מסויימים, מיצי הדרים, יין מענבים טריים, סוגי עמילנים ועוד. לגבי מוצרים אחרים נקבעה תקרה, שהמכס המוטל על אותם מוצרים לא יעלה על אותה תקרה, כמו סוגים מסוימים של תירס מתוק, של אבקת קקאו, של תכשירי מזון מסויימים, ועוד.
את נוסח ההסכם ניתן להוריד מאתר משרד התמ"ת, כאן:
http://www.moit.gov.il/NR/rdonlyres/183C42A9-B517-4A35-9400-10C674FB597C/0/agri_agree_2009.pdf
לראש העמוד
6. בית המשפט: טענת אי התאמה בטובין לא תתקבל ללא הוכחה מספקת
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
לאחרונה ניתן על ידי בית המשפט השלום בתל אביב פסק דין אשר דן בתביעה בגין אי התאמה באספקת סחורה מחו"ל.
מדובר בחברה העוסקת בעבודות ריצוף ("החברה") שהזמינה מספק בחו"ל אבנים ושיש לריצוף וחיפוי. החברה טענה כי הספק סיפק לה אבנים פגומות ובניגוד למה שהוזמן. בין היתר, טענה החברה כי סופקו לה אבנים ללא ליטוש, שבורות, לא במידות הנדרשות, בנוסף טענה החברה כי חלק מהסחורה סופקה עם חוסרים. מנגד, טען הספק כי הוא סיפק את האבנים בהתאם לדרישה והנזקים, אם היו כאלו, נגרמו באשמת החברה וברשלנותה.
בית המשפט מצא כי אכן האבנים הגיעו למחסני החברה כאשר הם לקו באי התאמה ביחס להזמנה, ואולם החברה לא עמדה כנדרש בנטל המוטל עליה להוכיח מה בדיוק היו אי ההתאמות וכמותן. כך, למשל, לא הוכיחה החברה מה היו מספרן של האבנים השבורות ומה הגורם לאי ההתאמות.
כמו כן, קבע בית המשפט כי החברה לא עמדה בנטל ההוכחה כי השברים הנטענים נגרמו בשל מחדלי הספק ולא בשל מחדליה שלה בפריקה, בהובלה ובהחזקה. זאת, בין היתר, לאור העובדה כי מדובר בהזמנה מסוג CIF אשר מגיעה עד לנמל, והקונה אחראי לשחרור הסחורה והובלתה, ובהתאם לכך, הייתה החברה צריכה להוכיח כי הנזקים לא נגרמו במהלך השחרור או בהובלה. לטענת הספק, החברה לא יכולה לעמוד בנטל הוכחה זה לאור העובדה שלא ערכה בדיקה לטובין בהגיעם לנמל ולא דיווחה על אי התאמה לפני שחרור הטובין מהנמל.
בית המשפט גם עמד על כך שהחברה לא טרחה להביא לעדות גורמים נחוצים שיתמכו בגרסתה בדבר הפגמים שבאבנים ומצבם בעת שחרורם מהמכס.
פס"ד:ת.א. 41486-06 אבן צבר בע"מ נ' חברת LTD QUANTUM R.E. לחברה עו"ד נמרוד שמואל ערב; לספק עו"ד אורן תבור.
עיון בפסק הדין מגלה כי לא ניתנה בו התייחסות לסעיפים משמעותיים ביותר מחוק המכר (מכר טובין בינלאומי), תש"ס-1999. כאשר מדובר בשני צדדים נמצאים בשתי מדינות שונות, יחול, על פי רוב, חוק מכר טובין בינלאומי. מדובר בחוק הבנוי על אמנת האו"ם בעניין זה שנועדה לספק יציבות, בטחון וודאות בסחר הבינלאומי.
חוק מכר טובין בינלאומי קובע מספר דרישות שעל היבואן לעמוד על פיהם על מנת שיוכל להסתמך על טענת אי התאמת הממכר. כך, למשל, סעיף 38 לחוק קובע כי על הקונה לבדוק את הטובין או לדאוג שייבדקו, בתוך תקופה קצרה ככל שהדבר מעשי לפי הנסיבות, וסעיף 39 לחוק קובע כי במידה וגילה היבואן כי אכן ישנה אי התאמה בטובין, מוטלת עליו החובה להודיע תוך זמן סביר ליצואן הודעה המפרטת את טיבו של חוסר ההתאמה. דרישה זו למעשה מייתרת את טענת אי התאמת הממכר אם היבואן לא הודיע תוך זמן סביר ליצואן .
למידע נוסף בדבר חוק מכר טובין בינלאומי, ראו במאמרו של עו"ד גיל נדל " יבואן! לא הודעת על ליקוי בטובין בזמן - לא תוכל לתבוע את היצואן", שפורסם כאן:
http://www.nadel-law.co.il/Index.asp?ArticleID=1382&CategoryID=88&Page=1
לראש העמוד
7. ברוח הימים הגשומים: בית המשפט: הציוד נרטב – נהג המונית ישלם
עו"ד גיל נדל, מורן שמילוביץ
לאחרונה ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שדחה את ערעורו של נהג מונית שחויב לפצות עמילת מכס בגין נזק שנגרם לציוד רפואי אשר נרטב בגשם.
במקרה זה דובר בעמילת מכס של חברת לתרופות ציוד רפואי, אשר התחייבה לטפל בשחרור המטען מרשויות המכס ובהובלתו לחצרי חברת הציוד הרפואי. לצורך כך, שכרה עמילת המכס את שירותיו של נהג מונית.
באחת ההובלות, הוביל נהג המונית 19 קרטונים של ציוד רפואי לחצרי החברה. במהלך ההובלה, נרטבו ארבעה קרטונים מהגשם, ונגרם נזק לתכולתם. חברת הביטוח של חברת הציוד פיצתה את החברה בגין הנזק ושילמה לה סכום של 60,738 ש"ח. בעקבות זאת, תבעה חברת הביטוח את נהג המונית (ואת חברת עמילות המכס) בתביעת שיבוב על הסכום אותו שילמה לחברה.
בית המשפט השלום קבע כי נהג המונית אחראי למלוא הנזק וחייב אותו להשיב לחברת הביטוח את מלוא הסכום ששילמה. נהג המונית ערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של נהג המונית מהטעמים הבאים:
בית המשפט דחה את טענת נהג המונית כי לא היה מודע לתכולת הקרטונים ורגישותם היתרה להירטבות, זאת לאור העובדה, כי הוכח בפני בית המשפט המחוזי כי נהג המונית עסק בהובלות עבור החברה לתקופה של שנתיים, תקופה בה יכול היה לדעת כי הטובין הינם מסוג ציוד רפואי, ואין ספק כי ציוד רפואי רגיש להירטבות. בהתאם לכך קבע בית המשפט כי לא היה אשם תורם מצידה של עמילת המכס כאילו היה עליה לתת אזהרה מיוחדת לנהג המונית בדבר המטען, שכן נהג המונית העביר לא אחר מטענים מטעם עמילת המכס אל חברת הציוד הרפואי וידע כי חברת הציוד עוסקת בתחום זה.
בית המשפט קבע כי נהג המונית לא עמד בנטל ההוכחה כי לא התרשל שעה שהטובין היו בחזקתו וכי הטובין לא נרטבו בעת שהיו תחת פיקוחו ואחריותו. בית המשפט יישם את הוראותיו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין, הקובע את הכלל המשפטי בנסיבות שבהן "הדבר מדבר בעד עצמו" וקבע כי נהג המונית לא סיפק הסבר המניח את הדעת כיצד נרטבו הקרטונים או הסבר שממנו יעלה כי הרטיבות לא אירעה בעת שהמטען היה בחזקתו, ושלא היתה התרשלות כלשהי בהקשר זה. בית המשפט ציין כי עצם העובדה שהקרטונים נרטבו בהיותם בחזקתו ובמשמרתו של נהג המונית, מלמדת כשלעצמה כי יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו".
כמו כן בית המשפט דחה את טענת נהג המונית כי התקיימו נסיבות של כוח עליון כנדרש לשם שחרורו מאחריות בהיותו שומר שכר לנזק שנגרם, שכן גם אם מדובר ביום גשום במיוחד, עדין אין הדבר מהווה משום כוח עליון.
בית המשפט קבע כי אמנם טענת נהג המונית כי הנזק בו חויב אינו עומד בפרופורציה לתמורה שקיבל בעד השירות, הינה נכונה, אך טענה זאת אינה מספיקה על מנת להתערב במסקנותיו וקביעותיו של בית המשפט השלום אשר ניתח כראוי את המצב המשפטי. בית המשפט העיר כי: "חבל שהמערער לא דאג לבטח עצמו בביטוח לסחורות בהעברה, כאשר היה מודע לכך שלא אחת הוביל סחורות יקרות ערך, ולא הסתפק בהסעת נוסעים".
לאור כך, קבע בית המשפט כי יש להשאיר את פסיקת בית המשפט השלום על כנה.
ע"א 3417/07 גבר שלום נ' קונטיננטל חברה לביטוח ואח', פס"ד מיום 21.10.09, לנהג המונית - עו"ד שמואל גרוסמן ועו"ד יונגר רינת, לעמילת המכס - עו"ד שירזלי ירון.
לפירוט נוסף בענין "הדבר מדבר בעד עצמו" ראה במאמרנו:
העברת נטל ההוכחה – סוגיה משפטית שמי שעוסק במטענים צריך להכיר,שפורסם כאן: http://www.nadel-law.co.il/Index.asp?ArticleID=166&CategoryID=236
לראש העמוד
8. טיפים לעבודה נכונה מול המכס
עו"ד גיל נדל מעביר 2 מפגשים בימי ד', 2.12.09, 9.12.09, 8:30-14:30
במכון הישראלי ליצוא, ביה"ס ללימודי סחר חוץ, רח' המרד 29, בית התעשייה, תל אביב 03-5142819 meiravg@export.gov.il
· סיווגים שגויים, הצהרות מקור לא תקינות, הערכה, אי עמידה בחוקיות היבוא, תשלומי יתר, דרישות רטרואקטיביות ועוד
· דרכים למניעת בעיות ועיכובים בשחרור טובין מפיקוח רשות המכס
· זווית הראייה של:רשות המכס, המגזר הפרטי וסוכן המכס
לפרטים נוספים:בית הספר ללימודי סחר חוץ מהלך חכם! המכון הישראלי לייצוא ולשיתוף פעולה בין – לאומי
טל':03-5142819/845/829/867 פקס:03-5142984, sheli@export.gov.il
לראש העמוד
9. מה חדש במשרדנו
משרדנו מונה כיועץ המשפטי של לשכת סוכני המכס והמשלחים הבינלאומיים בתל אביב
עדכוני מכס והיטלים
לאחרונה קיבלה רשות המכס את עמדת לקוח משרדנו בנוגע לסיווג כפפות לטקס והורתה על ביטול גירעונות בגובה מאות אלפי שקלים.
משרדנו הגיש בשם התאחדות התעשיינים ויצרני הברזל בקשה להטלת היטל על יצוא גרוטאות.
בתי המשפט
משרדנו מרכז תביעות של יבואנים שייבאו רכב היברידי מסוג טויוטה קמרי ושילמו מיס קניה בשיעור גבוה בשל עיוותים בנוסחת המיסוי הירוק ובהודעה לציבור עליה.
לראש העמוד
10. Who is Considered Authorized on Behalf of A Foreign Company for the Purpose of Receiving Court Papers?
Adv. Gill Nadel, Moran Shmilovich
A court paper is any document that can be transmitted or served, including a verdict, a notice, a demand, or a summons to a litigant or witness. Serving court papers properly has particular importance, and the judicial power of the court depends on the court papers being served to the defendant in accordance with the law.
When the defendant is not located in Israel, the plaintiff can request permission to serve papers outside the jurisdiction area in accordance with ordinance 500 to the Civil Procedures Ordinances. But here a "legal trick" called "serving an authorized representative" comes to the aid of the Israeli plaintiff. Ordinance 482 (a) to the Civil Procedures Ordinances states that in an action regarding a business or workplace against a person who is not found within the jurisdiction of the court which issues the court paper, it is sufficient to serve the papers to a manager or an authorized representative who is, at that time, involved on behalf of that person in running the business or workplace in that jurisdiction. That is- papers can be given to an agent of the foreign company who is found in Israel.
The question of how to interpret the subject of serving papers to the authorized representative of a foreign company came up in a decision given 2/6/09 by the District Court of Tel Aviv-Jaffa (7028/09 Roni Katriel v. Comverse, decision given on 2.6.09, for the appellant- Advs. Manor and Shemesh, for the respondant- Adv. HaLevi). This verdict deals with a request filed by an employee of Comverse Israel, to approve a class action and an action against Comverse USA. The employee served the petition and the statement of claim to Comverse Israel as an authorized representative of Comverse USA. Comverse USA objected to the validity of the petition and the statement of claim, and also filed notice that the address of Comverse USA is not the offices of Comverse Israel, which is to say that the papers were served unlawfully. Among the claims of Comverse Israel was the argument that Comverse USA does not conduct business with Comverse Israel and is only a foreign holding corporation.
The District Court based its decision on the interpretive basis reached by the Supreme Court in 2652/94 Tendler v. Le Club Meditraina, in which it was ruled that a narrow interpretation of the ordinance should not be accepted:
"I do not agree to the narrow interpretation of the ordinance 482(a) which the District Court supported, an interpretation that does not fit the modern reality of a "small world" in which there are close bonds between different countries and in which modern communication allows whole-sale, simultaneous, and cheap transfer of information via telephone, facsimile, and other electronic means, almost from every place and to every place on earth. It is true that the court should not veer from the required procedural framework, as stamped in the ordinances, but within the bounds of these rules, the court still has a wide field to match them, via the proper interpretation, to the new reality."
The District Court emphasized the definition of "authorized representative" according to the words of the Supreme Court, that the idea "authorized representative" should not be understood in the technical meaning of an agent, but rather the deciding test for this question should be the existence of such a level of intensity of bond, between the representative and the defendant, in the framework of which it can be assumed that the representative will bring to the attention of the plaintiff the fact that proceedings have been filed against it. Accordingly, for example, in the past it has been permitted to serve a statement of claim against a plastics importer via his customs representative since the customs representative was seen as an "authorized representative" under ordinance 482(a), given the intensity of the bond between the customs representative and the plastics importer.
So what must be examined in our case is whether the petition to file the class action and the statement of claim were brought to the knowledge of Comverse USA in light of the nature of the bond between the representative, Comverse Israel, and the defendant, Comverse USA?
The question is examined in the decision and in light of the existence of several indicators it was ruled that this degree of intensity of bond exists between Comverse Israel and Comverse USA. The court noted that all of Comverse Israel's stocks are held by Comverse USA, and that the directors of Comverse Israel, except for one, are all senior functionaries with Comverse USA, all in addition to the use of the name Comverse. Accordingly, the court ruled that Comverse Israel did indeed transfer the court papers to Comverse USA.
It should not be forgotten that when papers are lawfully served to a foreign defendant, the court must weigh whether the Israeli court is the proper forum for the litigation to be conducted. Three tests are used to examine the question of whether the Israeli forum or perhaps some foreign forum is the proper forum to conduct the action: 1. Which legal forum has "the most linkages" to the disagreement? 2. What are the reasonable expectations of the sides regarding the place of litigation in a dispute that arose between them? 3. Public interests, principally what is the forum that has a real interest in conducting the action.
Decision: (T.A) 7928/09 Roni Katriel v. Comverse Technology, Inc (2/6/09).
On the subject of serving papers to an authorized representative, see also our article: "Serving papers to an authorized representative"- a legal trick to file action against non-Israel sides. http://www.port2port.co.il/Index.asp?ArticleID=65774&CategoryID=104
לראש העמוד
11. The Port will also Compensate for Indirect Damages
Adv. Gill Nadel
Although the value of the action that was eventually claimed was relatively low- a little more than 50,000 NIS- the recent verdict of the Magistrate's Court of Haifa between the Zim Company and the Haifa Port Company has great importance, even though it is a verdict of a lower court.
Zim sued the port for damages caused to seven containers; later, Zim limited its action to damage that they claimed were caused to five containers. But the innovation of Zim's action was in that the sum of the action included direct damages and also expenditures for indirect damages which the port refused to compensate, despite that fact that in some of the cases the port admitted its liability for the damages.
In the framework of the indirect damages, Zim sued for costs of fees for an appraiser, emptying and containerization costs, customs representation costs, and other administrative and operative costs.
Regarding the fees for the appraiser- the appraisal was appointed on behalf of Zim to examine the reasons for the damages caused and to appraise them, and also to decide whether, as a result of the damage caused to the container, damage was also caused to the cargo and if so, how to deal with it. Similarly, the appraiser was supposed to oversee the reloading to a new container or to decide that they could make do with that container.
Regarding the emptying, containerization, and customs representation costs- this was in cases in which the damages were severe and the appraiser ruled that the journey could not be continued with that damaged container, and the emptying and re-containerization were necessary results that required both the hiring of a staff of workers and the approval from the Customs Authority to perform these actions. Zim paid the Nachshol Company for the workers and the Neolog Company for the customs representation.
Regarding the office and operative costs- these are costs that accompanied the above costs, assessed by estimation.
According to Zim, the port is liable for the direct and indirect damages, based on the cause of civil negligence, and also on paragraph 10 to the Law of Contracts (Remedies for Breach of Contract) which discusses compensation for breach of contract. On this last point, Zim claimed that the port violated its duties towards Zim when the containers were in its custody. According to Zim, the goal of compensation is to repair the damages of the victim and to put him in the position in which he would have been found had the damage not been caused or the contract not been breached, and accordingly, Zim should be placed in the position in which it would have been found had the damage not been caused to its containers by the port.
Zim explained that all the compensation for damages that it is requesting from the port is compensation for the direct damages caused by the passive injury to the containers and the costs that were necessary to put it in the situation in which it would have been had the passive damage not been caused to the containers, and therefore, in their opinion, the indirect damages should also be seen as damages that arose naturally in the normal course of events, and as damages caused as a result of the breach and its results, and that the port should have foreseen them as a reasonable result of the breach.
Regarding the liability of the port for the damages- the court ruled that this liability exists in the relevant case, particularly because in some of the cases, the port admitted its liability. But the court went on and accepted the basic stance of the Zim also on the question of damages. The court ruled that the basic claim of the court should be rejected that compensation should not be given for indirect damages. The court explained that, so long as that indirect damage stems from the direct damage, it should be compensated, but just as the compensation for the direct damage must be examined, so the verdict on the compensation for the indirect damages must be examined to see if it directly relates to that direct damage and that container, and if that damage has been proved. The court emphasized that if it is found that those indirect damages stem from the direct damages, they should be compensated, and it does not matter if they are higher than the direct damages.
Accordingly, the court analyzed the damages to the various containers and ruled that the court must compensate Zim for most of its damages, direct and indirect. In practice, from the items of damage discussed in the decision, it appears that only the office and operative expenses were not decided in favor of Zim, while the rest of the damages, including the costs of emptying, containerization, and customs representation were all completely awarded.
Is this the stopping point? Can compensation be awarded for even more indirect damages (loss of profit, damage to reputation, etc)? The decision did not offer a complete analysis of the question. The laws of contract allow, in principle, even such compensation, but presumably the court will also weigh the slippery slope to which overly wide verdicts may lead, as well as general policy considerations towards the port. It will be interesting to track this and see what will be said in future verdicts.
(CC 2768/05, decision given 7.5.09, names of advocates not noted).
לראש העמוד
עדכוני מכס ורגולציה
